המרוץ המטורף אל הירח

בימי השיא של המרוץ לחלל, ובפרט של המרוץ בין המעצמות אל הירח, היו מעורבים לפחות חצי מיליון בני אדם בתכניות החלל של שתי המעצמות. לצד אנשי החלל וצוותי הקרקע שעסקו ישירות בטיסות החלל, מאות אלפי עובדים עסקו בפיתוח ובייצור מרכיבים שונים של התכנית: מטילי שיגור ועד חיתולים לאסטרונאוטים, מחיזוי מזג אוויר ועד תפירה של תיקי ציוד. אם צריך לבחור מתוכם אדם אחד שהשפיע יותר מכל על ההיסטוריה של האדם בחלל, גם בצד הרוסי וגם בצד האמריקאי, אדם זה הוא סרגיי פבלוביץ' קורוליוב (Korolev).

מטוסים במחנה עבודה

קורוליוב נולד ב-1907 באוקראינה, ולמרות ילדות לא קלה מבחינה אישית וכלכלית היה תלמיד מצטיין, בעיקר במתמטיקה, והתעניין מאוד בתעופה מגיל צעיר. בשל מצבה הכלכלי של המשפחה הוא נשלח לבית ספר מקצועי ללמוד נגרות, שם בפרויקט הגמר בנה דאון על פי עקרונות התעופה שלמד מספרים. בהמשך למד הנדסת אווירונאוטיקה במוסקבה והחל לעבוד במכון שעסק בתכנון מטוסים צבאיים. שם נמשך לתחום החדש של מנועים רקטיים, והקים קבוצת מחקר שעסקה בתכנון טילים בליסטיים, ובפיתוח תכנית למטוס רקטי.

ב-1933 עבר המכון לניהול הצבא האדום, והמהנדס הצעיר והמבטיח מונה לקצין והתקדם בהדרגה לסגן מפקד המכון. אבל עולמו התהפך ב-1938, בתקופת הטיהורים הגדולים של סטאלין. הוא נעצר והועמד לדין באשמה מופרכת כי הוא מעכב בכוונה את העבודה במכון. קורוליוב נדון למאסר בגולאג, מחנה עבודה, ונשלח לאחד המחנות הקשים ביותר: מכרות הזהב של קולימה במזרח סיביר, שבו מתו אלפי אסירים ממחלות, רעב, קור ועבודת פרך.

רק אחרי כמה חודשים הוא הועמד למשפט חוזר והועבר לכליאה במתקן נוח הרבה יותר, שרשקה (Sharashka), או מחנה לאסירים מקצועיים. עם זאת, הוא הספיק לחלות בגולאג בצפדינה, מה שגרם לו לאבד את שיניו, וסבל מבעיות בריאות נוספות שליוו אותו כל חייו. השרשקה שבה נכלא קורוליוב הייתה לשכת התכנון מס. 29, ליד מוסקבה, שעסקה בתכנון מטוסים צבאיים. הוא השתתף בפיתוח מטוס ההפצה טופולב 2, עם מתכנן המטוסים הידוע, אנדריי טופולוב, שבעצמו היה אסיר שם. המטוס הזה היה אחד מכלי הנשק החשובים של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה שהתחוללה בינתיים בחוץ. במעט הזמן החופשי שהיה לו, קורוליוב המשיך לחשוב על תכנון של מנועים רקטיים, ובהמשך המלחמה הועבר לשרשקה אחרת, שעסקה בפיתוח טילים.

לקראת סיום המלחמה, ב-1944, קורוליוב שוחרר מהשרשקה, והוחזר לשירות בצבא האדום, שם המשיך לעסוק בפיתוח טילים. לאחר המלחמה הוא נשלח בשירות הצבא לגרמניה הכבושה, ללמוד את הטילים שהשאיר אחריו מהנדס הטילים הטוב בעולם – ורנר פון בראון (von Braun).

חובבי טילים שנקלעו למלחמות משני צדי המתרס. ורנר פון בראון (מימין) וסרגיי קורוליוב | צילומים: ויקיפדיה

מסמנים וי

פון בראון נולד ב-1912 למשפחת אצולה גרמנית ומגיל צעיר התעניין באססטרונומיה ובכוכבים, ועוד יותר מכך – בדרכים להגיע אליהם. הנעה רקטית ריתקה אותו, והוא היה ממובילי קבוצה קטנה של חלוצים בתחום, שנקראה "אגודת הטילים הגרמנית". בגיל 22 כבר היו לפון בראון דוקטורט בפיזיקה, משרת מחקר, תקציב לחקור ולפתח טילים וחלומות גדולים להגיע לפחות אל הירח.

גם במקרה שלו, המציאות הפוליטית שינתה את התכניות. ב-1933, כשהנאצים עלו לשלטון, פון בראון מונה למהנדס הטילים הבכיר של גרמניה הנאצית, קיבל דרגת קצונה באס-אס, והחל לשקוד על פיתוח נשק חדיש: טילי V2. הטווח של הטיל היה רק כ-300 קילומטר, אבל הוא טס בקשת גבוהה שהגיעה ליותר מ-100 קילומטר, מה שאומר שהוא יצא לחלל וחזר, ולכן היה הטיל הבליסטי הראשון בהיסטוריה.

לקראת סוף המלחמה, כשמצבה של גרמניה הלך והידרדר, קיווה היטלר כי הטילים של פון בראון יהיו הנשק הסודי שיכריע את המערכה, והחל לקדם ייצור המוני שלהם. הפועלים היו עובדי כפייה, אסירים במחנה דורה מיטלבאו (Dora-Mittelbau), במרכז גרמניה, רבים מהם יהודים. הם עבדו מתחת לאדמה בתנאים קשים מאוד ואלפים מהם נספו בגלל תנאי העבודה והתברואה, נוסף על רבים שהוצאו להורג.

גרמניה הספיקה לשגר לקראת סוף המלחמה כמה אלפי טילי V2. הם היו נשק מאוד לא מדויק, אבל הרגו יותר מ-7,000 בני אדם בבריטניה ובבלגיה, לעומת כ-20 אלף אסירים שנרצחו בייצורם. עם זאת, הם לא מנעו את תבוסתה של גרמניה.

פון בראון ידע היטב שגם הרוסים וגם האמריקאים מתעניינים מאוד בטילים שלו, וירצו להוציא ממנו באופן אישי כל מידע עליהם. הוא גם ידע בדיוק לידי איזה צד הוא מעדיף ליפול. בימים האחרונים של המלחמה הוא ברח מערבה, והסגיר עצמו לכוחות האמריקאים עם יותר ממאה מהנדסים וטכנאים, טילים שטרם שוגרו, חלקי טילים ותכניות ייצור. הביון האמריקאי הבריח אותם לארצות הברית – עם עוד מאות מהנדסים ומדענים – במבצע חשאי. הצבא האמריקאי, שרצה מאוד את הטילים והידע של פון בראון, היה מוכן להתעלם מהרקע הנאצי שלו ושל אנשיו. תחילה הם הוחזקו במעמד של מעין שבויים, בהמשך התאפשר להם להביא מגרמניה את בני משפחותיהם ולקבל קצת יותר חופש, ובסופו של דבר הם קיבלו אזרחות אמריקאית.

פון בראון לא לקח איתו לארצות הברית את כל אנשיו, וגם לא את כל הטילים שלא שוגרו. חלקם נפלו לידי ברית המועצות, ואת הטילים האלה נשלח סרגיי קורוליוב לאסוף וללמוד לאחר המלחמה.

מנהיג ברית המועצות, יוסף סטאלין, הבין כי טילים ארוכי טווח הם נשק העתיד, והקים מרכז חדש לפיתוח טילים. קורוליוב מונה למתכנן הראשי והיה אחראי גם על מאות גרמנים שבחרו – או אולצו – להצטרף לתכנית הטילים הסובייטית.

בהתחלה קורוליוב ואנשיו שיחזרו את ה-V2 הגרמני, כפי שעשו האמריקאים. בהמשך הם פיתחו על בסיסו טיל בין יבשתי המסוגל לשאת מטען של חמש טונות למרחק של 7,000 קילומטר. הטיל הזה נקרא R7, והיה אחד ממוקדי הגאווה של הטכנולוגיה הסובייטית. במהלך שנות ה-50 הציע קורוליוב להנהגה הסובייטית שימוש נוסף לטיל R7: הצבת לוויין במסלול סביב כדור הארץ, אך הקרמלין לא גילה שום עניין ברעיון.

ניצחון אדיר

בינתיים פיתחה גם ארצות הברית טילים חזקים ומשוכללים על בסיס ה-V2, ומי שהוביל את הפיתוח היה פון בראון עצמו, שעמד כעת בראש זרוע הטילים של צבא היבשה. אבל פון בראון התעניין בתחום החלל הרבה יותר מאשר בפיתוח טילים צבאיים. היו לו תכניות לשגר לוויינים ולהנחית חלליות מאוישות על הירח ואפילו על מאדים. את התכניות הוא הוא הציג לציבור הרחב בסדרת מאמרים במגזין פופולרי, ולאחר מכן בסדרת תכניות טלוויזיה עם ידידו, וולט דיסני.

נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, התנגד לרעיון להציב לוויין בחלל, בעיקר מחשש כי ברית המועצות תפרש צעד כזה כאיום צבאי. בסופו של דבר השתכנע שאפשר יהיה לשגר לוויין כזה במסגרת אירועי שנת הגיאופיזיקה הבינלאומית, שנפתחו באמצע 1957, כך שיהיה ברור שמדובר בלוויין מדעי, לא צבאי.

נוסף על תכנית הטילים של הצבא, היו לארצות הברית גם זרוע טילים של הצי ומערך טילים של חיל האוויר. שלושת הגופים רצו לשגר את הלוויין הראשון, והעניין הועבר להכרעה של ועדת מומחים. למרות שלפון בראון היה טיל מוכן לשיגור לוויין, העדיפה הוועדה את ההצעה של הצי, עם טיל שלא היה מוכן. הסיבה הייתה כנראה פטריוטית: לשגר את הלוויין הראשון בהיסטוריה בטכנולוגיה אמריקאית מקורית, לא כזו המבוססת על הידע הגרמני של פון בראון.

הידיעה כי האמריקאים מתכוונים לשגר לוויין דרבנה את הנהגת ברית המועצות לתת אור ירוק לקורוליוב. בעוד הוועדות בארצות הברית יושבות על המדוכה, הוא וצוותו עבדו במהירות תחת מעטה החשאיות של הצבא האדום, וב-4 באוקטובר 1957 הדהימו את העולם ושיגרו לחלל את הלוויין המלאכותי הראשון בהיסטוריה, ספוטניק. עידן החלל נפתח בניצחון סובייטי אדיר.

הצלחות תעמולתיות מסחררות. דגם של לוויין ספוטניק 1 והאדם הראשון בחלל - יורי גגרין | צילומים: ויקיפדיה

השלב השני

חודש בלבד לאחר ההצלחה הכבירה, שיגרה ברית המועצות לוויין נוסף וגדול יותר, ספוטניק 2, ובו גם נוסעת: כלבה בשם לייקה, שהייתה ליצור החי הראשון המקיף את כדור הארץ. בכך הם פתחו את השלב השני של המרוץ – המאמץ לשגר אדם לחלל.

רק בסוף ינואר 1958 ארצות הברית שיגרה סוף סוף את הלוויין הראשון שלה, אחרי כמה כישלונות מביכים שבעקבותיהם הורה הנשיא לתת לפון בראון את ההזדמנות לשגר את הטיל שלו. אייזנהאואר גם הבין שזרועות הצבא לא צריכות להתעסק בתחום החלל האזרחי, והורה להקים את המִנהלת הלאומית לחלל ואווירונאוטיקה – NASA (נאס"א), המכונה כיום סוכנות החלל האמריקאית.

לשני הצדדים היה ברור שהמרוץ הוא כעת לשיגור האדם הראשון לחלל. נאס"א בחרה ב-1959 שבעה אסטרונאוטים ראשונים, שכונו "שביעיית מרקורי", על שם החללית שבה היו עתידים לטוס. כל השבעה היו טייסי ניסוי מצטיינים בצי ובחיל האוויר שהושאלו לסוכנות האזרחית, ובחירתם לוותה בסיקור תקשורתי נרחב. הם היו גיבורים אמריקאים עוד לפני שטסו לחלל אפילו פעם אחת.

הרוסים בחרו רק בתחילת 1960 את המועמדים שלהם להיות טייסי החלל הראשונים, שנקראו קוסמונאוטים. תכנית החלל הסובייטית הייתה צבאית לגמרי, והטייסים שנבחרו משורות חיל האוויר המשיכו לשרת במסגרת צבאית תחת מעטה סודיות כבד. זהותם של הקוסמונאוטים הייתה סודית אף היא, ושמותיהם יפורסמו רק אם ישובו בשלום ממשימת חלל.

האדם הראשון בחלל

מבין שבעת הגיבורים האמריקאים נבחר אלן שפרד להיות האדם הראשון בחלל. הטיסה שלו יועדה לאפריל 1960, אך נדחתה שוב ושוב ושוב, עד מרץ 1961. זו הייתה טיסה תת מסלולית שבה החללית לא נכנסת למסלול סביב כדור הארץ, אלא רק משוגרת לגובה החלל וצונחת חזרה, ולאסטרונאוט יש כמה שניות בלבד להנות מחוסר כבידה. במרץ, ממש לפני הטיסה, החליטו המהנדסים שדרושה עוד טיסת ניסוי לא מאוישת, ודחו את הטיסה של שפרד לתחילת מאי.

אבל ב-12 באפריל 1961 קיבל שפרד – עם כל האומה האמריקאית – את הידיעה שהרוסים שוב הקדימו אותם. רב סרן יורי גגרין לא רק שוגר לחלל, אלא השלים הקפה מלאה של כדור הארץ – טיסה מורכבת ומתקדמת בהרבה ממה שתוכנן לשפרד. הניצחון הסובייטי היה עצום. גגרין טס בחללית ווסטוק (Vostok, "מזרח" ברוסית) שפיתח הצוות בהנהגת קורוליוב, ושוגרה על טיל ווסטוק, פיתוח של ה-R7.

כשבוע לאחר ההצלחה הסובייטית ספגה ארצות הברית מפלה נוספת, בחזית אחרת של המלחמה הקרה. כוח של גולים קובנים, שהאמריקאים אימנו וציידו, הונחת מהים בקובה בנסיון להפיל את השלטון הקומוניסטי של פידל קסטרו, אך נחל תבוסה כואבת בחוף המכונה "מפרץ החזירים". שני האירועים המביכים התרחשו בחודשים הראשונים לכהונתו של הנשיא האמריקאי הצעיר, ג'ון קנדי, שעוד לא היה בן 44, וכעת ריחף צל כבד על הבחירה בו.

קנדי הבין שדרוש אתגר לאומי של ממש כדי ללכד סביבו את האמריקאים, ואחרי התייעצות קצרה עם ראשי נאס"א, הכריז במאי 1961, ימים אחדים לאחר הטיסה של שפרד, על האתגר של ארצות הברית: להנחית אדם על הירח עד סוף העשור ולהחזירו בשלום.

טסים בשניים

האמריקאים התחילו לעבוד במרץ על תכניות עתידיות, אבל בינתיים הרוסים הם שהתקדמו בפועל. פחות מארבעה חודשים לאחר הטיסה ההיסטורית של גגרין, שיגרו קורוליוב וצוותו את החללית ווסטוק-2, והפעם לא להקפה אחת של כדור הארץ, אלא ליממה שלמה בחלל. הקוסמונאוט גרמן טיטוב השלים יותר מ-17 הקפות של כדור הארץ, עוד לפני שאמריקאי הקיף אותו פעם ראשונה.

רק בתחילת 1962 שוגר אמריקאי ראשון, ג'ון גלן (Glenn), למסלול סביב כדור הארץ, אבל הרוסים כבר שעטו קדימה. באוגוסט של אותה שנה הם שיגרו את משימת ווסטוק 3 לארבעה ימים רצופים בחלל. ביום השני של המשימה הדהימו שוב את העולם, ועם שיגור חללית נוספת – ווסטוק 4. הקוסמונאוטים אנדריאן ניקולאייב ופאבל פופוביץ' טסים במקביל ושתי החלליות מתקרבות עד למרחק של ששה קילומטר בערך. הקוסמונאוטים משוחחים זה עם זה בקשר, אבל לפי ההוראות שקיבלו הם הקפידו מאוד על עמימות בשיחה, כך שמי שהאזין להם יכול לקבל את הרושם ששתי החלליות הצליחו לבצע חבירה במסלול סביב כדור הארץ. בפועל הם היו רחוקים מאוד מהישג כזה, אבל האמריקאים לא ידעו זאת. מידת הפיגור שלהם אחרי הרוסים הלחיצה אותם מאוד, והדאגות חלחלו גם לתקשורת ולדעת הקהל.

האמריקאים התקדמו לאט עם תכנית החלל שלהם, אבל תכננו לטווח ארוך. במקביל לביצוע תכנית מרקורי, חלליות פשוטות לאדם אחד שנועדו ללימוד העקרונות הבסיסיים ביותר של טיסת חלל מאוישת, הם עבדו במקביל על שתי התכניות הבאות. האחת הייתה תכנית ג'מיני, חלליות לשני אסטרונאוטים המיועדות לפיתוח כמה מהיכולות הבסיסיות הדרושות למשימת ירח: שהייה ממושכת בחלל, ניווט ושינויי מסלול, חבירה בין חלליות, ו"הליכת חלל" – יציאה לפעילות מחוץ לחללית, בחליפת חלל.

השלב הבא היה תכנית אפולו – חללית לשלושה אסטרונאוטים, כולל רכב נחיתה שיישא שניים מהם אל פני הירח, וימריא איתם מפניו לחבירה לרכב הפיקוד והשירות שיחזיר את שלושתם הביתה.

במאי 1963 האמריקאים סיימו את תכנית מרקורי, שכללה שש משימות מוצלחות. המשימה האחרונה, של גורדון קופר, נמשכה 34 שעות – עדיין הרבה פחות ממה שהרוסים עשו שנה קודם. חודש לאחר מכן גם הרוסים נועלים את תכנית ווסטוק עם עוד הישג מרשים – שוב טיסה של שתי חלליות במקביל, ובאחת מהן הקוסמונאוט הוא קוסמונאוטית – ולנטינה טרשקובה. לרוסים לא הייתה שום כוונה לשלב נשים באופן נרחב או שוויוני בתכנית החלל שלהם, הם פשוט רצו עוד הישג תעמולתי, שמראה את השוויון בברית המועצות, שם כל אחד, אפילו אישה ממעמד הפועלים, יכול לטוס לחלל.

הפתעה בסיום תכנית ווסטוק: אשה ראשונה בחלל, ששוגרה לצרכי תעמולה. ולנטינה טרשקובה | מוקר: ויקיפדיה

עוד ניצחונות סובייטיים

בסוף 1963 מתרחש אירוע נוסף. נוכח העלויות הכבירות של תכנית הירח, הנשיא קנדי מתחיל לדון עם היועצים שלו בחיפוש אחר תכנית חלל יקרה פחות, אבל ב-22 בנובמבר קנדי נרצח בדאלאס, והנחיתה על הירח הפכה למעין צוואה שלו, שאי אפשר היה להימנע מהגשמתה.

בעוד האמריקאים מתקדמים לקראת הטיסות הראשונות של תכנית ג'מיני, ההנהגה במוסקבה לוחצת על קורוליוב להשיג עוד נצחונות על האמריקאים לצרכי תעמולה, אבל אינה מוכנה להשקיע את המשאבים הנדרשים. קורוליוב החליט להפתיע את האמריקאים, ולשגר לא שני בני אדם בחללית אחת, כמו שהם תכננו – אלא שלושה. הוא הורה למהנדסים שלו להסב את חללית ווסטוק, המתאימה לטייס אחד, ולהתאימה להטסת שלושה קוסמונאוטים. כדי לדחוס שלושה אנשים בקפסולה הזעירה ויתרו הרוסים על כסא המפלט שבעזרתו הקוסמונאוטים צנחו בנפרד מהחללית, והוסיפו רקטות בלימה קטנות, שאמורות לרכך את הנחיתה. כדי לחסוך עוד מקום ומשקל, החליטו הרוסים להתפשר לא רק על בטיחות הנחיתה אלא על בטיחות הטיסה כולה, ולוותר על חליפות חלל. הקוסמונאוטים פשוט לבשו רק סרבלים, בידיעה שכל תקלה קטנה שתגרום לירידת לחץ בחללית תהיה קטלנית עבורם.

אחד המתכננים הבכירים בצוות של קורוליוב, קונסטנטין פאוקטיסוב, התנגד מאוד לשינויים האלה והזהיר שהחללית לא תהיה בטיחותית. קורוליוב הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: פאוקטיסוב לא רק יתכנן את החללית, אלא גם יטוס בה. החללית החדשה קיבלה את השם החדש ווֹסְחוֹד (זריחה), ובאוקטובר 1964 פאוקטיסוב (Feoktisov), הטייס ולדימיר קומרוב והרופא בוריס יגורוב היו לצוות החלל הראשון בהיסטוריה, בילו כיממה בחלל ונחתו בשלום. כשמשימת ג'מיני הראשונה שוגרה, חצי שנה לאחר מכן, כבר לא היה שום ייחוד בצוות של שני בני אדם.

עוד הפתעה לאמריקאים מבית מדרשו של קורוליוב: הליכת החלל של אלכסיי ליאנונוב מונצחת על בול דואר סובייטי

האמריקאים תכננו אירוע היסטורי אחר במשימה השנייה של תכנית ג'מיני, ביוני 1965: האסטרונאוט אד ווייט (White) היה אמור לצאת מהחללית ולרחף לידה כשרק חליפה מפרידה בינו לבין הריק של החלל. אבל הרוסים לא התכוונו לתת לאמריקאים שום הישג. פחות משלושה חודשים לפני הטיסה, בעוד וייט מתאמן במרץ להליכת החלל ההיסטורית, שוב הגיעה הידיעה המרה כי הרוסים הקדימו אותם. האדם שעשה היסטוריה היה אלכסיי ליאונוב, והחללית שלו הייתה מלאכת מחשבת של אלתורים מבית מדרשו של קורוליוב, וכללה מִנְעָל אוויר (airlock) חיצוני המתנפח בחלל. הליכת החלל כמעט הסתיימה באסון: החליפה של לאונוב התנפחה כל כך, שהוא לא הצליח לדחוף את עצמו בחזרה פנימה. באפיסת כוחות הוא הצליח לשחרר אוויר מהחליפה כדי להידחס דרך הפתח, וניצל ממוות. גם הליכות החלל הראשונות של האמריקאים לא היו מוצלחות. האסטרונאוטים הצליחו לבצע מעט מאוד דברים בטרם הגיעו לאפיסת כוחות, ולקח זמן רב ללמוד כיצד לתפקד בחוסר כבידה, ולהוסיף ידיות ומדפי עמידה מחוץ לחללית.

המהפך במרוץ לירח התרחש רק בסוף 1965, כשהצוות של משימת ג'מיני 7 השלים 14 יום בחלל – יותר מכל משימה עד אז. ב-16 במרץ 1966 האמריקאים מקדימים את הרוסים בהישג משמעותי עוד יותר: חללית ג'מיני-8, עם המפקד ניל ארמסטרונג בטיסת החלל הראשונה שלו והטייס דיוויד סקוט, מצליחה לחבור לחללית מטרה לא מאוישת. 4.5 שנים לפני סוף העשור, הוכיחה נאס"א שאפשר לבצע חבירה בין חלליות.

עשר משימות מאוישות שהשיגו את כל היעדים בדרך לתכנית הטיסות לירח. חללית ג'מיני (6) | צילום: נאס"א

סופו של עידן

מי שלא זכה לראות את הרגע הזה, אולי לטובתו, היה סרגיי קורוליוב. בינואר 1966 הוא אושפז לניתוח מעיים, אבל הניתוח הסתבך, ככל הנראה בגלל בעיות הבריאות שקורוליוב סחב עמו עוד מהגולאג. הוא מת ב-14 בינואר, יומיים אחרי יום הולדתו ה-59.

רק לאחר מותו נחשפו שמו ופועלו של קורוליוב מחוץ לתכנית החלל הסובייטית. האיש שהיה אחראי לניצחונות הסובייטיים בשיגור הלוויין הראשון והאדם הראשון לחלל הובא למנוחות בהלוויה ממלכתית מפוארת ואפרו נטמן בחומת הקרמלין, כבוד שהיה שמור לבניה הבכירים ביותר של אמא רוסיה.

קורוליוב השאיר לרוסים כמה נכסים שקירבו אותם מאוד אל הירח. ראשית, הוא הוביל גם את התכנון והשיגור של חלליות לא מאוישות, ושלושה שבועות בלבד לאחר מותו הייתה החללית שלו – לונה-9 - לרכב הראשון שמבצע נחיתה רכה על הירח. שנית, הוא היה בשלבי פיתוח מתקדמים של טיל עצום, N1, שיהיה מסוגל לשגר את החלליות הגדולות הדרושות למשימת ירח. ושלישית, הוא פיתח דגם חדש של חלליות, סויוז (ברית), שהיו גדולות ומשופרות ויכלו להתאים גם למסע לירח.

שנה של אסונות

בארצות הברית, מיד עם סיומה של תכנית ג'מיני, שעמדה בכל היעדים בעשר טיסות מאוישות, יצאה לדרך תכנית אפולו. משימת אפולו-1, שנועדה לבחון את רכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ, הייתה מיועדת לשיגור בפברואר 1967. אבל שלושה שבועות בלבד לפני השיגור, כשהצוות היה באימון שגרתי לבדיקת המערכות, פורצת שריפה בחללית על כן השיגור, ושלושת האסטרונאוטים, גאס גריסום, אד ווייט ורוג'ר צ'אפי, נספו מיד. האסון חשף שורה של כשלים בתכנון החללית, בין השאר בגלל לחץ הזמן, והביא את האמריקאים להקפאת הטיסות המאוישות למשך כמעט שנתיים, עד לתכנון ובנייה מחדש של חללית אפולו.

התאונה האיומה בארצות הברית נתנה זמן לרוסים לארגן מחדש את תכנית החלל שלהם אחרי מותו של קורוליוב. אבל התוצאה העיקרית הייתה כאוס, כשמתחרים שונים של קורליוב החלו לבחוש בעניינים ולהציע תכניות משלהם להגיע לירח. בסופו של דבר החליטו ראשי תכנית החלל על קידום תכנית סויוז – החללית שפיתח קורוליוב. כהרגלם, הרוסים תכננו משימה מורכבת ומפוארת: שיגור של שתי חלליות סויוז במקביל, חבירה שלהן במסלול, ומעבר קוסמונאוטים ביניהן בהליכת חלל. כך הם התכוונו להדגים את השליטה הרוסית בכל השלבים הנחוצים למשימת ירח מוצלחת שהאמריקאים הדגימו בתכנית ג'מיני. אבל הנהגת ברית המועצות רק רצתה הישגי תעמולה – ומהר. השיגור נקבע ל-22 באפריל 1967, יום הולדתו של לנין, ולמרות שבטיסות מבחן לא מאוישות התגלו תקלות רבות בחללית החדשה, ההנהגה הסובייטית לא הסכימה לשמוע על דחייה.

משימת סויוז-1 שוגרה במועד, עם הקוסמונאוט ולדימיר קומרוב, שהיה מפקד ווסחוד 1. מתחילת המשימה צצו בעיות ותקלות, ובראשן – קולטי השמש לא נפתחו כשורה, והמחסור בחשמל פגע בתפקוד החללית. משימת סויוז 2 שנועדה להצטרף אליה בחלל הפכה למשימת חילוץ, אבל מזג אוויר סוער גרם לדחיית השיגור. לא הייתה ברירה אלא לנסות להנחית את קומרוב. הוא ביצע בהצלחה ובקור רוח תמרונים מסובכים שלא נוסו קודם לכן, והצליח להביא לכניסת החללית לאטמוספרה בשלום. אבל הצרות לא הסתיימו: מצנחי החללית לא נפתחו והיא פגעה בקרקע במהירות, התבקעה והתלקחה. קומרוב מצא את עצמו גם הוא קבור בחומת הקרמלין, בגיל 40 בלבד.

האסון המביך והפגמים הרבים בחללית הביאו גם את הסובייטים להקפיא את משימות החלל שלהם לזמן ממושך, ולחדש אותן רק באוקטובר 1968, אז הם משיגים את ההישג האחרון שלהם במרוץ להנחית אדם על הירח. במשימה שקיבלה את השם זונד 5, הם משגרים חללית סויוז לטיסה סביב הירח עם נוסעים: כמה מיני צמחים, ביצים של זבובי-תסיסה ושני צבים. החללית לא נכנסה למסלול סביב הירח, אלא הקיפה אותו ממרחק של כ-2,000 קילומטר ושבה לכדור הארץ. גם במשימה הזו הייתה שורה של תקלות, שהובילו לנחיתתה באוקיינוס ההודי במקום בקזחסטן, אבל הנוסעים שבו בשלום, ולא נפגעו מקרינה. למרות ההצלחה החלקית, היה ברור לרוסים שהם רחוקים משיגור אדם לירח. הצבים אמנם ניצלו, אבל מומחים העריכו שבני אדם לא היו שורדים את הנחיתה הקשה, והחללית ממילא לא הייתה מותאמת לנשיאת האספקה הדרושה לשני בני אדם לשבוע ויותר. טיל N1, שהיה אמור לקחת חלליות סויוז מאוישות לירח, לא היה מוכן אפילו במועד הזה, ונחיתה סובייטית על הירח נראתה רחוקה מאוד.

שורה של כשלים שנבעו מתכנון חפוז וביצוע חפוז עוד יותר. שרידי החללית אפולו 1 לאחר הפיצוץ | צילום: נאס"א

מתקרבים לירח

האמריקאים, לעומת זאת, המשיכו להתקדם. במקביל לייצור מחדש של חלליות אפולו, הם השלימו את הבחינות של טיל השיגור האדיר, סטורן-5, שפיתח פון בראון ונבנה בהשגחתו בשלושה מפעלים במקביל. כמו כן הם התקרבו להשלמת רכב הנחיתה על הירח, שנבנה במפעל נפרד מרכב הפיקוד השירות. באוקטובר 1968, כמעט שנתיים אחרי השריפה באפולו 1, שיגרה נאס"א את משימת אפולו המאוישת הראשונה – אפולו 7, לבדיקת כל המערכות של רכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ.

השלב הבא היה לבחון גם את רכב הירח, תחילה במסלול סביב כדור הארץ. אבל מכיוון שהוא לא היה מוכן, שינתה נאס"א את התכנית, והחליטה לשגר את המשימה הבאה עם רכב הפיקוד והשירות בלבד, לטיסה סביב הירח. המשימה נועדה לבחון את כל ההיבטים של טיסה לירח שלא נבדקו קודם עם בני אדם: ניווט, תיקוני מסלולים, תקשורת, ואפילו צילום מקרוב של הירח כדי לבחור אתרי נחיתה. הצוות של אפולו 8 היו בני האדם הראשונים שיצאו ממסלול סביב כדור הארץ, והראשונים שהקיפו גרם שמיים אחר.

אחת הסיבות שהאמריקאים כל כך הזדרזו לשלוח אנשים לטיסה סביב הירח, הייתה חשש של גורמי המודיעין כי הרוסים מנסים להקדים אותם גם בזה, ולשלוח טיסה מאוישת שתקיף את הירח בלי לנחות עליו. מי שהתאמן למתווה כזה היה אלכסיי ליאונוב, שיצא כמה שנים קודם לכן להליכת החלל הראשונה. אבל התכניות שונו שוב ושוב בגלל תקלות. גם טיל השיגור שהיה אמור לשאת אותו אל הירח היה מוכן רק בתחילת 1969. כשסוף סוף שוגר בניסוי, הוא התפוצץ באוויר, וחלום הירח הסובייטי נגוז. שנים לאחר מכן, הגרסה הסובייטית הרשמית הייתה שהרוסים כלל לא תכננו להנחית בני אדם על הירח. התכניות – והכשלים – נחשפו רק לאחר התפרקות ברית המועצות.

אחרי ההישג הגדול של אפולו 8, בתחילת 1969 ניצבה ארצות הברית במרחק נגיעה מהשלמת החזון של הנשיא קנדי להנחית אדם על הירח עד סוף העשור.

העיט נחת

במרץ 1969 בחנה אפולו 9 בהצלחה את רכב הירח במסלול סביב כדור הארץ, ובמאי שוגרה אפולו 10 לחזרה גנרלית: שני אסטרונאוטים עברו לרכב הנחיתה, התנתקו מחללית האם וירדו אל פני הירח. במקרה זה הם נעצרו כ-15 קילומטר בלבד מעל פניו, חזרו לחללית האם, ושבו בשלום לארץ. חודשיים לאחר מכן, ביולי 1969, שוגרה אפולו 11 באותו מתווה, כשהפעם ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין מבצעים גם את הנחיתה, ולאחר מכן חוזרים בשלום בעזרתו של טייס רכב הפיקוד, מייקל קולינס.

את ההיסטוריה כותבים המנצחים - לכן בתודעה הציבורית נצרב המרוץ לחלל כניצחון אמריקאי בזכות הנחיתה על הירח. אבל זה כנראה לא היה קורה בלי הניצחון הסובייטי בשלבים הראשונים, שיגור הלוויין הראשון והאדם הראשון לחלל, ובלי הכישרון והיכולת של סרגיי קורוליוב, שבלי להתכוון לכך דרבן את האמריקאים לאתגר הגדול. אפולו 11 נחתה על הירח חמישה חודשים לפני היעד שקבע הנשיא קנדי – תום העשור. גם תרומתו של קנדי לא נשכחה. בליל 20 ביולי 1969, אחרי הנחיתה המוצלחת, הניחה יד נעלמה זר פרחים על קברו של הנשיא המנוח, עם פתק: אדוני הנשיא, העיט נחת.