טלסקופים, לוויינים, נחתות ורכבי שטח עשו היסטוריה על מאדים פעם אחר פעם. האם אלה אבני הדרך במסלולו של האדם להתיישב על כוכב הלכת השכן?

עשר ספינות חלל ענקיות הפציעו בשמי כוכב הלכת האדום. הן נכנסו למסלול סביבו, ואחת מהן נחתה בדאייה על משטחי הקרח בקוטב הצפוני. עשרת אנשי הצוות פרקו ממנה כלי רכב ויצאו למסע של אלפי קילומטרים אל אזור קו המשווה של מאדים, שם הכשירו מסלול נחיתה לדאונים הבאים. המדענים והמהנדסים שבאו בחלליות האלה הקימו בסיס על מאדים, חקרו את כוכב הלכת ואת האפשרות לקיים עליו חיים, וגם הסבו את הדאונים לטילי שיגור שיישאו אותם חזרה לכדור הארץ.  

החזון הזה לא לקוח מתכניות העבודה של נאס"א או של סוכנות חלל אחרת. גם לא מהכספות של יזמים מתעשיית החלל הפרטית. זו תכנית שגובשה לפני כ-70 שנה – כמעט עשור לפני שהאדם שיגר את הלוויין הראשון. האיש מאחורי התכנית היה ורנר פון בראון, והדבר המדהים הוא שהחזון שלו עדיין בתוקף.

 

 

הנאצי שחלם על החלל

פון בראון נולד ב-1912 ומגיל צעיר התעניין בחקר החלל ואפשרויות להגיע לשם. בגיל 22 כבר היו לו דוקטורט בפיזיקה, משרה באוניברסיטת ברלין ותכניות לשיגור טילים לחלל. כשהנאצים עלו לשלטון פון בראון פיתח את טילי V2, הטילים הבליסטיים הראשונים. לקראת סוף המלחמה הם שוגרו אל בריסל ולונדון, קטלו אלפים, אך לא מנעו את תבוסתה של גרמניה. כמה ימים לפני הכניעה הסגיר עצמו פון בראון לכוחות האמריקאיים עם רבים מאנשיו, ועם הטילים שלהם. האמריקאים העלימו עין מפשעי המלחמה שלו, בהם העסקת עובדי כפייה יהודים במפעלי הטילים, משום שרצו את הידע שבידיו. פון בראון ואנשי הוברחו במבצע חשאי לארצות הברית, שם פיתחו טילים בעבור הצבא האמריקאי.

כשקצב הניסויים פחת היה לפון בראון זמן פנוי, אבל לא הרבה מה לעשות בלב המדבר בניו מקסיקו. הוא ניצל את הזמן לכתיבה וב-1948 סיים סיפור מדע בדיוני על מסע למאדים. הסיפור עצמו היה גרוע, אבל החלק המדעי היה מעניין מאוד. בנספח המדעי פרש פון בראון לפרטי פרטים את תכנית המשימה למאדים. הוא קבע שצריך לשגר 953 טילים כדי להרכיב במסלול סביב כדור הארץ שבע ספינות חלל מאוישות ושלוש ספינות מטען. הוא חישב את כמויות הדלק והציוד הדרושות ותכנן את מסלולי הטיסה. בסופו של דבר רק הנספח המדעי ראה אור בספרון בשם "פרוייקט מאדים". התכניות של פון בראון התבססו על כמה הנחות שגויות, למשל שהאטמוספרה של מאדים צפופה מספיק כדי לאפשר נחיתה של דאון, או שיש סבירות גבוהה למצוא מים נוזלים על מאדים. אבל גם עם תיקון הנקודות האלה, היוזמה של פון בראון עדיין נראית מציאותית למדי, ועדיין ממתינה להגשמה.

חזון מרחיק לכת. פון בראון בצעירותו ועטיפת "פרוייקט מאדים" המבוסס על הנספח המדעי של סיפורו | מקור: ויקיפדיה
חזון מרחיק לכת. פון בראון בצעירותו ועטיפת "פרוייקט מאדים" (בגרמנית) המבוסס על הנספח המדעי של סיפורו | מקור: ויקיפדיה

תעלות וחייזרים

בני אדם התעניינו במאדים הרבה לפני פון בראון, כמובן. כוכב הלכת האדום היה מוכר לאנושות משחר ההיסטוריה, ובזכות צבעו הוא קיבל את השם מארס, שמו הרומי של אל המלחמה הסמוק מלהט הקרב.

העניין במאדים גדל מאוד לקראת סוף המאה ה-19, בעקבות טעות תרגום: האסטרונום האיטלקי ג'ובאני סקיאפרלי (Schiaparelli) זיהה על מאדים רשת של קווים ארוכים מאוד, וקרא להם "ערוצים", canali. אבל בתרגום לאנגלית ה-canali הפכו בטעות ל-canals, כלומר תעלות מלאכותיות. בעקבות זאת, כמה אסטרונומים, ובראשם פרסיבל לאוול (Lowell) האמריקאי, היו משוכנעים שאכן יש חיים תבוניים על מאדים. בני כדור הארץ שעדיין התפעלו מהישג ההנדסי של השלמת תעלת סואץ היו משוכנעים שבני מאדים הגיעו להישגים טכנולוגיים מופלאים. ה"גילויים" שימשו רקע לספר "מלחמת העולמות", שבו תיאר הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וולס (Wells), פלישה קטלנית של יצורים מהמאדים. בעקבותיו בא גל שלם של ספרים, ובהמשך גם סרטים, על החוצנים ממאדים. אבל מאדים עצמו נותר דומם ורחוק, עד תחילתו של עידן החלל.

יבשות, ימים וערוצים ארוכים. אחת ממפות מאדים המבוססות על התצפיות של ג'ובאני סקיאפרלי | מקור: ויקיפדיה
יבשות, ימים וערוצים ארוכים. אחת ממפות מאדים המבוססות על התצפיות של ג'ובאני סקיאפרלי | מקור: ויקיפדיה

עוברים בסביבה

ב-1957 שיגרה ברית המועצות את הלוויין המלאכותי הראשון, ספוטניק 1. ארצות הברית שיגרה לוויין משלה כמה חודשים לאחר מכן, אבל בעוד שתי המעצמות מתחרות מי תהיה הראשונה שתשלח אדם לחלל, הרוסים הסתכלו רחוק הרבה יותר. ב-1959 הם שיגרו בהצלחה חלליות לא מאוישות אל הירח, וכעבור שנה עשו ניסיון ראשון לשגר חלליות למאדים. אבל החללית M1, שבמערב כינו אותה "מַרְסְנִיק" – כלומר שילוב של מרס וּסְפוטניק, התפוצצה על כן השיגור, וכך גם החללית התאומה שהרוסים ניסו לשגר ארבעה ימים לאחר מכן.

מאדים מקיף את השמש במסלול ארוך יותר מזה של כדור הארץ, כך ששני כוכבי הלכת קרובים זה לזה רק פעם ב-26 חודשים בערך, ואז נפתח חלון שיגור המאפשר לעשות את המרחק ביניהם בששה עד תשעה חודשים. כשהחלון נפתח שוב, ב-1962, ניסו הרוסים לשגר לא פחות משלוש חלליות למאדים. שוב – שתיים נהרסו בגלל תקלות בטיל השיגור. השלישית נכנסה למסלול לכיוון מאדים, אבל הקשר עמה נותק והיא אבדה בחלל.

בחלון השיגור הבא ניסו האמריקאים את כוחם, ושיגרו שתי חלליות לעבר מאדים. מרינר 3 נכשלה כבר בשיגור, אבל מרינר 4, ששוגרה בסוף נובמבר 1964, הצליחה במשימה. ביולי 1965 היא הגיעה למרחק של פחות מ-10,000 קילומטרים ממאדים, ביצעה מדידות רבות, ושלחה לכדור הארץ תמונות תקריב ראשונות בהיסטוריה של כוכב לכת אחר.

התמונות והנתונים שהעבירה מרינר 4 העלו שפני מאדים שוממים ומדבריים. לא ימים, לא נהרות זורמים ולא תעלות מלאכותיות. גם האטמוספירה של מאדים אינה תומכת בחיים – היא דלילה מאוד, רק כאחוז וחצי מזו של כדור הארץ, ומורכבת בעיקר מפחמן דו חמצני. הסיכוי למצוא חיים תבוניים על מאדים נגוז כמעט בבת אחת.

משימת מרינר ארבע הייתה flyby, כלומר יעף ליד המטרה, בלי להיכנס למסלול סביב מאדים. בשנות ה-60 חלפו עוד שתי חלליות אמריקאיות ליד מאדים: מרינר 6 ומרינר 7 צילמו אותו ממרחק של כ-3000 קילומטרים בלבד, בעוד הרוסים נכשלים פעם אחר פעם בשיגור משימות למאדים.

תמונת סוף מסלול

בנובמבר 1971 שוב עשו האמריקאים היסטוריה: החללית מרינר 9 הייתה לראשונה שנכנסת למסלול סביב מאדים. במשך שנה וחצי היא חגה סביבו ושלחה אלפי תמונות ושפע של מידע, עד שהדלק שלה אזל.

שבועיים אחרי מרינר 9 נכנסה למסלול סביב מאדים החללית הרוסית מרס 2. היא שחררה נחתת שנועדה להגיע אל פני השטח ולהיות העצם המלאכותי הראשון הנוחת על כוכב לכת אחר. אבל הנחתת התלקחה בכניסה לאטמוספרה והמצנחים לא נפתחו. היא אמנם הייתה העצם הראשון שמגיע לאדמת מאדים, אבל בצורת שברים מפויחים.

כמה ימים לאחר מכן נכנסה החללית התאומה, מרס 3, למסלול סביב מאדים. גם היא שחררה נחתת, והפעם הכל עבד כשורה והחללית השלימה את הנחיתה הרכה הראשונה בהיסטוריה על כוכב לכת אחר. ההתרגשות הייתה רבה – אבל קצרה מאוד. פחות מעשרים שניות לאחר שמרס 3 החלה לשדר מידע מפני מאדים היא השתתקה לנצח. הנחתת הספיקה לשלוח רק חלק מתמונה מטושטשת אחת – ככל הנראה של סופת חול, שהשביתה את מכשיריה.  

הצלחה קצרה. הדמיה של החללית מרס 3 וחלק התמונה המטושטשת שהיא הספיקה להעביר | מקור: ויקיפדיה
הצלחה קצרה. הדמיה של החללית מרס 3 וחלק התמונה המטושטשת שהיא הספיקה להעביר | מקור: ויקיפדיה

הוויקינגים באים

ההצלחה האמיתית הראשונה הגיעה רק כעבור חמש שנים. ב-20 ביולי 1976 נחתה על מאדים ויקינג 1, נחתת שגודלה כמכונית. היא צנחה בשלום באזור המכונה "המישור הזהוב", לא הרחק מקו המשווה, וכעבור דקות אחדות שידרה צילומי צבע חדים ראשונים מאדמת המאדים. כחודש וחצי לאחר מכן נחתה גם ויקינג 2 באזור אחר של מאדים. הנחתות היו הצלחה אדירה: הן תוכננו לפעול כמה חודשים, אבל ויקינג 2 שידרה ממאדים יותר משלוש שנים, והנחתת התאומה החזיקה מעמד שש שנים. הנתונים הרבים שהן העבירו סיפקו תמונה מעניינת של כוכב הלכת, אבל איכזבו מאוד את כל מי שקיוו למצוא על מאדים חיים או סימני חיים.

באלפי התמונות שהעבירו הנחתות נראה נוף מדברי וצחיח. הן מדדו רמות גבוהות של קרינה על סגולה, טמפרטורות נמוכות מאוד ולחץ ברומטרי אפסי שהבהירו למדענים כי הסיכוי לחיים על מאדים קלוש ביותר. גם המכשירים שחיפשו חומרים אורגניים, העשויים להעיד על קיום חיים – כמעט לא מצאו דבר.

הצלחה מסחררת של המשימה. צילום נוף של הנחתת ויקינג 2 הכולל חלק מהנחתת עצמה, ודגל ארה"ב | מקור: NASA
הצלחה מסחררת של המשימה. צילום נוף של הנחתת ויקינג 2 הכולל חלק מהנחתת עצמה, ודגל ארה"ב | מקור: NASA

על גלגלים

אחרי משימות ויקינג, ובמידה רבה בעקבות הממצאים שלהן, שתי המעצמות קצת איבדו עניין במאדים ונטשו אותו כמעט לגמרי לתקופה ארוכה. בשנות התשעים אימצה נאס"א מדיניות חדשה: משימות המבוססות על חלליות קטנות, זולות יחסית ומתוחכמות. אחד האתגרים של המדיניות הזו היה לחזור למאדים, ואכן, ב-1997, יותר מעשרים שנה אחרי הנחיתות המוצלחות של ויקינג, השלימה הנחתת Pathfinder נחיתה מוצלחת מִצָפוֹן לקו המשווה של כוכב הלכת. אבל הנחיתה הייתה רק ההתחלה: למחרת התגלגל ויצא מהנחתת רכב שטח בעל ששה גלגלים, הראשון בהיסטוריה שנסע על כוכב לכת אחר, בניגוד לנחתות התקועות במקום שבו נגעו בקרקע.

הרכב סוג'ורנר (Sojourner), שגודלו כתנור מיקרוגל ומשקלו פחות מ-11 קילוגרם, צויד במצלמות ומכשור מדעי ויצא למסע מחקר על מאדים במהירות מסחררת של 36 מטרים בשעה.

סוג'ורנר תוכנן לפעול כשבוע בלבד אבל הצליח לתפקד כמעט שלושה חודשים עד שהסוללות שלו התרוקנו. הוא שלח יותר מ-16 אלף תצלומים ומיליוני נתונים על הרכב האטמוספרה, האבק, הסלעים ועוד. מסעו על פני מאדים הסתכם במאה מטרים בלבד, אבל הצית מחדש את העניין בשכן הקטן שלנו. חלונות השיגור הבאים התמלאו במשימות אמריקאיות לכוכב הלכת האדום.

אבל מדיניות ה"זול, מהר וטוב" של נאס"א לא הייתה חפה מליקויים, והניבה גם את אחת הטעויות המביכות בהיסטוריה של חקר החלל. בדצמבר 1998 שיגרה נאס"א לוויין לחקר האקלים של מאדים, אך הוא התרסק אל כוכב הלכת בגלל טעות בחישוב הגובה. התברר כי הלוויין העביר את נתוני הגובה במיילים, אך מערכת המחשב של נאס"א חישבה מרחקים בקילומטרים. חוסר תשומת הלב הזה עלה למשלם המיסים האמריקאי יותר מ-300 מיליון דולר (גם משימות זולות זה דבר יחסי).

מסע של 100 מטר בשלושה חודשים. רכב השטח סוג'ורנר כפי שצילמה הנחתת שחלקה נראה בתחתית התמונה | מקור: NASA
מסע של 100 מטר בשלושה חודשים. רכב השטח סוג'ורנר כפי שצילמה הנחתת שחלקה נראה בתחתית התמונה | מקור: NASA

התאומים המוצלחים

למרות התקלה הזו וכישלונות אחרים המשיכה נאס"א לשגר חלליות למאדים כמעט בכל חלון שיגור. בקיץ 2003 היא שיגרה את אחת המשימות המוצלחות בהיסטוריה שלה: צמד רכבי שטח שנחתו כל אחד באזור אחר של מאדים. כלי הרכב ספיריט (רוח) ואופורטיוניטי (הזדמנות) היו בגודל של חצי מכונית משפחתית בערך. הם צוידו בכמה מצלמות ובשפע של מכשירים מדעיים והיו מסוגלים לשעוט על פני מאדים במהירות של 180 מטרים בשעה, אם כי לרוב נסעו לאט הרבה יותר.

המשימה תוכננה להימשך כשלושה חודשים, אבל הביצועים של כלי הרכב הפתיעו אפילו את המהנדסים האופטימיים ביותר. ספיריט המשיך לתפקד יותר משש שנים, והשתתק סופית רק  ב-2010. הרכב התאום, אופורטיוניטי, עדיין מתפקד – לאחר יותר מ-14 שנים על מאדים.

אופורטיוניטי הוא הרכב שנסע את המרחק הגדול ביותר מחוץ לכדור הארץ, אבל מדובר ב-45 קילומטרים בלבד במשך כל השנים האלה. מדוע כלי רכב על מאדים נוסעים כל כך מעט? ראשית, אי אפשר לשלוט בהם בזמן אמת. בגלל המרחק העצום, לוקח למידע משם 24-4 דקות להגיע אלינו. לכן, אחרי כל נסיעה אפילו של חצי מטר, יש לעצור, לבחון היטב את הצילומים ששלח הרכב כדי לבדוק שאין מכשולים בסביבה, ולתכנת את המשך הנסיעה. כמו כן, כלי הרכב פועלים בעיקר על אנרגיה סולארית, כך שהם יכולים לנסוע רק בשעות היום, רצוי אחרי שנטענו כמה שעות. הם מושבתים לכמה חודשים בעונה הקרה, וכן מושבתים אם יש סופות חול המסתירות את השמש ומפחיתות את האנרגיה הסולרית שהם מקבלים.


14 שנים על מאדים ושבירה של שיאי המרחק בנסיעה מחוץ לכדור הארץ. רכב השטח אופורטיוניטי | הדמיה: NASA

עולם המים

המשימות למאדים לימדו אותנו רבות על הגיאולוגיה וההיסטוריה שלו. בכוכב הלכת היו בעבר אוקיינוסים ונהרות, אבל רוב המים שהיו עליו התאדו לחלל עם הידלדלות האטמוספרה שלו. עדיין נותרו מים קפואים בקטבים, והחוקרים סברו שגם מתחת לפני הקרקע. בשנת 2008 נחתה על מאדים הנחתת האמריקאית פיניקס (Phoenix), שצוידה בזרוע רובוטית עם כף לחפירה. הכף חשפה משטח לבן סנטימטרים אחדים מתחת לפני הקרקע. הכתם הלבן נעלם תוך כמה ימים, ולפי קצב ההתאדות חישבו החוקרים כי מדובר במים קפואים. הגילוי של קרח כה קרוב לפני השטח ובמרחק של כ-2000 קילומטרים מהקוטב הצפוני של מאדים עורר תקוות כי משלחות למאדים יוכלו להשיג בקלות את המים הדרושים להם. המים לא מיועדים רק לשתייה, אלא גם לנשימה: אפשר לפרק אותם לחמצן ולגז מימן, שהוא דלק מצוין.

הקרח שנחשף התאדה תוך כמה ימים, ולכן הבינו שאלה מים קפואים. החפירה של הנחתת פניקס | צילום: NASA
הקרח שנחשף התאדה תוך כמה ימים, ולכן הבינו שאלה מים קפואים. החפירה של הנחתת פניקס | צילום: NASA

סימני חיים

מאדים הוא בערך בן גילו של כדור הארץ: שניהם נוצרו לפני כ-4.5 מיליארד שנים. על פי ההערכות, מאדים היה רטוב בערך במיליארד השנים הראשונות לקיומו. בכדור הארץ נוצרו בתקופה זו חיים חד-תאיים, והשאלה הגדולה היא אם חיים כאלה נוצרו גם על מאדים. יש חוקרים הסבורים שאבני הבניין לחיים לא נוצרו על כדור הארץ, אלא הגיעו על מטאוריטים ואסטרואידים ממקומות אחרים ביקום. אם זה נכון, הסיכוי שחיים כאלה נזרעו גם על מאדים גדול עוד יותר.

חיפוש סימני חיים הוא המשימה המדעית העיקרית של רכב החלל הגדול ביותר שפועל על מאדים, קיריוסיטי (סקרנות), שנחת בקיץ 2012 במכתש גייל – מכתש ענקי מדרום לקו המשווה של מאדים, שבעבר היה כנראה אגם מים גדול. בשש שנות פעילותו מצא קיריוסיטי חומרים אורגניים כמו תיופן (Thiophene) – תרכובת של פחמן, מימן וגופרית. חומרים כאלה יכולים להיווצר בפעילות ביולוגית, אבל גם בתהליכים כימיים נטולי חיים. הוכחה חותכת לקיום חיים על מאדים – בהווה או בעבר – עדיין לא נמצאה.

סרטון קצר על רכב השטח קיריוסיטי - הגדול ביותר הפועל על מאדים (באנגלית)

סביבה עוינת

בין אם יימצאו על מאדים סימני חיים ובין אם לא, הנחתת בני אדם עליו נותרה בגדר חלום עוד מימי פון בראון. הגשמת החלום הזה אינה פשוטה, משום שהסביבה על מאדים מאתגרת מאוד לבני אדם. הטמפרטורות באזור קו המשווה של מאדים יכולות להגיע בצהריים ל-20 מעלות צלזיוס ויותר, אבל בלילה הן צונחות למינוס שבעים ומטה. בעונות קרות וקרוב יותר לקטבים הן יכולות להגיע גם ל-200 מעלות מתחת לאפס.

פני השטח של מאדים חשופים הרבה יותר מכדור הארץ לסוגים שונים של קרינה, בהעדר אטמוספרה אפקטיבית ושדה מגנטי הבולמים חלק ניכר מהקרינה שמגיע לכדור הארץ. בהעדר אטמוספרה צפופה, מאדים גם נפגע הרבה יותר ממטאוריטים. סופות החול האדירות של מאדים אינן חזקות מספיק כדי לסכן בני אדם וציוד, אבל ענני האבק מסתירים את אור השמש ופוגעים בתפוקת האנרגיה של לוחות סולאריים. לכל הקשיים האלה צריך להוסיף את בעיית המרחק. טיסה למאדים בטכנולוגיות הקיימות אורכת בין ששה לתשעה חודשים. חלליות למאדים יצטרכו להיות ענקיות כדי לשאת את כל הציוד והאספקה לדרך הארוכה ולהקמת מושבה על מאדים.

לנעוץ דגל

אחת הדרכים שבהן יהיה אפשר אולי לשלוח בני אדם לכוכב הלכת האדום היא להרכיב במסלול סביב כדור הארץ ספינת חלל גדולה, ולשגר אותה למסלול סביב מאדים. שם האסטרונאוטים ייצאו ממנה לנחיתה על מאדים בחלליות ייעודיות, שגם יוכלו לשמש טילי שיגור להחזיר את האסטרונאוטים לספינת האם בסיום המשימה, בדומה למה שהציע פון בראון לפני שבעים שנה.

מתווים אחרים של משימת מאדים מציעים לשלוח חלק גדול מהאספקה והציוד לפני האסטרונאוטים. יש אפילו תכניות לשגר רובוטים שימצאו ויאגרו מים, יקימו מבני מגורים, יכינו את התשתית הדרושה לנחיתה של בני אדם, ויציבו את טילי השיגור לדרך חזרה.

בינתיים אף מדינה לא קיבלה החלטה אסטרטגית להשקיע את המשאבים העצומים כדי לצלם אדם נועץ את הדגל באדמת כוכב הלכת האדום. אל הנישה שסוכנויות החלל הלאומיות מסרבות למלא, מתחילים להיכנס בהדרגה גופים פרטיים.

גם זו אפשרות לשגר בני אדם: אחת ההצעות לתחנת חלל במסלול סביב מאדים | הדמיה: לוקהיד מרטין
גם זו אפשרות לשגר בני אדם: אחת ההצעות לתחנת חלל במסלול סביב מאדים | הדמיה: לוקהיד מרטין

תכניות ומציאוּת

בשנת 2012 פרסם היזם ההולנדי באס לנסדורפ (Lansdorp) את תכנית Mars One, הכוללת בחירה של 24 אסטרונאוטים מבין אלפי מתנדבים, ושליחתם להתיישב על מאדים בלי דרך חזרה. את מיליארדי הדולרים הדרושים קיווה לנסדורפ לגייס מתכנית מציאות שתתעד את הבחירה, ההכשרה והמשימה של האסטרונאוטים. התכנית המקורית הייתה לשגר צוות ראשון ב-2023, אבל למרות ההיענות של כ-2,700 מתנדבים, התכנון לא היה מציאותי ותאריך היעד נדחה לשנת 2031. גם זה לא סופי.

בניגוד לתכנית ההולנדית, המבוססת על קניית החלליות, השיגורים והחומרה של המשימה מגופים אחרים, חברת ספייס-אקס (SpaceX) האמריקאית מפתחת בעצמה את הרכיבים הדרושים למזימה כזו, על פי החזון של מייסדה, המיליארדר אילון מאסק (Musk).

התכנית שהשיק מאסק ב-2016 כוללת בין השאר תדלוק של חלליות בחלל כדי לאפשר את המסע הארוך, וייצור דלק מהגזים באטמוספרה של מאדים לצורך החזרה הביתה. גולת הכותרת שלה היא חללית של עשרות אנשי צוות, שלאחר תדלוק במסלול סביב כדור הארץ תוכל לעשות את המסע למאדים בשלושה-ארבעה חודשים, כחצי מהזמן הדרוש לכך כיום.

למרות ההבטחה הגדולה ולמרות שרק לפני כמה חודשים ניסתה החברה בהצלחה את טיל השיגור החדש והענקי שלה, גם התכניות של מאסק למאדים מתעכבות, ולפי שעה מדובר על שיגור חללית מאוישת ראשונה ב-2024. אף על פי כן, זו נראית כרגע התכנית המעשית ביותר.

התכנית שנראית כיום המעשית הביותר. החזון של אילון מאסק למשימה מאויישת למאדים | הדמיה: SpaceX
התכנית שנראית כיום המעשית הביותר. החזון של אילון מאסק למשימה מאויישת למאדים | הדמיה: SpaceX

העולם החדש

אפשר להניח שמרגע שיגיעו בני אדם למאדים באופן סדיר, לא ייקח זמן רב עד שתקום שם מושבה של ממש. מאדים עשוי להפוך ל"עולם החדש", כמו אמריקה במאה ה-16, המושך אליו הרפתקנים ויזמים. מי שייוולד על מאדים או יחיה שם שנים רבות, אולי לא יוכל כלל לבקר שוב בכדור הארץ, שהכבידה שלו חזקה פי 2.5.  

מושבה על מאדים תצטרך לפתח חקלאות מקומית, שאולי תתבסס פחות על צמחים וחיות משק ויותר על גידול אצות וחיידקים המייצרים חומרים שונים. מערכת הבריאות שלה תידרש להתמודד עם מצבים שאינם מוכרים על כדור הארץ. מן הסתם תקום על מאדים מערכת כלכלית נפרדת, שלטון מקומי, אפילו ענפי ספורט חדשים המתאימים לכבידה החלשה.

בשלבים מאוחרים יותר, יש מי שמדברים על הארצה של מאדים – כלומר הפיכתו דומה לכדור הארץ. העשרת האטמוספרה של כוכב הלכת תאפשר אולי  לקיים שוב מחזור מים, לגדל צמחים, ואולי בהמשך אפילו לנשום את האוויר שלו. תהליך כזה צפוי להימשך אלפי שנים, אבל ייתכן שהטכנולוגיות המתפתחות במהירות יאפשרו לזרזו.

את הידע שתְפַתֵחַ במאדים תוכל האנושות לקחת עמה הלאה: למשל לירחים הגדולים והקפואים של צדק ושבתאי, ואולי אפילו ביום מן הימים למערכות שמש אחרות. אבל לפני שנצא למסע מופלא בין כוכבים, עלינו לעשות את הצעד הקטן והראשון. שבעים שנה אחרי התכניות של פון בראון, וכמעט חמישים שנה אחרי שבני אדם דרכו על הירח, הגיע הזמן להניח רגל אדם גם על מאדים.

 

6 תגובות

  • עינת

    מרתק

    תודה על הכתבה המעולה, המקיפה והמסקרנת!

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    תודה רבה!

    תודה רבה!

  • יוני

    כתבה מעולה!!!

    הי איתי.
    הכתבה שלך מעולה.
    אני מלמד תחום זה במגוון דרכים ושמחתי מאוד לקרוא כתבה עניינית, מעניינת וללא טעויות (שאני ראיתי).
    בנוסף, חלק מהדברים לא ידעתי - ושמחתי ללמוד ממך.
    הערה קטנה - התמונה שכתבתם שהיא של אופרטיוניטי, היא בכלל קוריוסיטי. אפשר עדיין לתקן.

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    תודה רבה!

    תודה רבה! החלפתי את התמונה - תודה על תשומת הלב!

  • יודעי דבר

    מה היתרונות בהתיישבות במאדים ???

    מלבד יצר ההרפתקאה אין כאן שום ערך כלכלי
    גם אם יש מחצבים חשובים במאדים זה לא מעשי לייבא אותם לכדור הארץ מבחינת עלויות

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    לא הכל זה כסף

    תודה שהעלית נקודה חשובה: לא כל משימה מדעית מודדים בערך הכלכלי שלה. התיישבות על מאדים היא אתגר טכנולוגי ומדעי: היא תוכל לשמש את האנושות כצעד ראשטן בדרך למסעות אל עומק החלל, היא תוכל לשפר את הידע שלנו על מערכת השמש ועל היקום, וייתכן מאוד שהיא תעמוד בבסיס תגליות על מאדים ועל מערכת השמש שלא נוכל לגלות בדרך אחרת. אם לא מחפשים - לא מוצאים. בנוסף: מושבה על מאדים תפתח אפשרות לאדם ליישב מקומות נוספים, למקרה שהוא יחריב את כדור הארץ עד לרמה שיהיה בלתי ישיב, ותאפשר המשכיות של האמושות במקרה של אסון שיחריב חלק גדול מהחיים על כדור הארץ. ובאשר לערך הכלכלי: גם אם לא תצמח תועלת כלכלית ישירה, סביר מאוד להניח שמשימות מאוישות למאדים יתרמו לפיתוח טכנולוגיות חדשות, שיהיו שימושיות מאוד גם בתחומים אחרים, כפי שקרה עם תכנית אפולו לנחיתה על הירח ועם משימות חלל אחרות.