50 שנה למשימת אפולו 10 שעשתה את כל הדרך לירח רק כדי לעצור במרחק נגיעה, לסלול את הדרך למשימה ההיסטורית שבאה אחריה ולהפסיד את כל התהילה
15.6 קילומטרים. אחרי מסע של יותר מ-400 אלף קילומטר, זה היה כל המרחק שנותר לטוֹם סְטַאפוֹרְד (Stafford) ויוּגִ'ין סֶרְנֵן (Cernan) בדרך אל פני הירח. אבל בשלב זה הם נאלצו לשחרר את מנוע הנחיתה של רכב הירח שלהם, להפעיל את מנוע ההמראה ולנסוק בחזרה לגובה של כ-100 קילומטרים, שם המתין טייס רכב הפיקוד, ג'וֹן יָאנְג (Young) לחבור אליהם ולהחזירם לכדור הארץ. תפקידם לא היה לנחות על הירח, אלא רק לבצע חזרה גנרלית ובדיקה של כל מרכיבי המערכת, כדי להכין את הבמה לנסיון הנחיתה ההיסטורי של אפולו 11, חודשיים לאחר מכן.
התפקיד: להכין את הבמה לאירוע ההיסטורי. סטאפורד (מימין), יאנג וסרנן על רקע טיל השיגור של אפולו 10 | צילום: נאס"א
מבחן לאור ירח
למשימות אפולו שנועדו להנחית בני אדם על הירח היו שלושה מרכיבים עיקריים: טיל השיגור האימתני, סטורן 5, שנועד להביא את החלליות עצמן למסלול סביב כדור הארץ, ואז לשגר אותן לעבר הירח; רכב הפיקוד והשירות (CSM), שבו שוהים שלושת האסטרונאוטים בדרך אל הירח ובחזרה ממנו; ורכב הנחיתה על הירח (LM), שתפקידו להנחית שני אסטרונאוטים על פני הירח, בעוד חברם ממשיך להקיף את הירח ברכב הפיקוד.
תכנית אפולו הייתה אמורה לצאת לדרך בתחילת 1967, בטיסת ניסוי של רכב הפיקוד והשירות בלבד במסלול סביב כדור הארץ, אך נקטעה בטרם החלה עקב אסון נורא: החללית עלתה באש בעת אימון שגרתי כשלושה שבועות לפני השיגור המתוכנן, וכל שלושת האסטרונאוטים נספו. בעקבות לקחי השריפה הכניסה סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א, שינויים רבים בתכנון החללית, מה שעיכב את טיסת הבכורה כמעט בשנתיים, והטיל צל כבד על יכולתם של האמריקאים לעמוד ביעד שהציב הנשיא ג'ון קנדי ב-1961, להנחית אדם על הירח עד סוף העשור.
בסופו של דבר טיסת הבכורה שוגרה באוקטובר 1968, וקיבלה את השם אפולו 7, לאחר סדרה של טיסות ניסוי לא מאוישות. למרות מתיחות בין האסטרונאוטים למרכז הבקרה, רכב הפיקוד והשירות החדש הוכיח את עצמו בסדרה ארוכה של ניסויים ובדיקות. השלב המתוכנן הבא היה בדיקה של רכב הפיקוד והשירות עם רכב הירח במסלול סביב כדור הארץ, אבל בנייתו של רכב הירח הראשון טרם הושלמה. לכן החליטה נאס"א לשנות את סדר המשימות, ולשלוח בפעם הראשונה בני אדם לטיסה סביב הירח, בלי רכב הנחיתה. משימת אפולו 8, בדצמבר 1968, השלימה בהצלחה את היעד הזה והניבה ידע רב שיידרש למשימות הבאות.
רק במרץ 1969 היה רכב הנחיתה על הירח מוכן סוף סוף לטיסת המבחן הראשונה שלו. משימת אפולו 9 בחנה את רכב הירח ואת השילוב וההפרדה בינו לבין רכב הפיקוד והשירות בטיסה מורכבת, אבל רק סביב כדור הארץ. כחודשיים לאחר מכן הגיע הזמן לבחון את כל מרכיבי המערכת במתווה של המשימה האמיתית – סביב הירח.
אחד ממכתשי הירח כפי שצולם מרכב הנחיתה של אפולו 10, מגובה נמוך מעל פני הירח | צילום: נאס"א
אין חכמים כבעלי נסיון
לא כולם הסכימו שיש צורך בחזרה גנרלית לפני הנחיתה המאוישת על הירח. חלק מהמהנדסים – והאסטרונאוטים – בנאס"א סברו שנעשו מספיק בדיקות, וכבר בטיסה הראשונה של המערכת המלאה אל הירח אפשר לנסות ולבצע נחיתה. אחרים התנגדו ואמרו כי עדיין חסר מידע רב לפני הנחיתה, המצדיק טיסת מבחן נוספת. בין השאר היה צריך לתכנן ולבדוק את נהלי החבירה בין החלליות ומסלולי הטיסה הנפרדים שלהם סביב הירח; לבדוק את פעילות מכ"מ הנחיתה, המדווח לרכב הנחיתה על מרחקו מקרקע הירח; לצלם ולמפות בדיוק רב את אתר הנחיתה המיועד; ולבחון כיצד שדה הכבידה הלא אחיד של הירח משפיע על המסלול של רכב הנחיתה. בסופו של דבר החליטו ראשי נאס"א כי טיסת מבחן כזו אינה רק נחוצה, אלא חיונית.
הצוות של משימת אפולו 10 היה המנוסה ביותר בכל תכנית אפולו. כל שלושת חבריו כבר היו בעלי נסיון בטיסות חלל במסגרת תכנית ג'מיני, שקדמה לתכנית אפולו. סטאפורד ויאנג הספיקו לטוס פעמיים כל אחד בחלליות ג'מיני, וסרנן טס פעם אחת – עם סטאפורד. לא פחות חשוב, היה להם נסיון מצטבר עצום בביצוע חבירה בין חלליות, תמרון שסטאפורד כבר ביצע חמש פעמים, סרנן ארבע ויאנג שלוש. צוות מנוסה היה חיוני לקראת הפעם הראשונה שתמרון כזה מתבצע במסלול סביב הירח, בלי שום אפשרות חילוץ אם משהו משתבש.
היו בנאס"א מי שחששו כי סטאפורד וסרנן ינסו לגנוב את התהילה ולנחות בכל זאת על הירח, אבל זה לא היה אפשרי. במהלך הפיתוח של רכב הנחיתה המורכב, המאמץ העיקרי של המהנדסים היה למצוא דרכים להפחית את משקלו. רכב הנחיתה של אפולו 10 עדיין היה כבד מכדי לנחות על הירח בבטחה. הרעיון לצייד את אפולו 10 ברכב הנחיתה הקל יותר, שיועד לאפולו 11, נדחה על הסף בהנהלת סוכנות החלל. ליתר ביטחון, רכב הנחיתה של אפולו 10 לא נשא מספיק דלק כדי לנחות על הירח.
רכב הירח סנופי כפי שהוא נראה מחלון רכב הפיקוד צ'רלי בראון בעודם מחוברים | צילום: נאס"א
אם היא תתפוצץ
אפולו 10 שוגרה ממרכז החלל "קנדי" בפלורידה בצהרי יום ראשון, 18 במאי 1969. היא נכנסה בהצלחה למסלול סביב כדור הארץ, ואחרי סדרת בדיקות של החללית, שהייתה עדיין בראש השלב השלישי של טיל השיגור, הגיע הזמן להפעיל שוב את מנוע הטיל, כדי להאיץ את החללית ולשלוח אותה לעבר הירח. שלוש דקות לאחר הפעלת המנוע, החל הטיל לרעוד ולהיטלטל בפראות, עד כדי כך שאנשי הצוות בקושי הצליחו לקרוא את המספרים בצגי המכשירים שלהם. "סטאפורד היה משוכנע שבכך מסתיימת המשימה שלהם, וכך גם אנשי הצוות", כתב אנרדרו צ'ייקין (Chaikin) בספרו 'אדם על הירח'. "סטאפורד אחז בחוזקה בידית ה"ביטול" ביד שמאל. בסיבוב שלה, הוא היה יכול לכבות את המנוע ולבטל את המשימה. אבל הוא אמר לעצמו 'אין מצב. הגענו עד כאן. אם החללית תתפוצץ, אז תתפוצץ'".
בסופו של דבר המנוע כבה כמתוכנן אחרי שש דקות של פעילות, שהביאו את החללית למהירות הרצויה של יותר מ-11 קילומטר בשנייה ובכיוון הנכון לעבר הירח. בבדיקה מאוחרת יותר התברר כי הרעידות נגרמו מתקלה בווסת לחץ של הטיל, והיא תוקנה לקראת המשימות הבאות.
השלב הבא היה לנתק את רכב הפיקוד והשירות מהטיל, לסובב אותו ב-180 מעלות, ואז לבצע חבירה אל רכב הנחיתה, שעדיין היה ארוז בטיל השיגור, לשלוף אותו משם ולהיפרד מהטיל. יאנג, טייס רכב הפיקוד, ביצע את השלב הזה באופן מושלם, והחללית המחוברת עשתה את דרכה לכיוון הירח. נוסף על המשימות השגרתיות והתפעול השוטף של החללית, חנכו אנשי הצוות את החידוש האחרון של תכנית אפולו – מצלמת טלוויזיה צבעונית, שאיפשרה להם לעביר לעולם כולו תמונות ברורות של כוכב הלכת הכחול קטן והולך במרחק, ולאחר מכן של הירח הקרב במהירות.
שלושה ימים לאחר השיגור נכנס סרנן לרכב הנחיתה להכינו לפעילות, והופתע לגלות... שלג. פיסות פיברגלס מהבידוד של אחת המערכות התפוררו לפתיתים לבנים, והתפזרו בעזרת מערכת האוורור בכל רחבי הרכב הזעיר. המכשיר הראשון שבו נעשה שימוש ברכב הנחיתה סמוך לירח היה שואב אבק, שתוכנן במקור לאסוף אבק ירח מחליפות האסטרונאוטים החוזרים מטיול על פני הלבנה.
העברת ידע לצוות של אפולו 11. מימין: יאנג, ניל ארמסטרונג, סטאפורד, סרנן, באז אולדרין ומייקל קולינס | צילום: נאס"א
מידע חיוני
אנשי הצוות התבקשו לבחור אותות קריאה לשתי החלליות כדי שצוות הקרקע יוכל לזהות כל אחת כשהיא טסה בנפרד. הם בחרו לקרוא לרכב הנחיתה "סנופי" ולרכב הפיקוד "צ'רלי בראון", על שם דמויות הקומיקס המפורסמות. למחרת היום, 22 במאי, ננעלו סטאפורד וסרנן בתוך "סנופי", בעוד יאנג נשאר להטיס את "צ'ארלי בראון", בכוננות לחלץ את חבריו במקרה של תקלה.
שתי החלליות נפרדו, וטסו תחילה קרוב זו לזו, עד להשלמת בדיקות שונות. אז הפעיל "סנופי" את המנוע כדי לבלום, להאט את מהירותו ולהיכנס למסלול שיביא אותו עד לגובה של 50 אלף רגל – כ-15 ק"מ מעל פני הירח. סטאפורד וסרנן בחנו את תפקודו של מכ"מ הנחיתה, וחלפו מעל אתר הנחיתה המיועד של אפולו 11 ב"ים השלווה", מצלמים אותו מקרוב. "השטח נראה ישר יותר ממה שרואים בתמונות", תיאר סטאפורד את האזור המיועד. "לפחות ממה שרואים מגובה 50 אלף רגל לא צריכה להיות בעיה לנחות". הוא הזהיר עם זאת שאם אפולו 11 תעבור את האתר המיועד, היא תגיע לשטח קשה יותר לנחיתה, כפי שאכן קרה בסופו של דבר.
רכב הנחיתה של אפולו הורכב משני חלקים: שלב הנחיתה התחתון, עם מנוע ודלק המיועדים לנחיתה, ושלב ההמראה, עם מנוע נפרד לשיגור מפני הירח, שמעליו היה תא הצוות. השלב התחתון נועד להישאר לאחר הנחיתה על פני הירח, ולשמש כן שיגור לחלק העליון, הקל יותר. עם זאת, במקרה של תקלה בנחיתה יכלו האסטרונאוטים לשחרר את השלב התחתון כבר באוויר, לבטל את הנחיתה ולשוב עם השלב העליון לרכב הפיקוד. כך נעשה גם במשימת אפולו 10: לאחר שעלו למסלול מעט יותר גבוה, הם שחררו את החלק התחתון. אלא שאז החל סנופי מסתחרר לפתע במהירות. הסחרור נמשך רק שניות אחדות בטרם הצליח סטאפורד להשתלט על כלי הטיס. לאחר מכן התברר כי סיבת התקלה נעוצה במצב שגוי של כמה מתגים, והדבר תוקן בקלות לקראת המשימות הבאות.
סנופי טיפס שוב לגובה של כ-100 קילומטרים מעל פני הירח, ואחרי כשש שעות של טיסה נפרדת, היה זה תפקידו של יאנג לבצע את תמרון החבירה המרוכב של שתי חלליות במסלול סביב הירח. הוא עשה זאת בלי דופי. "סנופי וצ'ארלי בראון מתחבקים", דיווח סטאפורד למרכז הבקרה.
שני האסטרונאוטים חזרו לרכב הפיקוד, ולאחר מכן שוחרר סנופי לדרכו, בעוד צ'ארלי בראון ממשיך להקיף את הירח עם שלושת אנשי הצוות. אפולו 10 נשארה עוד כיממה במסלול סביב הירח, כשאנשי הצוות ממשיכים לצלם את פני הירח, בעיקר את אתר הנחיתה, ולבצע מדידות של הכבידה ושל נתוני המסלול. המידע שנאסף בשלב זה של המשימה היה חיוני לתכנון הסופי של נחיתת אפולו 11, ובלעדיו ייתכן שהיא לא הייתה מסתיימת בהצלחה.
לאחר 31 הקפות של הירח בסך הכל, הפעיל רכב הפיקוד והשירות את המנוע שלו כדי לצאת מהמסלול סביב הירח ולטוס אל כדור הארץ. ב-26 במאי, אחרי שמונה ימים בחלל, צנח תא הפיקוד של אפולו 10 כמתוכנן באוקיינוס השקט. עד מהרה אסף מסוק את שלושת האסטרונאוטים אל סיפונה של נושאת המטוסים "פרינסטון", שם המתינו להם בני משפחותיהם הנרגשים.
סיום מוצלח: יאנג (מימין), סטאפורד וסרנן יורדים מהמסוק על סיפונה של ה"פרינסטון" אחרי שמונה ימים בחלל | צילום: נאס"א
הערת שוליים בהיסטוריה
עוד לפני שאפולו 10 נחתה בשלום, כבר הוצב על כן השיגור במרכז החלל בפלורידה טיל סטורן 5 חדש לגמרי, ובראשו החללית שתעשה היסטוריה פחות מחודשיים לאחר מכן – אפולו 11. אפולו 10 נותרה לא יותר מהערת שוליים ברוב ספרי ההיסטוריה, ושמותיהם של סטאפורד, יאנג וסרנן מוכרים הרבה פחות לציבור הרחב מאשר ניל ארמסטרונג, מייקל קולינס ואדווין "באז" אולדרין. ואולם, הנחיתה המוצלחת על הירח – וגם אלה שבאו אחריה – נזקפת לא רק לזכות הצוות של אפולו 11 ואלפי המהנדסים, הטכנאים ושאר בעלי התפקידים, אלא גם גם לזכות האסטרונאוטים שטסו במשימות המוקדמות, פחות עטורות תהילה, וסללו את הדרך להצלחה ההיסטורית.
חלליות אפולו שנחתו על הירח הותירו את השלב התחתון של רכב הנחיתה במקום שבו נגע בקרקע, וכאמור הוא שימש לאחר מכן כן שיגור לשלב העליון. הרכב עצמו נשלח להתרסק על הירח לאחר סיום המשימה, בין השאר כדי למדוד את הפגיעה בעזרת הסיסמוגרפים שהאסטרונאוטים הציבו על הירח. אבל גורלו של סנופי היה שונה. השלב התחתון התרסק על הירח, אבל החלק העליון נשלח למסלול סביב השמש. לפני שבועות אחרים הודיע אסטרונום בריטי כי הצליח לזהות את סנופי בחלל, אף על פי שמדובר בעצם זעיר ובמרחק עצום.
בסופו של דבר, כל שלושת אנשי הצוות של אפולו 10 תוגמלו על הביצוע המוצלח של המשימה כפוית הטובה, לפחות מבחינת ההכרה הציבורית. סטאפורד שב לחלל ב-1975, כמפקד החלק האמריקאי של משימת אפולו-סויוז – משימת חלל משותפת עם ברית המועצות, שכללה חבירה של חללית אמריקאית וחללית רוסית בעיצומה של המלחמה הקרה. ג'ון יאנג היה לאדם התשיעי שדורך על הירח, כמפקד משימת אפולו 16 ב-1972. הוא נשאר בנאס"א גם לאחר אפולו, וב-1981 פיקד על מעבורת החלל קולומביה בטיסת הבכורה של מעבורת חלל. כעבור שנתיים פיקד על טיסה נוספת של קולומביה, ובסך הכל השלים שש משימות חלל. הוא האדם היחיד בהיסטוריה שפיקד על משימות גם בתכנית ג'מיני, גם בתכנית אפולו וגם במעבורות החלל. גם יוג'ין סרנן זכה לדרוך על הירח ב-1972, כמפקד משימת אפולו 17, ובכך היה לאדם האחרון שדרך על הירח – לפחות במאה העשרים.
צפו בסרטון של נאס"א "לפענח את הנעלמים" - על משימת אפולו 10: