48 שנים לפיצוץ בחללית אפולו 13, שהותיר שלושה אסטרונאוטים לכודים בחללית הרוסה, מאות אלפי קילומטרים מכדור הארץ. אלפי אנשים נרתמו למבצע אדיר בניסיון להחזירם בשלום

שלושת האסטרונאוטים של אפולו 13 סיימו את שידור הטלוויזיה מהדרך לירח, בלי לדעת שכמעט איש אינו צופה בהם. כתשעה חודשים אחרי הצעד הראשון של אדם על הירח וחמישה חודשים אחרי הנחיתה המוצלחת של אפולו 12, הציבור האמריקאי איבד במהירות עניין בטיסות לירח. שום רשת טלוויזיה לא הסכימה לשדר את הסיור בחללית שעשתה דרכה לנחיתה השלישית אל הירח, והיחידים שצפו בשידור היו אנשי סוכנות החלל ובני משפחה של האסטרונאוטים שהתקבצו במרכז הבקרה ביוסטון.

בעת שסיימו את שידור הטלוויזיה, הייתה החללית בעיצומו של היום השלישי של המסע, כשהחללית כבר עברה כ-85 אחוז מהדרך אל הירח. האסטרונאוטים עשו הכנות לשינה, שאחריה יתחילו בפעולות הדרושות לכניסה למסלול סביב הירח עצמו. עד עתה המשימה עברה בלי תקלות ראויות לציון, וצוות הבקרה ביוסטון ביקש מהצוות לבצע כמה פעולות שגרתיות. אחת מהן הייתה לערבל את מיכלי החמצן והמימן. טייס רכב הפיקוד, ג'ק סוויגרט (Swigert), לחץ על הכפתורים המפעילים את המערבלים. כמה שניות אחר כך שמעו האסטרונאוטים קול פיצוץ עמום, והרגישו טלטלה בחללית. מיד אחר כך הופעלה אזעקה המתריעה על בעיה באספקת החשמל. בדקות הבאות נדלקו עוד ועוד נורות אזהרה המתריעות על כשלים בפעילות מערכות שונות. "יוסטון, הייתה לנו פה בעיה", קרא מפקד המשימה, ג'ים לאבל (Lovell), במשפט שהפך למטבע לשון בגרסתו המקוצרת ("יוסטון, יש לנו בעיה").

"ראינו את משאבי תמיכת החיים של רכב הפיקוד והשירות נעלמים כמו דם שניגר מגוף פצוע. זה היה כמו בחלום רע", כתב בקר הטיסה הבכיר של תכנית אפולו, יוג'ין קרנץ (Kranz), בספרו האוטוביוגרפי Failure is Not an Option. "בהתחלה חשבנו שמדובר בתקלת חשמל, אבל אחרי 15 דקות הבנו את חומרת המשבר. היה ברור לנו שמעתה זו כבר לא משימת ירח, אלא משימת הישרדות".

תקלה ובידוד

כדי לצמצם את התלות בסוללות כבדות, יקרות ולא תמיד יעילות, מקור האנרגיה העיקרי של חלליות אפולו היה תאי דלק. אלה הֶתְקֶנים שבהם אלקטרודה מפרקת את המימן לפרוטונים ואלקטרונים. הפרוטונים החיוביים יכולים לעבור דרכה, והאלקטרונים נאלצים לעבור דרך מעגל חשמלי מחוץ לתא, וכך מייצרים זרם. הפרוטונים מגיבים עם חמצן, ויוצרים מים. כך תאי הדלק של החללית סיפקו גם חשמל, וגם מים ששימשו לשתייה, להכנת מזון מאבקות ולקירור מכשירים חשמליים. המימן והחמצן אוחסנו במיכלי קירור מיוחדים, ששמרו את הגזים במצב נוזלי.

במהלך הטיסה המיכלים התחממו מעט, וחלק מהנוזל הפך לגז. על כדור הארץ, הנוזל היה מתרכז בתחתית המיכל, אבל בחוסר הכבידה של החלל הנוזל והגז התפזרו באופן לא אחיד במיכל, מה שהקשה מאוד למדוד בצורה אמינה כמה חמצן ומימן נותרו בהם. לכן הותקן בכל מיכל מעין מדחף, והפעלתו לכמה שניות פיזרה את התכולה באופן אחיד וסייעה לקבל מדידה אמינה. מה שלא ידעו בנאס"א, זה שהבידוד של חוטי החשמל במיכל נשחק בהדרגה, והם נותרו חשופים. כשהמערבל הופעל, נוצר ניצוץ באחד החוטים החשופים במיכל החמצן מספר שתיים. ניצוץ, חום וחמצן זה מה שדרוש להתלקחות ועד מהרה המיכל התפוצץ. בפיצוץ נפגע קשות גם המיכל הנוסף.

במשך דקות ארוכות ניסו בחדר הבקרה להבין את פשר התקלה. רובם היו משוכנעים שמדובר בתקלה במערכת החשמל, הגורמת גם להפרעה במכשירים המנטרים את מצב החללית, כמו למשל מדידות החמצן. ההבנה כי התקלה חמורה הרבה יותר נחתה עליהם כשהמפקד לאבל הציץ מהחלון הזעיר של החללית, וקרא "אנו פולטים משהו לחלל. זה נראה כמו גז".

עכשיו, כשהבינו את חומרת הנזק היה ברור שנחיתה על הירח אינה על הפרק. בלי פעילות של תאי הדלק אין חשמל להפעיל את מכשירי החללית, כולל חלק ממערכות ההנעה והניווט. כל האנרגיה של רכב הפיקוד והשירות תגיע משלוש סוללות תא הפיקוד, המיועדות רק לשעות האחרונות של הטיסה והחזרה לאטמוספרה. השאלה הייתה רק איך מחזירים בשלום שלושה אסטרונאוטים התקועים בחללית הרוסה, 330 אלף קילומטרים מכדור הארץ.

נזקי הפיצוץ בצד ימים של רכב השירות. האסטרונאוטים ראו אותם רק בשעות האחרונות של הטיסה | צילום: NASA
נזקי הפיצוץ בצד ימין של רכב השירות. האסטרונאוטים ראו אותם רק בשעות האחרונות של הטיסה | צילום: NASA

חלופות מסוכנות

חלליות אפולו הורכבו משני חלקים עיקריים: רכב הפיקוד והשירות, שבו עשו האסטרונאוטים את הדרך הארוכה לירח וממנו, ורכב הנחיתה על הירח, שנועד לקחת שני אסטרונאוטים אל פני השטח של הירח עצמו. איש הצוות השלישי ממשיך להקיף את הירח ברכב הפיקוד והשירות, וכששני חבריו מסיימים את המשימה על פני השטח, הם ממריאים שוב ברכב הירח, חוברים לחללית עצמה ועושים דרכם לכדור הארץ, לאחר שנפטרים מרכב הירח ושולחים אותו להתרסק על פני הלבנה. בסוף הטיסה מתמקמים האסטרונאוטים בתא הפיקוד עצמו, המחזיר אותם לארץ, ונפרדים מרכב השירות שמתרסק לאחר מכן ונשרף באטמוספרה. באפולו 13 בחרו האסטרונאוטים לכנות את רכב הנחיתה על הירח "אקוואריוס", על שם מערכת הכוכבים, וגם שיר הנושא של המחזמר "שיער" שהיה להיט אז. את רכב הפיקוד והשירות הם כינו "אודיסאה" – בדיעבד אפשר לראות את הסמליות במסע רב התלאות שעבר עליהם.

הדרך המהירה ביותר לחזור לכדור הארץ, הייתה פשוט לסובב את החללית, ולהפעיל את המנוע שלה. בדרך זו יוכלו האסטרונאוטים לנחות תוך 34 שעות. אלא שבנאס"א חששו כי המנוע של רכב הפיקוד והשירות נפגע בפיצוץ, ולא ידעו אם הוא יעמוד במשימה. בנוסף, תכנית כזו דורשת לנתק מהחללית את רכב הנחיתה על הירח, ולא היה ברור אם המשאבים בתא הפיקוד והשירות ההרוס יוכלו לקיים את האסטרונאוטים יממה וחצי.

החלופה האפשרית הייתה בעייתית לא פחות: להמשיך את הטיסה לירח, להקיף אותו, ואז להשתמש במנועים של רכב הירח עצמו כדי לכוון את החללית למסלול סביב כדור הארץ. בדרך זו יוכלו האסטרונאוטים לשהות רוב הזמן ברכב הנחיתה הירחי, שלא ניזוק בפיצוץ, ולהשתמש במשאבים שלו: חמצן, מים וחשמל מהסוללות. גם האפשרות הזו הייתה בעייתית מאוד. היא האריכה ביומיים את משך הטיסה חזרה, וכלל לא היה ברור שהחללית הפגועה תוכל להחזיק בחיים שלושה אסטרונאוטים זמן כה ממושך. בעיקר, החלופה הזו דרשה משהו שלא נוסה מעולם ולא היה ברור כלל אם יעבוד: להפעיל את מנועי רכב הירח בשעה שהוא מחובר לרכב הפיקוד והשירות, ולתמרן באמצעותם את החללית המאוחדת למסלול חזרה לארץ.

בזמן הדוחק שעמד לרשותם, ניסו אנשי מרכז הבקרה לבחון את החלופות, לחשב את צריכת החשמל של החללית, לחזות בעיות אפשריות ולבדוק עם החברות שבנו את שתי החלליות מה הסיכוי שהן אכן יעמדו במשימה. בסופו של דבר, הוחלט על החלופה השנייה: שימוש ברכב הירח כ"סירת הצלה", וניצול כל המשאבים שלו, בתקווה שזה יספיק כדי להחזיר את האסטרונאוטים לכדור הארץ, חיים.

מאמץ של אלפי אנשים. ראשי מרכז הבקרה ביוסטון בוחנים את האילתור למתאם מסנני האוויר | צילום: NASA
מאמץ של אלפי אנשים. ראשי מרכז הבקרה ביוסטון בוחנים את האילתור למתאם מסנני האוויר | צילום: NASA

שרשרת של החלפות

עוד בטרם שוגרה בדרכה אל הירח ב-11 באפריל 1970, עברה משימת אפולו 13 כמה טלטלות. המפקד ג'ים לאבל וטייס רכב הנחיתה, פרד הייז (Haise), היו צוות הגיבוי של משימת אפולו 11 בנחיתה ההיסטורית על הירח. לפי הסדר המקובל בנאס"א, הם יועדו לפיכך למשימת אפולו 14, שתהיה הנחיתה המאוישת הרביעית. לאבל היה האסטרונאוט המנוסה ביותר בנאס"א. הוא השתתף בשתי טיסות של תכנית ג'מיני, שקדמה לתכנית אפולו, וכן היה בצוות של החללית המאוישת הראשונה שהקיפה את הירח, אפולו 8. פיקוד על משימת ירח הייתה פסגת שאיפותיו.

המפקד המקורי של אפולו 13 היה אמור להיות אלן שפרד, שב-1961 היה האמריקאי הראשון בחלל. לאחר מכן הוא קורקע למשך שנים בגלל מחלה שפגעה בשיווי המשקל שלו, ושובץ שוב לטיסה רק לאחר שעבר ניתוח. אלא שמנהלי נאס"א חששו כי לאחר ההשבתה הממושכת שפרד לא יהיה כשיר בזמן למשימה, והחליטו להעביר אותו ואת צוותו למשימת אפולו 14, ולקדם את הצוות של לאבל לאפולו 13.

איש הצוות השלישי של אפולו 13 היה תומאס קנת ("קן") מטינגלי (Mattingly), טייס תא הפיקוד. לרוע מזלו, שבועיים לפני מועד השיגור התברר כי צ'רלי דיוק, איש צוות הגיבוי של המשימה, חלה באדמת לאחר שנדבק מבן של חברים. צוות הגיבוי עבד עם צוות המשימה, ובנאס"א חששו כי דיוק הדביק את חבריו והם עלולים לפתח אדמת בחלל. האסטרונאוטים עברו בדיקות דם יומיות, ועד מהרה קבעו הרופאים כי לאבל והייז מחוסנים, אך לא הצליחו להחליט אם מטינגלי מחוסן. בנאס"א הזעיקו את סוויגרט מצוות הגיבוי, והחלו לאמן אותו בסימולטור עם לאבל והייז. מטינגלי, שלא הראה כל סימני מחלה, ניסה לשכנע את מנהלי נאס"א שהוא כשיר – אך לשווא. בעודו נוהג במכונית כמה ימים לפני הטיסה, שמע בחדשות ברדיו כי הוחלט להחליפו בסוויגרט.

הצוות המקורי. קן מטינגלי, שהוחלף יומיים לפני השיגור (במרכז) עם ג'ים לאבל (משמאל) ופרד הייז | צילום: נאס"א
הצוות המקורי. קן מטינגלי, שהוחלף יומיים לפני השיגור (במרכז) עם ג'ים לאבל (משמאל) ופרד הייז | צילום: נאס"א

כריכה וגרב

גם להייז וגם לסוויגרט, אפולו 13 הייתה טיסת החלל הראשונה (וגם האחרונה). אבל גם לאבל המנוסה, כמו כל אנשי נאס"א, לא התנסה מעולם במצב כזה. שלושת האסטרונאוטים נדחסו ברכב הירח, המיועד לשני אנשים בלבד, ובהוראת צוות הבקרה כיבו את כל המכשירים של תא השירות והפיקוד, כדי לחסוך את הסוללות לשעות האחרונות לפני החזרה לאטמוספרה. כדי לחסוך כמה שיותר חשמל, נאלצו האסטרונאוטים לוותר גם על החימום, והטמפרטורה בחללית צנחה לארבע מעלות בערך. בהעדר תא דלק גם מים נותרו רק מעט, ואנשי הצוות נאלצו להתמודד לא רק עם עייפות וקור, אלא גם עם צמא. מעל כל אלה ריחף החשש שהאלתורים של צוות הבקרה לא יועילו, והפחד שהם לא יצליחו לחזור בחיים.

במצב זה של תשישות, קור, חשש וצמא, חלפו האסטרונאוטים בגובה 254 קילומטרים מעל הירח, וראו את אתר הנחיתה המיועד, רמת פרה-מורו (Fra Mauro) חולף מתחתם, קרוב כל כך אבל כה רחוק. בינתיים במרכז הבקרה ביוסטון השלימו את החישובים כיצד וכמה זמן יש להפעיל את מנועי רכב הירח, בתקווה שיצליחו להביא את החללית המחוברת למסלול חזרה לכדור הארץ. בקרי הטיסה עברו שוב ושוב על ההוראות עם האסטרונאוטים העייפים, כדי לוודא שלא יהיו טעויות בסדר הפעולות המורכב שלא נוסה מעולם. בסופו של דבר, זה הצליח. המנועים פעלו כמתוכנן והחללית עשתה את דרכה לכדור הארץ. עכשיו רק נותר לבדוק איך מקיימים שלושה אסטרונאוטים במשך שלושה ימים, ברכב הירח המיועד לשני אסטרונאוטים ליממה וחצי.

אחת הבעיות העיקריות שהתגלו, הייתה עודף של פחמן דו-חמצני. אנו פולטים את הגז הזה בכל נשימה, ובריכוזים נמוכים הוא אינו מפריע לנו. אבל כשהריכוז מתחיל לעלות, הוא עלול להיות מסוכן. כשהאוויר שאנו נושמים מכיל אחוז אחד של פחמן דו חמצני, אנו מתחילים לחוש מנומנמים, כפי שיודע מי שניסה לשמור על ריכוז בכיתה צפופה ולא מאווררת. ריכוזים גבוהים יותר גורמים לכאבי ראש, סחרחורות, דופק מואץ וקשיי נשימה, ובריכוז של כשמונה אחוזים אנו כבר מאבדים הכרה.

בחללית מתוקנים מסנני ליתיום הידרוקסיד (LiOH) הסופחים את הפחמן הדו-חמצני מהאוויר. עד מהרה אזלו המסננים של רכב הירח, שכאמור לא נועד לשלושה אסטרונאוטים, והיה צורך להתקין במקומם מסננים מרכב הפיקוד והשירות. אלא ששני חלקי החללית יוצרו בחברות נפרדות, ואיש לא חשב שהמסננים צריכים להתאים. הם היו בצורות שונות, ואי אפשר היה לחבר את המסננים של רכב הפיקוד והשירות למערכת האוורור של רכב הירח.

אנשי צוות הבקרה מיהרו להמציא אלתור שיאפשר לתאם בין המערכות, אבל היה עליהם להשתמש רק בציוד שיש על החללית, כמובן. הם עברו עם האסטרונאוטים על ההוראות בקפידה, מנחים אותם להשתמש בפריטים משונים כמו צינורית מים, כריכה של אחת מחוברות ההוראות ואפילו גרב של אחד האסטרונאוטים. המתקן המשונה נעטף בנייר-דבק, אבל עשה את העבודה, ואיפשר לאסטרונאוטים לנשום בעזרת המסננים של רכב השירות.

אפשר לנשום שוב. ג'ק סוויגרט עם המתקן המאולתר לתיאום מסנני האוויר | צילום: NASA
אפשר לנשום שוב. ג'ק סוויגרט עם המתקן המאולתר לתיאום מסנני האוויר | צילום: NASA

לילות וימים

התאמת המסננים הייתה רק אלתור אחד מני רבים שהאסטרונאוטים ומרכז הבקרה נדרשו לעשות, כדי להתאים את רכב הירח ומערכותיו למשימה החדשה במשך שלושת הימים שאחרי התאונה. מהנדסים, טכנאים ואסטרונאוטים רבים, בראשם קן מטינגלי שהודח מהטיסה ברגע האחרון, עבדו לילות וימים בנסיון למצוא את הפתרונות הטובים, ולהחזיר בשלום את שלושת חבריהם. 

עכשיו החללית התקרבה סוף סוף לכדור הארץ, ורגע האמת הגיע. הצוות נפרד מרכב הירח, והתחיל להפעיל מחדש את מערכות תא הפיקוד שהיו כבויות כדי לחסוך בחשמל. האם הן יעבדו כשורה? האם הסוללות יחזיקו מעמד? האם מים שהתעבו על המכשירים בגלל הקור העז לא יפגעו בתפקודם?

שלב אחד שלב נראה שהכל עובד. כמה שעות לפני הנחיתה התמקמו האסטרונאוטים  בתא הפיקוד, ושחררו לדרכו את רכב השירות. כשהתרחק מהם מעט, הצליחו לראות סוף סוף את הנזק שנגרם בפיצוץ "חסר צד שלם של החללית", קרא לאבל בתדהמה כשראה את היקף הפגיעה. מהצילום נראה בהחלט אפשרי שגם המנוע של רכב השירות נפגע בפיצוץ, ובמרכז הבקרה נשמו לרווחה שהחליטו לא לנסות להפעילו.

החשש כעת היה שגם מגן החום השומר על תא הפיקוד בזמן הכניסה לאטמוספרה נפגע בפיצוץ. במקרה כזה, יישרפו שלושת האסטרונאוטים חיים בשל החיכוך עם האוויר, אך כאן לא היה מה לעשות חוץ מלחכות בתקווה. החללית הייתה אמורה לצנוח בלב האוקיינוס השקט. ספינות המתינו בים, וכלי טיס ריחפו, מוכנים לזנק לחילוץ. כלי התקשורת, שאחרי התאונה גילו לפתע עניין מחודש בתכנית אפולו, דיווחו בשידור חי על המתרחש.

סוף טוב. אפולו 13 צונחת בשלום במי האוקיינוס השקט, אחרי ארבעה ימים קשים ומטלטלים | צילום: NASA
סוף טוב. אפולו 13 צונחת בשלום במי האוקיינוס השקט, אחרי ארבעה ימים קשים ומטלטלים | צילום: NASA

הדקות הארוכות ביותר

בזמן ההתלהטות מנותק הקשר עם החללית והוא מתחדש אחרי שלוש דקות בערך, לקראת פתיחת המצנחים. "הדקות האלה הן הארוכות ביותר בכל משימה", כתב קראנץ. בחדר הבקרה השתררה דממה שהופרה רק מהרעש הסטטי במערכת הקשר עם החללית הדוממת. שלוש הדקות חלפו ושום קול לא נשמע. ג'ו קרווין (Kerwin) האסטרונאוט ששימש איש הקשר עם הצוות פנה לאפולו 13 בקשר, אך לא נענה. השניות חלפו והשקט העמיק. חמישים שניות אחרי הזמן. דקה. דקה ועשר שניות. דקה ועשרים. בסופו של דבר, שמונים ושבע שניות אחרי המועד נשמע דיווח של אחד הטייסים על קשר עין עם החללית. שניות אחר כך בקע קולו של לאבל ממכשיר הקשר "אוקיי, ג'ו".

חמישה ימים, 22 שעות, 54 דקות ו-41 שניות לאחר השיגור, צנחה אפולו 13 בשלום באוקיינוס השקט. זמן קצר לאחר מכן ניצבו לאבל, הייז וסוויגרט בבטחה על סיפונה של נושאת המסוקים "איוו ג'ימה", בדרך הביתה. במרכז הבקרה ביוסטון נשמו לרווחה אחרי כמעט ארבע ימים של מאמץ מטורף כנגד כל הסיכויים.

למחרת העניק נשיא ארצות הברית, ניקסון, את מדליית החירות הנשיאותית לצוות מרכז הבקרה, בזכות תפקודו המוצלח בזמן המשבר. אף שהוא הסתיים בשלום, התקלה החמורה המחישה עד כמה טיסת חלל היא עניין מסוכן, והראתה שוב שלמרות התכנון המדוקדק, תמיד יכולה להתרחש תקלה לא צפויה, שתעמיד במבחן קשה את כל צוות החלל והקרקע.

בעקבות התאונה שונה המבנה של מכלי החמצן בחלליות אפולו הבאות. המשימה של אפולו 14, שבעה חודשים לאחר מכן, הייתה מבחן חשוב לסוכנות החלל כולה, משום שהיה ברור שעוד תקלה כזו תביא את תכנית אפולו לסיום מוקדם מהצפוי. למרבה המזל היא עברה בשלום, וסללה את הדרך לעוד שלוש נחיתות מוצלחות על הירח.

ג'ים לאבל החליט עוד לפני אפולו 13 שזו תהיה המשימה האחרונה שלו. הוא ידע שהסיכוי שלו לטוס שוב לחלל קלוש ביותר, והחליט להמשיך הלאה. עד היום הוא אחד משלושה אנשים בלבד שטסו לירח פעמיים, והיחיד משלושתם שלא נחת עליו.

פרד הייז עבר לתכנית מעבורות החלל, והטיס שלוש פעמים את מעבורת הדמה, אנטרפרייז, שלא טסה לחלל אלא שוחררה ממטוס כדי לבחון את מערכות הנחיתה. כשפיתוח המעבורת עצמה התעכב, פרש לבסוף מנאס"א לטובת תפקיד בכיר בחברה לייצור כלי טיס. גם ג'ק סוויגרט לא טס עוד לחלל אחרי אפולו 13. לאחר שעזב את נאס"א מילא תפקיד בכיר בכמה תאגידים, ואז פנה לפוליטיקה וב-1982 נבחר ברוב גדול למושב בבית הנבחרים. לרוע המזל, הוא חלה בסרטן אלים ומת שמונה ימים לפני שהיה אמור להתחיל את כהונתו.

קן מטינגלי, שהיה שותף למאמץ הגדול להציל את חיי חבריו, זכה סוף סוף לטוס לחלל כמפקד תא הפיקוד של אפולו 16, ואחר כך פיקד על שתי טיסות של מעבורות חלל. ב-1985 פרש מנאס"א ומילא תפקידים בכירים בכמה חברות העוסקות בפיתוח מטוסים. בחודש שעבר הוא חגג יום הולדת 82, ועדיין לא חלה באדמת. 

7 תגובות

  • צחי

    ג'ק סוויגרט היה הראשון שהודיע ליוסטון על התקלה, לא לוול

    בסרט "אפולו 13", טום הנקס, שהוא כוכב על, גילם את ג'ים לוול, ולכן הוא קיבל שם את "הזכות" לומר את המשפט המפורסם. במציאות, ג'ק סוויגרט היה זה ששידר את המשפט ראשון, ולוול חזר אחריו לאחר שיוסטון ביקשו הבהרה. בזמנו כתבתי את הערך על המשימה בוויקיפדיה, ונדמה לי שקראתי לצורך כך את דו"ח ועדת החקירה של נאס"א. הנה גם תקציר באתר נאס"א: https://www.hq.nasa.gov/office/pao/History/apollo/apo13hist.html

  • אל

    מאוד מעניין וכתוב יפה. תודה

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    תודה רבה!

    תודה רבה!

  • דיצה

    ואו ממש מותח!

    מזל שנגמר בשלום!

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    תודה רבה!

    תודה רבה!

  • אלון

    סופר מעניין תודה!

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    תודה רבה!

    תודה רבה!