המרד הראשון בחלל

הדו-שיח העוקצני בין וולי שירה (Schirra) מפקד החללית אפולו 7, לבין דיק סלייטון (Slayton), ראש לשכת האסטרונאוטים של נאס"א, התקיים בבוקר 22 באוקטובר 1968, שעות אחדות לפני סיומה של המשימה שנמשכה 12 יום והתנהלה בעצבנות ובטונים מתוחים שלא דמו לשום משימת חלל אחרת, לפניה או אחריה. סלייטון הוזעק שוב ושוב למרכז הבקרה לנסות לדבר על לבם של האסטרונאוטים הסוררים וליישב את הוויכוחים האינסופיים שלהם עם צוות הבקרה.

כיצד מגיעים אסטרונאוטים מהשורה הראשונה, שנלחמים בשיניים על כל טיסת חלל, למצב של עימות כה בוטה עם מרכז הבקרה, העלול לסכן קשות את עתידם המקצועי? ואיך למרות המחלוקות והעימותים מוגדרת משימת אפולו 7 כהצלחה? סיפורה של המשימה הזו הוא קודם כל סיפור על בני אדם, וכמו בכל טיסת חלל היסטורית, גם הוא מתחיל הרבה קודם.

אש בדרך לירח

מרגע שנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי (Kennedy) הציב ב-1961 את היעד השאפתני של הנחתת אדם על הירח עד סוף העשור, נכנסה תוכנית החלל האמריקאית לפעילות בהיקף חסר תקדים. נאס"א סיימה במהירות את תוכנית מרקורי, הטיסות האמריקאיות המאוישות הראשונות, כדי לפנות את הדרך לחלליות ג'ימיני: חלליות לשני אסטרונאוטים, ולא אחד כמו במרקורי, שנועדו לבחון ולפתח טכנולוגיות הנחוצות למסע אל הירח כמו חבירה בין חלליות, ניווט בחלל, שינויי גובה ומסלול ושהות ממושכת בחלל.

בין מרץ 1965 לנובמבר 1966 בוצעו עשר טיסות חלל מאוישות בתוכנית ג'מיני, ומיד עם סיומה הושקה תוכנית אפולו, שנועדה להנחית בני אדם על הירח, אבל לא לפני סדרת טיסות שיבדקו את כל מרכיבי המערכת. הטיסה הראשונה, אפולו 1, תוכננה לפברואר 1967, והייתה אמורה לבחון את רכב הפיקוד והשירות של אפולו במסלול סביב כדור הארץ. שלושה שבועות לפני השיגור המתוכנן התלקחה החללית על כן השיגור במהלך אימון לקראת הטיסה. שלושת האסטרונאוטים גאס גריסום (Grissom), אד וייט (White) ורוג'ר צ'אפי (Chaffee) נספו באסון, ונאס"א הקפיאה את הטיסות עד לבדיקת הכשלים שגרמו לדליקה, וייצור רכב פיקוד ושירות חדש ובטיחותי יותר.

הטיסה הראשונה בתוכנית אפולו והחללית האמריקאית הראשונה עם שלושה אסטרונאוטים. שיגור אפולו 7 | צילום: NASA

הבדחן הרציני

וולי שירה היה אחד האסטרונאוטים המוערכים בנאס"א. הוא נבחר בין שבעת האסטרונאוטים הראשונים של תוכנית מרקורי, והיה האמריקאי החמישי שטס לחלל. טיסתו השנייה לחלל הייתה כמפקד ג'מיני 6, שהייתה אמורה לבצע את העגינה הראשונה בחלל. אולם חללית המטרה הלא מאוישת התפוצצה זמן קצר לאחר שיגורה, והמשימה הוחלפה לחבירה לחללית מאוישת אחרת, ג'מיני 7. החלליות לא יכלו להתחבר זו לזו בהעדר ציוד מתאים, אבל שירה הצליח לתאם באופן מושלם את המהירות והכיוון של החללית שלו, והשתיים טסו יחד כמה שעות כשהן מתקרבות עד למרחק של כמה עשרות סנטימטרים זו מזו.

שירה לא היה רק טייס מעולה, הוא היה ידוע בנאס"א גם בזכות ההומור שלו וחיבתו למתיחות ותעלולים. לפני החזרה לאטמוספרה של ג'מיני 6, כשבוע וחצי לפני חג המולד, דיווח למרכז הבקרה כי הוא מבחין בעצם טס נמוך מכיוון הקוטב הצפוני דרומה. הוא הודיע כי יבדוק את העניין, ואז שלף מפוחית פה שהבריח לחללית וניגן את Jingle Bells, אחד משירי חג המולד המפורסמים. לצד הבדחנות וההומור, הוא היה אחד האסטרונאוטים הקפדניים, הרציניים והיסודיים ביותר בכל הנוגע לעבודה עצמה.

שירה שהגיע לאפולו 7 כבר לא היה אותו אסטרונאוט עולץ, אלא אדם שונה בתכלית. על פי התוכנית המקורית של נאס"א, שירה וצוותו שובצו למשימת אפולו 2, שנועדה גם היא לבחון את רכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ. שירה, שהיה גם איש עקרונות, טען בתוקף שהמשימה הזו דומה מדי לאפולו 1, ואין טעם לחזור שוב על אותה טיסה. בסופו של דבר הוא שכנע את הנהלת נאס"א, אך זו הייתה חרב פיפיות. במקום לשבץ אותו ואת צוותו למשימה מתקדמת יותר, למשל כזו שתבחן את רכב הנחיתה על הירח, הם שובצו להיות צוות הגיבוי של גריסום באפולו 1.

שירה רתח על ההורדה במעמדו וניסה למחות, אבל הובהר לו שהסיכוי שלו לפקד על משימה בתוכנית אפולו נמוך מאוד. "אמרו לי שלעולם לא אקבל טיסת אפולו, ואני זעמתי על כך", סיפר למחברי הספר In The Shadow of the Moon. "הנחתי שאתפטר ממילא אחרי המשימה, לכן הסכמתי בסופו של דבר לקבל את התפקיד של צוות הגיבוי".

ואולם, התוכניות של נאס"א השתנו שוב לאחר השריפה הקטלנית. הפעם הוחלט להיצמד לנוהל המקובל ולהעביר את צוות הגיבוי של אפולו 1 להיות הצוות שיבצע את המשימה עצמה. בפועל זה לא היה כל כך פשוט. שירה ושני עמיתיו, האסטרונאוטים חסרי הנסיון וולטר קנינגהאם (Cunningham) ודון אייזלי (Eisele), נדרשו לא רק להתכונן לטיסה, אלא להיות מעורבים בכל תהליך התכנון והייצור מחדש של החללית, כולל תיקון מאות ליקויים שחלקם הובילו לשריפה ולתוצאותיה הקשות.

עד מהרה התברר שהסיטואציה בעייתית מאוד. שירה, שכבר ידע שאין לו משימה עתידית להפסיד ורק רצה לבצע את המשימה בשלום, התנצח עם המהנדסים והמנהלים על היבטים רבים הקשורים בתכנון החללית ומערכותיה. לאחר השריפה הקטלנית הוא היה מודאג מאוד מענייני בטיחות.

אייזלי, ולעתים גם קנינגהאם, ניסו לעתים לפשר בין הצדדים, אבל נצמדו במקרים רבים לעמדתו של שירה, למרות הסיכון שכרוך בעימות המקצועי של אסטרונאוטים בתחילת דרכם עם מנהליהם. "אנחנו אלה שצריכים לטוס בחללית הזו. אבל מבחינת אנשי נאס"א היינו נוסעים או מִטען, לא טייסים. ראו בנו עושי צרות, כי העלינו בעיות שהם לא רצו לשמוע עליהן", אמר אייזלי בראיון המצוטט בספר.

רכבת הרים של שינויים בשיבוץ למשימה. מימין: שירה, אייזלי וקנינגהאם באימונים לקראת אפולו 7 | צילום: NASA

בגידות ומדע

לצד המחלוקות המקצועיות התמודד אייזלי לקראת המשימה גם עם בעיות אישיות רבות. השלישי מארבעת ילדיו, מאט, מת מסרטן הדם בגיל שש, חצי שנה בלבד לפני משימת אפולו 7. המשבר הקשה היה שלב נוסף בהתפרקות נישואיו. כמו רוב האסטרונאוטים בזמנו ניהל אייזלי רומנים מזדמנים רבים. רוב נשות האסטרונאוטים העלימו עין מהבגידות כדי לא לפגוע בקריירה של בני זוגן, משום שנאס"א עשתה אז מאמץ עצום לשמור על תדמית נקייה, ולא הסכימה בשום אופן שאסטרונאוט יהיה גרוש. הדברים השתנו כשאייזלי התאהב באישה שלא הסכימה להסתפק במעמד של מאהבת, וגם הוא חש מוכן לעזוב למענה את אשתו. העניינים המשפחתיים העסיקו אותו עד כדי כך שבשבועות האחרונים של האימונים לטיסה הבחינו חבריו שהוא אינו מרוכז, וחששו כי הדבר יפגע בתפקודו בחלל.

בניגוד לשירה הוותיק, אייזלי וקנינגהאם היו בני מזל לקבל שיבוץ למשימת חלל כלשהי, משום ששניהם לא היו דמויות בולטות או מקושרות בקרב האסטרונאוטים. אייזלי שובץ במקור לצוות של גריסום באפולו 1, אך לאחר שפרק את הכתף ונזקק לניתוח, הוחלף עם רוג'ר צ'אפי, שנספה לאחר מכן בשריפה. קנינגהאם לא היה מחביביו של סלייטון, ראש לשכת האסטרונאוטים, משום שנוסף על היותו טייס קרב בחיל הנחתים היה לו גם דוקטורט בפיזיקה, מה שגרם לסלייטון לסווג אותו כמדען, לא טייס, מה עוד שבניגוד לשני עמיתיו הוא לא היה טייס ניסוי לפני שנבחר לאסטרונאוט.

נגד הרוח

למרות כל הקשיים, המחלוקות המקצועיות והבעיות האישיות, ההכנות לשיגור התקדמו כמתוכנן. המשימה קיבלה את השם אפולו 7, לאחר שאפולו 6-2 היו טיסות לא מאוישות לבחינת טיל השיגור והחללית. אפולו 7 הייתה טיסת החלל המאוישת הראשונה אחרי השריפה הקטלנית ולמעשה הראשונה מאז סיום תוכנית ג'מיני, כמעט שנתיים קודם לכן. זו הייתה החללית האמריקאית הראשונה שמיועדת לשלושה אנשי צוות, ובעיקר – מבחן חשוב לנאס"א בדרך להגשמת היעד של טיסה לירח. היה ברור שאם משהו ישתבש בטיסה הזו, כל תוכנית הירח בסכנה, ואין כמעט סיכוי שנאס"א תנחית עליו אדם עד סוף העשור.

המחלוקות בין אנשי הצוות – בעיקר שירה – למרכז הבקרה החלו ממש עם השיגור, ולמעשה אפילו לפניו. ביום השיגור, 11 באוקטובר 1968, נשבו רוחות עזות במרכז החלל בפלורידה. על פי התוכנית, ברוח חזקה מדי יידחה השיגור, משום שאם האסטרונאוטים ייאלצו לנטוש את הטיל עקב תקלה, הרוח תישא את המצנחים לנפילה מעל היבשה, לא מעל הים, מה שעלול להיות מסוכן בהרבה. אף על פי כן, במרכז הבקרה החליטו לאשר את השיגור, למורת רוחו של שירה.

בסופו של דבר, השיגור עבר באופן חלק, ואפילו הניב הלצה חביבה. כשמנהל כן השיגור, המהנדס הגרמני גונתר ונדט (Wendt) סגר את החללית ונפרד מהאסטרונאוטים, אמר אייזלי במבטא גרמני כבד I wonder where Gunter Went (אני תוהה לאן גונתר הלך, משחק מילים עם שם משפחתו). לימים גנבו בהוליווד את הבדיחה של אייזלי ושמו אותה בפיו של טום הנקס, שגילם את מפקד אפולו 13 בסרט על הטיסה המפורסמת.

גם ראשיתה של הטיסה עברה באופן נעים. שני האסטרונאוטים החדשים התפעמו ממראה כדור הארץ בחלל. שירה, בטיסתו השלישית, נהנה להדריך אותם וגם נהנה מהחללית המרווחת מאוד יחסית למקום הזעיר שהיה לאסטרונאוטים במשימות מרקורי וג'מיני.

הצטננות ביחסים

אחרי זמן קצר של הסתגלות התחילו האסטרונאוטים בביצוע שורה ארוכה של משימות ומטלות. טיסה של חללית חדשה דורשת בדיקה מקיפה של כל מערכותיה, מהטיסה והניווט דרך החשמל והקשר ועד המערכות תומכות החיים כמו אספקת חמצן וסילוק פסולת. לצד אלה החלו האסטרונאוטים לבדוק טכנולוגיות ייעודיות למשימות אפולו, כמו סיבוב החללית ב-180 מעלות וחבירה לטיל השיגור כדי לשלוף מתוכו את רכב הירח.

בעוד האסטרונאוטים ביקשו להיצמד לתוכנית הטיסה, מרכז הבקרה החל לשנות את סדר הבדיקות והפעילויות השונות, למורת רוחו של שירה. בין השאר האסטרונאוטים היו אמורים לבצע שידורים חיים קצרים לטלוויזיה. השידור הראשון תוכנן ליום השני במשימה, אבל בנאס"א ביקשו לפתע להקדימו כבר ליום הראשון. שירה, שמלכתחילה לא אהב את הרעיון של מצלמת טלוויזיה בחללית, זעם על כוונת נאס"א לבצע משימות לא חשובות בעיניו, כמו יחסי ציבור, עוד לפני בדיקות הנוגעות לבטיחות החללית והצוות. "אנחנו מקדישים הרבה יותר מדי תשומת לב לטלוויזיה ולא לחללית עצמה", אמר בכעס.

אל המחלוקות המקצועיות נלוו עוד כמה קשיים שבנאס"א לא צפו מראש. זמן קצר לאחר תחילת המשימה התברר כי שירה לקה בהצטננות קשה. לא חלף זמן רב וגם אייזלי נדבק ממנו. בדו"חות הרפואיים נאמר ששלושת האסטרונאוטים חלו, אבל קנינגהאם אמר לימים "הסיבה לדיווח הזה הייתה שאם וולי (שירה) חולה זה אומר שכולם חולים – אני נשארתי בריא".

סבל מכאבי ראש והצטננות והדביק את חברו, אבל המשיך בביצוע כל המשימות. שירה באפולו 7 | צילום: NASA

כשאדם מצונן על כדור הארץ, הכבידה מושכת את הנזלת שלו למטה. זה מעצבן, אבל עדיף על חוסר כבידה. במצב כזה – גילו האסטרונאוטים – לא משנה כמה תקנח את האף, הוא נשאר סתום. מצבם הרפואי סיפק לנאס"א תובנות מעניינות על צינון בחלל, אבל גם על השפעתו על מצב הרוח של האסטרונאוטים: הנזלת וכאבי הראש של שירה גרמו לו להיות עצבני וקצר רוח עוד יותר, ולהדביק גם בכך את חברי הצוות.

כמו כן, במשימה ראשונה עם צוות של שלושה אסטרונאוטים, החליטו בנאס"א שאחד מהם יישאר ער בכל זמן, כדי לתפעל את החללית במקרה של תקלה. אלא שהיכולת של אסטרונאוט לישון בחללית הקטנה והצפופה (גם אם מרווחת ביחס לקודמותיה) בזמן שחבריו מבצעים משימות שוטפות התגלתה כמוגבלת ביותר, ועד מהרה שלושת אנשי הצוות סבלו גם מתשישות שהעלתה עוד את מפלס העצבים, גם בין הצוות למרכז הבקרה ולעתים גם בין האסטרונאוטים לבין עצמם.

המחלוקות על סדר הפעולות והמטלות השונות ועל אופן ביצוען נמשכו במהלך כל המשימה, והובילו לעתים לחילופי דברים בוטים יחסית בין האסטרונאוטים, בעיקר שירה, לאנשי מרכז הבקרה. הוויכוח על הקסדה היה האחרון. על פי תוכנית הטיסה, האסטרונאוטים היו אמורים להיות בחליפות חלל מלאות בזמן החזרה לאטמוספרה והנחיתה. ואולם, האסטרונאוטים המצוננים חששו כי עור התוף שלהם עלול להיקרע עקב שינויי הלחץ, וביקשו אפשרות לאזן את הלחצים באזניהם באמצעות סתימת האף באצבע ואגודל, מה שאי אפשר לעשות עם קסדה.

בסופו של דבר שירה ניצח בוויכוח: האסטרונאוטים נחתו בלי קסדה וריפדו את משענות הראש של המושבים במגבות ואריזות מזון, כדי להגן על ראשיהם.

למרות הקשיים עשו את כל המשימות, כולל יחסי הציבור. שירה (משמאל) ואייזלי בשידור טלוויזיה מאפולו 7 | צילום: NASA

מריבות קטנוניות

למרות המתיחות והחיכוכים, יעדי המשימה הושלמו במלואם. האסטרונאוטים ביצעו את כל הבדיקות והניסויים, אישרו את תקינותן של רוב המערכות והעבירו תובנות חשובות בנוגע לשיפורים או תיקונים. הם אפילו עשו את שידורי הטלוויזיה כנדרש, ולכמה דקות הניחו בצד את המתיחות, העייפות וכאבי הראש, ושידרו לאומה אווירה נעימה ואפילו מבודחת במשימת החלל החשובה. בשורה התחתונה התברר במשימה כי התכנון החדש של חללית אפולו, שהם היו שותפים לו, עונה על כל הדרישות, ואפולו 7 סללה את הדרך לשלבים הבאים של התוכנית: טיסה מאוישת סביב הירח, ובהמשך ניסויים של רכב הנחיתה על הירח וכמובן הנחיתה עצמה של אפולו 11.

משימת אפולו 7 זכורה כמשימת "המרד בחלל" שלא בצדק, טוענים מחברי In the Shadow of the Moon, פרנסיס פרנץ' (French) וקולין ברגס (Burgess) "האמת, המשתקפת בתמלילי הקלטות הקשר, מצביעה על צוות שעובד קשה מאוד וביסודיות לבחון חללית חדשה. היו מדי פעם חילוקי דעות בינם לבין בקרת הקרקע, והמחלוקות המעטות שהיו לוו בדרך כלל בהסבר ברור. [...] במקרים שחברי הצוות הביעו את מחאתם, זה היה על נקודות מסוימות, בדרך כלל תוספות חדשות לתוכנית הטיסה".

שינויים בתוכנית טיסה הם עניין שגרתי, וחלקם נגזרים מתוצאות של ניסויים ובדיקות שנעשו במהלך הטיסה, כתב הבקר הבכיר יוג'ין קרנץ (Kranz) בספרו Failure is not an Option. "הבקרים עשו הכל כדי להסביר לצוות כל שינוי בתוכנית, והתמודדו עם שירה כמו הורים המתביישים בהתנהגות של ילדם המשתולל".

הדים על המתיחות בין צוות הבקרה לאסטרונאוטים הגיעו גם לעיתונות, ולוו בכותרות בעיתונים כמו "המפקד התעורר על צד שמאל הבוקר", מה שלא עזר לאנשי מרכז הבקרה להאיר פנים לאסטרונאוטים הנרגנים. "במבט לאחור אני מצטער על מה שהיה, בין השאר בגלל שהמריבות הקטנוניות טשטשו את העובדה שזה היה המשך המשימה של אפולו 1, תשלום חוב שלנו לגריסום, וייט וצ'אפי", כתב קראנץ. "למרות המתיחות האישית, אפולו 7 עמדה במשימה. רכב הפיקוד והשירות עבר את המבחן בהצטיינות".

למרות המחלוקות והסכסוכים, המשימה הייתה מוצלחת. תא הפיקוד של אפולו 7 במוזיאון החלל בפיניקס | מקור: ויקיפדיה, HrAtsuo

חזרה לקרקע

ב-22 באוקטובר 1968 צנחה אפולו 7 בשלום במי האוקיינוס האטלנטי, מדרום לברמודה. המשימה סללה אמנם את הדרך להמשך המוצלח של תוכנית הנחיתה על הירח, אבל שלושת אנשי הצוות שילמו מחיר כבד על האווירה בטיסה שלהם, ואיש מהם לא זכה לטוס שוב לחלל.

שירה, כצפוי, התפטר מנאס"א כעבור פחות משנה. תפקידו הבא היה יועץ ופרשן לענייני חלל ברשת הטלוויזיה CBS, שם השתתף כפרשן בסיקור של משימות אפולו לירח, בהן הנחיתה הראשונה והמאמץ להציל את אנשי אפולו 13. בהמשך עבר לעולם העסקים וכן כתב כמה ספרים על ימיה הראשונים של תוכנית החלל האמריקאית. הוא הלך לעולמו ב-2007, בגיל 84. הוא האסטרונאוט היחיד בהיסטוריה שטס גם בתוכנית מרקורי, גם בתוכנית ג'מיני וגם בתוכנית אפולו.

הקריירה הבאה: פרשן טלוויזיה. שירה (במרכז) עם המגיש וולטר קרונקייט והסופר ארתור סי קלארק בסיקור הנחיתה של אפולו 11

קנינגהאם הועבר גם הוא משורות האסטרונאוטים הפעילים לעבודה על פיתוח תחנת החלל העתידית, סקיילאב. אבל בהיעדר סיכוי אמיתי לטוס שוב, גם הוא התפטר מנאס"א ב-1971. הוא למד ניהל עסקים בהרווארד, ועבד בכמה חברות מסחריות גדולות. גם הוא כתב על תחום החלל והיה מעורב בכמה יוזמות בתחום. ב-2008 קיבל מנאס"א את עיטור השירות המצוין על אפולו 7 – היחיד משלושת האסטרונאוטים שנותר בחיים במלאת 40 שנה למשימה. בשנים האחרונות הצליח קנינגהאם להרגיז חלקים בקהילה המדעית בטענה שאין ממש בחששות מפני התחממות של כדור הארץ, או שהאדם גורם להתחממות כזאת, טענות שאין להן ביסוס מדעי של ממש.

תוכנית החלל האמריקאית בחרה את מיטב הטייסים, שהוכיחו לא רק מיומנות טיסה אלא גם את יכולתם להתמודד עם מצבים קשים ומלחיצים. אבל לפחות בשנים הראשונות נראה שבנאס"א לא הקדישו די מחשבה למצב הנפשי של אסטרונאוטים בתנאים שונים. ברוב המשימות לא היו בעיות משמעותיות, אבל צירוף הנסיבות במשימת אפולו 7 הביא לחיכוכים שגם אם לא פגעו במשימה עצמה, העיבו עליה ועל המשך דרכם של האסטרונאוטים. נראה שאפולו 7 הייתה לא רק נקודת ציון חשובה בדרך אל הירח, אלא גם תחנה חשובה בדרך להבנה שהאסטרונאוטים הם גם בני אדם.

סרטון של נאס"א על משימת אפולו 7