החללית הראשונה על הירח

קצת לפני אחת בלילה, אור ליום 14 בספטמבר 1959, הופסק לפתע שיגורה של תכנית מוזיקה קלאסית ברדיו הסובייטי. "שימו לב" הכריז קריין בעל נימת קול חמורה, "כאן מוסקבה". לאחר השמעה של האינטרנציונל הסוציאליסטי, הקריין קרא את ההודעה הרשמית: "בחצות, שתי דקות ועשרים וארבע שניות, הטיל הקוסמי הסובייטי השני הגיע לפני השטח של הירח". בהמשך הוסיף הקריין כי הפגיעה בירח היא הישג יוצא מן הכלל של המדע וההנדסה של ברית המועצות וכי ההישג פותח דף חדש בחקר החלל.

מפה של הירח. עם מיקום הנחיתה של כמה חלליות. אתר ההתרסקות של לונה 2 מימין למעלה | מקור: ויקיפדיה, Oaktree b 

משאלה בדרך לירח

המרוץ לירח, שהסתיים בחגיגה אמריקאית עם הנחיתה המאוישת הראשונה ביולי 1969, נתפס לעתים כנפרד מהמרוץ לחלל, שבו הרוסים ניצחו שוב ושוב, קודם כל בשיגור הלוויין הראשון ב-1957 וארבע שנים אחר-כך בטיסה של אדם ראשון לחלל, וכן בשלבים רבים נוספים. ואולם בפועל, המרוץ בין המעצמות אל הירח התחיל כמעט עם פתיחתו של עידן החלל, היה קשור ישירות לתחרות בין המעצמות על עליונות מחוץ לכדור הארץ ואופיין גם הוא בניצחונות רבים יותר לברית המועצות, לפחות בשלבים הראשונים.

את הצעד הראשון לכיוון הירח עשו דווקא האמריקאים. עוד לפני הקמת סוכנות החלל, נאס"א, ניסה חיל האוויר האמריקאי לשגר באוגוסט 1958 חללית שתיכנס למסלול סביב הירח. החללית, שקיבלה את השם פיוניר-0, הייתה אמורה להיות הראשונה שיוצאת מהמסלול סביב כדור הארץ, פחות משנה לאחר שיגור הלוויין הראשון בהיסטוריה ושבעה חודשים בלבד לאחר שיגורו של הלוויין האמריקאי הראשון. אלא שהתכניות הגדולות על טיסה לירח הסתיימו כבר בגובה 16 קילומטרים, כשטיל השיגור התפוצץ עקב תקלה, מפזר אל חלקי החללית לכל עבר.

בחודשים הבאים ניסו האמריקאים שוב ושוב את כוחם, אך החלליות הבאות בסדרה, פיוניר-1, פיוניר-2 ופיוניר-3, התרסקו כולן עקב תקלות בטילי השיגור. לפיוניר-4, ששוגרה במרץ 1959, היה גורל קצת שונה. הפעם טיל השיגור תפקד היטב – אפילו טוב מדי: השלב השני שלו פעל יותר זמן מהמתוכנן והחללית חלפה במרחק של כ-60 אלף קילומטרים מהירח, שנותר הרחק מחוץ לטווח של מכשירי המדידה שלה.

כחודש בלבד לאחר הניסיון האמריקאי הראשון ניסו גם הרוסים לשגר חלליות שיפגעו בפני הירח – אז עדיין לא דובר על נחיתה רכה, אלא על התרסקות מכוונת. שלוש החלליות הראשונות שלהם התרסקו גם הן עקב תקלות בטיל השיגור. החללית הרביעית, מֶצְ'טָה (Мечта, מִשאלה ברוסית), ששוגרה בתחילת ינואר 1959, אמנם לא הצליחה לפגוע בירח, אבל חלפה פחות מ-6000 קילומטרים מפניו. זו הייתה החללית הראשונה בהיסטוריה שיצאה ממסלול סביב כדור הארץ, וגם העצם המלאכותי הראשון שנכנס למסלול סביב השמש, לאחר המעבר סמוך לירח. בדיעבד הוענק לחללית השם לונה-1.

נתיב ישיר לירח ב-33.5 שעות בלבד. דגם של החללית לונה-2 | מקור: Science Photo Library

עליונות המדע הסובייטי

לאחר כישלון נוסף ביוני, ניסו הרוסים לשגר שוב חללית אל הירח ב-12 בספטמבר 1959. החללית, שצורתה כדור עשוי מסגסוגת אלומיניום-מגנזיום בקוטר 1.20 מ' ובמשקל של כ-390 קילוגרם, שוגרה ב-15:30 שעון מוסקבה על גבי טיל "לונה" ממרכז החלל הסובייטי בקזחסטן. כמו לונה-1, גם החללית הזו שוגרה בנתיב ישיר אל הירח, בלי להיכנס למסלול סביב כדור הארץ או סביב הירח עצמו. למעשה החללית נשארה צמודה לשלב השלישי והאחרון של טיל השיגור, והוא שהאיץ אותה למהירות שתאפשר לה להגיע עד הירח.

כשש שעות לאחר השיגור, במרחק של כ-140 אלף קילומטר מכדור הארץ, פלט השלב העליון של הטיל קילוגרם של גז נתרן. בריק של החלל הגז התפשט לענן בקוטר של מאות קילומטרים, וזוהה מכמה אתרי תצפית ברחבי ברית המועצות. הניסוי הזה, שבוצע גם בלונה-1, נועד לבחון את התנהגות הגז בחלל, אבל גם לאפשר למהנדסים לקבוע בדיוק רב יותר את מיקומה של החללית ולחשב אם היא אכן במסלול הנכון אל הירח. אף על פי שהירח הוא גוף גדול, הוא נמצא בתנועה מתמדת סביב כדור הארץ, וכדי שהחללית תגיע אליו נדרשו המהנדסים לשקלל בחישוב מסלולה את המרחק שהירח יעבור בזמן טיסתה, לא אתגר פשוט כשכדור הארץ עצמו נמצא בתנועה מתמדת.

מהירותה של החללית דעכה בהדרגה בשל הכבידה של כדור הארץ, אבל אחרי כ-30 שעות בחלל היא נכנסה לשדה הכבידה של הירח, והחלה להימשך לעברו במהירות גוברת והולכת. זמן קצר לפני ההתנגשות נפרדה החללית מהשלב האחרון של טיל השיגור. היא החלה משדרת נתונים על מיקומה משלושה משדרים שונים, וכשתי דקות אחר חצות, כשפסקה העברת הנתונים, הבינו המהנדסים שהחללית התנגשה בירח כמתוכנן, באזור המכונה "ים הרוגע" (Mare Serenitatis), אחרי טיסה של כ-33.5 שעות. השלב הריק של טיל השיגור היה במסלול שונה מעט, והתרסק גם הוא אל פני הירח כחצי שעה מאוחר יותר.

עם קבלת הדיווחים הראשונים על ההתרסקות המוצלחת היו בארצות הברית כאלה שלא האמינו שהסובייטים הצליחו, ואף טענו כי הם תזמנו מראש את כיבוי המכשירים של החללית כדי ליצור מצג שווא של התרסקות על פני הירח. ואולם, אימותים מכמה צופים על כדור הארץ, בהם טלסקופ רדיו בריטי שעקב אחרי נתוני החללית עד להתרסקותה, אימתו את הדיווח הסובייטי.

"העיתונות הסובייטית וההודעות שפרסמה ברית המועצות בתחומה ובחו"ל מיהרו להדגיש את עליונות של המדע הסובייטי ולפיכך את עליונות של השיטה הקומוניסטית התומכת בו", כתב העיתון "ניו יורק טיימס" בדיווח על ההצלחה הרוסית.

ענף של זית ודגל ברית המועצות על הירח. בול סובייטי שהונפק לרגל ההצלחה של לונה 2 | מקור: Science Photo Library

כדורים למזכרת

ההתרסקות המוצלחת של לונה-2 על הירח לא הייתה רק הישג הנדסי, אלא גם מדעי. החללית אמנם לא נשאה מצלמות, אבל היא צוידה בחמישה מכשירים מדעיים, בהם מגנטומטר שנועד לענות על אחת השאלות שהעסיקו אז מדענים רבים: האם יש לירח שדה מגנטי? עד סמוך לנחיתה לא זיהתה החללית שדה כזה, ואכן כיום אנו יודעים שאין לירח שדה מגנטי מרכזי, אף על פי שיש בו שדות מקומיים קטנים. השאלה כיצד הם נוצרו עדיין לא נפתרה, וזו תהיה המשימה המדעית של החללית הישראלית של עמותת SpaceIL שאמורה לנחות על הירח בתחילת השנה הבאה.

מכשירים נוספים על החללית הסובייטית נועדו למדוד את רמות הקרינה, ולמפות בדיוק רב יותר את חגורות ון אלן, המגינות על כדור הארץ מפני קרינה מהחלל. הם גם חיפשו חגורות דומות סביב הירח, שלא נמצאו משום שהגורם לחגורות של כדור הארץ הוא השדה המגנטי.

לא פחות חשוב מהמכשירים המדעיים – החללית נשאה שתי מזכרות בצורת כדורים המורכבים ממחומשים ועליהם כיתובים וסמלים של ברית המועצות. שני הכדורים, אחד בקוטר 12 ס"מ ואחד בקוטר 7.5 ס"מ, היו מלאים נוזל ובמרכזם מטען נפץ. המטען היה אמור להתפוצץ בנחיתה, ובעזרת לחץ הנוזל להעיף לכל עבר את המחומשים עם סמל ברית המועצות. עם זאת, מומחים מעריכים כיום כי בעת שהחללית התנגשה בירח במהירות עצומה – כמעט 12 אלף קמ"ש – האנרגיה הקינטית שלה הומרה לחום של אלפי מעלות, והכדורים ומרכיבים אחרים בחללית פשוט התאדו לחלל.

יומיים בלבד לאחר ההתרסקות ביקר מנהיג ברית המועצות, ניקיטה כרושצ'וב, בוושינגטון, ביקור שתוכנן מראש כמובן, ונועד עם נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר. במערב חששו כי המנהיג הסובייטי ינצל את ההישג המדעי והטכנולוגי כדי להמחיש את עליונותה של ארצו, אבל כרושצ'וב הפתיע כשהעניק למארחו העתק של אחד הכדורים, המוצג עד היום במוזיאון בארצות הברית.

במקום שחלקיהם יתפזרו על הירח הם כנראה התאדו לחלל, כדורי המזכרת של לונה-2 | מקור: ארכיון החלל הרוסי

הצלחות נוספות

ההישג של החללית, שקיבלה בדיעבד את השם לונה-2, סלל את הדרך להצלחה הסובייטית הבאה: פחות מחודש לאחר מכן חלפה החללית לונה-3 סמוך לירח, ושידרה תמונות ראשונות בהיסטוריה של הצד הרחוק שלו.

לאמריקאים זה לקח עוד חמש שנים ורצף ארוך מאוד של כשלונות. רק ב-1964 הצליחה החללית ריינג'ר-7 לחקות את ההישג של לונה-2, התרסקות מתוכננת על פני הירח. הרוסים כבר היו בשלב מתקדם הרבה יותר, ולמרות שגם הם צברו רצף מתמשך של כישלונות, בינואר 1966 הם הצליחו להנחית בפעם הראשונה חללית בנחיתה רכה על פני הירח. החללית, לונה-9, הייתה הראשונה ששידרה תמונות מפני השטח של גרם שמימי. חודשיים לאחר מכן הם הצליחו להכניס את החללית לונה-10 למסלול סביב הירח.

באמצע שנות ה-60 החלו האמריקאים סוגרים במהירות את הפער, ועד סוף 1966 גם הם הצליחו להכניס חלליות למסלול סביב הירח ולבצע נחיתה רכה על פניו. בתקופה זו הם החלו לעקוף את הסובייטים גם בכל הקשור לטיסות מאוישות, ולמרות התאונה הקשה בראשיתה של תכנית אפולו, בסוף 1968 כבר הקיפו אסטרונאוטים את הירח בפעם הראשונה, וסללו את הדרך לנחיתה ההיסטורית שמונה חודשים מאוחר יותר. ארצות הברית תיזכר לעד כמי שניצחה במרוץ לירח בזכות הנחיתה המאוישת, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרוסים הקדימו אותם פעם אחר פעם, וייתכן מאוד שאלמלא העליונות הסובייטית בראשיתו של עידן החלל, האמריקאים כלל לא היו נוחתים על הירח.