בוחרים בירח

הירח עמד במוקד תשומת הלב האנושית מאז ומתמיד, משום שזהו גרם השמיים הקרוב אלינו ביותר – בפער עצום מכל האחרים. המרחק הממוצע בין כדור הארץ לירח הוא רק כ-384 אלף קילומטר. כשכוכב הלכת נגה נמצא באזור הקרוב ביותר לכדור הארץ, מה שקורה בערך פעם בשנה וחצי, המרחק אליו הוא כ-40 מיליון קילומטר – פי 100 רחוק יותר מהירח.

אין פלא, אם כך, שגם משימות החלל לירח היו רבות יותר מאשר לכל גרם שמיים אחר. הירח הוא גרם השמיים היחיד שבני אדם דרכו על פניו, אבל הוא גם היה יעדן של משימות לא מאוישות רבות – חלקן רשמו הצלחות מסחררות, וחלקן – כישלונות צורבים. לקראת נסיון הנחיתה של החללית הישראלית הראשונה, הנה היסטוריה קצרה של משימות החלל אל הירח.

כל ההתחלות קשות

עידן החלל התחיל באוקטובר 1957, עם שיגורו של הלוויין המלאכותי הראשון, ספוטניק 1. ארצות הברית הצטרפה לעידן הזה כמה חודשים מאוחר יותר, כששיגרה בתחילת 1958 את הלוויין הראשון שלה. כבר באותה שנה עשו האמריקאים ניסיונות ראשונים לשגר חלליות למסלול סביב הירח, אך בזו אחר זו הן התפוצצו על כן השיגור או שלא הצליחו להיכנס למסלול. גם ברית המועצות לא טמנה ידה בצלחת: במקום להקיף את הירח, הרוסים ניסו לפגוע בו – כלומר לשגר חללית שתתרסק עליו במכוון. במחצית השנייה של 1958 ניסו האמריקאים ארבעה שיגורים אל הירח והרוסים שלושה – וכולם נכשלו.

המפנה הגיע זמן קצר לאחר מכן. ב-2 בינואר 1959 שיגרה ברית המועצות את החללית שקיבלה בדיעבד את השם "לונה 1". תקלה במנגנון הניווט של החללית גרמה לה להחטיא את הירח בכ-6,000 ק"מ, אבל היא נכנסה להיסטוריה כחללית הראשונה שחלפה לידו, וגם הראשונה שיצאה ממסלול סביב כדור הארץ. בסופו של דבר נכנסה לונה 1 למסלול סביב השמש.

כחודשיים לאחר מכן הצליחה גם ארצות הברית לשלוח את החללית הראשונה שיצאה ממסלול סביב כדור הארץ – פיוניר 4 – אך בכל הנוגע לירח, היא הייתה כישלון חרוץ והחמיצה את מטרתה בכ-60 אלף קילומטרים.

ב-14 בספטמבר 1959, קצת לפני אחת בלילה, נקטע לפתע שידור של מוזיקה קלאסית ברדיו הממלכתי של ברית המועצות, לטובת דיווח חדשותי דחוף: חללית סובייטית פגעה בפני הירח. זו הייתה החללית לונה 2, ששוגרה יומיים קודם לכן, והתרסקה כמתוכנן אל פני הירח.

אחרי שעמדו ביעדם ונגעו ראשונים בפני הירח, התפנו הרוסים להביס את האמריקאים גם במגרש שלהם, ולנסות להכניס חללית למסלול סביב הירח. ב-4 באוקטובר 1959, במלאת שנתיים לשיגור הלוויין הראשון, חגגה ברית המועצות את הצלחתה של לונה 3, החללית הראשונה שנכנסה למסלול סביב הירח, והעבירה תמונות ראשונות מהצד הרחוק שלו.

ב-1960 היו עוד שלושה נסיונות שיגור אל הירח – שניים של ברית המועצות ואחד של ארצות הברית – ושלושתם נכשלו. אבל שתי המעצמות היו עסוקות בהיבט אחר של המרוץ, וכל אחת מהן ניסתה להיות הראשונה שתשגר אדם לחלל. גם כאן ניצחה ברית המועצות, עם טיסתו של יורי גגרין באפריל 1961. רק כמה שבועות לאחר מכן היה אלן שפרד לאמריקאי הראשון בחלל, אך בניגוד לגגרין שהשלים הקפה מלאה של כדור הארץ, שפרד לא נכנס למסלול, אלא רק שוגר לגובה החלל וצנח בחזרה.

בעקבות הכישלון החליט הנשיא הטרי של ארצות הברית, ג'ון קנדי, להציב אתגר חדש, והכריז במאי 1961 כי עד סוף העשור תנחית ארצו אדם על הירח, ותחזיר אותו בשלום.

סרטון קצר על משימת לונה 1: 

נתיבים מקבילים

כדי לעמוד ביעד השאפתני החלו האמריקאים להתקדם בשני נתיבים מקבילים. הראשון, והמוכר הרבה יותר, היה הטיסות המאוישות. טיסתו של שפרד הייתה הראשונה משש המשימות של תכנית "מרקורי", שבה למדו האמריקאים את העקרונות הבסיסיים ביותר של טיסת חלל. אחריה הגיעו חלליות "ג'מיני", המיועדות לשני אסטרונאוטים, ובה ניסתה סוכנות החלל לפתח יכולות שיהיו מרכיב מרכזי בטיסה מאוישת לירח, בהן שהיה ממושכת בחלל, ניווט ושינויי מסלול, חבירה בין חלליות ופעילות מחוץ לחללית, שמכונה "הליכת חלל". ג'מיני הייתה ההכנה לתכנית "אפולו" – חלליות גדולות המיועדות לשלושה בני אדם, שנועדו להנחית אסטרונאוטים אמריקאים על הירח.

הנתיב המקביל היה חקר של הירח ושל טכנולוגיות נחיתה עליו באמצעות חלליות לא מאוישות, ושם הדברים לא התנהלו בהצלחה רבה. את החלליות מסדרת "פיוניר" החליפה סדרה חדשה, "ריינג'ר". לאחר כישלונות בשיגור שתי החלליות הראשונות בסדרה, שלא היו מיועדות להגיע לירח אלא רק לבחון את טיל השיגור וחלק מהמערכות, שוגרה ריינג'ר 3 בינואר 1962 במטרה להתרסק על הירח, אבל החטיאה אותו ב-36 אלף קילומטר.

שתי החלליות הבאות בסדרה נכשלו עקב תקלות בפרישת קולטי השמש שלהן. ריינג'ר 4 אמנם התרסקה על הירח, אבל בצד הרחוק, בלי שליטה ובלי תקשורת עם כדור הארץ, וריינג'ר 5 פספסה את הירח לחלוטין. ריינג'ר 6, ששוגרה בתחילת 1964, הצליחה להתרסק עליו, אבל לא העבירה תמונות בגלל תקלה. רק ריינג'ר 7, בהמשכה של אותה שנה, הצליחה לתפקד כמתוכנן, וצילמה לפני התרסקותה אלפי תמונות של האזור המכונה "ים העננים". אחרי שש שנים של כישלונות סוף סוף היו לאמריקאים תמונות תקריב משלהם של פני הירח. תכנית ריינג'ר הסתיימה בתחילת 1965, אחרי עוד שתי התרסקויות מוצלחות על פני הירח.

תמונות תקריב אמריקאיות ראשונות של הירח: השניות האחרונות של משימת ריינג'ר 7 | מקור: Science Photo Library

נחיתה רכה

בעוד האמריקאים עושים את צעדיהם הראשונים בהתרסקות מכוונת על הירח, הרוסים כבר ניסו להתקדם לשלב הבא – חללית שתנחת נחיתה רכה, תמשיך לתפקד על פני השטח ולהעביר תמונות ונתונים אחרי הנחיתה.

בשנים 1963-5 רשמו הרוסים לא פחות מ-11 כישלונות בהשלמת נחיתה כזו. חלק מהמשימות כשלו כבר בזמן השיגור וכלל לא התקרבו אל הירח, ואחרות סבלו מתקלות בשלבים שונים של נסיונות הנחיתה. החללית הקרובה ביותר להשלמת הנחיתה הייתה לונה 8, ששוגרה בדצמבר 1965. החללית צוידה בשתי כריות אוויר גדולות לרכך את נחיתתה, אבל אחת מהן נקרעה בגלל פינה חדה של אחד המכשירים. זה גרם להתהפכות של החללית לקראת הנחיתה, כך שרקטת הבלימה שלה לא פנתה מטה ולא האטה את ירידתה, והיא התרסקה במהירות גבוהה מדי על פני הירח.

ההצלחה הגיעה סוף סוף בפברואר 1966, כשהחללית לונה 9 השלימה את שלבי הנחיתה, פגעה בפני השטח של "אוקיינוס הסערות" על הירח במהירות 22 קמ"ש בלבד, ולאחר כמה גלגולים התייצבה בכיוון הנכון. היא פתחה ארבעה "עלי כותרת" שהגנו על מכשיריה, והחלה לשלוח לכדור הארץ צילומי וידאו וסטילס. ברית המועצות מיהרה לפרסם את דבר הנחיתה המוצלחת, אבל לא מיהרה לפרסם את התמונות. ואולם, חוקרים ממצפה כוכבים בריטי קלטו את האותות שהגיעו מהחללית והבינו שהם מוצפנים בשיטה סטנדרטית ששימשה עיתונים לשידור תמונות. עיתון בריטי מיהר להציב מכשיר פענוח במצפה הכוכבים, ועד מהרה שודרו התמונות של לונה 9 בכל העולם.

לונה 9 פעלה על פני הירח כשלושה ימים, וחוץ מתמונות העבירה גם נתונים של מדידות קרינה על פני הירח. אולי התגלית החשובה ביותר שלה הייתה עצם הצלחת הנחיתה: בפעם הראשונה הוכח שפני הירח יציבים מספיק לשאת את משקלה של נחתת, והחללית, ששקלה בנחיתה 99 ק"ג, לא שקעה באבק הירחי.

חודשיים לאחר הנחיתה המוצלחת השלימו הרוסים עוד אתגר חשוב, כשהחללית לונה 10 הייתה הראשונה שנכנסה למסלול סביב הירח. היא הקיפה אותו 460 פעמים בחודשיים, ושידרה תמונות ומידע רב.

המתחרים גם הם לא טמנו ידם בצלחת. לאחר שסדרת "ריינג'ר" השלימה את יעדיה, עברו האמריקאים לסדרת סורוויור (Surveyor), שמטרתה הייתה לבצע נחיתה רכה. ארבעה חודשים אחרי הנחיתה המוצלחת של לונה 9 הגיעה ההצלחה האמריקאית: סורוויור 1 נחתה גם היא ב"אוקיינוס הסערות". זו הייתה חללית גדולה בהרבה מהרוסית, במשקל של כמעט 300 ק"ג, ומצוידת במכשור מדעי רב ובלוחות סולאריים. היא המשיכה לתפקד כחצי שנה, והעבירה יותר מ-10,000 תמונות מפני הירח. עד 1968 שיגרו האמריקאים עוד שש חלליות סורוויור, רובן נחתו בהצלחה, תפקדו היטב והעבירו מידע רב על הרכב פני השטח של הירח, ועל אתרי נחיתה אפשריים לחלליות מאוישות.

גם ברית המועצות המשיכה להנחית בהצלחה חלליות לא מאוישות, וכן לשגר חלליות למסלול סביב הירח. ב-1968 היא שוב הקדימה את האמריקאים עם הישג חסר תקדים, כששיגרה יצורים חיים ראשונים להקפת הירח. החללית "זונד 5", שהייתה מיועדת להטיס בני אדם סביב הירח, נשאה עמה שני צבי יבשה, ביצי זבובים, כמה מיני אצות וחיידקים וכן תאים של צמחים שונים. במושב הטייס נקשרה בובת אדם עם חיישני קרינה. החללית אמנם חלפה במרחק של כ-2000 ק"מ מהירח ולא נכנסה למסלול סביבו, אבל הקיפה אותו, שבה לכדור הארץ וצנחה בשלום באוקיינוס ההודי, כשכל נוסעיה חיים.

נחיתה רכה ראשונה על הירח. הדמיה של החללית לונה 9 על פני הירח | מקור: Science Photo Library

צעד גדול לאנושות

למרות ההצלחה בשיגור בעלי חיים להקפת הירח והחזרתם, ברית המועצות לא התקרבה מעבר לכך לשיגור בני אדם לשם. שורה של תקלות וליקויים בחלליות שלה, לצד מותו של אבי תכנית החלל הסובייטית סרגיי קורוליוב בתחילת 1966, הותירו את הרוסים הרחק מאחורי האמריקאים, שהתקדמו עקב לצד אגודל לקראת נחיתה מאוישת על הירח.

תכנית אפולו ספגה מכה קשה עוד לפני שהתחילה, כששלושת האסטרונאוטים של אפולו 1 נספו בשריפה על כן השיגור בינואר 1967. האסון גרם לעיכוב ניכר בהמשך התכנית, עד שרכב הפיקוד והשירות של אפולו תוכנן ונבנה מחדש, כדי לתקן את ליקויי הבטיחות שנחשפו בשריפה. רק באוקטובר 1968 שוגרה בסופו של דבר משימת אפולו הראשונה, אפולו 7, שבחנה את רכב הפיקוד והשירות במסלול סביב כדור הארץ.

המרכיב הנוסף במשימות אפולו היה רכב הנחיתה על הירח, שטס מחובר לרכב הפיקוד והשירות. רק במסלול סביב הירח ייכנסו אליו שני אסטרונאוטים, יתנתקו מרכב הפיקוד ויתחילו בנחיתה. לאחר סיום המשימה ימריאו שוב ברכב הנחיתה, יחברו לתא הפיקוד והשירות במסלול סביב והירח וישובו לכדור הארץ. בשל עיכובים בייצורו של רכב הנחיתה, החליטו בנאס"א לשנות את סדר המשימות המתוכנן, ולשגר בני אדם ראשונים למסלול סביב הירח ברכב הפיקוד והשירות של אפולו 8, בינתיים בלי רכב הנחיתה.

משימת אפולו 8, בדצמבר 1968, הייתה הפעם הראשנה שבני אדם יצאו מהמסלול סביב כדור הארץ, והפעם הראשונה שאסטרונאוטים הקיפו את הירח ונכנסו למסלול סביבו. כמה חודשים לאחר מכן שוגר סוף סוף רכב הירח לניסוי ראשון, במסלול סביב כדור הארץ, במשימת אפולו 9. המשימה הבאה – אפולו 10 – הייתה החזרה הגנרלית לנחיתת בני אדם על הירח: שני מרכיבי החללית נכנסו למסלול סביב הירח, רכב הנחיתה התנתק והנמיך עד 15 ק"מ בלבד מפני הירח, ואז עלה חזרה למפגש עם תא הפיקוד והשירות.

ביולי 1969, חצי שנה לפני המועד שהציב הנשיא קנדי, שוגרה החללית אפולו 11 בדרכה לנחיתה הראשונה. אחרי נחיתה בתנאים לא קלים נשמע במרכז הבקרה ביוסטון ובעולם כולו הדיווח המפורסם "הנשר נחת". שעות אחדות לאחר מכן יצא המפקד ניל ארמסטרונג מרכב הנחיתה, ובפעם הראשונה צעד אדם על קרקע שאינה של כדור הארץ.

ארמסטרונג ואדווין ("באז") אולדרין שהו רק כשעתיים וחצי על פני הירח, אבל חמש המשימות הבאות כבר היו ארוכות ומורכבות יותר. שלוש חלליות אפולו האחרונות שנחתו על הירח, 15, 16 ו-17, היו מצוידות גם ברכב שטח חשמלי שאיפשר לאסטרואנוטים להתרחק קילומטרים רבים מרכב הנחיתה, ולסקור שטחים נרחבים. משימות אפולו הניבו ידע רב על הגיאולוגיה של הירח, דרך היווצרותו והתנאים על פניו, ודגימות הסלעים שהאסטרונאוטים אספו נחקרות עד היום. המשימה האחרונה, אפולו 17, המריאה מהירח בדצמבר 1972, ומאז לא שבו לשם בני אדם. בסך הכל טסו לירח 24 בני אדם – 12 מהם דרכו על פניו.

לנהוג קילומטרים על הירח. ג'ון יאנג, מפקד אפולו 16, ברכב השטח הירחי | מקור: Science Photo Library

הצלחות רובוטיות

בעוד האמריקאים מנחיתים אסטרונאוטים על הירח, המשיכו הרוסים לפתח ולשכלל את המשימות הלא מאוישות. בספטמבר 1970 נחתה לונה 16 בהצלחה באזור המכונה "ים הפוריות". באמצעות זרוע רובוטית ומקדח היא חפרה לעומק 35 ס"מ באדמת הירח, אספה 101 גרם של חול ואבק למיכל אחסון מיוחד וחלק מהחללית המריא שוב עם הדגימה, והביא אותה בהצלחה לכדור הארץ. זו הייתה המשימה הרובוטית הראשונה שהביאה לכדור הארץ דגימות מהירח, או מכל גרם שמיים שהוא.

חודשיים בלבד לאחר מכן הנחיתה לונה 17 את הרכב החשמלי לוּנוֹחוֹד 1, הרכב הגלגלי הראשון שנסע מחוץ לכדור הארץ. הרכב המשוכלל פעל על הירח כמעט שנה תמימה, ובסך הכל נסע קצת יותר מעשרה קילומטרים. בינואר 1973 הנחיתו הרוסים את הרכב לונוחוד 2, שאמנם פעל רק ארבעה חודשים, אבל נסע לא פחות מ-39 קילומטרים, יותר מכלי הרכב המאוישים של משימות אפולו. למעשה, רכב השטח היחיד שנסע יותר ממנו מחוץ לכדור הארץ הוא אופורטיוניטי, שפעל על מאדים עד השנה שעברה, ובמשך כ-14 שנות פעילותו שם גמע מרחק של כ-45 קילומטרים.

לצד כמה כשלונות נוספים, הצליחה ברית המועצות להשלים עוד שתי משימות של איסוף דוגמאות. לונה 24, שהביאה באוגוסט 1976 כ-170 גרם של אבק ירח, חתמה את תכנית לונה כולה, שהשתרעה כמעט על שני עשורים ורשמה כמה וכמה פרקים מפוארים בחקר הירח.

החללית לונה 16 ממריאה מפני הירח עם דגימה של כ-100 גרם חול ואבק ירחי | הדמיה: Science Photo Library

אסיה ואירופה

לאחר סיומן של תכנית לונה ושל תכנית אפולו, הירח ננטש כמעט לחלוטין. למעשה, בשנות השמונים לא ביקרה בו אף חללית, חוץ מיעפים שעשתה לידו חללית אמריקאית כדי להיעזר בכבידה שלו בדרך למשימה בעומק החלל.

רק ב-1990 שוגרה שוב חללית מחקר אל הירח. זו הייתה החללית היפנית היטן (Hiten), שחקרה בעיקר נושאים הנדסיים, כמו מעבר ממסלול סביב כדור הארץ למסלול סביב הירח, באופן דומה למדי למשימת בראשית. היא גם שחררה גשושית למסלול סביב הירח, אך הקשר עמה נותק. בסופו של דבר נכנסה גם היטן עצמה למסלול סביב הירח, וסיימה את דרכה בהתרסקות מכוונת על פניו.

העניין הממשי בירח התחדש רק בעשור שעבר. ב-2003 שוגרה החללית סמארט (SMART) של סוכנות החלל האירופית למסלול סביב הירח. היא הייתה החללית הראשונה שבחנה שימוש במנוע יוֹנִי במשימות ירח במקום הנעה כימית, וכן נשאה מכשירי מחקר כדי לחקור את ההרכב הכימי של פני הירח, חיפשה קרח במכתשים שאינם נחשפים לאור שמש ישיר, וצילמה אתרי נחיתה אפשריים. היא הקיפה את הירח כמעט שנתיים בטרם התרסקה על פניו באופן מתוכנן.

ב-2007 נכנסה החללית היפנית קגויה (Kaguya) למסלול סביב הירח. היא שחררה שני לוויינים קטנים יותר, והטיסה המשולשת איפשרה להם למדוד את כבידת הירח באזורים שונים באמצעות מדידת הזמן שלוקח לאותות שונים לעבור בין החלליות מעל אזורים שונים של הירח. קגויה ולווייניה הקיפו את הירח כשנתיים, עד שהתרסקו באופן מתוכנן על פניו ב-2009.

בעוד החלליות היפניות חגות סביב הירח, הצטרפו גם סין והודו למועדון היוקרתי של מדינות המפעילות בהצלחה משימות ירח. סין שיגרה בסוף 2007 את החללית צ'אנג-אה 1 (chang'e), שמיפתה את הירח ברזולוציה גבוהה והתרסקה באופן מתוכנן בסיום המשימה, ב-2009. כמה חודשים לאחר מכן נכנסה החללית ההודית צ'נדראיאן 1 (Chandrayaan) למסלול סביב הירח, ועסקה גם היא במיפוי, בעיקר של אזור הקטבים, וכן בחקר ההרכב של פני השטח באמצעות חישה מרחוק. בשיאה של המשימה היא שחררה גשושית שהתרסקה באופן מכוון, וחקר החומרים שהשתחררו בפיצוץ חשף בפעם הראשונה את קיומם של מים קפואים באדמת הירח, לפחות באזורים מסוימים. גם חללית האם התרסקה באופן מכוון ב-2009.

הדמיה של משימת צ'נדראיאן 1 - החללית ההודית הראשונה סביב הירח:

האמריקאים חוזרים

ב-2009 שיגרה ארצות הברית צמד חלליות לחקר הירח, LCROSS ו-LRO, צעד ראשון בדרך לחידוש הטיסות המאוישות. משימתה העיקרית LCROSS הייתה לחקור את העדויות למים קפואים. היא שיגרה מעין קליע גדול אל מכתש מוצל סמוך לקוטב הדרומי של הירח, וזמן קצר אחר-כך צללה לתוך ענן האבק שהיתמר בעקבות ההתנגשות וניתחה את הרכבו, בטרם התרסקה בעצמה לא הרחק ממקום הפגיעה המקורי. ניתוח הממצאים אכן העלה שיש כמות נאה של אדי מים בענן שנוצר, מה שאומר שיש בקרקע די קרח להפקת מים וחמצן למושבה מאוישת.

החללית התאומה, LRO, נועדה למפות את הירח בדיוק רב, ובין השאר לחפש אתרים מתאימים לנחיתה. היא עדיין פעילה וממשיכה במשימתה גם כיום, בעיקר במיפוי.

בשנת 2011 הכניסה נאס"א למסלול סביב הירח את שני לווייני ארטמיס (Artemis), שהיו חלק מלהק של חמישה לווינים ששוגר ארבע שנים קודם לכן במסגרת תכנית תמיס (Themis) לחקור פליטת אנרגיה מהשדה המגנטי סביב כדור הארץ. בסיומה של המשימה הראשית הם הופנו למשימת המשך, וגם שניהם ממשיכים עד היום להקיף את הירח ולחקור כיצד קרינת השמש ורוח השמש משפיעות עליו.

בראשית 2012 הצטרף עוד צמד חלליות אמריקאיות למסלול סביב הירח. שתי חלליות גרייל (Grail) מיפו את שדה הכבידה של הירח ברמת דיוק חסרת תקדים, באמצעות מדידות מדויקות של שינויים במרחק ביניהן. בסוף 2012 הן רוסקו בכוונה אל פני הירח.

חללית מחקר אמריקאית נוספת לירח הייתה ליידי (Ladee), ששוגרה ב-2013 להקיף אותו במסלול נמוך, כדי לחקור את הרכב האבק הירחי וגזים בקרבתה של אדמת הירח, והתרסקה באופן מתוכנן לאחר שהשלימה את משימתה.

מחפשים מים. החללית LCROSS צוללת מעל המכתש שיצר הקליע שלה, ומנתחת את הרכב האבק | הדמיה: NASA

המתקפה הסינית

בשנים האחרונות חקר הירח שייך כמעט אך ורק לסינים. לאחר הצלחתה של משימת צ'אנג-אה 1, שהסתיימה ב-2009, שוגרה משימת צ'אנג-אה 2 ב-2010, גם היא למסלול סביב הירח, כדי למפותו ולחקור אתרי נחיתה אפשריים. לאחר סיום משימתה היא נשלחה למשימות אחרות, וכיום ממשיכה לפעל במסלול סביב השמש.

ב-2013 הייתה סין למדינה השלישית בהיסטוריה שמבצעת נחיתה רכה על פני הירח. החללית צ'אנג-אה 3 נחתה באזור המכונה "ים הגשמים", והייתה לראשונה שנוחתת על הירח מאז 1976. החללית הסינית צוידה גם ברכב שטח גלגלי, יוּטוּ, שנועד לחקור את הרכב הקרקע, ולבדוק טכנולוגיות לקראת משימה עתידית. הרכב סבל מבעיות רבות ותפקד רק שלושה חודשים, אך הנחתת עצמה המשיכה לתפקד כשנה על פני השטח.

בתחילת השנה עשתה סין היסטוריה נוספת, כשהנחיתה חללית ראשונה בצד הרחוק של הירח. למשימת צ'אנג-אה 4 הצטרף לוויין תקשורת ייעודי ש"חונה" בנקודת איזון הכבידה (נקודת לג'ראנז', L2) מעבר לירח, ומשמש תחנת ממסר לנחתת הנמצאת בצד שאינו פונה לעולם לכדור הארץ. צאנג-אה 4 עשתה ניסוי קצר והיסטורי בגידול צמחים על פני הירח. גם היא מצוידת ברכב שטח, וגם הוא נושא את השם יוּטוּ, ונכון לעכשיו שני מרכיבי המשימה עדיין פעילים. בשנים הקרובות מתכננת סין להנחית על הירח עוד שתי משימות רובוטיות, שגם יחזרו לכדור הארץ ויביאו איתן דוגמאות קרקע.

החללית הסינית צ'אנג-אה 4 נוחתת בצד הרחוק של הירח:

 

עם הצלחתה של משימת בראשית להיכנס למסלול סביב הירח, הייתה ישראל המדינה השביעית בלבד שעושה זאת, אחרי ברית המועצות, ארצות הברית, יפן, האיחוד האירופי, סין והודו. רק שלוש מהן ביצעו בהצלחה נחיתות רכות על הירח, ואם הכל יילך כשורה, המיזם של SpaceIL והתעשייה האווירית יציב את ישראל ברשימה המצומצמת של המדינות שהנחיתו חללית על הירח, לצד שלוש מעצמות החלל הגדולות ביותר: ארצות הברית, ברית המועצות וסין.

"בראשית לירח" - השיר של מכון דוידסון על משימת החללית הישראלית: