אפולו 11:
50 שנה – 50 סיפורים

הרקע

1. מרוץ החלל נפתח בשורה של תבוסות אמריקאיות ונצחונות של ברית המועצות. הרוסים שיגרו ב-1957 את הלוויין הראשון לחלל ובאפריל 1961 את האדם הראשון לחלל, יורי גגרין (Gagarin).

2. שבוע לאחר טיסתו ההיסטורית של גגרין, נחלה ארצות הברית תבוסה בחזית אחרת של המלחמה הקרה. נסיונה להפיל את משטרו הקומוניסטי של פידל קסטרו בקובה באמצעות גולים קובניים עם נשק אמריקאי והדרכה אמריקאית, הסתיים בתבוסה צבאית צורבת ב"מפרץ החזירים".

3. שני האירועים אירעו בשלושת החודשים הראשונים לכהונתו של הנשיא הצעיר, ג'ון פ. קנדי (Kennedy), שהיה אז בן 44 בלבד. הוא נבחר כהבטחה גדולה, אך נראה היה שחוסר הנסיון פוגע בו קשות. קנדי הבין שדרוש אתגר משמעותי כדי להשיב לאמריקאים את הגאווה הלאומית ואת המוראל, והכריז במאי 1961 על תכנית להנחית אדם על הירח עד סוף העשר ולהחזירו בשלום.

4. זמן קצר לפני נאום קנדי פתחה ארצות הברית בתכנית "מרקורי" – חלליות זעירות לאסטרונאוט אחד. התכנית הסתיימה לאחר שש משימות, ב-1963.

5. תכנית ההמשך הייתה ג'מיני ("תאומים"): חלליות לשני אסטרונאוטים שנועדו לבחון ולפתח היבטים חשובים בטיסות ירח: שהייה ממושכת בחלל (עד שבועיים), פעילות מחוץ לחללית (EVA), ניווט, שינויי מסלול וחבירה בין חלליות. בשנים 1965-6 ביצעה נאס"א עשר משימות מאוישות בתכנית ג'מיני.

רשמה שיא שהייה של אסטרונאוטים בחלל - שבועיים במסלול סביב כדור הארץ. ג'מיני 7 בצילום מחלון ג'מיני 6 | מקור: NASA

6. הדור הבא של חלליות היה אפולו – חלליות גדולות הרבה יותר, המיועדות לשאת שלושה אסטרונאוטים ברכב הפיקוד והשירות (Command and Service Module, או בקיצור CSM). רכב זה טס מחובר לרכב הנחיתה על הירח (Lunar Module, או בקיצור LM). בטיסות שכללו נחיתה על הירח, שני חלקי החללית המחוברים נכנסו יחד למסלול סביב הירח, ובשלב המתאים שניים מהאסטרונאוטים נכנסו לרכב הנחיתה, התנתקו מרכב הפיקוד והשירות, ונחתו על פני הירח בעוד טייס רכב הפיקוד המשיך לחוג סביב הירח. בסיום משימתם על פני השטח, הם המריאו חזרה בחלק העליון של רכב הנחיתה (התחתון נשאר על פני הירח), מתחברים לרכב הפיקוד והשירות וחזרו בו לכדור הארץ, לאחר ששיחררו את רכב הנחיתה להתרסק על הירח. לפני הכניסה לאטמוספרה הם שיחררו גם את רכב השירות, ונחתו רק בתא הפיקוד בעל הצורה החרוטית, שצנח בים.

7. תכנית אפולו נפתחה באסון כבד. משימת אפולו 1, שתוכננה לפברואר 1967, נועדה רק לבחון את רכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ. באימון שגרתי, כשלושה שבועות לפני השיגור, התלקחה החללית לפתע, ושלושת האסטרונאוטים – גאס גריסום (Grissom), אד וייט (White) ורוג'ר צ'אפי (Chaffee) – נספו מיד. בעקבות לקחי האסון החליטה סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א, לתכנן ולבנות מחדש את החללית, מה שהביא לדחייה ארוכה בשיגור משימת אפולו הראשונה.

 
האסון הכבד עיכב כמעט בשנתיים את תכנית אפולו בדרך לירח. שרידי השריפה בחללית אפולו 1 | מקור: NASA

הדרך לאפולו 11

 8. עד לחידוש הטיסות המאוישות, השלימה נאס"א את פיתוחו של טיל השיגור האדיר, סטורן 5. את הטיל תכנן המהנדס ורנר פון-בראון (von Braun), מהנדס הטילים הראשי של גרמניה הנאצית, שבסיום מלחמה העולם השנייה הסגיר עצמו לידי ארצות הברית עם רבים מהמהנדסים והטכנאים שעבדו עמו. האמריקאים היו כה מעוניינים בידע של פון בראון ואנשיו, עד שהיו מוכנים להעלים עין מפשעי המלחמה שלהם. הם הוחזקו תחילה כמעין שבויים, אבל בהמשך קיבלו אזרחות אמריקאית. רובם המשיכו לעבוד במפעל טילים של הצבא האמריקאי באלבמה, שהפך לאחר מכן למרכז מרשל (Marshall) של נאס"א, העוסק בפיתוח טילים.

9. השם סטורן (שבתאי) נבחר לטיל משום שהוא פותח בעקבות הצלחת הדור הקודם של הטילים, שנקרא יופיטר (צדק). המספר חמש הוענק לו משום שהיה החמישי שפותח בסדרה הזו. זה היה טיל השיגור הגדול והחזק ביותר שנבנה עד היום: גובהו היה 111 מ' (18 מטרים יותר מפסל החירות) ומשקלו בשיגור כ-3,000 טונות. הגודל העצום הזה היה נחוץ כדי לשאת למסלול סביב כדור הארץ חללית שמשקלה כ-50 טונות, ולהקנות לה מהירות של יותר מ-11.2 קילומטר בשנייה – המהירות הדרושה להימלטות מכבידת כדור הארץ.

10. כל אחד משלושת השלבים של הטיל יוצר במפעל אחר. חברת בואינג ייצרה את השלב הראשון, שנועד לפעול 168 שניות בלבד ולהביא את החללית (ואת שני השלבים האחרים) לגובה 61 קילומטר. חברת נורת' אמריקן (North American) ייצרה את השלב השני וחברת דגלאס (Douglas) את השלישי. חברה רביעית, לוקהיד (Lockheed) ייצרה מרכיב נוסף: רקטת מילוט שהותקנה בראש הטיל, ובמקרה חירום בשיגור, נועדה לשאת את האסטרונאוטים בתא הפיקוד למרחק כמה קילומטרים, כדי לאפשר להם לצנוח בבטחה. פון בראון וצוותו פיקחו על שלבי הייצור ועל הרכבת הטיל במבנה ענקי בשם VAB (קיצור של Vehicle Assembly Building) – אחד המבנים הגדולים ביותר בעולם.

11. השיגור הראשון של סטורן 5 בוצע בנובמבר 1967. הטיל נשא חללית אפולו לא מאוישת, ובלי רכב הירח, שעוד לא היה מוכן – רק משקל שדימה אותו. בניגוד למקובל, נאס"א לא שיגרה קודם את שלבי הטיל בנפרד, אלא את כל הטיל התלת-שלבי יחד, בתקווה לחסוך זמן יקר בניסויים. השיגור קיבל את השם אפולו 4, לאחר שמשימות 2 ו-3 בחנו חללית לא מאוישת עם טילים קטנים יותר. גם אפולו 5 היה ניסוי כזה, ואפולו 6 כללה שוב שיגור של טיל סטורן 5.

סוס העבודה של תכנית אפולו: כל טילי סטורן 5 ששוגרו לחלל | צילומים: NASA

12. באוקטובר 1968, כמעט שנתיים אחרי המועד המקורי של אפולו 1, שיגרה נאס"א את המשימה המאוישת הראשונה בתכנית הירח – אפולו 7. שלושת האסטרונאוטים בחנו את רכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ, ולמרות מתיחות בין אנשי הצוות למרכז הבקרה המשימה עברה בהצלחה רבה. השלב הבא בתכנית היה לבחון גם את רכב הנחיתה על הירח במסלול סביב כדור הארץ, אבל בסוף 1968 הוא עדיין לא היה מוכן.

13. בגלל העיכוב בהשלמת פיתוחו של רכב הירח, ובצל דיווחים כי ברית המועצות קרובה לשיגור קוסמונאוטים לירח, החליטו בנאס"א לשנות את סדר המשימות, ולשלוח את אפולו 8 למסלול סביב הירח, בלי רכב הנחיתה. המפקד פרנק בורמן (Borman) והטייסים ג'ים לאוול (Lovell) וביל אנדרס (Anders) היו בני האדם הראשונים שיצאו מהמסלול סביב כדור הארץ, ונכנסו לשדה הכבידה של גרם שמיים אחר. בערב חג המולד של 1968, בעודם חגים סביב הירח, הקריאו האסטרונאוטים בשידור טלוויזיה חי את הפסוקים הראשונים בספר בראשית, המתארים את בריאת העולם מתוהו ובוהו ואת הפרדת האור מהחושך – מחווה שעוררה התרגשות רבה בארצות הברית.

14. במרץ 1969 שוגרה משימת אפולו 9, שבחנה את רכב הירח ואת רכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ. לאחר שהיא הושלמה בהצלחה, שוגרה כעבור חודשיים אפולו 10 לחזרה גנרלית של כל מרכיבי המשימה – כמעט. במסלול סביב הירח נכנסו המפקד טום סטאפורד (Stafford) והטייס יוג'ין סרנן (Cernan) לרכב הנחיתה, התנתקו מרכב הפיקוד וירדו עד לגובה של כ-15 ק"מ מעל פני הירח. בשלב זה הם הפעילו את מנוע ההמראה, וחברו אל רכב הפיקוד והשירות שבו חיכה להם ג'ון יאנג (Young) – האדם הראשון בהיסטוריה שהקיף את הירח לבדו. לאחר שהמשימה הזו הושלמה בהצלחה, הכל היה מוכן למבחן הסופי – נחיתה מאוישת על הירח.

האנשים

15. ניל ארמסטרונג (2012-1930) גדל במדינת אוהיו. הוא התאהב בטיסה כבר בילדותו, וקיבל רשיון טיס בגיל 16, לאחר שחסך את הכסף לשיעורים בעבודות שונות. בהמשך שירת כטייס קרב בצי האמריקאי, לחם במלחמת קוריאה, למד הנדסת אווירונאוטיקה והשתלב כטייס ניסוי ברשות התעופה שהפכה לימים לנאס"א. במסגרת זו הטיס שבע פעמים את המטוס הרקטי X-15. הוא נבחר לטייס חלל בקבוצת האסטרונאוטים השנייה, והיה מהיחידים שמונה למפקד כבר במשימת החלל הראשונה שלו – ג'מיני 8. ארמסטרונג והטייס דייויד סקוט ביצעו בהצלחה את החיבור הראשון לחללית אחרת, אך בשל תקלה החללית שלהם נכנסה לסחרור. פעילותו המהירה של ארמסטרונג הצילה את חייהם, אך הם נאלצו לבטל את שאר המשימה ולנחות כעבור עשר שעות בלבד. אפולו 11 הייתה משימת החלל השנייה שלו.

16. אדווין "באז" אולדרין (נולד ב-1930) גדל בניו ג'רזי. אביו היה קצין בכיר בחיל האוויר, ששירת כטייס במלחמת העולם הראשונה. הוא למד באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט", המשיך לקורס טיס בחיל האוויר ושירת גם הוא במלחמת קוריאה. לאחר מכן השלים דוקטורט באסטרונאוטיקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). נושא המחקר שלו היה טכניקות למפגש בין חלליות בחלל. אולדרין ניסה להתקבל לנאס"א כאסטרונאוט בקבוצה השנייה, אך נדחה משום שלא היה טייס ניסוי. כשגייסה את הקבוצה השלישית ויתרה נאס"א על דרישה זו, ואולדרין התקבל לשורותיה ב-1963. הוא היה מומחה בתחומו וטייס מצוין, אבל גם דעתן בעל פה גדול, שלא היסס למתוח ביקורת בקול רם על מנהליו ועמיתיו. לכן הוא לא היה אהוד במיוחד, ולא שובץ לטיסות. בסופו של דבר הצליח להשתחל למשימת ג'מיני 12 – המשימה האחרונה בתכנית. אולדרין עסק גם בצלילה, והוא שהכניס את האימונים בבריכה לקראת ביצוע משימות מחוץ לחללית ("הליכת חלל") ושכלל מאוד את היכולות האמריקאיות בתחום.

17. מייקל קולינס (1930-2021) היה גם הוא בנו של קצין צבא ובעקבות המסורת המשפחתית למד ב"ווסט פוינט". משם המשיך לקורס טיס של חיל האוויר, ושירת בטייסת קרב אמריקאית בגרמניה, בטרם שב לארצות הברית, סיים הכשרה של טייסי ניסוי ושירת כטייס ניסוי בחיל האוויר. הוא ניסה להתקבל לקבוצת האסטרונאוטים השנייה מיד בסיום הכשרתו, אך נדחה. בסופו של דבר התקבל לקבוצה השלישית, הוא טס לחלל במשימת ג'מיני 10, ובמהלכה ביצע שתי הליכות חלל. בתכנית אפולו הוא שובץ להיות טייס רכב הפיקוד במשימת אפולו 9, אבל סבל מפריצת דיסק בגבו, נאלץ לעבור ניתוח והושבת מאימונים לחודשים ארוכים.

זרים מיודדים, לא חברים בלב ובנפש. ארמסטרונג, קולינס ואולדרין בדרך לטיל השיגור | צילום: NASA

18. הנוהג בנאס"א היה שכל צוות אסטרונאוטים משמש צוות גיבוי של משימה, ואז משובץ כצוות המוביל במשימה השלישית אחריה. ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין היו בצוות הגיבוי של אפולו 9 עם פרד הייז (Haise), מה שאומר שהם יועדו לשמש הצוות הראשי של משימת אפולו 12. ואולם, בשל העיכוב בהשלמת רכב הנחיתה על הירח החליפה נאס"א את סדר המשימות – אפולו 9 הוקדמה להיות אפולו 8. גם צוותי הגיבוי הוחלפו, ולפתע הצוות של ארמסטרונג מצא עצמו משובץ למשימת אפולו 11, שיועדה להיות הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח. המפסיד הגדול מהמהלך היה צוותו של פיט קונראד (Conrad), שכעת שובץ למשימת אפולו 12.

19. בגלל חשיבות המשימה, ראשי נאס"א איפשרו לניל ארמסטרונג לבחור אסטרונאוט פחות בעייתי מאולדרין לנחיתה על הירח. המועמד המוביל היה ג'ים לאבל. ארמסטרונג החליט לא לשנות את השיבוץ המקורי, בין השאר משום שחשב שמגיע ללאבל פיקוד על משימה משלו.

20. טייס רכב הפיקוד היה אמור להיות פרד הייז, אבל הייז עדיין לא טס לחלל, ומנהלי נאס"א החליטו כי למשימה הזו דרוש מישהו עם ניסיון, בין השאר משום שהוא יצטרך להקיף לבדו את הירח במשך יממה שלמה. קולינס, שחזר לתפקוד מלא אחרי הפציעה, היה פנוי למשימה. הייז הועבר לצוות הגיבוי.

21. בניגוד לכמה צוותים אחרים, שהיו חברים טובים בשעות העבודה והאימונים ולעיתים גם בזמנם החופשי, אנשי הצוות של אפולו 11 היו אינדיבידואליסטים למדי, וקולינס, הגדיר אותם "זרים מיודדים" (amiable strangers), ולא חברים. לעתים – במיוחד באימוני הסימולטור הלחוצים – חילוקי דעות בין ארמסטרונג לאולדרין עלו לטונים גבוהים, אך למחרת הם תמיד חזרו לשגרה המקצוענית.

שיתוף פעולה מתוח. ארמסטרונג (משמאל) ןאולדרין בסימולטור של רכב הנחיתה | מקור: מוזיאון התעופה והחלל, מכון סמית'סוניאן

הכנות אחרונות

22. אחת המחלוקות הגדולות בין אולדרין לארמסטרונג הייתה בשאלה מי ייצא קודם מרכב הנחיתה ויעשה את הצעד הראשון על הירח. אולדרין טען שהוא צריך לעשות זאת, כפי שבמשימות ג'מיני הטייס הוא שיצא להליכת חלל, בעוד המפקד נותר בחללית. בנאס"א סברו שהכבוד מגיע למפקד המשימה, וההתנגדות קולנית של אולדרין לא הועילה לו. הנימוק הרשמי להחלטה היה שהמפקד הוא הקרוב יותר לפתח של רכב הנחיתה הצפוף, והחלפת מקום תהיה בלתי אפשרית. בפועל, כמה שבועות לפני הנחיתה התכנסו בכירים בנאס"א לדון בסוגיה. היה ברור להם כי האדם שידרוך ראשון על הירח יקבל את מירב תשומת הלב התקשורתית, לכן השאלה הייתה מי צריך לעמוד בחזית הזו: ארמסטרונג השקט והממלכתי, השוקל כל מילה שיוצאת מפיו, או אולדרין האימפולסיבי והקולני. התשובה הייתה ברורה.

23. ארמסטרונג לא התלהב, בלשון המעטה, מהעניין התקשורתי בו, ושמר ככל יכולתו על פרטיותו. באחת ממסיבות העיתונאים לקראת השיגור נשאלו האסטרונאוטים אילו חפצים אישיים יקחו איתם לירח. אולדרין וקולינס סיפרו על פריטים כמו תכשיטים של נשותיהם, כדי שיוכלו לענוד לאחר מכן תכשיטים שחזרו מהירח. כשהשאלה הופנתה לארמסטרונג, הוא השיב פשוט "הייתי שמח אם היינו יכולים לקחת יותר דלק".

לימים התברר כי לקח עמו כפיס עץ מהמדחף ופיסת בד מהכנף של המטוס הראשון של האחים רייט, וכן סיכת אסטרונאוט שמסרו לנאס"א האלמנות של צוות אפולו 1.

24. מבחינת ארמסטרונג, שראה עצמו קודם כל כטייס ניסוי ומהנדס אווירונאוטיקה, הנחיתה על הירח הייתה החלק החשוב ביותר במשימה ולא ההליכה על פניו. הוא אף השווה אותה לטיסה של צ'רלס לינדברג (Lindbergh), הראשון שחצה בטיסה ישירה את האוקיינוס האטלנטי, ואמר כי הישגו הגדול היה הטיסה עצמה, לא הסיבוב סביב המטוס לאחר שנחת.

כדי להתאמן על הנחיתה הזמינה נאס"א רכב מיוחד, מעין רחפן רקטי, שבו המריאו האסטרונאוטים לגובה כמה מאות מטרים, ואז התאמנו בהנחתת הרכב המוזר, שהיה גם מסוכן ובלתי יציב. באחד האימונים של ארמסטרונג כבה המנוע והרחפן יצא משליטה. ארמסטרונג קר הרוח הספיק להפעיל את מערכת המילוט שפלטה אותו מהרחפן ברגע האחרון. הוא צנח בשלום בשדה בור, בעוד הרחפן מתרסק ועולה בלהבות. ארמסטרונג קם, ניקה את האבק מהבגדים והמשיך בשגרת יומו כאילו לא אירע דבר.

כלי טיס מועד לפורענות. הרחפן הרקטי LLRV ששימש באימוני הנחיתה על הירח | צילום: NASA

25. בחירת אתר הנחיתה הייתה אתגר מורכב. על סמך מיפוי וצילומים מוגבלים שהיו בידיהם, נדרשו המהנדסים לבחור אתר שטוח וישר ככל האפשר, עם כמה שפחות מכתשים. כמו כן נתיב הטיסה אל האתר נדרש לכלול כמה שפחות הרים ומצוקים, מחשש כי שינויים פתאומיים במרחק בין רחב הנחיתה לקרקע ישבשו את פעילותו של מכ"מ הנחיתה. מבין חמישה מועמדים סופיים נבחר ב-1968 אתר באזור המכונה "ים השלווה" (Sea of Tranquility). האישור הסופי לבחירה התקבל רק חודשיים לפני המשימה, לאחר שהצוות של אפולו 10 בחן את הגישה וצילם אותו מקרוב.

26. בתכנית אפולו בחרו האסטרונאוטים את אותות הקריאה שישמשו את מרכיבי החללית לאחר שייפרדו (בשלבים האחרים של המשימה מרכז הבקרה פנה אליה פשוט כ"אפולו 11"). הם בחרו לרכב הנחיתה את השם Eagle, עיט, על שמו על העיטם לבן הראש המופיע בסמל ארצות הברית. רכב הפיקוד והשירות קיבל את השם קולומביה, אחד משמותיה ההיסטוריים של ארצות הברית (על שמו של מגלה אמריקה, קולומבוס), וגם מחווה לספרו של ז'ול ורן "מהארץ לירח", שם משוגרים שלושה בני אדם לירח באמצעות תותח ענקי בשם "קולומביאד".

27. תג המשימה של אפולו 11 עוצב לפי רעיון של מייקל קולינס, ובו נראה עיטם לבן ראש נוחת על הירח. לאחר מכן הוחלט להוסיף ענף זית במקורו, כדי להראות שהמשימה מייצגת מסר של שלום, אך העיצוב לא היה מוצלח, ובגרסה הסופית העיט נושא את ענף הזית ברגליו. קולינס גם הוסיף לתג את כדור הארץ ברקע הירח, אך למרבה המבוכה הארץ מצוירת כשהשמש מאירה אותה מהצד הלא נכון, לא כפי שהוא נראה בפועל במשימתם. בניגוד למשימות אחרות, החליטו האסטרונאוטים שלא לציין את שמותיהם על תג המשימה, כדי שכל מי שהיה מעורב בתכנית יחוש שהתג מייצג אותו. רק צוות נוסף אחד בתכנית אפולו חזר על המחווה – זה של אפולו 13.

ויתרו על השמות כדי לתת קרדיט למאות אלפי בני אדם שהיו מעורבים בתכנית. תג המשימה של אפולו 11 | מקור: NASA

28. שאלה נוספת שהעסיקה את התקשורת בלי סוף לקראת המשימה, הייתה מה יאמר ארמסטרונג כשירד אל פני הירח ויעשה את הצעד ההיסטורי הראשון של אדם על גרם שמיים. ארמסטרונג עצמו סירב בתוקף להתייחס לנושא. לימים סיפר בביוגרפיה כי העניין כמעט לא העסיק אותו, ואת המשפט המפורסם גיבש במוחו רק לאחר שה"עיט" כבר נחת על הירח.

הטיסה לירח

29. האדם הראשון שנכנס לאפולו 11 בבוקר השיגור, 16 ביולי 1969, היה פרד הייז, טייס רכב הפיקוד בצוות הגיבוי. במשך יותר משעה עבר הייז עם מרכז הבקרה על רשימה של כ-500 כפתורים ומתגים בחללית, לוודא שכולם במצב הנכון.

30. מעריכים שכמיליון איש באו לפלורידה לצפות בשיגור ההיסטורי. רבים מהם התמקמו בקרוונים או אוהלים בכל פיסת קרקע פנויה, ואפילו בסירות שגדשו את הנהרות, החופים והביצות. מאות מיליונים צפו בשידור החי של השיגור בטלוויזיה, שהועבר לעשרות מדינות.

31. האסטרונאוטים עצמם קיבלו השכמה בארבע לפנות בוקר, ואחרי ארוחת הבוקר המסורתית של סטייק וביצים, לבשו את חליפות החלל והוסעו לכן השיגור. בשבע בבוקר הם נכנסו לתא הפיקוד, כשהייז וצוות כן השיגור עוזרים לרתום אותם למושביהם. כחצי שעה לאחר מכן ננעלה החללית, לקראת השלב הסופי של הספירה לאחור. זו הסתיימה ב-9:32, כשמנועי השלב הראשון של טיל השיגור החלו לפעול. השיגור עבר בלי תקלה, ו-12 דקות לאחר מכן ריחפה החללית, עדיין מחוברת לשלב השלישי של הטיל, במסלול סביב כדור הארץ בגובה של כ-180 קילומטר.

32. לאחר כשעתיים שבהן השלימו האסטרונאוטים הקפה וחצי של כדור הארץ וביצעו שורה ארוכה של בדיקות למערכות החללית, הם קיבלו את אישור מרכז הבקרה להפעיל שוב את מנוע הטיל, כדי שיביא אותם למהירות מילוט מהכבידה של כדור הארץ (11.2 ק"מ בשנייה) במסלול לעבר הירח. לאחר כיבוי המנוע ניתק קולינס את רכב הפיקוד והשירות מהטיל וביצע תמרון מורכב של סיבוב ב-180 מעלות, כדי לחבור לרכב הנחיתה ולשלוף אותו מהטיל. כעת עשתה החללית המחוברת את דרכה אל הירח. שלושה ימים לאחר מכן הפעילו האסטרונאוטים את המנוע של רכב הפיקוד והשירות כדי להאט את החללית ולהכניסה למסלול סביב הירח. עד אז הם עסקו במשימות שוטפות של תפקוד החללית, בחזרה על נהלי הנחיתה ובדיקת רכב הנחיתה, וכן בכמה שידורי טלוויזיה מהדרך לירח.

טיסה מחוברת. הדמיה של רכב הפיקוד והשירות "קולומביה" מחובר לרכב הנחיתה "עיט" במסלול סביב הירח | מקור: NASA

33. בבוקר ה-20 ביולי נכנסו ארמסטרונג ואולדרין ל"עיט" ואחרי כחמש שעות של בדיקות והכנות התנתקו מ"קולומביה" והחלו עושים דרכם אל פני הירח. ה"עיט" היה כה צפוף בפנים, עד שבשלב ייצורו הוחלט לוותר בו על מושבים כדי לחסוך מקום ומשקל, ומשום שבחוסר כבידה או בכבידה החלשה של הירח, אפשר בהחלט להטיסו בעמידה.

34. בגובה של פחות משני קילומטרים מפני הירח, הופעלה לפתע אזעקת מחשב שאנשי הצוות לא נתקלו בה מעולם במאות ההדמיות שעשו בסימולטור לקראת הנחיתה. לקח כמה שניות עד שאנשי המחשבים החליטו שאין צורך לבטל את הנחיתה, אבל בחללית השניות האלה היו ארוכות מאוד. האזעקה נשמעה שוב ושוב בדקות הבאות. בדיעבד התברר כי המחשב סבל מעומס יתר, משום שבמקביל למכ"מ הנחיתה פעל גם מכ"מ החבירה לקולומביה, שאולדרין היה אמור לכבותו.

35. הנחיתה עצמה הייתה אמורה להתבצע באופן אוטומטי, אבל בגלל סטייה של כמה שניות ה"עיט" חלף מעל אתר הנחיתה המתוכנן. כשהוא התקרב לפני השטח הבחין ארמסטרונג כי הם בדרך לנחיתה באזור סלעי ומסוכן, ונטל לידיו את השליטה ברכב הנחיתה. מבעד לענני האבק שהיתמרו מפני השטח כשהחללית התקרבה אליו, ניסה אמסטרונג לחפש פיסת קרקע שטוחה ונטולת סלעים, כשהדלק אוזל הולך. כשסוף סוף נחת ה"עיט" נותר בשלב הנחיתה דלק שהספיק ל-25 שניות של הפעלת מנוע בלבד. באופן אירוני, את המילים הראשונות מפני השטח השמיע אולדרין כשקרא Contact Light! עם הידלק נורת הבקרה המאשרת מגע עם הקרקע. רק לאחר סדרת פקודות לכיבוי המנוע הכריז ארמסטרונג "כאן בסיס השלווה. העיט נחת", ומחדר הבקרה בירך אותו האסטרונאוט צ'רלי דיוק והוסיף כי יש שם כמה אנשים שעמדו להכחיל מחוסר נשימה.

כך זה נראה בעיני אמן של סוכנות החלל. ה"עיט" על הירח מיד לאחר הנחיתה | מקור: NASA

על הירח!

36. על פי התכנון המקורי ארמסטרונג ואולדרין היו אמורים לשכב לישון לאחר הנחיתה, ורק לאחר מכן לצאת אל פני הירח. הם ידעו מראש שכנראה לא יהיו מסוגלים לישון, ואכן כך היה. במקום זאת, בתיאום עם חדר הבקרה, הם הקדימו את מועד היציאה. לפני כן הם נדרשו לבצע שורת מטלות, בראשן כל סדר הפעולות להמראה מפני הירח – חוץ מההמראה עצמה – כדי שאם תתגלה תקלה, יהיה למרכז הבקרה זמן לגבש פתרון.

37. לפני ההכנות ליציאה אל הירח, היה לשני האסטרונאוטים קצת זמן לאכול ולנוח. אולדרין ניצל את הזמן לבצע על הירח טקס של אכילת לחם הקודש, ושלף מתיקו גביע יין קטן ופת קטנה שקיבל מהכומר שלו. במקור הוא התכוון לבצע את הטקס בשידור. ואולם נאס"א ספגה ביקורת חריפה מגורמים אתאיסטים בעקבות קריאת הפסוקים באפולו 8, על שהיא עושה שימוש בתקציב המדעי לפעילות דתית, ואולדרין התבקש בעדינות להצניע את העניין. הוא רק אמר בקשר כי הוא מבקש מכל המאזינים לקחת רגע לעצמם ולחשוב על ההישג הגדול, וביצע בדממה את טקס שתיית היין ואכילת הלחם, בעוד ארמסטרונג מביט בו – משועשע מעט. ארמסטרונג עצמו סירב בתוקף להתבטא בענייני דת ואמונה, למורת רוחה של אמו שהייתה קתולית אדוקה. כשנשאל בראיון לאחר המשימה אם חש קרוב יותר לאלוהים כשהיה על הירח, הוא השיב למראיין "אתה יודע, לפעמים גבר פשוט צריך סיגר טוב".

38. ההכנות ליציאה אל פני הירח היו אמורות להימשך שעתיים, אך בפועל ארכו זמן כפול כמעט. התא הזעיר הפך צפוף עוד יותר כשהאסטרונאוטים העמיסו על גבם את התרמילים המסורבלים שסיפקו להם חמצן ומים, והפכו את חליפותיהם למעשה לחלליות אישיות. לבסוף, שחררו האסטרונאוטים את לחץ האוויר ב"עיט", ולמרות קושי לא צפוי הצליחו במאמץ משותף לפתוח את דלת היציאה הקטנה. ארמסטרונג יצא דרכה בזחילה לאחור, נעמד על "מרפסת" רכב הנחיתה וירד בסולם של כשלושה מטרים אל עבר פני הירח, בעוד אולדרין מפעיל מבפנים מצלמת טלוויזיה שהותקנה בצד החיצוני של רכב הנחיתה. לעיניהם ולאזניהם של מאות מיליוני בני אדם, ניתר ארמסטרונג מקצה הסולם כמטר אחד אל רגלית הנחיתה של ה"עיט", וכמו בתרגולים, ניתר קודם כל בחזרה כדי לראות שאין בעיה לשוב לרכב. הקפיצה הייתה קלה למדי בכבידה החלשה של הירח. רק לאחר מכן הוא הוריד בעדינות רגל אחת את קרקע הירח, ודיווח שהיא שוקעת רק מעט באבק. כשהוריד את רגלו השנייה, אמר את המשפט המפורסם "זה צעד קטן לאדם – זינוק ענקי לאנושות".

39. ארמסטרונג החל מבצע את הפעולות שנקבעו מראש בסדר מדוקדק: איסוף דגימת קרקע ראשונית (שיהיה משהו גם אם מקרה חירום ייאלץ את האסטרונאוטים לחזור לפתע לחללית), בדיקה חיצונית של רגלי הנחיתה ומנוע ההמראה, איסוף ציוד וכלים שאוחסנו בתאים חיצוניים של ה"עיט", ועוד. לאחר כחצי שעה קיבל גם אולדרין אישור מחדר הבקרה לצאת אל פני הירח, זחל החוצה וסגר אחריו את הדלת, תוך כדי שהוא מזכיר לעצמו בהומור לא לנעול אותה, כדי שלא ייתקעו בחוץ. הוא החל לרדת בסולם בעוד ארמסטרונג מצלם אותו מהקרקע, אבל בערך במחצית הדרך למטה נעצר על הסולם בלי הסבר. לימים סיפק באוטוביוגרפיה שלו את הסיבה לעצירה: "הייתי צריך להשתין".

40. בזמן הקצר שעמד לרשותם הזדרזו ארמסטרונג ואולדרין לבצע שורה של משימות: איסוף דגימות קרקע ואבנים, תיעוד, פרישת מערך של ניסויים מדעיים, וכמובן הצבת דגל ארצות הברית על הירח. הצבת הדגל לא הייתה דבר מובן מאליו: מאחר שארצות הברית הצהירה תדיר שמשימות הירח נעשות בשם האנושות כולה, קראו כמה גורמים בינלאומיים לוותר על הדגל, או לחילופין להשאיר על הירח דגל רב לאומי, למשל של האו"ם. נאס"א הקימה ועדה ציבורית לדון בסוגיה, ובסופו של דבר החליטה הוועדה שהמשימה אמנם מייצגת את האנושות כולה, אבל ממומנת בכספי משלם המיסים האמריקאי, ולכן האסטרונאוטים יציבו את דגל הפסים והכוכבים על הירח. המשימה התגלתה כמורכבת למדי, משום שמתחת לשכבת האבק העליונה נתקל מוט הדגל בקרקע קשה ולא חדירה. לאחר שהצליחו לייצב את הדגל די הצורך, צילם ארמסטרונג את אולדרין מצדיע לדגל. בין שאר הפעולות על הירח הספיקו האסטרונאוטים לשוחח עם נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, שבירך אותם על ההישג.

41. אחרי פחות משעתיים על פני הירח הורה מרכז הבקרה לאולדרין לשוב לרכב הנחיתה, וארמסטרונג הצטרף אליו כעבור כמה דקות, אחרי מאה חמישים ואחת דקות על פני הירח, שבהם איש לא התרחק יותר מ-60 מטרים מה"עיט". ברגע האחרון ממש נזכרו האסטרונאוטים להשאיר על אדמת הירח ערכת זיכרון לאסטרונאוטים וקוסמונאוטים שנספו, בראשם שלושת אנשי הצוות של אפולו 1.

לאחר שהתחברו שוב למערכות החללית, השליכו האסטרונאוטים את התרמילים החוצה, עם שפע של ציוד שלא היה בו עוד צורך. עכשיו הגיע הזמן לשינה קצרה, והכנות להמראה. במהלכן הבחין אולדרין כי שבר בטעות, כנראה עם התרמיל המסורבל, את אחד המתגים שעליהם להפעיל כדי להמריא מפני הירח. בעזרת מרכז הבקרה נמצא אילתור: הוא תחב עט לחריץ המתג השבור, והצליח להפעילו.

42. אחרי 21.5 שעות על פני הירח, המריא ה"עיט" וכעבור 3.5 שעות חבר בהצלחה ל"קולומביה". לאחר שהעבירו את הציוד החיוני, שוחרר שלב ההמראה של ה"עיט" להתרסק על הירח, ו"קולומביה", שחזרה להיות "אפולו 11", עשתה את דרכה לארץ. לפני הכניסה לאטמוספרה שוחרר גם רכב השירות, והאסטרונאוטים הצטופפו בתא הפיקוד. בשעות אחר הצהריים של 24 ביולי צנח התא בשלום בצפון האוקיינוס השקט, ועד מהרה נאספו האסטרונאוטים והחללית אל סיפונה של נושאת המטוסים "הורנט" (Hornet), שם המתין להם חדר בידוד נייד. איש לא חשב ברצינות שהם הביאו חיידקים מהירח, אבל נאס"א חששה בעיקר מביקורת ציבורית על סיכון מיותר, וליתר ביטחון כלאה את האסטרונאוטים. האנייה העבירה את תא הבידוד להוואי, משם הוא הוטס ליוסטון, ורק לאחר שלושה שבועות בבידוד הורשו האסטרונאוטים לצאת לבילוי של לילה אחד עם משפחותיהם, בטרם נשאבו לסדרה ממושכת של מסיבות, מצעדים ואירועי ניצחון בכל העולם. את הזמן בהסגר הם ניצלו גם להתמודד עם הררי הניירת, בהם אישור מהמכס לאבנים שהובאו מחו"ל, ומילוי הטפסים על נסיעה בתפקיד של עובדי סוכנות ממשלתית. לפחות הם היו זכאים להחזרי אש"ל של שמונה דולר ליום על ימי הנסיעה.

שלושה שבועות בהסגר. הנשיא ניקסון מברך את האסטרונאוטים בתא הבידוד על סיפון ה"הורנט" | צילום: NASA

אחרי אפולו 11

 43. שלושת האסטרונאוטים של אפולו 11 לא טסו שוב לחלל. עקרונית, הם היו יכולים להשתבץ שוב בסבב המשימות, אבל הם חשבו – בעיקר ארמסטרונג – שזה לא יהיה הוגן כלפי האחרים, המחכים להזדמנות לטוס. בכל מקרה, בסוכנות החלל ובמִמשל העדיפו להעסיק אותם באירועים של יחסי ציבור.

44. ניל ארמסטרונג פרש מנאס"א ב-1971. הוא השלים תואר שני בהנדסת אווירונאוטיקה, מונה לפרופסור באוניברסיטת סינסינטי וניסה לשמור על חיים שקטים, הרחק מעיני התקשורת. זה הצליח באופן חלקי מאוד, משום שהוא התבקש להמשיך להופיע באירועים פומביים מטעם נאס"א. בהמשך חייו עבר לעולם העסקים ושימש בתפקידים בכירים בכמה חברות. הוא גם היה שותף בוועדות שחקרו את התאונה של אפולו 13 ב-1970 ואת אסון המעבורת צ'לנג'ר ב-1986. הוא הלך לעולמו ב-2012.

45. באז אולדרין פרש מנאס"א ב-1971, ושב לחיל האוויר, שם מונה לפקד על בית הספר לטייסי ניסוי, אף שלא היה טייס ניסוי בעצמו. הוא עזב את התפקיד לאחר כמה חודשים בלבד, בצל התמכרות לאלכוהול ודיכאונות שסבל מהם. בין נסיונות גמילה ושיקום הוא התגרש פעמיים וניסה את כוחו בשלל עבודות ועיסוקים, מכתיבת מדע בדיוני ועד מכירת מכוניות. במשך השנים דיבר בגילוי לב על קשייו האישיים, ובסופו של דבר הצליח לאזן את עצמו. הוא ממשיך להיות פעיל גם כיום בקידום מיזמים שונים בתחום החלל והצלילה.

התגבר על קשיים אישיים רבים. אולדרין בביקור בטכניון בחיפה ב-2016 | צילום: ירון דרוקמן, Ynet

46. מייקל קולינס פנה לנתיב שונה, ולאחר שעזב את נאס"א מונה לתת-שר החוץ האמריקאי לענייני הקשר עם הציבור. הוא קיבל עליו את התפקיד בתקופה המאתגרת של מלחמת וייטנאם ומשברים נוספים, וב-1971 עזב אותו, כדי להקים ולנהל את מוזיאון התעופה והחלל של מכון סמית'סוניאן בוושינגטון. כמו כן הוא כתב כמה ספרים, והאוטוביוגרפיה שלו Carrying the Fire נחשבת לאחד מספרי האסטרונאוטים הטובים ביותר.

47. הנחיתה המוצלחת על הירח סיפקה לאמריקאים את הניצחון המשמעותי על ברית המועצות במרוץ לחלל, והגשימה את חזונו של הנשיא קנדי, שנרצח ב-1963, ולא זכה לראות את האירוע. בלילה הנחיתה הניחה יד נעלמה זר פרחים על מצבתו של קנדי, עם פתק שעליו נכתב "אדוני הנשיא, העיט נחת".

48. לאחר הניצחון על ברית המועצות פחת מאוד העניין הציבורי בתכנית הירח, ובמקביל קיצץ הקונגרס את התקציב העצום של סוכנות החלל. תכנית אפולו עלתה למשלם המיסים האמריקאי כ-25 מיליארד דולר, סכום המקביל לכ-600 מיליארד דולר כיום. נאס"א תכננה עשר נחיתות מאוישות על הירח, אבל עד מהרה בוטלו משימות אפולו 18, 19 ו-20, כדי לצמצם הוצאות ולהשתמש בטילי סטורן 5 למשימות אחרות, כמו שיגור תחנת החלל סקיילאב. משימה נוספת, אפולו 13, לא נחתה על הירח בשל פיצוץ שהשבית את החללית, כך שבסך הכל נחתו על הירח שש משימות מאוישות. מאז משימת אפולו 17, בדצמבר 1972, לא דרכה רגל אדם על הירח, ולא על שום גרם שמיים אחר.

חגיגות ממושכות ומטלות רבות ביחסי ציבור. שלושת האסטרנאוטים מתקבלים במצעד חגיגי בניו יורק | Science Photo Library

49. תכנית אפולו (ובמידה רבה גם תכנית ג'מיני), הוכיחו שכאשר משקיעים את המשאבים המתאימים, כמעט אין גבול ליכולת הטכנולוגית האנושית. 12 שנים בלבד חלפו משיגור הלוויין הראשון ועד שאדם דרך על הירח. ההשקעה הכספית העצומה הניבה פירות רבים, לא רק כאלה הקשורים ישירות לטכנולוגיית חלל. תכנית אפולו הזניקה התקדמות עצומה בתחומי המחשבים, תקשורת הלוויינים, מכשור רפואי, כלי עבודה נטענים ועוד, וגם שפע של פיתוחים בתחומי החומרים, המשמשים אותנו עד היום – ממזרנים דרך ציוד אופטי ועד בגדי ספורט. חשוב לא פחות – תכנית אפולו העניקה השראה לדורות שלמים של צעירים בכל העולם ללמוד מדעים והנדסה ולהשתלב בחקר החלל.

50. במשך השנים צצו תיאוריות קשר רבות של מכחישי הנחיתה הטוענים כי בני אדם מעולם לא דרכו על הירח, וכי הנחיתות של חלליות אפולו בוימו באולפני טלוויזיה. רוב התיאוריות האלה נסמכות על פיסות מידע חלקיות או מסולפות, ובעיקר על הרבה מאוד דמיון. לכל ה"מוזרויות" שמכחישי הנחיתה מציגים יש הסברים פשוטים, וההסבר הפשוט מכולם הוא שבני אדם אכן נחתו על הירח.