הימנעות מחיסון – טבעיות או משחק באש?

החיסונים הן אחת המתנות הגדולות ביותר שנתנה הרפואה לאנושות. בזכותם חדלו מחלות קשות רבות לאיים על הציבור במדינות המפותחות וברוב המדינות המתפתחות. מחלות מחרידות שהפילו בעבר חללים רבים, כמו אבעבועות שחורות, פוליו (שיתוק ילדים), דיפטריה, טטנוס ועוד הפכו לנחלת העבר ומספר החולים בהן ירד כמעט לאפס.

כשאנחנו מחסנים אנחנו מציגים למערכת החיסון בגוף גורם מחלה מוחלש או חלקים ממנו וכך מעוררים בו תגובה חיסונית שמאפשרת לו לפתח זיכרון חיסוני כלפי גורם המחלה. כך יוכל הגוף להתמודד בעתיד בהצלחה עם הנגיף או החיידק אם חלילה ייתקל בגרסת הבר שלו.

בשנים האחרונות מתפתחת תנועה שקוראת להורים לא לחסן את ילדיהם משלל סיבות. בכתבה הזו אשתדל להציג את הטיעונים המרכזיים שמעלים מתנגדי החיסונים ואת התשובה המדעית להם. לפני שאעשה זאת אני ממליץ לכם לצפות בהרצאה המצוינת של סת' ברקלי, שבה הוא מסביר על חשיבות החיסונים ומציג טכנולוגיות חדשניות לחיסון מפני מחלות שקשה לחסן נגדן, כגון שפעת ואיידס.

כדי להבין איך פועלת התגובה החיסונית, אני ממליץ לכם לעיין באשכול הכתבות נושא החודש מרץ 2012 – מערכת החיסון.

קצת רקע

הרופא הראשון שהשתמש בחיסון היה ד"ר אדוארד ג'נר, שהפיק מוגלה משלפוחיות של פרות חולבות שנדבקו באבעבועות הבקר (נגיף שדומה במבנהו לאבעבועות שחורות), הזריק אותו לנער ולאחר מכן ראה שהנער לא נדבק באבעבועות שחורות. ג'נר הגדיר את מוגלת הפרות הזו כטיפול שמסוגל למנוע הדבקה באבעבועות שחורות. הטיפול החדשני נתקל תחילה בזלזול ולעג מהממסד הרפואי, שהתבטא גם בשם שניתן לו באנגלית: Vaccine, מהמילה הלטינית Vacca שמשמעותה פרה. כמה שנים מאוחר יותר, כשד"ר לואי פסטר פיתח את החיסון נגד כלבת, הוא כבר זכה על כך להערכה רבה.

מאז מיגרו החיסונים מחלות רבות והצילו את חייהם של מיליוני אנשים. בשנים האחרונות משמיעים גורמים מסוימים קריאות נגד חיסונים ובעד שימוש ב"פתרונות טבעיים". קריאותיהם נופלות לא פעם על אוזניים קשובות ומביאות לירידה בשיעור המתחסנים, שכבר כיום מתבטאת בעלייה בהדבקה במחלות מדבקות שכמעט נעלמו בזכות החיסונים. כך קרה למשל בהתפרצות החצבת בארץ לפני כמה שנים, התפרצות השעלת בניו יורק ב-2012 והתפרצות הפוליו במינסוטה בשנת 2005.

המשותף לכל ההתפרצויות הללו הוא שהן אירעו באוכלוסיות לא מחוסנות. יש סטטיסטיקות שמראות באופן מובהק את קיומו של קשר הפוך בין שיעור החיסון באוכלוסייה לשיעור ההדבקה במחלות שנגדן ניתנים החיסונים. ניתן לראות אותן באתר של בית החולים וולפסון.

דוגמה אחת מיני רבות לקשר ההפוך בין שיעור החיסון לשיעור ההדבקה במחלה.

מקרה מעניין שאירע באירופה לפני כ-40 שנה ממחיש עד כמה ההשפעה של הפסקת החיסונים יכולה להיות דרמטית ומהירה. שעלת היא מחלת ילדים שגורם חיידק המפריש רעלן בשם Pertussis toxin, שמעכב את הולכת האותות התוך-תאיים. המחלה מתבטאת בהתקפי שיעול קשים שעלולים במקרים מסוימים לגרום לדימומים במוח ובמערכת העיכול או לקרע בסרעפת ואף להסתיים במוות. גם בלי הנזקים האלה, מדובר במחלה מאוד לא נעימה.

בשנות ה-40 של המאה הקודמת נכנס לשימוש חיסון נגד שעלת שהוריד באופן דרמטי את שיעור התחלואה בה אולם לא הכחיד אותה לחלוטין. בסוף שנות ה-70, בעקבות ביקורת ציבורית, ירד שיעור החיסון נגד שעלת מכ-80 אחוז לכ-40 אחוז בתוך חמש שנים. התוצאה לא איחרה לבוא. בשנת 1977 התפרצה באנגליה מגפת שעלת שבה נדבקו יותר ממאה אלף איש, רובם ילדים בני 5-2, ומהם מתו 23 חולים. שיעור התמותה היה אמנם "רק" 1:4,000, אך רוב הקורבנות היו תינוקות מתחת לגיל שלושה חודשים. אחד המקרים המזעזעים אז של תינוק בן שבוע שנדבק במחלה ומת תוך ארבעה ימים.

התפרצויות דומות התחוללו גם ביפן ושוודיה אחרי ששיעור החיסון בהן ירד. לקריאה נוספת על הקשר בין החיסון לשיעור התחלואה בשעלת ראו את המאמר שפורסם בכתב העת Lancet (באנגלית). המסר מהפרשה הזו ברור – הפסקה רחבת היקף של חיסונים היא מעשה חסר אחריות שפוגע דווקא באוכלוסיות החלשות ביותר. ובכל זאת, גם היום די בחיפוש מהיר באינטרנט כדי לגלות סיפורים רבים על ילדים חולי שעלת שהוריהם בחרו ב"דרך הטבעית" ונמנעו מלחסן אותם.

יש קבוצות באוכלוסייה שבוחרות לא לחסן, מתוך פחד, אידיאולוגיה או פשוט חוסר מודעות. דבר אחד משותף לכולן – הן נהנות מ"אפקט העדר", כלומר מהחסינות של רוב האוכלוסייה המחוסנת, שמונעת מגורם המחלה להתפשט ולהגיע אליהם. מעבר לאקט האגואיסטי של רכיבה על אפקט העדר יש כאן בעיה אמיתית, משום שאף חיסון אינו יעיל במאת האחוזים. כך עלול להיווצר מצב שבו אדם מחוסן שהחיסון לא נקלט אצלו נדבק במחלה מאדם שאינו מחוסן. ככל שיהיו יותר אנשים לא מחוסנים כך תגבר המגמה הזאת ותפוצת המחלות תגדל.

בשנת 2007 התארחו שני אורחים נשאי חצבת מאנגליה בחתונה חרדית בירושלים. במקרה, משתתפי החתונה השתייכו לזרם קיצוני שמסרב להתחסן מטעמים אידיאולוגיים. אחרי שזוהו קרוב למאתיים נדבקים במחלה בקהילה הזאת, גם אחרוני המתנגדים בה השתכנעו לרוץ ולחסן את משפחותיהם. אילו היה מדובר במחלה מסוכנת יותר, כמו פוליו או דיפטריה (קרמת), המצב היה הרבה יותר גרוע.

אם כן, מדוע מתעקשים אנשים רבים להמנע מלחסן את ילדיהם? להלן כמה טיעונים נבחרים שמושמעים נגד החיסונים, והתשובות המדעיות להם.

המחלות החלו להיעלם עוד לפני הופעת החיסון, בשל גילוי האנטיביוטיקה והעלייה במודעות להיגיינה.
מאז גילוי האנטיביוטיקה אכן חלה ירידה דרמטית בשיעור התמותה ממחלות, ואפשר לראות את זה בצורה ברורה בגרפים. אך שימו לב לפרטים – שיעור התמותה אכן ירד בזכות היכולת לטפל במחלות, אך מה בדבר שיעור ההדבקה במחלות? אפשר לראות בבירור קשר ישיר בין מתן חיסון לשיעור ההדבקה במחלות רבות, ובהן חצבת, פוליו, דיפטריה, טטנוס, שעלת ועוד. שיעור התמותה ממחלות אינו גבוה כמו שהיה בעבר, בזכות השיפור המבורך שחל בשירותים הרפואיים, אך לא נעים גם להיות משותק לכל החיים (כמו שקורה בפוליו), או לסבול פגיעה מוחית (כמו בחצבת).

חיסונים מכילים חומרים מזיקים ומסוכנים, כמו כספית.
לא נכון. בשנים האחרונות הוציאו את רכיב הכספית (טימרזול) שהיה קיים בחיסונים בעבר. מעבר לזה, כמות הכספית שבה היה מדובר קטנה מזו הקיימת בכריך טונה, והרי מדובר בסופו של דבר מדובר במספר קטן וסופי של חיסונים שניתנים בילדות. המינון היה חסר כל משמעות.

חומר נוסף שמציינים מתנגדי החיסונים הוא מלח האלומיניום המצורף לאג'ובנט (חומר מעורר תגובה חיסונית, שנועד לשפר את יעילות החיסון). על פי דף עמדה של מינהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA), ועל פי ממחקרים שנעשו, לא נמצאו כל ראיות להשפעות מזיקות של מלח האלומיניום במינונים נמוכים כמו אלו המצויים בחיסונים ובמזון.

לחיסונים יש תופעות לוואי מסוכנות
כמו לכל טיפול גם לחיסונים יש תופעות לוואי, הכוללות כאב, חום נמוך ועוד. לעתים יש תופעות לוואי חמורות יותר, כמו פרכוסים (שנובעים מהחום), אך הן נדירות ושיעור מקרי המוות מהם אפסי ונמוך בהרבה מהסכנה של המחלות שהחיסונים מגנים מפניהן. בסופו של דבר, אם מניחים על כף המאזניים את הסיבוכים מהמחלות שנגדן אנו מחסנים לעומת תופעות הלוואי האפשריות, הרווח מהחיסון ברור.

דוגמה מצוינת לכך היא התפרצות השעלת ביפן בסוף שנות ה-70. מערכת הבריאות היפנית הצליחה להביא את האוכלוסייה לרמת חיסון של כ-80 אחוז נגד שעלת, אך ב-1975 הוחלט להפסיק לחסן את האוכלוסייה נגד המחלה בעקבות ביקורת ציבורית על תופעות הלוואי (בעיקר חום). בשלוש השנים שאחרי קבלת ההחלטה שיעור התחלואה בשעלת עלה באופן דרמטי (פי שלושים ויותר) ואיתו גם תמותת תינוקות מהמחלה (פי עשרה ויותר). כעבור שנים ספורות חודשה תוכנית החיסונים.

חשוב לציין שלמרות הכמות הגבוהה יחסית של תופעות לוואי כתוצאה מהחיסון נגד שעלת (חום, בכי ובמקרים קיצוניים גם פרכוסים), לא מתועדים כל מקרים של מוות מתופעות הלוואי. מעבר לכך, ממשלת יפן הכניסה לשימוש חיסון חדש שתופעות הלוואי שלו פחותות. אם כן, גם אם מסתכלים על תופעות הלוואי והסיבוכים הנדירים מחיסונים, החלופה עדיין הרבה יותר גרועה.

רוב המחלות שנגדן אנו מחסנים נעלמו כמעט לגמרי
נכון, רוב המחלות שנגדן אנו מחסנים הודברו כמעט לחלוטין, במידה רבה בזכות החיסונים עצמם – אך רק כמעט. מה שמגן כרגע על האוכלוסייה מפני התפרצות חוזרת שלהן הוא תופעת "אפקט העדר" שכבר הזכרנו. כל עוד שיעור גבוה של האוכלוסייה מחוסן, שיעור ההדבקה במחלה נשאר נמוך ולכן יהיו מעט מאוד התפרצויות שלה גם אצל מי שאינם מחוסנים. ירידה בשיעור החיסון עלולה להוביל להתפרצויות חדשות של המחלה, על כל המשתמע מכך. התפרצויות השעלת בסוף שנות ה-70 הן רק דוגמה אחת לכך.

מערכת החיסון של תינוקות אינה יכול לעמוד בעומס החיסונים שאנו חושפים אותם אליהם
אנו נוטים לזלזל ביכולות הפיזיולוגיות של תינוקות, אך למעשה החיסונים שהם מקבלים הם רק שבריר זעיר ביחס ליכולת הקיבול החיסונית שלהם. מערכת החיסון של תינוק מסוגלת להתמודד עם כמאה אלף אורגניזמים שונים, כך שאותם עשרה חיסונים שהוא מקבל אינם אלא טיפה בים.

עם זאת, אם התינוק ייחשף למחלה "פראית" כמו דיפטריה או טטנוס, הסיכוי של מערכת החיסון שלו להתמודד איתה בהצלחה נמוך מדי, בשל זמן התגובה החיסונית הארוך (כשבועיים). כשאנו מחסנים אנחנו חוסכים מהתינוק את פרק הזמן הזה ומאפשרים לגופו להתמודד עם הפולש באופן מיידי לפני שיתרבה ויפגע בו.

מתחסנים חולים יותר
זו דוגמה קלאסית לעיוות נתונים. בואו ניקח לדוגמה אוכלוסייה של אלף אנשים ש-0.5 אחוז מהם אינם מחוסנים נגד שעלת (כלומר חמישה אנשים). נניח שאחד האנשים הוא נשא של שעלת ושיעילות החיסון היא 95 אחוז. נקבל באוכלוסייה הזאת כחמישים אנשים מחוסנים חולים ורק חמישה לא מחוסנים חולים, כלומר פי עשרה.

המסקנה הצפויה היא שאנשים מחוסנים נדבקים יותר מאנשים לא מחוסנים, כלומר לכאורה החיסון פוגע בעמידות שלנו למחלות. אך אם נסתכל על הנתונים מבעד למשקפיים מדעיות נראה שהיות שמדובר באוכלוסיות שאינן שוות בגודלן, רק כחמישה אחוזים מאוכלוסיית המחוסנים נדבקו, לעומת מאה אחוז מהאוכלוסייה הלא מחוסנת. אם יהיו לנו שיעורים גבוהים יותר של לא מחוסנים גם כמות ההדבקות שלהם תגדל באותה מידה, ומגפת השעלת באנגליה שכבר הזכרנו היא דוגמה מצוינת לכך.

המחוסנים מגנים עלינו מהמחלה
אנשים שבוחרים לא להתחסן, וחמור מכך – לא מחסנים את ילדיהם, מתחבאים מאחורי אפקט העדר. כל עוד שיעור המחוסנים גבוה אפשר להניח שהסבירות להתפרצות תהיה נמוכה, משום ששיעור ההדבקה יהיה נמוך. בעקבות זאת ייהנה אדם לא מחוסן באוכלוסייה מחוסנת מחסינות מדומה.

עם זאת, אף חיסון אינו יעיל במאה אחוז (המחקרים מדברים על 95-80 אחוז, תלוי בסוג החיסון), על כן ככל ששיעור המחוסנים גדל כך קטן הסיכוי של אדם לפגוש במחלה ולכן פוחת גם הסיכוי שיידבק בה. כל אדם לא מחוסן מעלה את הסיכוי להדבקה של אדם מחוסן, וזה מעשה אגואיסטי ומקומם שפוגע בכולם – ויותר מכול בשכבות החלשות מבחינה חיסונית: תינוקות, קשישים וחולים במחלות כרוניות.

החיסון המשולש (MMR) עלול לגרום לאוטיזם
כאן מדובר במקרה קלאסי של מדע רשלני (ראו את הסרטון איך (לא) עושים מדע), שבו הסקת מסקנות שגויה פגעה באוכלוסייה גדולה. בשנת 1998 פרסם רופא בשם ויקפילד מאמר על בסיס מחקר שבו מצא לכאורה קשר בין החיסון המשולש לשכיחות של אוטיזם ושל בעיות מעיים בילדים. הפרשה עוררה סערה ונשמעו קריאות להפסיק את מתן החיסון.

בעקבות הממצאים נעשה מספר לא מבוטל של מחקרים שפורסמו בכתבי עת מדעיים מובילים והראו שאין כל קשר בין אוטיזם לבין החיסון המשולש או כל חיסון אחר. בה בעת נמצאו בעיות קשות במחקרו של ויקפילד, עד כדי כך שהמאמר שפרסם נגנז לבסוף והוסר מרשימת הפרסומים המדעיים. על פי כל פרמטר מדעי אין ככל הידוע כיום שום קשר בין החיסון המשולש, או כל חיסון אחר, לבין אוטיזם.

תהליך הפיתוח של חיסונים לוקה בחסר מאחר שאין בו קבוצת ביקורת דמה (פלצבו)
כשבודקים את היעילות של טיפול נחוצה קבוצת ביקורת כדי לוודא שהאפקט המתקבל אכן נובע מהטיפול ולא מאפקט פסיכולוגי הנקרא פלצבו. עם זאת, מתן חיסון דמה עלול להוביל להדבקה במחלה – מעשה בעייתי מבחינה אתית.

על כן, מה שנהוג כיום לעשות הוא להשוות את היעילות של חיסון חדש ליעילותם של חיסונים ישנים נגד אותה מחלה. השיטה הזאת נפוצה במיוחד בחיסונים לשפעת עונתית. כמו כן ידוע שהיעילות של אפקט הפלצבו יכולה להגיע עד לכ-30 אחוז, כך שאם יעילות החיסון גבוהה מכך מדובר כנראה באפקט טיפולי אמיתי. נכון להיום יעילות החיסונים נעה סביב 95-80 אחוז, וזה כמובן הרבה יותר מאפקט הפלצבו. כשיוצא חיסון נגד מחלה שאין לה חיסון מוכר משתמשים כמובן במחקר גם בקבוצת פלצבו.

הידבקות במחלה עצמה יעילה יותר מחיסון נגדה
ראשית, זה לא תמיד נכון – יש מחקרים שמראים שחיסונים מסוימים יעילים יותר מהדבקה במחלה הפראית. שנית, אמנם ייתכן שהידבקות במחלה תיצור אפקט חיסוני יעיל יותר, אך יש כאן כמה בעיות. קודם כל, למה להסתכן בסיבוכים האפשריים של המחלה? אחרי הכל גם אבעבועות רוח או חצבת – מחלות ילדות קלות יחסית – עלולות לגרום סיבוכים לא נעימים ולהשאיר לילד נזקים לכל החיים, לצד החסינות "הטבעית".

דבר נוסף הוא שאיש לא מבטיח שאכן תידבקו במחלת הילדות כילדים, וידוע שמבוגרים שלוקים במחלות ילדות מסויימות מפתחים תסמינים קשים יותר. והדבר השלישי הוא שאין כל סתירה בין חיסון טבעי לחיסון לא טבעי. נניח שאדם שקיבל חיסון נחשף לחיידק שנגדו הוא חוסן – מערכת החיסון שלו תיכנס לפעולה, תפגע בחיידק, ועקב כך תקבל דחף נוסף שישפר את החסינות מפניו. גם אם האדם יפתח בכל זאת את המחלה, התסמינים יהיו הרבה יותר קלים.

"פתרון" שמצאו הורים רבים בדמות "מסיבות הדבקה" גורם להדבקה מכוונת במחלה שיש לה סיבוכים, גם אם נדירים. מה שיותר גרוע הוא שלא רק הילד נדבק אלא גם ילדים בסביבתו נחשפים בגללו למחלה, וביניהם עלולים להיות ילדים מדוכאי חיסון שעבורם מדובר בסכנת חיים של ממש. בעוד שבעבר המחלה הופצה בעיקר בשכונה, כיום בעידן הרשתות החברתיות אנשים באים ממקומות מרוחקים כדי להדביק את ילדיהם ומביאים איתם את המחלה לשכונת מגוריהם, וכך מפיצים את המחלה.

החיסונים, כאמור, הביאו לירידה דרמטית בהידבקות במחלות רבות, וחלקן אפילו נכחדו מהעולם כמעט לחלוטין. כפי שהוכח לא פעם, הפסקת החיסונים עלולה לגרום להתפרצות מחודשת של מחלות רבות, חלקן אף בגרסה מעודכנת ומסוכנת יותר. מי שייפגעו מכך תהיינה בעיקר האוכלוסיות החלשות, כמו מדוכאי חיסון (חולי סרטן, מושתלי איברים וחולים במחלות אוטו-אימוניות), וגם תינוקות שטרם התחסנו וקשישים.

לפני שאתם מחליטים אם להתחסן או לא, מוטב שלא תנהו אחרי טרנדים אלא תפנו לגורמים רפואיים מוסמכים ובקשו מהם את המידע המדעי העדכני ביותר על בסיכונים והיתרונות של כל חיסון.

במהלך כתיבת המאמר הגעתי ללא מעט פורומים "טבעיים" באינטרנט שבהם נתקלתי באנשים שאינם מחסנים את ילדיהם מבחירה. תגובה אחת שמשכה את תשומת לבי שם מתמצתת לדעתי את הכל: אחת הגולשות התייעצה עם חברי הפורום אם היא צריכה לחסן את בתה לפני נסיעה להודו ואחד הגולשים ענה, "הכרתי אדם אחד שלא חזר מדרום אמריקה מפני שהחליט לא להתחסן (דלקת קרום המוח)". הגולשת ההיא, אגב, החליטה לבסוף לתת לבתה חיסונים הומאופתיים, כלומר שווה ערך לטיפול במים (וראו את הכתבה המים זוכרים – בין מדע להומאופתיה).

הערה לגולשים – בתגובות למטה התפתח דיון מעניין על חיוניות החיסונים ואתם מוזמנים לקרוא אותו ולהשתתף. בגלל מגבלות טכניות של האתר התגובות אינן מופיעות בסדר כרונולוגי קבוע, על כן שימו לב לתאריך המופיע בסוף התגובה ולכיוון הלוגי של השרשורים (מלמטה למעלה). כמו כן אתם מוזמנים לעיין בכתבה הימנעות מחיסון: טבעיות או משחק באש? – שאלות ותשובות, שמרכזת את השאלות העיקריות של הגולשים ואת המענה עליהם. שימו לב שמדובר בכתבה דינמית שמתעדכנת בהתאם להתפתחות הדיון כאן.