שיגור הטיל הענק החדש של SpaceX, המתוכנן לחודש מרץ הקרוב, הוא צעד גדול וחשוב בדרך להתיישבות בכוכב לכת אחר

כבר שנים רבות – עוד לפני שהחלה תוכנית אפולו והאדם נחת לראשונה על הירח – מדברים על שיגור משימה מאוישת למאדים. עד לאחרונה דימינו בעיני רוחנו את שליחינו לכוכב הלכת השכן כקבוצה קטנה ומובחרת של אסטרונאוטים ומדענים עשויים ללא חת, שיגיעו למקומות שרגל אדם לא דרכה בהם מעולם במטרה לקדם את המדע ואת הידע האנושי. אף אחד לא העז לחשוב ברצינות על הקמת עיר של ממש על מאדים, שבה יגורו אלפי אנשים.

ואז הגיע איל ההון אילון מאסק, מייסד חברת SpaceX, והציע חזון חדש וגדול הרבה יותר. הוא הכריז שלא מספיק לשגר משלחות של חוקרים שינחתו, יאספו ממצאים ויחזרו לכדור הארץ, אלא צריך לחשוב בגדול ולשלוח אנשים עם כרטיס לכיוון אחד בלבד – כלומר מתיישבים.

הוא גם נימק. ראשית, אמר, עלינו לשאוף להפוך את האנושות למין שוחר-חלל (Spacefaring) כמו שהבטיחו לנו יצירות המדע הבדיוני. החלל צריך להיות נגיש לכל אדם בדיוק כמו מרחבי הים והאוויר. שנית, רק התיישבות מחוץ לכדור הארץ תוכל לדעתו להבטיח את המשך קיומה של התרבות  האנושית. ההיסטוריה ראתה שלל תרבויות משגשגות שהיו ונעלמו לבלי שוב: מצרים הקדומה, תרבויות המאיה והאינקה ועוד רבות אחרות. גם הציוויליזציה שלנו עלולה להיעלם, בעקבות מגפה, פגיעת אסטרואיד, מלחמה גרעינית וגורמים אחרים שאיננו יכולים לחזות.

לטענת מאסק, התרבות הגלובלית שלנו היא ייחודית – היא הראשונה שיכולה מבחינה טכנולוגית לצאת לחלל. מכיוון שאין דרך להבטיח שבעתיד עדיין נוכל ליישב את מאדים, אזי העובדה שעכשיו זה בכוחנו מחייבת אותנו לעשות את זה, כדי שלא נחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית.

הסיבה השנייה, אם כן, היא ליצור גיבוי לחברה האנושית, למקרה שחיינו בכדור הארץ יעמדו בסכנה. ובמילים אחרות: לא לשים את כל הביצים בסל אחד. לשם כך צריך להביא למאדים מספיק אנשים כדי לקיים שם חקלאות, תעשייה, מדע ושירותים שיאפשרו קיום של חברה עצמאית מפותחת שאינה תלויה באספקה מכדור הארץ. כלומר צריך להקים במאדים עיר.

החזון של SpaceX לעיר מתפתחת על מאדים | איור: SpaceX
תוכנית גיבוי לציוויליזציה שלנו. החזון של SpaceX לעיר מתפתחת על מאדים | איור: SpaceX

רעיון נולד

כבר ב-1952 פרסם מדען הטילים הנודע ורנר פון-בראון את תוכניתו למשימה מאוישת לכוכב הלכת השכן, בספרו "פרויקט מאדים". הוא חישב כי על מנת לשגר למאדים את כל 70 אנשי הצוות שהיו נחוצים לדעתו למשלחת כזאת, וכמובן את כל הציוד הדרוש להם, יהיה צורך בקרוב ל-950 שיגורים נפרדים שייעשו למסלול סביב כדור הארץ, במטרה להרכיב עשר חלליות.

פון-בראון לא סתם זרק מספרים, אלא חישב אותם ממש – והוא ידע לעשות את החשבון הזה: בשנים הבאות הוא עמד בראש צוות המהנדסים והמדענים שתכננו את טילי סטורן 5, שהזניקו לחלל אל החלליות המאוישות של תוכנית אפולו והביאו את האדם לירח. אם כן, ההיקף העצום של שיגור משימה מאוישת למאדים הוא בלתי נמנע, והבעיה העיקרית שסיכלה עד כה את הוצאתה של משימה כזאת אל הפועל היא העלות העצומה – שצפויה לעמוד על מיליארדי דולרים רבים, ואפילו טריליונים.

גם אילון מאסק רצה מאז ימי ילדותו לראות משימה מאוישת למאדים קורמת עור וגידים – אך תקוותו נכזבה. בבגרותו הפך מאסק ליזם הייטק מצליח ועשיר, והחליט לנצל את מעמדו כדי לקדם שליחת משימה מאוישת למאדים: בסוף שנת 2001 ובתחילת 2002 הוא טס שלוש פעמים לרוסיה במטרה לרכוש טיל שיוכל לשגר למאדים חממה קטנה כיוזמה פרטית שלו, אך מטרתו האמיתית הייתה לדחוק בסוכנות החלל האמריקאית נאס"א לקחת את המושכות ולחדש את תוכניותיה להנחית בני אדם על מאדים. כשנכשל המשא ומתן עם הרוסים החליט מאסק שאם רוסיה לא עוזרת ונאס"א לא באמת רוצה, הוא יעשה את זה לבד. וכך, במאי 2002 הוא ייסד את חברת SpaceX והכריז שמטרתה היא להביא את האנושות למאדים.

גישה כלכלית חדשה

הבעיה הראשונה שבה נתקל מאסק הייתה חוסר היעילות של תעשיית שיגור הלוויינים הממשלתית, בארצות הברית וברוסיה, שהתבטא במנגנוני קבלת החלטות מסורבלים ובעלויות עצומות של הטסת מטענים לחלל. השיטה פעלה כך שהקבלן הראשי של אמצעי השיגור לא עשה הרבה בפועל, אלא רק תיאם את הזמנת הרכיבים מהרבה קבלני משנה ובנה מהם את הטיל. קבלני המשנה הזמינו בתורם חלקים מקבלני משנה אחרים וכן הלאה, בפירמידה של ארבע או אפילו חמש שכבות.

מדובר במבנה מאוד לא יעיל מבחינה כלכלית ומאוד לא גמיש מבחינת יכולת הפיתוח. שוו בנפשכם מה קורה כשאחד המהנדסים של הקבלן הראשי רוצה לעשות שינוי שישפר את ביצועי הטיל. מנהל המחלקה שלו צריך לפנות לעורך הדין של החברה, כדי שידון בתנאי שינוי החוזה, האחריות המשפטית והעלויות מול עורך הדין של קבלן המשנה. הקבלן, מצידו, יצטרך לחזור על אותם מהלכים מול החברה בקומה השלישית, וכן הלאה. מדובר בתהליך איטי ויקר.

SpaceX בחרה בשיטה כלכלית אחרת, שקרויה "אינטרגציה אנכית". החברה מבצעת בעצמה את רוב שלבי הבנייה של המוצר, במעין סרט נע שבו חומרי גלם נכנסים למפעל בצד אחד, ומהצד השני יוצא המוצר המוגמר – טיל מוכן לשיגור. כך אפשר להוזיל מאוד את פיתוח הטיל וגם לחסוך זמן יקר. אם נדמיין שוב את תרחיש המהנדס היצירתי, כאן כל שעליו לעשות הוא לפתוח את דלת משרדו, ללכת אל פס הייצור ולומר, "שנו את א' לב'" – וזהו. פשוט ומהיר.

מגלילי מתכת פשוטים בצד ימין-למעלה, דרך הרכבת הכיפות של מכלי הדלק/חמצן של השלב הראשון, הרכבת המנועים (במרכז ומשמאל), והרכבת השלב השני למטה | צילום: SpaceX.
רצפת הייצור של SpaceX: מגלילי מתכת פשוטים בצד ימין-למעלה, דרך הרכבת הכיפות של מכלי הדלק/חמצן של השלב הראשון, הרכבת המנועים (במרכז ומשמאל), והרכבת השלב השני למטה | צילום: SpaceX.

גם כך פיתוח טילי שיגור לחלל הוא משימה קשה מאוד. לא פחות מסובך למצוא איש מקצוע רציני ומנוסה שיהיה מוכן לבוא ולעמוד בראש צוות הפיתוח של חברה צעירה בעלת יומרות מרחיקות לכת ונטולת קבלות, ויוותר לשם כך על משרה בכירה בחברות ענק מבוססות ויציבות כמו בואינג או לוקהיד-מרטין. כך מצא מאסק את עצמו במשרת האחראי על הפיתוח הטכנולוגי – המתכנן הראשי – של טילי השיגור של SpaceX, משרה שהוא מחזיק בה עד היום נוסף על היותו מנכ"ל החברה.

תהליך הפיתוח של טילי השיגור של SpaceX, שנקראים "פלקון" (בז), היה מפרך ורווי כישלונות – האב-טיפוס של הטיל הראשון שלהם הגיע לחלל רק בניסיון הרביעי, בשנת 2009. אך מכל כישלון הופקו לקחים והפיתוח הואץ. טילי פלקון 1 הקטנים פינו את מקומם לטילי פלקון 9 החזקים מהם כמעט פי 20, שהפכו להיות סוס העבודה העיקרי של SpaceX. גם הם עברו שיפורים תכופים, כך שבעשרות השיגורים הראשונים לא היו כמעט שני טילים זהים זה לזה. מאסק למד את התחום מאפס, יישם את תהליכי העבודה של עולם ההייטק והמחשבים בעולם השמרני הרבה יותר של תעשיית החלל, וייצר טיל שיגור איכותי, אמין וזול. המהפכה החלה.

טיל לשימוש חוזר

הוזלה מתונה של שיגור לוויינים היא הישג יפה, אבל המטרה של SpaceX הייתה רחבה הרבה יותר. שאיפתה היא להוריד את המחיר באופן משמעותי כדי לצמצם מאוד את עלויות ההגעה לחלל – ולמאדים בפרט. השינוי האסטרטגי שנדרש לשם כך הוא שימוש חוזר בכמה שיותר חלקים. זה נכון במיוחד לשלב הראשון של טיל השיגור, שעלות בנייתו מגיעה לשבע עשיריות ממחיר הטיל כולו, וכן למעטפת (Fairing) – הכיסוי החרוטי בראש הטיל, שמגן על המטען, ועלותו עומדת על עוד עשירית ממחיר הטיל.

עד כה, טילי שיגור היו חד-פעמיים – השתמשו בהם פעם אחד וזרקו, בדרך כלל לאוקיינוס, רק כדי לבנות מחדש טיל מורכב ויקר, על כל חלקיו, לקראת השיגור הבא. SpaceX שאפה להוזיל מאוד את השיגור באמצעות שימוש חוזר בכל מה שאפשר למחזר. החלק היחיד שיהיה צריך לייצר מחדש לכל שיגור יהיה השלב השני של הטיל.

כדי שאפשר יהיה להשתמש מחדש בשלב הראשון של הטיל, צריך להנחית אותו בשלום על הקרקע – משימה לא טריוויאלית בכלל. עליו לשרוד את הכניסה מחדש לאטמוספרה במהירות של יותר מ-6,000 קמ"ש, לשמור מספיק דלק כדי להפעיל את המנועים בין פעמיים לשלוש פעמים במהלך הנחיתה, ואז לנחות כשהוא מאזן את עצמו על מנוע אחד. הנחיתה עצמה מזכירה ניסיון לייצב עיפרון על קצה האצבע, אך כאן מדובר על עיפרון בגובה 47 מטר ובמשקל 22 טון. 

כדי שאפשר יהיה להשתמש ב-Fairing ציידה SpaceX במצנח כל אחד מחצאיו וניסתה להצניחם  ישירות על ספינות המצוידות ברשת גדולה (3,700 מ"ר כל אחת!), בדרך כלל ללא הצלחה בשלב האחרון הזה. עם זאת, SpaceX נוכחה שהשלבים שצנחו ישירות במים (ולא על הרשת) נותרו  שמישים, לכן היא ויתרה על שלב התפיסה ברשת ופשוט אוספת את חצאי ה-Fairing מהאוקיינוס - ישירות לשימוש חוזר.

השלב הראשון של טיל פלקון 9 חוזר לנמל אחרי נחיתה מוצלחת על אסדה בים, במשימת ניסוי של שיגור חללית מאוישת לתחנת החלל הבינלאומית, יוני 2020 | צילום: SpaceX
השלב הראשון של טיל פלקון 9 חוזר לנמל אחרי נחיתה מוצלחת על אסדה בים, במשימת ניסוי של שיגור חללית מאוישת לתחנת החלל הבינלאומית, יוני 2020 | צילום: SpaceX

המתחרים של SpaceX טענו שמדובר ביעד לא ריאלי מבחינה טכנית. גם אם הוא אפשרי, הוסיפו, הוא לא ישתלם כלכלית עקב הפגיעה הצפויה בביצועי הטיל, שיצטרך לשמור דלק לנחיתה, לשאת את משקלם של כני הנחיתה ועוד. ואכן המשימה הייתה מסובכת להחריד ועתירת כישלונות, אבל המטרה הושגה. כיום יש ל-SpaceX צי קטן של טילי שיגור רב-פעמיים. השלב הראשון ה"מנוסה" ביותר כבר המריא לחלל ושב בשלום 11 פעמים, ועוד היד נטויה.

מכישלונות להצלחה. לקט שהכינה SpaceX מהכישלונות המוקדמים בהנחתת השלב הראשון של טילי פלקון 9

SpaceX גם בנתה גרסה גדולה יותר של פלקון 9, בשם "פלקון כבד" (Falcon Heavy), שהפך לטיל השיגור החזק ביותר כיום. בזכות השימוש הרב-פעמי הוא גם לא יקר במיוחד, ואפילו חברות מסחריות קונות שיגורים באמצעותו. הפלקון הכבד בנוי משלושה "שלבים ראשונים" מחוברים זה לזה של טילטילי פלקון 9 המרכיבים את השלב הראשון, ורק שלב שני אחד, כך שהחלק היחסי שלו שצריכים לבנות מחדש לקראת השיגור הבא הוא קטן אף יותר. בשיגור הבכורה הניסיוני שלו שיגרו באמצעותו לחלל את מכונית הטסלה הפרטית של מאסק, למסלול שהיביא אותה אל מעבר למסלולו של מאדים סביב השמש.

רמז עבה לעתיד. קליפ השיגור של Falcon Heavy לצלילי שירו של דיוויד בואי Life on Mars: 

למאדים ב"ספינת כוכבים"

למרות כל מה שכבר הושג, המשמעות הדרמטית באמת של שימוש חוזר לא תבוא לידי ביטוי כל עוד הוא חלקי בלבד. כדי להוריד את המחיר לא רק בעשרות אחוזים אלא פי עשרה ואפילו פי מאה ולמעלה מכך, נחוץ שימוש חוזר מלא ומהיר.

ההשראה באה ממטוסי נוסעים: כלי תחבורה אמין מאוד וזול מאוד לשימוש, שכן הם טסים כמעט בלי הפוגה – הם נוחתים, ממלאים דלק ומיד ממריאים שוב עם נוסעים חדשים ומטען מלא. חישבו מה היה קורה אילו בכל טיסה היינו זורקים את המטוס ובונים חדש במקומו – זה בדיוק מה שעשו בטילי השיגור שפעלו לפני הפלקון. גם טיל הפלקון 9 עדיין לא הגשים את המטרה הזאת במלואה, והוא שקול למטוס שצריכים "רק" לבנות לו כנפיים חדשות מדי טיסה. מה שנחוץ זה טיל שיגור חדש, שייקח את ההישגים שכבר הושגו וימשיך איתם עוד שלב אחד הלאה. לטיל הזה קוראים "סטארשיפ" (Starship), "ספינת כוכבים" בעברית.

בנאום שנשא בשנת 2017 הסביר מאסק כך: לקנות מטוס חד-מנועי קטן כדי לחצות את האוקיינוס מקליפורניה לאוסטרליה עולה 2-1.5 מיליון דולר. לשכור מטוס בואינג 747 שלם לטיסה הלוך ושוב עולה רק חצי מיליון דולר. יתר על כן, המטוס הקטן כלל לא מסוגל לגמוא את המרחק הזה ואילו הגדול עושה את זה ללא קושי עם 400 נוסעים. כלומר מטוס ענקי וחזק בשימוש רב-פעמי עולה שליש ממטוס קטן, חלש וחד-פעמי, ומסוגל להרבה יותר. זה המפתח להתיישבות במאדים.

סטארשיפ, מימין, בהשוואה לכמה טילי שיגור גדולים: היסטוריים, קיימים ומתוכננים | איור: Thorenn, Wikipedia
הגדול והחזק ביותר. סטארשיפ, מימין, בהשוואה לכמה טילי שיגור גדולים: היסטוריים, קיימים ומתוכננים | איור:
Thorenn, Wikipedia

סטארשיפ הוא טיל שיגור דו-שלבי, בדומה לפלקון 9, אך בזה פחות או יותר מסתיים הדמיון ביניהם. יש להם מנוע שונה, שמשתמש בדלק אחר, הם מורכבים מחומרים שונים לחלוטין, נוחתים בצורה שונה, עתידים לפעול בסביבות שונות וכאמור גם מידת השימוש החוזר בהם שונה. סטארשיפ עתיד גם להיות הטיל הגדול ביותר שנבנה אי פעם – גדול מעט מסטורן 5 וחזק כפליים ממנו. 

אז איך התכנון הזה תורם למטרת הטיסה למאדים?

ראשית, הדלק: על מנת ליצור בעירה צריך דלק וחומר מחמצן. סטארשיפ משתמש לדלק בגז מתאן, שהוא המרכיב העיקרי בגז טבעי, ובחמצן נוזלי בתור מחמצן. אחד היתרונות החשובים כאן הוא שבתהליך כימי בשם תגובת סבטייה אפשר לייצר מתאן ומים ישירות מהאטמוספרה של מאדים, המורכבת בעיקר מפחמן דו-חמצני. את המים יפרקו בהמשך למרכיביהם: חמצן ומימן, וישתמשו בחמצן לתדלוק הטיל וכמובן גם לנשימה, ובמימן כדי להמשיך את תגובת סבטייה. כך לא יהיה צורך לשאת למאדים את הדלק והחמצן הדרושים לטיסה חזרה לכדור הארץ, אלא יוכלו לייצר אותם על פני מאדים ממשאבים מקומיים.

הנחיתה של השלב הראשון, שנקרא SuperHeavy, מתחילה בדומה לזו של פלקון 9 בהאטה בעזרת מנועי הטיל. אבל ההמשך שונה מאוד. במקום לנחות על הקרקע, הטיל אמור לייצב את עצמו קצת מעל הקרקע מול מגדל השיגור. זרועות רובוטיות ענקיות, שאורך כל אחת מהן הוא כ-35 מטר, יתפסו אותו שם היישר מהאוויר. מדובר ברעיון כמעט בלתי נתפס: טיל שגודלו שקול למגדל בן 23 קומות ומשקלו 120-100 טון, אמור ליפול משולי החלל במהירות של 6,000 קמ"ש, להצליח לעצור באוויר בנקודה מדויקת, ושם פשוט יאספו אותו בעודו מרחף.

 

 

השלב השני של הטיל, ה-Ship המיועדת למסעות בחלל, יגיע לנחיתה במהירות הרבה יותר גבוהה מהשלב הראשון. היא תתקרב לנחיתה במצב אופקי לקרקע, בדומה לצנחן בצניחה חופשית, עד שבשניות האחרונות ממש היא תסתובב כך שהמנוע יפנה למטה, ותאט עד לנחיתה על עדינה על הקרקע בדומה ל-Falcon 9. SpaceX כבר בחנה בהצלחה את התמרון המסובך הזה בניסויים אמיתיים: סרטון שיגור האב-טיפוס SN8 מסביר היטב את השלבים השונים, אף שהטיל עצמו התפוצץ בניסיון הנחיתה, ורואים אותם גם בסרטון של SN15 שנחת בשלום. 

התמרון הזה שימושי לנחיתה במאדים, על הירח ובכל משטח מוצק אחר שאין בו תשתית מוכנה. עם זאת, כאן בכדור הארץ התהליך יהיה שונה: לאחר שה-Ship תסתובב עם המנוע כלפי מטה היא תתמקם באוויר מול מגדל השיגור. זרועות המגדל יתפסו גם אותה ויניחו אותה על השלב הראשון SuperHeavy לקראת השיגור הבא. בניית מגדל השיגור טרם הושלמה בשלב זה, כך שהשימוש בזרועות טרם עמד למבחן.

הדמיה של נחיתת השלב השני, תפיסתו בזרועות המגדל והנחתו על השלב הראשון: 

גוף ה-Starship עצמו אינו עשוי אלומיניום קל או סיבי פחמן מודרניים, אלא פלדת אל-חלד, דומה לזאת שממנה עושים סירי בישול. הסיבה לכך היא השאיפה לבנות חללית שתעמוד במחזורי שימוש רבים: לאלומיניום ולסיבי פחמן יש יתרונות רבים, אך הם רגישים מאוד לחום – וכניסה של חללית לאטמוספרה במהירות גבוהה כרוכה בהכרח בטמפרטורות גבוהות מאוד. שכבת ההגנה הראשונה של סטארשיפ היא אריחים קרמיים מבודדים, אך העמידות הטובה לחום של הפלדה שמתחתיהם מאפשרת להשתמש בפחות אריחים וגם מעלה את עמידות הטיל אם חלילה אחדים מהאריחים ייפגעו. יתרונות נוספים של הפלדה הם מחירה הזול, קלות השימוש בה וקיומו של כוח אדם זמין המיומן בעבודה איתה.

SpaceX פיתחה עבור סטארשיפ מנוע חדש בשם "רפטור" (Raptor), שהוא יעיל וחזק במיוחד ומותאם לשימוש בתערובת מתאן/חמצן. אפילו בימי המלחמה הקרה, אז ממשלות ארצות הברית וברית המועצות בדקו כמעט כל טכנולוגיית טילים אפשרית, לא השיקו מעולם שום טיל ניסוי שהתבסס על הטכנולוגיה המסובכת הזאת. SpaceX הצליחה ליישם אותה וכעת היא בונה מפעל שייצר הרבה מאוד מנועים כאלה. כל טיל סטארשיפ כיום נזקק ל-35 מנועים כאלה, ובגרסאות עתידיות, המתוכננות לייצור כבר השנה, יהיה כנראה צורך ב-42 מנועים.

השלב השני של Starship מותקן על השלב הראשון, אוגוסט 2021 | צילום: SpaceX
לא דומה לשום טיל אחר. השלב השני של Starship מותקן על השלב הראשון, אוגוסט 2021 | צילום: SpaceX

הישורת האחרונה

כעת SpaceX נמצאת בישורת האחרונה לפני המבחן החשוב ביותר של סטארשיפ: טיסה לחלל וחזרה. זו תהיה הטיסה הראשונה של השלב הראשון רב העוצמה של הטיל הענקי וגם המבחן האולטימטיבי הראשון של מערכת ההגנה מהחום בכניסה של השלב השני לאטמוספרה.

כל מרכיבי החללית לניסוי הראשון, SN20 והמאיץ BN4 כבר כמעט הושלמו, וכן מסתיימת בנייתו של אתר שיגור חדש וגדול נבנה בבוקה צ'יקה (Boca Chica) בטקסס. הטיסה הראשונה צפויה להיות טיסת ניסוי חד-פעמית, ללא השלב המסובך של התפיסה על ידי מגדל השיגור. אם הכול יתנהל כשורה, השלב הראשון ינחת נחיתה רכה על מי האוקיינוס במרחק של כשלושים קילומטר ממקום השיגור, וישקע שם במצולות. השלב השני ישלים הקפה כמעט מלאה של כדור הארץ וינחת גם הוא במים, כ-100 קילומטר מצפון להוואי. הניסוי עצמו היה אמור כבר להיערך בימים אלו, ינואר 2022, אבל רשות התעופה בארה"ב (ה-FAA) דחתה את סיום הבדיקה שלה בחודשיים, ולכן הטיסה נדחתה לפחות עד ראשית מרץ. מאחר שמדובר בטיסת מבחן ראשונה, אפילו מאסק עצמו מעריך שאין הרבה סיכוי שכל שלבי הניסוי יעלו יפה. בכל מקרה, ניסויי הטיסה ימשיכו כמעט מיד: המאיץ הבא (BN5) כבר הושלם, וזה שאחריו (BN7) כבר נמצא בשלבי בנייה מתקדמים, וחלליות SN21 עד SN24 נמצאות בשלבי בנייה.

השלב הראשון ינחת בים ליד אתר השיגור, השלב השני ינחת באוקיינוס השקט אחרי שיחזור מהחלל. סרטון הדמיה של טיסת הניסוי של סטארשיפ

ומה הלאה?

עד 1869 היה החלק המערבי של ארצות הברית "המערב הפרוע" פשוטו כמשמעו – חבל ארץ של פורעי חוק ומרחבים ריקים מאדם. סוף הציוויליזציה. המסע לשם מהחוף המזרחי המיושב והמבוסס היה מסוכן, יקר וארוך. אך בשנה הזאת נפתחה המסילה הטרנס-קונטיננטלית הראשונה, ופתאום היה אפשר לחצות את היבשת מחוף אל חוף תוך ימים ספורים וכמעט ללא מאמץ. התוצאה? כיום קליפורניה, לחוף האוקיינוס השקט, היא המדינה המאוכלסת ביותר והעשירה ביותר בארצות הברית. SpaceX שואפת לשחזר את ההישג הזה במאדים: לספק את תשתית התחבורה שתאפשר את קיומה של מושבה משגשגת.

בהמשך, כשהטיסות המאוישות למאדים יהפכו לשגרה, חלליות סטארשיפ העצומות יוכלו לשאת עד מאה אנשים בעת ובעונה אחת לכוכב הלכת השכן. וזאת רק ההתחלה: כבר עתה נבנים בכל זמן נתון 3-2 טילי שיגור חדשים במקביל, והכוונה היא להרחיב את פס הייצור כדי לאפשר לאלף חלליות  לצאת למאדים בעת ובעונה אחת, מאחר שעקב תנועת שני כוכבי הלכת סביב השמש חלון השיגור לשם מגיע רק כל 26 חודשים בערך ונמשך שבועות ספורים. רוב החלליות ישובו לכדור הארץ כדי לקחת את גל המתיישבים הבא.

שיגור של אלף חלליות, משמעותו שיגור למאדים של כמאה אלף איש (!) בכל חלון שיגור. זה קנה המידה הנחוץ לבניית עיר שתהיה גדולה מספיק כדי לכלכל את עצמה. אפילו בהיקף הזה יידרשו לה כמה עשרות שנים להגיע לעצמאות, להיות גיבוי אמיתי לתרבות האנושית על כוכב לכת אחר. נכון להיום אין במאדים כלום. ממש ממש כלום. SpaceX לא מתכוונת להיות הגוף שיבנה את כל מה שנדרש לקיומה של עיר גדולה. המטרה היא שה"רכבת הטרנס-פלנטרית למאדים" תהיה מה שיאפשר לאלפי יזמים לפתח רעיונות משלהם לגבי ההתיישבות במאדים, שפתאום תתאפשר בזכות קיומה של תשתית תחבורתית מתאימה. חלקם יקימו מכרות ומפעלים לעיבוד הברזל הרב שמעניק לאדמת מאדים את צבעה האדום, אחרים ימצאו דרכים יעילות להפיק את המים והקרח שהתגלו על מאדים, או יפתחו את כל סוגי החקלאות, התעשייה והמסחר הדרושים. מי יודע? אולי אפילו יימצא מי שיקדם רעיונות ארוכי טווח מאוד, וספק-אפשריים, להאריץ את מאדים – לעשות אותו דומה יותר לכדור הארץ. בקיצור, כל האפשרויות פתוחות בפני מי מכם שרוצה להיות יזם – על מאדים.

 

9 תגובות

  • צח

    כוח המשיכה על מאדים חלש מכוחו

    כוח המשיכה על מאדים חלש מכוחו על כדור הארץ ,דבר שיגרום אחרי שנתיים שלוש לכשל ביולוגי אצל בני האדם שם

  • קוסטה

    זה לא יהיה כשל ביולוגי, זה

    זה לא יהיה כשל ביולוגי, זה יהיה התפתחות שונה

  • טלי

    מאמר מרתק, תודה!

  • אסף

    כתבה מעולה

    מדהים לאן שהמחשבות שלו לקחו אותו, פשוט השראה לכולם

  • קסאם נוליא

    כתבה נפלאה! תודה!

  • זקן בן 90

    קיום מושבה ממאדים.

    קיום מושבה ממאדים.
    סיפור נחמד, ללא ספק יזם ענק.
    אבל מדובר כרגע בפנטזיה, בערך כמו בניית צוללת גרעינית בתקופתו של זול וורן.
    כשזה יקרה עוד 50 שנה, מאסק יזכר כחלוץ.
    לצערי זה לא יקרה בתקופתו של קשיש כמוני, וזה גם לא יקרה בתקופתו של מאסק

  • אביב אופיר

    כן בעתיד, אבל ממש לא בעתיד הרחוק

    מאסק דווקא מתכנן להגיע למאדים באופן אישי (בראיון ב-2018 הוא נתן לכך סיכוי של 70%). אני מתאר לעצמי שזה יקרה רק אחרי שימצא מישהו/מישהם אחר/ים שיכול/ים לקחת ממנו את ההגה בחברות שהוא מנהל.

  • זקן בן 90

    הבהרה

    רק להבהיר שאני לא חלילה מעביר עליך ביקורת, הכתבה שלך מרתקת ומלמדת ומאוד נהנתי לקרוא.
    אני רק חושב שמאסק כמו רוב אנשי העסקים, מגזימים בצורה פראית בלוחות הזמנים .
    לדוגמא ציטוט מכתבה "החזון של מאסק: מושבה במאדים עד 2024"

  • זקן בן 90

    מאסק הוא יזם ולא מדען.

    מאסק הוא יזם ולא מדען.
    הוא לקח טכנולוגיה קיימת כבר לפני 50 שנה וייעל את תהליך . ועל זה מגיע לו צל"ש.
    כרגע לא מצליחים לשחזר את נחיתת האדם לירח, בעיקר בגלל תקציב, שנובע מזה שהנחתת אדם והחזרתו בשלום במרחק 3 ימים מכדור הארץ ,היא משימה מאתגרת ביותר גם היום.
    לדבר על מושבות במאדים בלוחות הזמנים של מאסק, זה כמו לבקש מקולומבוס למצוא את אמריקה
    על חסקה.