מחליטות צמחים
לתרופות בבית המרקחת

כיום, הפתרון להרבה מחלות ומכאובים מגיע בצורת תרופה שאפשר להשיג בקלות בבית המרקחת, אך זו התפתחות חדשה יחסית איך הגענו לכאן? איזו דרך הובילה מצמחי מרפא שלעסנו או חלטנו במים רותחים, לתרופות ארוזות וממותגות? והאם צמחי המרפא איבדו את מקומם בעולם?

לאורך ההיסטוריה גילו בני האדם צמחים בעלי סגולות רפואיות, ועשו בהם שימוש באופן ביתי ובלתי מבוקר. היו כמובן דרכים שונות להכין את הצמחים האלו לשימוש רפואי, והם השפיעו על הגוף במגוון דרכים – לטוב ולרע. עם התקדמות המדע, מקצת הצמחים הללו נחקרו בקפידה במשך שנים, ולאחר שהוצגו ראיות ליעילותם, לבטיחותם ולהשפעותיהם בכמויות ובתנאים שונים, הם שודרגו לתרופות של ממש, המופיעות כיום על מדפי בית המרקחת.

סיפורו של האספירין

אחת התרופות הוותיקות והמוכרות בעולם, אספירין, החלה את דרכה בשימוש עממי בעץ הערבה הלבנה (Salix Alba). התיעוד הראשון לסגולותיו הרפואיות של העץ הופיע כבר בשנת 1500 לפני הספירה, בפפירוס אברס מתרבות מצרים העתיקה. הצמח שמר על המוניטין שלו כצמח מרפא, ויש תיעוד רב של שימוש בו לצרכים רפואיים לאורך ההיסטוריה.

עם התקדמות מדע הכימיה, הצליחו מדענים לבודד את התרכובת האחראית להשפעה משככת הכאבים, מפחיתת החום ונוגדת הדלקת – חומצה סליצילית. השימוש בתרכובת צבר תאוצה, אך עם העלייה בשימוש, התגלתה גם תופעת הלוואי הקשה שלה: פגיעה בריריות מערכת העיכול. בשלהי המאה ה-19, פליקס הופמן (Hoffmann) ומדענים אחרים הוסיפו עוד שלושה אטומים לתרכובת, וכך יצרו את התרכובת חומצה אצטיל-סליצילית, שפוגעת הרבה פחות במערכת העיכול. לבסוף הצליחה קבוצת המדענים לייצר את התרכובת במעבדה בתהליך פשוט, זול ומהיר, וחברת באייר (שטבעה את השם "אספירין") התחילה לשווק את התרופה לפני 120 שנה.

אספירין אמנם יכול לשכך כאבים, להוריד חום ולהפחית דלקות – וההשפעות האלה שלו ידועות כבר מאות שנים. אולם רק הודות למחקרים שנעשו בשנות ה-70 של המאה ה-20, התגלה כי אספירין מפחית את הסיכון לסתימת כלי דם (על ידי הפחתת ה"דביקות" של טסיות הדם), וזהו שימושו העיקרי כיום.

אחת התרופות הוותיקות והמוכרות בעולם החלה את דרכה בשימוש עממי בעץ הערבה הלבנה. עלי ערבה לבנה וגלולות אספירין | Voisin, Phanie, Giphotostock, SPL 

רעל או תרופה?

גם הדרך שהובילה מצמח האצבעונית הארגמנית (Digitalis purpurea) אל התרופה דיגוקסין, המשמשת לטיפול במחלות לב, הייתה ארוכה ונפתלת. במאה ה-18 גילה הבוטנאי האנגלי ויליאם ויתרינג (Withering) את הצמח ואת השפעותיו על הגוף, וכתב עליו ספר שזכה לפרסום נרחב. ויתרינג השתמש בצמח לטיפול בחולים שסבלו מבצקות. הוא סבר כי הצמח משפיע על הכליות, אך לא היה משוכנע בכך, וכתב בספרו על האצבעונית: "בסופו של דבר, למרות השקפה, דעה קדומה או שגיאה, רק הזמן יקבע את הערך האמיתי של תגלית זו, ויראה אם אמנם הוניתי את עצמי או אחרים או תרמתי לטובת המדע והאנושות".

כיום ידוע כי החומר הפעיל בצמח משפיע על הלב – הוא חוסם משאבת יונים חשובה בתאים של שריר הלב, משאבת נתרן-אשלגן. בעקבות החסימה מתרחש שינוי במאזן היונים הטבעי שבתאים, המוביל להאטה בקצב הלב ולהגברה של עוצמת התכווצות השריר. השימוש ההיסטורי בצמח לטיפול בחולים הסובלים מבצקות פעל מפני שחולים אלו סבלו למעשה מאי-ספיקת לב, שאחד מתסמיניה הוא בצקות. 

במאה ה-19 הצליחו חוקרים לבודד את החומר הפעיל מתוך תמציות של הצמח, ובמאה ה-20 הצליחו להפיק במעבדה את החומר הפעיל דיגוקסין בצורה נקייה, כלומר ללא שרידי חומרים אחרים. אך במשך כל התקופה הזאת עדיין השתמשו לצורכי ריפוי בחומר הצמחי הגולמי, לרוב כחליטות במים רותחים, כפי שהמליץ ויתרינג.

לתרכובת דיגוקסין המצויה בצמח יש חלון מינונים צר מאוד שבו השימוש בה יעיל ובטוח. מעבר לחלון המינונים הזה, הצמח הוא רעל של ממש, מוביל לתופעות לוואי שונות ומשונות והשפעתו על הלב עלולה להיות קטלנית. לאורך ההיסטוריה תועדו מקרים רבים של הרעלה בעקבות השימוש בצמח, משום שהשימוש בו בחליטות צופן סכנה רבה – כמות התרכובת דיגוקסין בצמח משתנה מאוד בהתאם לזן, לזמן בשנה שבו נקטף ולאזור שבו גדל. לפיכך אפשר בקלות לצרוך מנת-יתר, כלומר מינון שיזיק לחולה. 

התרכובת הוגדרה לבסוף כתרופה לאחר שהוכח כי היא גם יעילה וגם (כאשר נוטלים אותה בהתאם להנחיות רופאים) בטוחה לשימוש למטופלים. חליטה חמה של צמח האצבעונית אולי נראית ביתית ותמימה, אך למעשה אי-אפשר לדעת כמה חומר פעיל ומסוכן היא מכילה. חברות התרופות מחויבות לוודא כי בכל טבלייה יש בדיוק אותה כמות של התרופה; סיפור האצבעונית ממחיש אפוא כי השימוש בתרופות בטוח יותר מהשימוש בצמחים גולמיים, משום שמינון החומר הפעיל בהן ידוע ומדויק. דיגוקסין, כמו תרופות רבות אחרות, חייבת במרשם רופא, המוודא שרמותיה בגוף הן בטוחות.

לתרכובת דיגוקסין המצויה בצמח יש חלון מינונים צר מאוד שבו השימוש בה יעיל ובטוח - לכן תמצית הצמח עלולה להיות רעילה. צמחי אצבעונית ארגמנית והתרופה דיגוקסין | SPL, Dr Keith Wheeler, Dr P. Marazzi

החומרים הפעילים

אי-אפשר שלא להתייחס גם לצמח הקנביס השנוי במחלוקת. הצמח מכיל עשרות מרכיבים בעלי פעילות ביולוגית מוכחת, אך שני חומרים עיקריים נמצאים בלב המחלוקת: האחד, קנאבידיול (או בקיצור CBD), הוא החומר המשכך כאבים, והוא הסיבה לשימוש הרפואי בצמח. האחר, טטרה-הידרו-קנאבינול (או בקיצור THC), שגילה חתן פרס ישראל לכימיה פרופ' רפאל משולם, הוא שמשפיע על המוח ומוביל לתחושת ה"היי" שרבים מהמעשנים מקווים להרגיש. עישון עלי הקנביס עלול להוביל גם לתופעות לוואי קשות, כמו פגיעה בזיכרון, התקפי חרדה ואף פסיכוזה.

מאחר שלצמח בצורתו הגולמית יש גם השפעות חיוביות וגם שליליות על הגוף, יש עניין רב בחקר הקנביס ובבידוד צורות כימיות שונות של החומרים הפעילים, שיהיו יעילות ובטיחותיות לשימוש ושיהיה אפשר לייצרן במעבדה בקלות, במהירות ובזול.

נכון להיום, צמח הקנביס מסופק בישראל באופן חוקי בהוראת רופאים מומחים בלבד, בצורת עלים לעישון או בצורת שמן. בארצות הברית, אישר ה-FDA בשנת 2018 תרופה לאפילפסיה המכילה CBD (בלבד) שהופק מצמח הקנביס. עם חלוף הזמן, כשיצטבר מידע נוסף ממחקרים קליניים, ייתכן בהחלט כי השימוש בתרופה זו יורחב לטיפול במחלות ובהפרעות נוספות.

בצורתו הגולמית יש לו גם השפעות חיוביות וגם שליליות על הגוף. עלים של צמח הקנביס | Shutterstock, Yarygin

רפואה מבוססת ראיות

כדי שתרכובת שבודדה מתוך צמח מרפא תהפוך לתרופה, עליה לעבור דרך ארוכה, הכוללת ניסויים רבים בתחומי הכימיה, הביולוגיה והרפואה. רוב "תרופות הסבתא" אינן פועלות במקרה הטוב, ואף עלולות להזיק במקרה הרע. גם הרפואה הסינית המסורתית לרוב אינה צולחת את המבחנים הבסיסיים של המדע והרפואה המודרניים. אולם גם ברפואה הסינית אפשר למצוא פנינים, דוגמת התרופה ארטמיסינין נגד מלריה, שמקורה בצמח מרפא סיני עתיק. המדענית הסינית שגילתה את התרופה, יויו טו, זכתה בפרס נובל על המחקר הזה. 

כבודם של צמחי המרפא במקומו מונח, והם עוזרים לאנשים זה אלפי שנים - אך חשוב גם לדעת את הסכנות הטמונות בהם, שכן "טבעי" אין פירושו בהכרח "לא מזיק". הרפואה העממית צופנת בלי ספק צמחים נוספים העשויים לשדרג את מעמדם ולהפוך לתרופות, בעקבות עבודתם של חוקרים ורופאים שיחקרו לעומק את תכונותיהם ואת השימוש בהם. שווה לחכות.