95 שנים להולדתו של אלן שפרד, האמריקאי הראשון שטס לחלל והיחיד משביעיית מרקורי שהגיע לירח

ב-19 בינואר 1961 אחר הצהריים כינס ראש תכנית הטיסות המאוישות של נאס"א, רוברט גילרות (Gilruth) את שבעת טייסי הניסוי שסוכנות החלל בחרה לתכנית "מרקורי". לכולם היה ברור שאחרי כמעט שנתיים של אימונים והכנות, הם עומדים לשמוע – סוף סוף – מי נבחרו לטיסות הראשונות וצפויים להיות האנשים הראשונים שיטוסו לחלל. האווירה הייתה בחדר הייתה מתוחה מאוד – כל אחד משבעת הטייסים האמין שהוא המתאים ביותר לטיסה הראשונה, וידע שזו ההזדמנות שלו להיכנס להיסטוריה. כשגילרות נכנס, הוא לא בזבז זמן על הקדמות מיותרות. "כולנו יודעים למה אנו כאן", הוא אמר. "שפרד מקבל את הטיסה הראשונה. גריסום את השניה. גלן יהיה טייס הגיבוי לשתי המשימות התת-מסלוליות האלה. יש שאלות? תודה רבה. בהצלחה".

שיעורים פרטיים

אלן ברטלט שפרד  (Shepard) ג'וניור נולד ב-18 בנובמבר 1923 בעיירה קטנה בניו המפשייר, בנה הבכור של משפחה אמידה ומכובדת – אביו עבד בבנק שהקים סבו. הוא היה תלמיד מצטיין בבית הספר וקפץ כיתה פעמיים, אבל נוסף על לימודים התעניין מגיל צעיר גם בטיסה. הוא בנה דגמי מטוסים ואף ייסד בבית הספר מועדון של חובבי תעופה כמותו. בגיל 15 קיבל מתנה לחג המולד – טיסה במטוס דקוטה. בשנה שלאחר מכן החל לרכוב על אופניים לשדה תעופה האזורי, ועסק שם בעבודות כמו ניקיון תמורת הזדמנות לטוס או שיעור טיסה קצר.

כשסיים את התיכון ב-1940 החליט להתגייס לצי, אך מכיוון שהיה רק בן 16 נאלץ להמתין שנה, ועשה בינתיים מעין מכינה לאקדמיה הימית. כשסיים לבסוף את לימודיו באקדמיה, ב-1944, עם תואר ראשון ודרגת קצונה, ביקש להמשיך לקורס הטיס של הצי אבל נדרש קודם לתקופת שירות על ספינה. הוא הוצב על משחתת באוקיינוס השקט והספיק לשרת כשנה עד סיום המלחמה, כולל התמודדות עם התקפות קמיקזה של טייסים יפנים.

בתחילת 1946 הגשים שפרד את חלומו והתייצב לקורס הטיס. לאכזבתו הוא היה חניך בינוני, ועמד כמה פעמים על סף הדחה. הוא החל לקחת שיעורי טיסה בבית ספר אזרחי במקביל לקורס, ובסופו של דבר רמת הטיסה שלו השתפרה והוא סיים בין מצטייני הקורס לאחר שבבחינות הסיום ביצע נחיתות מושלמות על נושאת מטוסים. הוא הוצב כטייס קרב על נושאת המטוסים, המשיך להצטיין שם וכך נשלח לבית הספר לטייסי ניסוי של הצי.

הוא שירת לסירוגין כטייס קרב וטייס ניסוי. למזלו, בתקופת מלחמת קוראה נושאת המטוסים שלו נשלחה למערכה רק ב-1953, והגיעה לשם רק אחרי ששביתת הנשק נכנסה לתוקף. חייו לא היו נטולי סכנות, עם זאת: הוא כמעט נהרג כמה פעמים כשתקלות התגלו בתפקוד מטוסים שבחן, אך נחלץ בזכות מיומנות, תושייה ומהירות תגובה.

השתפר עם קצת עזרה ממורים פרטיים וסיים כטייס מצוין. שפרד בתקופת קורס הטיס של הצי | צילום: הצי האמריקאי
השתפר עם קצת עזרה ממורים פרטיים וסיים כטייס מצוין. שפרד בתקופת קורס הטיס של הצי | צילום: הצי האמריקאי

עידן החלל

לאחר שברית המועצות הקדימה את ארצות הברית בשיגור לוויין לחלל, הקימה ארצות הברית את סוכנות החלל – גוף אזרחי שאחת ממשימותיו הראשונות הייתה לשגר אדם לחלל. לאחר בחינת אפשרויות שונות הוחלט כי טייסי החלל הראשונים ייבחרו משורות טייסי הניסוי הצבאיים. 110 טייסים שעמדו בדרישות הגיל (עד 35), הגובה (עד 1.82 מ'), ההשכלה (תואר אקדמי) וניסיון הטיסה (1500 שעות במטוסי סילון) זומנו לבדיקות רפואיות ונפשיות מקיפות ומתישות. ב-9 באפריל 1959 הכריזה נאס"א על בחירתם של שבעת האסטרונאוטים הראשונים לתכנית "מרקורי" – חלליות זעירות המיועדות לאדם אחד בלבד.

לאחר שהתבשר כי נבחר לטיסה הראשונה, הגביר שפרד את קצב האימונים וההכנות. כדי להפחית מעט מהלחץ, לא הודיעה נאס"א באופן פומבי מי נבחר לטיסה הראשונה, ורק מסרה שזה אחד מהשלושה: גלן, גריסום או שפרד. מועד השיגור שנקבע היה 24 במרץ 1961, אבל ועדת מומחים שמינה הבית הלבן לפקח על נאס"א קבעה שהתאריך הזה מוקדם מדי והזהירה ששיגור בלי הכנות נוספות יהיה "ההלוויה היקרה ביותר שאי פעם נערכה למישהו".

בלית ברירה דחו בנאס"א את השיגור בחודשיים, וכך הפסידו שוב נקודת ציון היסטורית. ב-12 באפריל הפתיעה ברית המועצות כששיגרה אדם לחלל. יתרה מזאת, יורי גגרין השלים הקפה של כדור הארץ בחללית וסטוק-1, בעוד טיסת מרקורי הראשונה תוכננה להיות תת-מסלולית – כלומר החללית רק תגיע לגובה החלל ותצנח מיד חזרה, בלי כניסה למסלול סביב כדור הארץ.

החמיצו הזדמנות להיות הראשונים בחלל. שבעת הטייסים של תכנית מרקורי. שפרד שני מימין | צילום: NASA
החמיצו הזדמנות להיות הראשונים בחלל. שבעת הטייסים של תכנית מרקורי. שפרד שני מימין | צילום: NASA

טיסה בלי חלון

הגאווה הלאומית של ארצות הברית ספגה מכה קשה בעקבות המשימה המוצלחת של גגרין. בעיקר התאכזבו אנשי סוכנות החלל, והמאוכזב ביותר היה כנראה שפרד עצמו, שהחמיץ הזדמנות להיות האדם הראשון בחלל. למרות הפגיעה, ההכנות נמשכו בקצב מזורז לקראת השיגור של אמריקאי ראשון ב-2 במאי: בדרכו אל טיל השיגור נחשפה זהותו של שפרד לתקשורת, וגם לאחר שהשיגור בוטל בגלל מזג אוויר סוער, כבר לא היה אפשר להסתיר עוד את הסוד.

שלושה ימים לאחר מכן שוב נכנס שפרד לחללית "פרידום-7", שעתיים לפני השיגור שתוכנן ל-7:20 בבוקר. לאחר שהושלמו ההכנות החליטו בנאס"א להמתין מעט לפיזור העננים מעל פלורידה, לא בגלל שהם הפריעו לשיגור, אלא מפני שרצו לקבל צילום טוב של הקרקע מהחללית. לאחר שהעננים התפזרו עוכב השיגור עוד בגלל כמה תקלות טכניות. אחרי יותר משלוש שעות בחללית היה צריך שפרד לצאת לשירותים, ובנאס"א פתחו בדיונים אם לפתוח את החללית ולעכב עוד את השיגור. בסופו של דבר קיבל שפרד החלטה בעצמו, והיה לאדם הראשון שמשתין בתוך חליפת החלל שלו. בעקבות התקרית הזו החלה נאס"א לצייד את חליפות החלל בהתקנים לאיסוף שתן, שאיש לא חשב שיהיה בהם צורך בטיסה האמורה להימשך רבע שעה בלבד.

שעות של המתנה מורטת עצבים (ושלפוחית). שפרד במשימת פרידום-7, הטיסה הראשונה של אמריקאי לחלל | צילום: NASA
שעות של המתנה מורטת עצבים (ושלפוחית). שפרד במשימת פרידום-7, הטיסה הראשונה של אמריקאי לחלל | צילום: NASA

בסופו של דבר, ב-9:34, הופעלו מנועי הטיל ושפרד המריא לחלל. הוא הספיק להתנסות בכמה דקות של טיסה ידנית ובחינת מערכות החללית, וכן בחן את מערכת טילי ההאטה שאמורים לאפשר לחללית לחזור לאטמוספרה, אף שלא היה בהם צורך בטיסה תת-מסלולית. מה שהוא לא הצליח לעשות, עם זאת, היה להסתכל החוצה. בפרידום-7 לא היה חלון, והתקן דמוי פריסקופ היה הדרך היחידה להציץ אל מחוץ לחללית. בהמתנה הממושכת של שפרד לשיגור השמש עלתה והחלה לסנוור אותו דרך הפריסקופ, לכן הוא סגר מעין תריס שחסם אותו. בזמן הטיסה הוא רצה לפתוח את התריס, אבל החליט לא לעשות זאת משום שהוא היה קרוב מדי לידית ביטול המשימה, והטייס המיומן לא רצה להסתכן בטעות שתגרום להפעלת מערכת המילוט.

פרידום-7  הגיעה לגובה מרבי של 187 קילומטר, ו-15:22 דקות לאחר השיגור צנחה בשלום במי האוקיינוס האטלנטי, 486 קילומטר מאתר השיגור בפלורידה. כעבור 11 דקות נוספות ניצב שפרד בביטחה על סיפונה של נושאת המטוסים לייק שמפליין, כאחד האנשים המפורסמים ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

הגיבור הלאומי החדש התקבל בתהלוכות ניצחון בערים הגדולות של ארצות הברית וזכה לעיטורי כבוד, בין השאר מידיו של הנשיא קנדי בכבודו ובעצמו. כשבועיים בלבד לאחר הטיסה המוצלחת הציב קנדי את האתגר הגדול: הנחתת אדם על הירח עד סוף העשור, אף על פי שכל הנסיון של סוכנות החלל האמריקאית הסתכם ברבע שעה של טיסה תת-מסלולית.

גיבור לאומי. אלן ולואיז שפרד (משמאל) עם נשיא ארצות הברית קנדי ורעייתו (מימין סגן הנשיא ג'ונסון) | צילום: ארכיון קנדי, נחלת הכלל
גיבור לאומי. אלן ולואיז שפרד (משמאל) עם נשיא ארצות הברית קנדי ורעייתו (מימין סגן הנשיא ג'ונסון) | צילום: ארכיון קנדי, נחלת הכלל

בעיות אזניים

הטיסה של שפרד הייתה פורצת דרך מכיוון שהיא הייתה הראשונה בתכנית מרקורי, אבל היא הייתה דלה למדי מבחינת עבודתו של טייס ניסוי. רוב האסטרונאוטים שטסו אחריו אמנם לא זכורים בהיסטוריה כמוהו, אבל זכו לטיסות מאתגרות ומעניינות הרבה יותר. במקור תוכננה לשפרד משימה נוספת בתכנית מרקורי, אבל נאס"א החליטו לקצר את התכנית כדי לפנות מקום לתכנית ג'מיני – חלליות לשני אסטרונאוטים שנועדו לניסויים ולפיתוח טכנולוגיות לקראת טיסה לירח. שפרד נלחם בכל כוחו נגד ביטול המשימה שלו, ואפילו הגיע עד הבית הלבן, אבל בקשותיו לא נענו. במקום זאת הוא שובץ להיות המפקד הראשון של חללית ג'מיני.

בשנת 1963, במהלך האימונים לקראת משימת ג'מיני, החל שפרד לחוש התקפי סחרחורות ובחילות וכאבים באוזן שמאל. הוא ניסה להסתיר את הדבר מחשש שהרופאים יקרקעו אותו, אך כשהמצב החמיר נאלץ לפנות לבדיקות. האבחנה הייתה מחלת מנייר (Ménière's) – הצטברות נוזלים באוזן מסיבה לא ברורה. למחלה לא היה טיפול, ושפרד קיווה שהוא יהיה בין 20 האחוזים שמחלתם עוברת מאליה. בינתיים הוא הוסר ממצבת האסטרונאוטים הפעילים ושובץ לתפקיד משרדי: מנהל לשכת האסטרונאוטים. בתפקיד זה היה אחראי בין השאר על שיבוצם של חבריו לטיסות.

שפרד, שהיה לאגדה בציבור הרחב בזכות טיסתו החלוצית, היה לאגדה הרבה פחות נעימה בנאס"א. הוא נודע במצבי הרוח ההפכפכים שלו והתקשה להתמודד עם היותו מקורקע. את המעמד והקשרים הרבים שרכש בזכות מעמדו הציבורי ניצל לטובת עסקים פרטיים ופתח סוכנות נדל"ן מצליחה, בעודו עובד בנאס"א. בסוכנות החלל העלימו עין מהעבודה שלעיתים היה מקדיש שעות רבות מיום העבודה לענייניו העסקיים ולמשחקי גולף, בין השאר משום שכולם הודו שהדבר לא פוגע בביצוע תפקידיו בלשכת האסטרונאוטים.

השנים חלפו, המחלה לא חלפה מאליה, ושפרד התחיל לחשוש שלעולם לא יוכל לטוס עוד. ואז, בסוף 1968, שמע על ניתוח נסיוני שעושה רופא אזניים מלוס אנג'לס, הכולל קידוח חור בעצם לניקוז הנוזלים. בתחילת 1969 עבר שפרד את הניתוח בהצלחה, ובמאי 1969, שמונה שנים אחרי טיסתו במרקורי, חזר שוב לסטטוס של אסטרונאוט פעיל.

בינתיים תכנית ג'מיני הסתיימה מזמן ותכנית אפולו כבר הייתה בעיצומה, לקראת הנחיתה הראשונה על הירח. הדבר האחרון ששפרד עשה לפני שעזב את תפקידו בלשכת האסטרונאוטים היה החשוב ביותר מבחינתו. הוא שיבץ את עצמו לטיסה הראשונה האפשרית, כמפקד אפולו 13, החללית השלישית שיועדה לנחות על הירח. שפרד הפר את הכלל הלא כתוב, שעליו לפקד קודם על צוות גיבוי, ודחק מהתור את הצוות שהיה מיועד לטיסה הזו. הוא ביקש לגייס לצוותו אסטרונאוטים ותיקים, אך הם סירבו גם משום שהעקיפה הגסה של התור לטיסה לא הייתה מקובלת על רבים מהם, וגם עקב חשש מחוסר הניסיון שלו. בסופו של דבר הוא בחר בשני אסטרונאוטים מתחילים: אדגר מיטשל (Mitchell) לטייס רכב הנחיתה וסטיוארט רוסה (Roosa) לטייס תא הפיקוד.

חוסר הנסיון הקיצוני של הצוות החדש לא נעלם מעיניהם של מנהלי סוכנות החלל, ולבסוף החליט ראש נאס"א על החלפת צוותים. שפרד וצוותו שובצו לאפולו 14, כדי שיוכלו להתאמן עוד, ואילו הצוות של אפולו 14 הוקדם לאפולו 13. בסופו של דבר אפולו 13 לא נחתה על הירח, עקב תקלה קשה. פיצוץ בתא הפיקוד השבית את החללית, ורק במאמץ רב של אלתורים והמצאות הצליחה נאס"א להחזיר בשלום את שלושת אנשי הצוות.

נסיון משותף של רבע שעה בטיסות חלל. צוות אפולו 14: שפרד (במרכז) עם רוסה (מימין) ומיטשל | צילום: NASA
נסיון משותף של רבע שעה בטיסות חלל. צוות אפולו 14: שפרד (במרכז) עם רוסה (מימין) ומיטשל | צילום: NASA

נחיתה מדויקת

משימת אפולו 14 שוגרה בסופו של דבר ב-31 בינואר 1971. על רקע חוסר הנסיון של הצוות והתאונה בטיסה הקודמת, החששות בנאס"א היו גדולים במיוחד. לאחר ההצלחה של תכנית אפולו במשימה החשובה ביותר שלה – ניצחון על ברית המועצות במרוץ לירח – הקונגרס כבר התחיל לדון בקיצוץ העלויות העצומות של התכנית, והיה ברור שכישלון נוסף עלול להביא לסיומה ולביטול משימות הירח הבאות.

שפרד, מצדו, היה נחוש להוכיח את עצמו. מבחינתו הוא לא עקף איש בתור – להיפך. הוא נאלץ לשבת בצד ולראות איך כולם עוקפים אותו. כמעט עשור לאחר טיסתו ההיסטורית הוא השתוקק – סוף סוף – להוכיח את היכולות שלו כמפקד ובעיקר כטייס.

המשימה לא עברה בלי תקלות. בשעות הראשונות היה על הצוות בתא הפיקוד להתחבר לרכב הנחיתה על הירח ו"לשלוף" אותו מטיל השיגור, אבל בשל תקלה החיבור לא הצליח והתמרון הפשוט נמשך שעתיים בטרם מצא מרכז הבקרה דרך להתגבר על התקלה. לקראת הנחיתה על הירח נתקלו האסטרונאוטים בתקלות במחשב הנחיתה ובמכ"מ, אבל גם עליהן הצליחו להתגבר בעזרת מרכז הבקרה.

לאחר כל התקלות הצליח שפרד להנחית את רכב הירח באופן מושלם, קרוב יותר ליעדו משתי חלליות אפולו שנחתו לפניו וגם מהשלוש שינחתו אחריו. בגיל 47 הוא היה לאדם המבוגר ביותר שדורך על הירח, וכשיצא לבסוף מרכב הנחיתה אל פני הירח, ברמת פרה-מורו (Fra Mauro), המשפט שאמר לא נועד לספרי ההיסטוריה אלא שיקף את ההיסטוריה האישית שלו: "זה היה מסע ארוך, אבל אנחנו כאן".

אחר כך הוא הספיק לטעות בניווט ולשחק גולף. שפרד עם דגל ארצות הברית על הירח | צילום: NASA
אחר כך הוא הספיק לטעות בניווט ולשחק גולף. שפרד עם דגל ארצות הברית על הירח | צילום: NASA

היסטוריה על הירח

הנחיתה המוצלחת הייתה רגע ההוכחה ששפרד ביקש לספק לעצמו ולעולם בדבר יכולותיו. החלק המדעי של המשימה העסיק אותו הרבה פחות. משימת אפולו 14 הייתה הראשונה שנחתה באזור הררי של הירח, ואחת המטלות של האסטרונאוטים הייתה לאסוף דגימות סלעים משוליו של מכתש גדול. הגיאולוגים סברו כי שם יימצאו אבנים מעומק הירח, העשויות לחשוף כמה סודות על היווצרותו. כשאחד הגיאולוגים ביקש להדריך את שפרד ומיטשל בדרכים למצוא סימני דרך מזהים על פני הירח, הוא נתקל בשאננות שלהם. "אין מה לדאוג, יהיו לנו מפות", הם אמרו. קצת באיחור הם גילו שהניווט הקרקעי על הירח מאתגר יותר משחשבו. הטיפוס לעבר המכתש היה מתיש, הם לא מצאו את דרכם ורשמו הישג מפוקפק – הראשונים ש"התברברו" בניווט על הירח. בדיעבד התברר כי הם היו רק כמה עשרות מטרים מיעדם, והחמיצו הזדמנות לאסוף את הדגימות החשובות.

אף על פי כן, שפרד ומיטשל אספו עשרות קילוגרמים של דגימות קרקע וסלעים והציבו שורה ארוכה של ניסויים מדעיים. בטרם חזרו לרכב הנחיתה הספיק שפרד לעשות עוד היסטוריה קטנה. כחובב גולף, הוא לקח עמו לירח ראש מחבט, ועל פני הירח הבריג אותו לידית של אחד מכלי החפירה. הוא שלף כדור גולף מכיס חליפת החלל והניח אותו על הקרקע, אך גילה שאינו יכול לחבוט בשתי ידיים, מפני שלחץ האוויר בחליפת החלל לא איפשר לו להתכופף לתנוחה הדרושה. לכן הסתפק בהנפת המחבט ביד אחת. לאחר שבחבטה הראשונה החטיא את הכדור והעלה אבק, ניסה שוב, והפעם הכדור עף למרחק "קילומטרים רבים", כדבריו לצופי הטלוויזיה. הערכות ריאליות יותר מדברות על חבטה למרחק של פחות מ-400 מטרים.

ב-9 בפברואר 1971 שבה אפולו 14 בשלום, ואנשי צוותה רשמו עוד היסטוריה קטנה. הם היו האסטרונאוטים האחרונים שהוחזקו בבידוד עם שובם מהירח. לאחר המשימה השלישית השתכנעו אפילו הספקנים הגדולים ביותר כי האסטרונאוטים אינם מביאים איתם חיידקים קטלניים או סכנות אחרות.

איש משפחה

לאחר הנחיתה על הירח כבר היה ברור לשפרד שהוא לא יטוס שוב לחלל. הוא שב לתפקידו הקודם בלשכת האסטרונאוטים ומילא תפקידים ייצוגיים, בין השאר כחבר המשלחת האמריקאית לאו"ם. ב-1974 פרש מנאס"א ומהצי, לאחר שהועלה לדרגת אדמירל – דרגת הקצונה הגבוהה ביותר שהוענקה לאסטרונאוט.

לאחר שחרורו מהשירות פנה שפרד לעולם העסקים. הוא הקים את חברת "שבע-ארבע-עשרה", על שם החלליות שלו, שניהלת בהצלחה עסקים רבים בתחומי הבנקאות והנדל"ן. שפרד גם התפנה להקדיש זמן למשפחתו, ובילה רבות עם רעייתו לואיז ושתי בנותיהם, ובהמשך גם עם ששת נכדיהם. אף על פי שהוא לא תמיד היה נאמן לה, היא העלימה עין מבגידותיו והם נשארו נשואים עד סוף ימיהם.

שפרד זכה לאותות הוקרה ולעיטורים רבים, בהם מדליית הכבוד של הקונגרס, ונשא תפקידים רבים בארגונים הקשורים לטיסות חלל וכן באיגודים של טייסי קרב וטייסי ניסוי. ב-1996 חלק בלוקמיה, וביולי 1998 הלך לעולמו. אשתו, לואיז, מתה מהתקף לב חמישה שבועות בלבד לאחר מכן. בני המשפחה החליטו לשרוף את גופותיהם, ואפרם פוזר בים, מול בית החוף שבו התגוררו.

אלן שפרד היה היחיד מבין שבעת האסטרונאוטים של תכנית מרקורי שזכה לנחות על הירח. לאחר מותו הוא הונצח במקומות רבים בארצות הברית: מספינה של הצי ועד גנים ציבוריים הקרויים על שמו, ממוסדות חינוך ועד בול דואר הנושא את דיוקנו. אולי את המחווה היפה ביותר העניק לו ג'ף בזוס, מייסד חברת "אמזון" ובעליה של חברת "בלו אוריג'ין" המתעתדת לשגר תיירים לחלל. טיל השיגור שלה נקרא "ניו שפרד", על שם האיש שמעולם לא ויתר על חלומו לטוס הכי רחוק שאפשר.

2 תגובות

  • נטע

    גבר לבן פטריארך שפל ונוראי

    אני קוראת אדוקה של דוידסון, ומאוד נהנת לקרוא את המאמרים על המחקרים העכשווים. אבל המאמר האחרון היה פשוט זוועתי. שפרד היה בן אדם מזעזע, שניצל את כוחו לרע התנהג באופן מטופש ואם כל הכבוד להיסטוריה שלו. אני לא מבינה למה בחרו דוקא בו לכתבה. יש רבים וטובים גם אחריו שהיו קצת יותר נורמליים. פרסום הכתבה הזו למעשה מעודד את התנהגות החרפתית שלו. וכרגע לקחתם יד בנורמליזציה של הרוע.

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    שפרד

    אני לא חושב שיש בכתבה שום דבר שמעודד את ההתנהגות הבעייתית שלו. אלן שפרד היה אחת הדמויות הבולטות בהיסטוריה של חקר החלל, ואנו מפסרים על ההישגים שלו, לצד הצדדים האנושיים והדברים הפחות מוצלחים שעשה. זו לא "נורמליזציה של הרוע" אלא פשוט תיאור היסטורי, המשתדל לא לשפוט דברים שנעשו בשנות ה-60 בסטנדרטים של היום.