הסוכנות שעברה כל גבול

ב-17 בדצמבר 1903 ביצעו האחים האמריקאים וילבור ואורוויל רייט (Wright) טיסות מוצלחות ראשונות במטוס ממונע כבד מהאוויר. הם נכנסו לדפי ההיסטוריה והמשיכו לפתח ולשכלל את מטוסיהם, אבל עד מהרה עקפו אותם חלוצי טיסה באירופה.

ב-1909 לואי בלריו (Blériot) הצרפתי היה הראשון שחצה בטיסה את תעלת למאנש, המפרידה בין צרפת לבריטניה, וטייסים אירופים המשיכו לשבור בזה אחר זה שיאי מרחק, גובה ותעוזה. האירופים גם היו הראשונים שהשתמשו במטוסים לתקיפה צבאית, כשהטייס האיטלקי ג'וליו גאבוטי (Gavotti) השליך ממטוסו רימוני יד על חיילים עותמאנים בלוב ב-1911.

לאור ההתקדמות האירופית ומה שנראה כמו פיגור טכנולוגי אמריקאי, החליטו בוושינגטון לעשות מעשה, וב-1915 חתם הנשיא וודרו וילסון (Wilson) על צו להקמת המועצה המייעצת הלאומית לאווירונאוטיקה, NACA (ראשי תבות של National Advisory Committee for Aeronautics), סוכנות פדרלית שתפקידה לעסוק במחקר, בפיתוח ובקידום תחום התעופה בארצות הברית.

במשך השנים תרמה NACA רבות לתחום התעופה. היא הקימה מתחמי מחקר, ובהם הפעילה בין השאר את מנהרות הרוח הגדולות והמשוכללות ביותר, פיתחה חומרים וטכנולוגיות ואף ביצעה את הניסויים הראשונים בטיסות על קוליות.

הנשיא אייזנהאואר (במרכז) ממנה את ראש נאס"א הראשון, קית' גלנן (מימין) ואת סגנו, יו דריידן | צילום: NASA

ואולם ב-1957 ספגו האמריקאים מכה קשה עם פתיחתו של עידן החלל, כשברית המועצות שיגרה במפתיע את הלוויין הראשון, בעוד ארצות הברית סופגת כשלונות בתחום. כמו שאירע כמעט ששה עשורים קודם לכן, האמריקאים הבינו שהם בפיגור ונלחצו - בין השאר בשל חשש משימוש צבאי בתחום החלל וטכנולוגיות טילים. ובדיוק כמו אז, הם החליטו להקים גוף אזרחי שיקדם את התחום. הפעם היה זה הנשיא דווייט אייזנהאואר (Eisenhower) שחתם על הצו, וב-1 באוקטובר 1958, השבוע לפני 60 שנה, הפכה NACA ל-NASA: המינהל הלאומי לאווירונאוטיקה וחלל (National Aeronautics and Space Administration), המוכר גם פשוט כסוכנות החלל האמריקאית.

בששת העשורים הראשונים של פעילותה רשמה נאס"א הצלחות רבות, לצד כשלונות ואסונות. התאריך העגול הוא הזדמנות מצוינת להיזכר בעשרה מהשיאים של סוכנות החלל, שהיו לא פעם אירועים מכוננים בהיסטוריה האנושית.

60 שנה ב-60 שניות: סרטון תדמית של נאס"א לחגיגות ה-60:

ידידות בחלל - אמריקאי ראשון במסלול סביב כדור הארץ

גם לאחר הקמת נאס"א הרוסים המשיכו להקדים את האמריקאים, בין השאר בשיגור בעל חיים ראשון למסלול סביב כדור הארץ, שיגור חללית ראשונה לירח וב-1961 שיגורו של האדם הראשון לחלל. כשהאמריקאים שיגרו אסטרונאוט ראשון, שלושה שבועות לאחר טיסתו של יורי גגרין, זו הייתה טיסה תת-מסלולית של רבע שעה, ולא הקפה של כדור הארץ כמו בטיסה הרוסית. גם האסטרונאוט האמריקאי השני, גאס גריסום, ביצע טיסה דומה. רק בפברואר 1962, כמעט שנה אחרי ההצלחה של ברית המועצות, הקיף אסטרונאוט אמריקאי את כדור הארץ. ג'ון גלן (Glenn) הטיס את החללית Friendship-7 (ידידות 7) במשך שלוש הקפות של כוכב הלכת ארץ, ונחת אחרי קצת פחות מחמש שעות כגיבור הלאומי החדש של ארצות הברית. גלן התקבל בכבוד מלכים, באותות הוקרה ובמצעדי ראווה, וארצות הברית התקבלה סוף סוף כמתמודדת רצינית במרוץ החלל בין המעצמות.

אסטרונאוט אמריקאי ראשון במסלול סביב כדור הארץ. ג'ון גלן במהלך טיסת Friendship-7 | צילום: NASA

החיבור הראשון בחלל - נקודת המפנה

טיסתו המוצלחת של גלן הייתה אחד מרגעי השיא של תכנית מרקורי - החלליות האמריקאיות המאוישות הראשונות. ב-1963, לאחר שש טיסות מוצלחות, הסתיימה תכנית מרקורי ופינתה את הדרך לתכנית ג'מיני - חלליות לשני אנשי צוות שהיו אמורות לבחון טכנולוגיות לקראת מימוש האתגר שהציב הנשיא ג'ון קנדי (Kennedy) - הנחתת אדם על הירח עד סוף העשור.

גם בשנים האלה הרוסים המשיכו להקדים את האמריקאים בחלל. הם ביצעו משימות ארוכות ומורכבות יותר, שיגרו את האשה הראשונה לחלל וגם ביצעו את הליכת החלל הראשונה - כלומר השהות הראשונה של אדם מחוץ לחללית.

המהפך הגיע סוף סוף במרץ 1966, כשהאמריקאים עמדו באתגר שהרוסים עדיין לא הצליחו לבצע - חיבור מוצלח בין שתי חלליות במסלול סביב כדור הארץ. התמרון הזה נשמע פשוט, אבל הוא דורש תיאום מושלם במסלולים ובמהירויות של החלליות, ושליטה מלאה של הטייס בביצועי החללית. צוות החללית ג'מיני 8 כלל את הטייס דייויד סקוט (Scott) והמפקד ניל ארמסטרונג (Armstrong) - שניהם בטיסת החלל הראשונה שלהם. הם חברו באופן מושלם לחללית לא מאוישת, וביצעו את העגינה המוצלחת.

משימת ג'מיני 8 הסתיימה כעבור זמן קצר בנחיתת חירום - החללית נכנסה לסחרור עקב תקלה ורק בזכות פעולה מוצלחת ומהירה של האסטרונאוטים נמנע אסון. למרות התקלה, המשימה הזו נרשמה בהיסטוריה כנקודת המפנה במירוץ החלל בין ארצות הברית לברית המועצות.

עוקפים את ברית המועצות. השניות שלפני העגינה המוצלחת כפי שצולמו מחללית ג'מיני 8 | צילום: NASA

מרחיקים לכת - הטיסה הראשונה של אדם לירח

שנת 1968 היתה שנה קשה לארצות הברית, וזכורה בעיקר בגלל רציחות פוליטיות וההסתבכות המעמיקה בווייטנאם. רק לקראת סוף השנה חודשו טיסות החלל שהוקפאו בעקבות התאונה שבה נספו שלושת האסטרונאוטים של אפולו 1 בעת ההכנות לטיסה בתחילת 1967, וההכנות למשימת הירח התעכבו בשל פיגור בייצורו של רכב הנחיתה. בסוף 1968 החליטה נאס"א להתאים את עצמה לאילוצים, ולשגר טיסה ראשונה אל הירח בלי רכב הנחיתה. טיסה כזו הייתה נחוצה כדי לבדוק את תפקודי החללית, הניווט, תיקוני מסלול ושלל מרכיבים חיוניים אחרים של המשימה.

זו הייתה הפעם הראשונה שאסטרונאוטים יצאו מהמסלול סביב כדור הארץ ונכנסו למסלול סביב גרם שמימי אחר. המפקד פרנק בורמן (Borman) והאסטרונאוטים ביל אנדרס (Anders) וג'ים לאוול (Lovell) היו בני האדם הראשונים שראו את הירח מקרוב - כמאה קילומטרים בלבד. בערב חג המולד של 1968, כשהם קראו בחללית בשידור חי את הפסוקים מספר בראשית על בריאת העולם והמאורות, ארצות הברית עצרה את נשימתה.

השנה הקשה של אמריקה הסתיימה בהצלחה אדירה. במבט לאחור, אסטרונאוטים רבים אמרו שהטיסה המאוישת הראשונה לירח הייתה הישג חשוב ומשמעותי יותר אפילו מהנחיתה על פניו. רוב העולם חשב אחרת.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. הדמיה של אפולו 8 במסלולה סביב הירח | צילום: NASA

הנשר נחת - שעתם היפה ביותר

הנשיא קנדי נרצח ב-1963, והאתגר שהציב הפך לצוואה שנאס"א עשתה מאמץ אדיר להשלים בזמן. השינוי בסדר הטיסות שנגרם בשל העיכוב בבניית רכב הירח והוליד את משימת אפולו 8, הביא את צוות הגיבוי שלה להיות הצוות של משימת אפולו 11 - הראשונה שתנסה לנחות על הירח. המפקד ניל ארמסטרונג, טייס רכב הנחיתה אדווין (באז) אולדרין (Aldrin) וטייס רכב הפיקוד מייקל קולינס (Collins), שוגרו ממרכז החלל בפלורידה ב-16 ביולי 1969 - חצי שנה לפני המועד שבו נקב קנדי. שלושה ימים לאחר מכן ניתק רכב הנחיתה מתא הפיקוד, ובעוד קולינס ממשיך להקיף את הלבנה, עשו שני עמיתיו את המסע החלוצי אל פני הירח. לעיני מאות מיליוני צופים בשידור החי בטלוויזיה הנחית ארמסטרונג את החללית בים השלווה, והשמיע את המילים המפורסמות "הנשר נחת". כשש שעות וחצי לאחר מכן הוא ירד בסולם אל קרקע הירח, ואמר "זה צעד קטן לאדם - זינוק ענקי לאנושות".

משימת אפולו 11 לא רק סימנה את הניצחון האמריקאי על הרוסים במירוץ לירח, אלא גם את פריצת הגבולות של האנושות בדרך למחוזות חדשים ורחוקים. היא הוכיחה שהשמיים אינם הגבול - התקציב הוא הגבול. זמן קצר לאחר ההצלחה החלה נאס"א להרגיש ירידה חדה בתמיכה הציבורית בעלויות האדירות של תכנית החלל, ונאלצה להתמודד עם קיצוצים משמעותיים. מהתוכנית של עשר נחיתות מאוישות על הירח בוצעו שש בלבד, ולאחר הנחיתה האחרונה של אפולו 17, בדצמבר 1972, לא דרך עוד אדם על הירח.

אחד מרגעי השיא של המאה העשרים. אולדרין עם דגל ארצות הברית על הירח, סמוך לרכב הנחיתה | צילום: NASA

חיבוק חם במלחמה הקרה

מירוץ החלל והמירוץ לירח היו בין השיאים של המלחמה הקרה - המתיחות המדינית ולעיתים גם הצבאית ששררה בין ארצות הברית לברית המועצות מאז מלחמת העולם השנייה. אבל תכניות החלל של שתי המעצמות שימשו לעתים גשר ביניהן - אסטרונאוטים אמריקאים ביקרו בברית המועצות וקוסמונאוטים סובייטים סיירו בארצות הברית. שיאו של שיתוף הפעולה הגיע ב-1975, במשימת חלל משותפת של חללית אפולו אמריקאית וחללית סויוז רוסית.

ב-17 ביולי, בעודן חולפות מעל צרפת, נפגשו החלליות ונצמדו זו לזו. כמה שעות לאחר מכן לחצו שני המפקדים ידיים בפתח הסויוז. שתי החלליות נותרו מחוברות במשך 44 שעות, כשחמש אנשי הצוות מבצעים יחד ניסויים משותפים, סועדים יחד ומחליפים מתנות ומזכרות. לאחר תמרון נוסף של פרידה ועגינה נפרדו החלליות סופית. שיתוף הפעולה לא חודש בתקופת המלחמה הקרה אבל הניח את היסודות למשימות משותפות מיד לאחר התפרקותה של ברית המועצות בראשית שנות התשעים, והוכיח את מה שאסטרונאוטים רבים תיארו: מהחלל לא רואים את הגבולות על כדור הארץ.

אפולו-סויוז. הקוסמונאוטים (מימין) לאונוב (עומד) וקובסוב עם האסטרונאוטים סטפורד (עומד) ברנד (במרכז) וסלייטון | צילום: NASA

אל האינסוף ומעבר לו - המסע לקצה מערכת השמש

לצד המשימות המאוישות שיגרה נאס"א חלליות לא מאוישות רבות. שתיים מהמוצלחות ביותר היו משימות וויאג'ר - חלליות ששוגרו ב-1977 במטרה לצאת ממערכת השמש ולחקור את החלל הבין-כוכבי שמחוץ להשפעת הכוכב שלנו. בדרכן חלפו שתי החלליות ליד כוכבי הלכת הגדולים, צדק ושבתאי, ושיגרו משם צילומים ומידע רב. וויאג'ר 2 הייתה החללית הראשונה שחלפה סמוך לאורנוס ונפטון, ועד היום גם האחרונה. היא אחראית לכמה גילויים חשובים, בהם מספר הירחים שלהם.

וויג'אר 1 היא החללית היחידה עד היום שהגיעה לגבולות מערכת השמש, וכנראה הראשונה שיצאה ממנה, אם כי המדענים עדיין חלוקים בדעתם היכן בדיוק מסתיימת מערכת השמש. 41 שנה אחרי ששוגרה היא ממשיכה לשלוח מידע ממרחק כה רב עד שלוקח לאותותיה כמעט יממה להגיע לכדור הארץ. החללית התאומה ממשיכה לעשות את דרכה אל מחוץ למערכת השמש. משימות וויאג'ר שברו שיאי חלל רבים, הראו כיצד תכנון הנדסי מרשים יכול להמשיך לפעול בחלל עשרות שנים אפילו בטכנולוגיות של שנות השבעים, ובעיקר הוכיחו עד כמה אפילו מערכת השמש הקטנה שלנו היא מקום עצום בגודלו.

מסע של יותר מ-40 שנה אל הקצה המרוחק של מערכת השנש. הדמיה של חללית וויאג'ר | מקור: NASA

אוטוסטרדה לחלל החיצון - מעבורות החלל

במהלך שנות ה-70, אחרי תכנית אפולו, שיגרה ארצות הברית רק ארבע טיסות מאוישות: משימת אפולו-סויוז ושלוש טיסות לתחנת החלל סקיילאב. במשך כל התקופה הזו שקדו בנאס"א על פיתוח רכב חלל יעיל וחסכוני יותר, שיאפשר לבצע טיסות רבות יותר. הפתרון היה מעבורת חלל - חללית רב פעמית שממריאה בעזרת טיל אבל נוחתת בדאייה על מסלול, כמו מטוס, ולאחר שיפוץ קל היא מוכנה לטיסה נוספת.

המעבורת הראשונה, קולומביה, שוגרה ב-12 באפריל 1981 - יום השנה העשרים לטיסה המאוישת הראשונה. עד מהרה הצטרפו אליה ארבע מעבורות נוספות, וקצב הטיסות גבר והלך במהירות. מעבורות החלל יכלו לשאת שבעה אסטרונאוטים ומטען רב, והן איפשרו לארצות הברית להרחיב ולגוון את הרכב האסטרונאוטים שלה, ולשגר לחלל גם נשים, שחורים, בני מיעוטים נוספים ואסטרונאוטים ממדינות אחרות.

מעבורות החלל ביצעו לא פחות מ-135 משימות ב-30 שנה, שיגרו לוויינים, פיתחו טכנולוגיות, שימשו כר נרחב למגוון עצום של ניסויים ומחקרים רפואיים ומדעיים, והפכו את טיסות החלל לעניין כמעט שגרתי. ואולם, הן גם גבו קורבנות בשתי תאונות החלל החמורות ביותר בארצות הברית. ב-1986 נספו שבעה אסטרונאוטים בהתפוצצות המעבורת צ'לנג'ר זמן קצר לאחר שיגורה, וב-2003 נהרגו שבעה נוספים בהתפוצצות המעבורת קולומביה עם כניסתה לאטמוספרה, בהם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון.

אסון קולומביה סימן את תחילת הסוף של עידן המעבורות. עלויות התחזוקה של המעבורות המתיישנות זינקו, והחשש מפני אסון נוסף חייב השקעות כספיות כבדות בבטיחות. משימתן האחרונה של שלוש המעבורות הנותרות הייתה להשלים את הרכבתה של תחנת החלל הבינלאומית, המאוישת ברציפות מסוף שנת 2000. ב-19 ביולי 2011 נחתה המעבורת אטלנטיס בפעם האחרונה, וחתמה פרק מפואר בהיסטוריה של האדם בחלל.

מאז 2011 ארצות הברית אינה יכולה לשגר בני אדם לחלל, והאסטרונאוטים שלה טסים לתחנת החלל וממנה בחלליות רוסיות. נאס"א מפתחת חללית חדשה לטיסות מאוישות בשם אוריון, וטיל שיגור חדש, אך בשל קשיי תקציב המיזמים האלה מתקדמים בעצלתיים. המגזר הפרטי צפוי להקדים את סוכנות החלל בהפעלת משימות חלל אמריקאיות מאוישות.

עידן של הצלחות כבירות ומשימות פורצות דרך, לצד אסונות כבדים. מעבורת החלל אטלנטיס במשימה | צילום: NASA

מבט אחר לגמרי - טלסקופ החלל

ב-1990 הציבה מעבורת החלל דיסקברי במסלול סביב כדור הארץ את טלסקופ החלל האבל (Hubble), שאמנם לא היה טלסקופ החלל הראשון, אך היה הגדול, המשוכלל והחדשני ביותר. טלסקופ חלל הוא למעשה לוויין הנושא אמצעי תצפית ומצלמות, ומאפשר הצצה אל החלל באיכות גבוהה בהרבה, בהעדר העיוותים שגורמת האטמוספרה ובאורכי גל שאינם אפשריים בתצפית מכדור הארץ.

ההתחלה הייתה קטסטרופלית - בניית הטלסקופ התעכבה במשך שנים, והתקציב זינק הרבה מעל התכנית. כשסוף סוף הוצב במסלול התברר שהתמונה מעוותת בגלל טעות בליטוש המראה הראשית. רק ב-1993 ביצע הצוות של מעבורת החלל אנדוור משימת תיקון ושדרוג הטלסקופ. מאז פעל הטלסקופ בהצלחה רבה, וצילם רבבות תמונות מרהיבות בכל רחבי השמיים - מכוכבי הלכת הקרובים ועד גלקסיות וערפיליות מרוחקות. מדידות שבוצעו בטלסקופ סייעו לזהות את הגלקסיות הקדומות ביותר ולהבין שפע של תופעות קוסמיות, מהתפרצויות של קרני גמא ועד מאפיינים של כוכבי לכת ננסיים. האבל סייע לאתר כוכבי לכת במערכות שמש אחרות ולהבין טוב יותר את מבנה מערכת השמש שלנו.

במשך השנים ביצעו מעבורות חלל חמש משימות תחזוקה ושדרוג של טלסקופ האבל, ועל אף תקלות שמגבילות חלק מפעילותו הוא צפוי להמשיך לסרוק ולתעד את החלל גם בתחילת העשור הבא.

עין צופיה למרחבי החלל - למרות התקלות הרבות. טלסקופ החלל האבל במסלולו | צילום: NASA

אם נוסעים מגיעים למקומות מופלאים

ב-4 ביולי 1997 נחתה חללית לא מאוישת קטנה בעמק אָרֶס שעל מאדים. החללית Pathfinder השלימה את הנחיתה המוצלחת הראשונה על מאדים מאז חלליות ויקינג שנחתו על פניו 21 שנים קודם לכן. אבל זו הייתה רק ההתחלה: למחרת התגלגל מהחללית רכב שטח זעיר בעל ששה גלגלים שקיבל את השם סוג'ורנר (Sojourner). זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שרכב גלגלי נוסע על כוכב לכת אחר, והתמונות שהעביר ממאדים ריתקו מיליונים ברחבי העולם והציתו מחדש את העניין בכוכב הלכת השכן.

סוג'ורנר, שגודלו כתנור מיקרוגל בערך, תוכנן לפעול רק שבוע אבל החזיק מעמד כמעט שלושה חודשים. למרות שהוא נסע פחות ממאה מטרים בכל התקופה, הצלחתו סללה את הדרך לרכבי החלל התאומים שנחתו על מאדים ב-2004: ספיריט ואופורטיוניטי.

כלי הרכב שגודלם כחצי מכונית משפחתית היו אמורים לפעול על מאדים במשך שלושה חודשים, אך הדהימו אפילו את המהנדסים האופטימיים ביותר. ספיריט המשיך לתפקד במשך כשש שנים, עד 2010. אופורטיוניטי פעל באופן רציף עד השנה. הקשר עמו נותק רק לפני כמה חודשים בעקבות סופת חול כבדה, ועדיין לא חודש. במשך 14 שנות פעילותו הוא נסע יותר מ-45 קילומטרים על מאדים - יותר מכל רכב שטח אחר מחוץ לכדור הארץ - והעביר עם תאומו אלפי תמונות ונתונים שסייעו לחקור את הגיאולוגיה, האטמוספרה וההיסטוריה של מאדים וכן את התנאים על פניו. אם ביום מן הימים אכן ינחתו בני אדם על מאדים, הצלחת המשימה תיזקף במידה רבה לזכות רכבי השטח שפרצו את הדרך לשם.

נסיעה ראשונה על כוכב לכת אחר. סוג'ורנר כפי שצולם מהנחתת Pathfinder ברדתו אל מאדים | צילום: NASA

שר הטבעות - המשימה של קסיני

לפני שנה, ב-15 בספטמבר 2017, הוכנסה החללית הלא-מאוישת קסיני למסלול התרסקות אל תוך כוכב הלכת שבתאי. בכך הסתיימה אחרי 20 שנה אחת המשימות המרשימות, המרתקות והפוריות אי פעם בחקר מערכת השמש.

13 שנים סביב שבתאי ושפע עצום של ממצאים מדעיים | הדמיה של החללית קסיני מעל הטבעות | מקור: NASA

קסיני - מיזם משותף לנאס"א ולסוכנות החלל האירופית - שוגרה באוקטובר 1997 והגיעה לשבתאי בתום מסע שנמשך שבע שנים. במשך 13 השנים הבאות היא חגה סביב שבתאי, חקרה את כוכב הלכת, את ירחיו ואת טבעותיו, שלחה כמעט חצי מיליון תמונות והוסיפה ידע מדעי עצום: היא שיגרה נחתת אל פני השטח של הירח טיטאן, מצא ראיות לקיום אוקיינוס של מים נוזלים מתחת לפני השטח של הירח אנקלדוס, גילתה ירחים חדשים וחשפה מידע רב על הטבעות ועל זרימת חומר בינן לבין הירחים. גם שנה אחרי שהמשימה הסתיימה ממשיכים להתפרסם מאמרים מדעיים רבים המבוססים על שפע הנתונים שאספה קסיני.

המשימה שלה מצטרפת למשימה מוצלחת נוספת של נאס"א - החללית ג'ונו שממשיכה גם כיום לחקור ולפענח את צפונותיו של כוכב הלכת צדק. החלליות האלה מסייעות לנו להבין כיצד נוצרה מערכת השמש שלנו, אילו תהליכים התרחשו ומתרחשים בה, מה הסיכוי שיש בה עוד חיים, ואולי גם לענות על השאלות הגדולות באמת: מאין באנו, ולאן אנו הולכים.