השכן האדום בשמיים

מאדים הוא אחד משני השכנים הכי קרובים שלנו במערכת השמש, עם כוכב הלכת נוגה. וכמו שכן, כוכב הלכת האדום עורר באנושות מאז ומתמיד רגשות סותרים: סקרנות לצד פחד, הערצה מהולה בחשד. מה הוא זומם נגדנו? מה יש לו להציע? מי הוא בכלל? האם אנחנו יכולים לבטוח בו? לחיות איתו בשלום? ואולי.... רק אולי... הוא ייתן לנו להתיישב עליו?

כבר קדמונינו התייחסו למאדים בחשד. בעיני הרומאים, הופעתו של הכוכב האדום בשמיים הייתה אות מבשר רעות, סמל למלחמה. מכאן הוא קיבל את שמו הלטיני "מרס" על שם אל המלחמה הרומי. הבבלים קראו לו "נרגל" (Nergal) על שם אל האש, המלחמה והחורבן, וגם במיתולוגיות אחרות הוא ייצג מלחמה והרס.

מאז ועד היום השתנה מאוד הידע שלנו על מאדים. חשפנו עוד ועוד מסודותיו, ואיתם השתנה היחס שלנו אליו. גילינו שהוא כוכב לכת סלעי בדיוק כמו כדור הארץ, ושיש לו ירחים – פובוס ודימוס; התעלות שחשבנו שאנחנו רואים על פניו גרמו לנו להאמין שיש בו ציוויליזציה מתקדמת – עד שהמציאות טפחה על פנינו; והנה כיום אנחנו כבר מתכננים לטוס אליו ואולי אפילו להישאר לתמיד.

וכך האנושות צפתה במאדים, וכשהיא צפתה בו היא סיפרה לעצמה סיפורים – עליו, ועל עצמה. וככל שהשתנו הידע והיחס שלנו לשכננו הקרוב, גם הסיפורים השתנו. המצאנו אנשי מאדים, נלחמנו בהם ושיקפנו דרכם את מלחמותינו, הקמנו בדמיוננו מושבות על אדמת המאדים, יישבנו בו את האלים שלנו, שרנו עליו ואפילו ריכלנו.

בעיני הקדמונים הוא ייצג מלחמה והרס, ואפילו קיבל את שמו של אל המלחמה הרומי.מאדים | מקור: Science Photo Library

עולם התעלות

בשנת 1877 צפה האסטרונום האיטלקי ג'ובני סקיאפרלי (Schiaparelli) במאדים ודיווח על קיומה של שרשרת של ערוצים על פני כוכב הלכת. בגלל טעות בתרגום, המילה האיטלקית לערוצים (canali) הפכה באנגלית לתעלות (canals) והעולם יצא מדעתו. אנשים החלו לדמיין תרבות טכנולוגית מתקדמת שחופרת תעלות דוגמת תעלת סואץ שנחנכה רק שנים ספורות קודם לכן. אנשי המאדים נולדו.

קדחת המאדים התפשטה במהירות מהחוגים המדעיים אל התרבות הרחבה. תרם לכך במיוחד הסופר הרברט ג'ורג' ולס, שספרו "מלחמת העולמות" (1897) חיבר את הידע הטרי למיתוס הלוחמני של מאדים, וברא את אנשי המאדים כגזע מסוכן שמאיים להמיט הרס ומוות על האנושות.

הספר תיאר פלישה פתאומית של חייזרים ממאדים לכדור הארץ, במטרה לגזול את משאביו. מכונות המלחמה התלת-רגליות שלהם המיטו הרס וחורבן על האנושות, שנותרה חסרת אונים מול עליונותם הטכנולוגית. בסופו של דבר ניצלנו בזכות בני ברית בלתי צפויים – חיידקים ארציים שבני המאדים לא היו מחוסנים מפניהם והשמידו את הפולשים עד האחרון שבהם.

הספר נחשב עד היום ליצירה המכוננת של דימוי המאדים בתרבות הפופולרית. הוא עוּבּד לקולנוע פעמים רבות – האחרונה (בינתיים) בסרטו של סטיבן שפילברג מ-2005. משמעותי אף יותר היה התסכית שהפיק אורסון ולס בשנת 1938, שהתפרסם בכך שהיה ריאליסטי עד אימה, פשוטו כמשמעו – לפי הדיווחים (המוגזמים כנראה) בעיתונות הוא חולל היסטריה המונית וגרם לאנשים לברוח מבתיהם בניו יורק וניו ג'רסי, שם התרחשה כביכול הפלישה. לפרסום רב זכה גם האלבום האינסטרומנטלי "מלחמת העולמות" (1978) של המוזיקאי ג'ף ויין (Wayne), והיו עוד שלל עיבודים מוכרים פחות, ביניהם הביצוע הישראלי של תזמורת סימפונט רעננה עם אקי אבני בתפקיד המספר.

"מלחמת העולמות" היה גם אחד ממקורות ההשראה העיקריים לגל סרטי המפלצות ופלישת החייזרים שצולמו בארצות הברית בשנות ה-50, בהשפעת המלחמה הקרה. הדימוי של אנשי המאדים התחבר עם האדומים האחרים – המשטר הקומוניסטי המאיים בברית המועצות – לתעשייה של סרטים זולים על מפלצות מהחלל שזוממות לכבוש את העולם ולהשתלט על מוחות בני האדם.

אחד מהסרטים הללו היה כמובן "מלחמת העולמות" עצמו, שביים ביירון הסקין ב-1953. באותה תקופה יצאו גם שני סרטים אזוטריים יותר שהתרחשו במאדים עצמו. המעניין מביניהם הוא "Rocketship X-M", שבו משלחת מחקר לירח מוסטת ממסלולה למאדים ומגלה שם ניצולים ממלחמה גרעינית, באלגוריה חדה למלחמה הקרה. בשני, "זה! האימה מהחלל" (It! The Terror from beyond Space, 1958), מפלצת מתלווה לנוסעי חללית שחוזרים לכדור הארץ ממשימת חילוץ במאדים.

קדחת המאדים של ראשית המאה ה-20 הניבה גם ספר רב השפעה אחר: "נסיכת מאדים" (1912) מאת אדגר רייס בורוז (Burroughs), מחבר "טרזן". קפטן ג'ון קרטר מווירג'יניה, לוחם שרירי ומסוקס, שלחם במלחמת האזרחים בארצות הברית, מוצא את עצמו במאדים המאוכלס במפלצות ירוקות. עליו להילחם בהן כדי להציל את נסיכת המאדים היפהפייה, עד הסוף הטוב.

מדובר בספר הרפתקאות קליל, שעיקר חשיבותו בכך שהוא היה שם בין הראשונים וסייע לעצב את דמותם של אנשי המאדים הירוקים והקטנים בתרבות ואת מאדים כמדבר צחיח שמצמיח לוחמים נועזים. בעקבותיו פרסם בורוז עצמו עוד סדרה ארוכה של ספרי הרפתקאות שמתרחשים במאדים, וזכה לעיבודים קולנועיים (האחרון שבהם הוא הסרט "ג'ון קרטר" משנת 2012, שהתפרסם בעיקר בכישלונו החרוץ בקופות). אולם עיקר חשיבותו היא בהשפעה שלו על ז'אנר המדע הבדיוני – למשל בעיצוב העולם המדברי אראקיס ב"חולית" של פרנק הרברט, או דמותה של הנסיכה ליה ב"מלחמת הכוכבים", שנחשבת לגלגול מודרני של נסיכת המאדים דג'ה תוריס.

הדימוי של מאדים האדום התחבר לאיום של הצבא האדום. הקדימון לסרט מלחמת העולמות (1953):

עולם המציאות

התפתחויות מרעישות בחקר החלל הרגו בסופו של דבר את בני המאדים. בשנת 1965 הגיעה הגשושית מרינר 4 למסלול סביב מאדים ושיגרה משם לראשונה תמונות לכדור הארץ. במשך יותר משנתיים היא סיפקה מידע יקר ערך על מאדים ושינתה מהיסוד את הידע שלנו עליו. כך נודע שהאטמוספרה במאדים דלילה הרבה יותר משציפו, האקלים קר יותר ופני השטח מלאים מכתשים, ולא נמצא זכר לאותן "תעלות" שכל כך שבו את דמיונה של האנושות מאז שלהי המאה ה-19. החלום על חברה טכנולוגית מתחרה במאדים נגוז סופית, ואיתו השתנה מאדים המדומיין.

את השינוי הזה ביטא היטב סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב בהקדמה למהדורת 1970 של ספרו "דיוויד סטאר: סייר חלל", שעלילתו התרחשה במאדים. הוא תיאר באריכות את השינויים שחלו בידע שלנו על מאדים מאז פרסום הספר ב-1952 וסיכם במילים הבאות: "אני מקווה שהקוראים יהנו מהספר בכל זאת, אבל לא ארצה שייכשלו ויקבלו כאמת פרטים שהיו 'נכונים' ב-1952 והתיישנו מאז".

את השינוי בדמותם של בני המאדים ומקומו של המאדים בתרבות הפופולרית בישר סופר המדע הבדיוני ריי ברדבורי בספרו "רשימות מן המאדים". מדובר באוסף של סיפורים קצרים שמתרחשים במאדים ועוקבים אחרי התפתחות ההתנחלות האנושית שם, בין 1999 ל-2026. הסיפורים מתארים באופן מלנכולי למדי את המפגש של בני האדם שברחו מהמלחמות בכדור הארץ עם הילידים האומללים של מאדים, ואת ההרס שבני האדם מביאים איתם. הספר השפיע מאוד על הז'אנר ונתן השראה בין השאר לסיפור המופת "ורד לקהלת" (1963) של רוג'ר זילאזני, שעקב אחרי הציוויליזציה הגוועת של מאדים.

מייצג שינוי בדמותם של בני המאדים ומקומם בתרבות הפופולרית. רשימות מן המאדים של ריי ברדבורי | מקור: ויקיפדיה

ספרו של ברדבורי נתן את האות לשינוי בהסתכלות שלנו על המאדים – לא עוד שכן מאיים ותוקפני, אלא יעד להתיישבות אנושית, ומַרְאָה שדרכה יוצרים מתבוננים מחדש באנושות. המראה הזאת התאימה את עצמה לתהפוכות החברתיות של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20, כשילדי הפרחים של שנות ה-60 אימצו לעצמם גיבור חדש שנחת היישר ממאדים.

"היה היה איש מאדים ושמו ולנטיין מיכאל סמית'", במילים אלו נפתח ספר הפולחן "גר בארץ נוכרייה" (1961) של סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין. מייקל סמית' הוא האדם היחיד שגדל והתחנך אצל אנשי המאדים, בעולמם המדברי הדל במים. כשהוא מגיע לכדור הארץ הוא מוצא את עצמו נטע זר בארץ לא מוכרת, ופונה לחקור את אורחות חייהם המשונים של בני האדם.

היינליין השתמש בזרות הזאת כדי להכניס לפיו של הגיבור תורות רדיקליות על הסדר החברתי הרצוי. המוטו של ולנטיין, "אתה הוא האלוהים", הטיל על הפרט את מלוא האחריות על מעשיו ודרש ממנו להבין לעומק ("לגרוק") כל דבר שהוא עושה. הפילוסופיה הזאת, יחד עם יחס מתירני כלפי מין, מיניות ונודיזם, תרמה להצלחה האדירה שהספר זכה לה בקרב דור ילדי הפרחים. בהשראתו אף הוקמה כת ניאו-פגנית בשם "כנסיית כל העולמות", שקיימת עד היום.

בהדרגה החל עיסוק גובר והולך בתיאור הריאליסטי של מאדים, על בסיס הידע המדעי הגובר על אודותיו. החל בכך הסופר קים סטנלי רובינסון, שפרסם בשנות ה-90 טרילוגיה שבה תיאר בפרטי פרטים את תהליך ההארצה של מאדים. שמות הספרים מתארים זאת היטב: "מאדים האדום", שעסק בראשית ההתיישבות, "מאדים הירוק" שהוקדש להארצת כוכב הלכת, ו"מאדים הכחול" שדן בהשלכות של התהליך.

להצלחה גדולה יותר זכו הסרט "להציל את מארק וואטני" (The Martian, 2016) והספר שעליו התבסס: "לבד על מאדים" מאת אנדי וייר. שתי היצירות תיארו את התמודדותו של אסטרונאוט שננטש בטעות על מאדים עם הבדידות ועם קשיי ההישרדות על פני העולם העוין, ועשו מאמץ להיצמד עד כמה שאפשר לטכנולוגיות קיימות ולתנאים הידועים בכוכב הלכת האדום.

קשיי ההישרדות של האסטרונאוט שננטש בטעות: להציל את מארק וואטני

היצירה הזאת נבטה על קרקע פוריה, שכן בשנים האחרונות החלו מאמצים מעשיים להביא את האנושות למאדים. חברת SpaceX של המיליארדר אילון מאסק, שממלאת תפקיד מרכזי בתוכניות האלה פעילה מאוד במדיה ופועלת במרץ לגייס תמיכת הציבור בקמפיין.

המאמצים האלה נושאים פירות ומספקים לתוכנית המאדים נוכחות בולטת בתודעה הציבורית. גולת הכותרת עד כה הייתה בפברואר השנה, כשהחברה שיגרה לחלל מכונית טסלה שבה בובת אסטרונאוט, במסגרת שיגור ניסוי של טיל פלקון כבד שאמור לאפשר שילוח חלליות למאדים. התמונות והסרטונים של איש החלל (Starman), המאזין בין השאר לשיר "Life on Mars" של דיוויד בואי, זכו לסיקור חסר תקדים והעניקו השראה לרבים. במקביל החברה פעילה מאוד ברשתות החברתיות, ואף סייעה בהפקת הסדרה התיעודית למחצה "מאדים" (2016) של ערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק" על משלחת המחקר הראשונה למאדים.

ההתיישבות במאדים נוכחת מאוד בסרטים ובסדרות במדע הבדיוני, כשלהצלחה גדולה במיוחד זכה "זיכרון גורלי" (1990) של ארנולד שוורצנגר, שמתרחש במושבה הומה על מאדים ומסתיים בהארצה מלאה של כוכב הלכת. גם סדרות כמו "בבילון 5" (1988-1984) ו"המרחב" (2017-2015) הציגו מושבות פעילות על מאדים, כחלק מפוליטיקה מורכבת של ההתיישבות האנושית בחלל.

עלילת מדע בדיוני המתרחשת במושבה על מאדים: זיכרון גורלי

עולם הפנטזיה

בעוד המדע הבדיוני לוקח את מאדים לכיוונים יותר ויותר ריאליסטיים ומדעיים, הדימויים העממיים של כוכב הלכת השכן המשיכו להתפתח בלי שום קשר למציאות.

כבר ב-1932 החלה חברת ממתקים בריטית לייצר את החטיף הפופולרי "מרס", שקרוי כמובן על שם מאדים. ואילו היועץ הזוגי והסופר ג'ון גריי זכה בשנת 1992 להצלחה עולמית כשספר העזרה העצמית שלו "גברים ממאדים ונשים מנוגה" הפך לרב מכר. הספר לא באמת עסק בכוכבי הלכת, אלא רק גייס את שמם כדי לטעון שגברים ונשים הם גזעים שונים ונפרדים. הוא טעה.

סוג אחר של נוכחות מאדימאית בתרבות הפופולרית הציגה במשך עשרות שנים, מאז 1948, חברת האנימציה "אולפני האחים וורנר" באמצעות דמותו של מרווין איש המאדים בסדרה המצליחה "לוני טונס" (Looney Toons). מרווין היה אחד מאויביו של באגס באני – חייזר חובש קסדה שזומם להשמיד או לכבוש את כדור הארץ ונכשל שוב ושוב. עוד התייחסות הומוריסטית הציעה הפרודיה הקולנועית "הפלישה ממאדים" של טים ברטון, שעשתה צחוק מסרטי פלישת אנשי המאדים משנות ה-50. הסרט נעשה בהשראת סדרת קלפים פופולרית באותו שם.

ואיך אפשר בלי מתיחה טובה? בשנת 2002 החל להתפשט בדואר האלקטרוני מכתב שרשרת שבישר כי ב-27 באוגוסט 2003 מאדים יהיה בנקודה הקרובה ביותר שלו למסלול כדור הארץ מזה שנים רבות וייראה גדול פי שישה מגודלו הרגיל. התיאור היה מדויק למדי, אבל בחלק מהגרסאות אפשר היה להבין שמאדים ייראה גדול ממש כמו הירח, ולא רק בהגדלה בטלסקופ כפי שנכתב במקור. מאז ועד היום הטענה הזאת חוזרת שוב ושוב ברשתות החברתיות ובמכתבי שרשרת, ורק התאריכים משתנים.

מאדים נכח גם בסדרת האנימציה "פיוצ'רמה" ובשלל כריכות של מגזיני מדע בדיוני – למשל הציור האיש ממאדים משנת 1939 של האמן פרנק ר' פול (Paul). והיו גם דברים מגוחכים, כגון הסרט רובינזון קרוזו במאדים (1964) ושנה לאחר מכן "הקוסם מארץ מאדים" שבו חללית מתרסקת על מאדים והצוות צועד על דרך אבנים צהובות אל עיר מאדימאית כדי למצוא קוסם שיוכל לעזור להם.

כך או כך, מאדים ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות, והאנושות תמשיך לתאר את עצמה דרכו ולתהות – האם הדשא של השכן אדום יותר?