לדחק יש תפקיד אבולוציוני, אבל מה תפקידו בעולם המודרני? מה קורה לגופנו בשעת דחק? ואיך אפשר לטפל במצב של דחק כרוני?

דחק (stress) הוא תגובה של יצור חי למצוקה כמו תנאים סביבתיים קשים, למשל היעדר חמצן (דחק חמצוני) או אנרגיה (דחק אנרגטי). כשמדובר על בני אדם שחווים דחק, הכוונה היא לדחק רגשי, שנובע ממצב שנתפס כאיום או אף סכנת חיים, או מצב שמתפתח בעקבות רגשות שליליים.

מה גורם לדחק?

בימי קדם, הגורמים לתגובת דחק בבני אדם היו איומים פיזיים מוחשיים, כמו מפגש עם טורף או עם איתני הטבע, למשל התפרצות הר געש. מנגנוני הדחק התפתחו מבחינה אבולוציונית כדי לשרת את ההישרדות של בעל החיים. גם כיום בני אדם חווים איומים פיזיים מוחשיים, שכמה מהם דומים לאלו שחוו אבות-אבותיהם, ואילו אחרים שונים במקצת – למשל, סכנת פגיעה מרכב בכביש – אבל עדיין מדובר באיומים מוחשיים. בד בבד, החיים המודרניים כוללים גם גורמי מצוקה מתמשכים שאינם מהווים איום פיזי, כמו מסלולי עבודה ולימודים תובעניים, ראיונות עבודה ומחלות כרוניות. אלו גורמים לדחק ומפעילים את מנגנוני הדחק בגוף באופן מתמשך – ולכך יש השפעות שליליות רבות.

תגובת דחק מתמשכת יכולה לנבוע גם מאירוע יוצא דופן בעוצמתו הרגשית כמו מלחמה, פיגוע, או תקיפה מינית, ואז הדחק קרוי בשם "הפרעת דחק פוסט-טראומטית" (PTSD).

מה קורה בגוף במצב של דחק?

כשאנחנו במצב מצוקה או סכנה, חש בכך אזור קטן במוח בשם אמיגדלה. האמיגדלה אחראית על תגובות רגשיות, בהן פחד. כאשר האמיגדלה חשה שאנו נמצאים בסכנה, היא מאותתת על כך לשתי מערכות בגופנו שיכולות להתמודד עם הסכנה הזאת: מערכת העצבים הסימפתטית והמערכת האנדוקרינית, שפעילותה תלויה בהפרשת הורמונים. כדי להתמודד במהירות עם סכנה מוחשית, כמו טורף או אויב, גופנו מכין עצמו במהירות למאמץ, בתגובה המכונה הילחם או ברח (fight or flight) – השרירים צריכים להתכווץ חזק יותר, ולכן זקוקים ליותר דם וחמצן. לשם כך על הלב להזרים יותר דם ועל הריאות לקלוט יותר חמצן. ואכן, התוצאה הסופית של פעילות שתי המערכות הללו היא מצד אחד הפעלת איברים שחיוניים להתמודדות עם מצב הסכנה, ומצד אחר הפחתת הפעילות של איברים שאינם מועילים למטרה זו, ואף עלולים לפגוע בהשגתה.

מערכת העצבים הסימפתטית היא "תת-מערכת" של מערכת העצבים האוטונומית – שאחראית על תגובות לא-רצוניות. תחילתה בעצבים שיוצאים מחוט השדרה ומפעילים עצבים אחרים. בתגובה, העצבים האלה מפרישים את המוליך העצבי נוראדרנלין, שמעלה את קצב הלב ואת לחץ הדם, מרחיב את דרכי הנשימה ואת אישוני העיניים ומגביר את הפרשת הרוק. המערכת הסימפתטית מפעילה גם את בלוטת יותרת הכליה (האדרנל), שמפרישה את ההורמון אדרנלין, שקרוי על שמה. האדרנלין פועל בדומה לנוראדרנלין, אלא שהוא אינו מופרש בסינפסות – צמתים עצביים – אלא "משוטט" בזרם הדם עד שהוא פוגש בקולטנים על איברים שהוא צריך להשפיע עליהם. במקביל לכל הפעולות הללו, המערכת הסימפתטית מדכאת פעולות עיכול ורבייה שבמצבי דחק אין טעם להשקיע בהן אנרגיה.

ההפעלה האנדוקרינית, או ההורמונלית, של תגובת הדחק מתחילה בהיפותלמוס – אזור במוח שתפקידו לשמור על מצב שיווי משקל (הומאוסטזיס) בגוף, למשל באמצעות תחושות רעב וצמא וכן ויסות טמפרטורת הגוף. לכן הוא מעורב בתגובת דחק, שגם היא נועדה לשמר את שיווי המשקל במצב של מצוקה, שמאיים להפר אותו. במהלך תגובת דחק, ההיפותלמוס מפעיל את בלוטת יותרת המוח שמחוברת אליו באמצעות הורמון שהוא מפריש אליה. בלוטת יותרת המוח מפרישה בתגובה הורמון אחר, שמפעיל את בלוטת יותרת הכליה. בעוד שהמערכת הסימפתטית גורמת לבלוטת יותרת הכליה להפריש אדרנלין, ההיפותלמוס ובלוטת יותרת המוח גורמים לה להפריש הורמונים אחרים – אלדוסטרון שמעלה את לחץ הדם, וקורטיזול שמדכא את מערכת החיסון ומעודד את הכבד לפרק גליקוגן לגלוקוז, שהוא סוכר קטן וזמין, לצורך אספקת אנרגיה.

פעולה משולבת של שתי מערכות בגוף במצב דחק מבטיחה אפוא התמודדות טובה ככל האפשר עם מצבים מסכני חיים. אבל מה קורה כאשר המערכות הללו מופעלות גם בהיעדר סכנה ממשית?

שיתוף פעולה בין מערכת העצבים למערכת האנדוקרינית. אזורים במוח ובלוטת יותרת הכליה המעורבים בתגובת דחק | איור: Shutterstock
שיתוף פעולה בין מערכת העצבים למערכת האנדוקרינית. אזורים במוח ובלוטת יותרת הכליה המעורבים בתגובת דחק | איור: Shutterstock

מהן הסכנות בדחק מתמשך?

היות שבמצבי דחק מופרשים הורמונים שמעלים את קצב הלב ולחץ הדם, ברור שלדחק מתמשך עלולות להיות השלכות שליליות על הלב ועל כלי הדם. לפי ארגון הבריאות העולמי, מחלות לב וכלי דם (מחלות קרדיו-וסקולריות) הן גורם התמותה המוביל בעולם, ובשנת 2016 מתו ממחלות אלו קרוב ל-18 מיליון בני אדם בעולם כולו, כ-30 אחוזים מכלל מקרי המוות בעולם. שחיקה בעבודה היא בעיה נפוצה בעולם המערבי, שנובעת ממצב דחק מתמשך בעבודה. מחקר משנת 2017 שניתח את תוצאותיהם של 36 מחקרים קודמים מצא קשר מובהק סטטיסטית בין שחיקה לבין רמת כולסטרול גבוהה בדם, סוכרת מסוג 2, מחלת לב כלילית (פגיעה בעורקים שמספקים דם לשריר הלב), אשפוז על רקע מחלה של הלב וכלי הדם, כאבים בשרירים, עייפות מתמשכת, כאבי ראש, בעיות נשימה ואולי המדאיג מכל – מוות לפני גיל 45. ההשפעות הפסיכולוגיות של שחיקה בעבודה הן נדודי שינה ותסמינים של דיכאון. אלה קשורים לשימוש בתרופות נגד דיכאון ולאשפוז בגלל מחלות נפשיות.

מלבד השפעות על הלב ועל כלי הדם, דחק מתמשך משפיע גם על מערכת החיסון – ממצא לא-מפתיע לאור השחרור של קורטיזול, אחד ממדכאי מערכת החיסון. מחקר שניתח תוצאות של למעלה מ-300 מחקרים קודמים מצא שדחק מתמשך מוביל לירידה במספר התאים של מערכת החיסון וברמות הנוגדנים נגד נגיפי שפעת – דבר שעלול לפגוע ביכולתנו להתמודד עם מחוללי מחלות.

אם כך, נראה שנסיבות חיים מלחיצות גורמות לגוף להגיב באותם שינויים פיזיולוגיים שמשמשים אותו ביחס למצבי סכנה רגעיים וחולפים. אבל במצבי דחק מתמשכים, העלייה הקבועה של קצב הלב ושל לחץ הדם, וכן תופעות אחרות שנלוות לדחק המתמשך, אינן משרתות מטרה הישרדותית ולכן נזקן עולה על תועלתן.

דחק מתמשך משפיע על הלב וכלי הדם, על מערכת החיסון ואפילו על המצב הנפשי | איור: Shutterstock
דחק מתמשך משפיע על הלב וכלי הדם, על מערכת החיסון ואפילו על המצב הנפשי | איור: Shutterstock

איך אפשר לטפל בדחק?

מאחר שמקור הדחק הרגשי הוא בעיקר אורח החיים שלנו ותגובותינו על מצבי מצוקה, אין טיפול תרופתי מסוים שיכול להקל את הדחק הרגשי. טיפול התנהגותי שמתמקד בשינוי התגובה למצוקה יכול להועיל יותר, פחות בהנחה שאת אורח החיים קשה יותר לשנות. טכניקה התנהגותית אחת לטיפול בדחק, שימיה כמעט כימי ההיסטוריה האנושית, היא מדיטציה, שכמה מסוגיה מתמקדים בהרפיית הגוף לצורך הרגעה שלו. למדיטציה יש השפעות רבות על דחק. בין היתר, נמצא שהיא מפחיתה רמות קורטיזול, אחד מהורמוני הדחק.

טיפול התנהגותי בעקה שהוא מקובל יותר וגם חדשני יותר ממדיטציה נקרא "ביופידבק". בשיטה זו המטופל נעזר במערכת שמנטרת את התגובות הפיזיולוגיות שלו, ומעבירה לו משוב (פידבק) על התגובות האלה – למשל, שינויים בלחץ הדם – במצבי דחק. המטופל שם לב למשוב שהוא מקבל, ומנסה לשנות את התנהגותו כדי לווסת את התגובות האלו. סוג ספציפי של ביופידבק הוא נוירופידבק, שבו המטופל מקבל משוב על פעילות אזורים במוח בעת הדחק. בעבר דיווחנו על טכניקת נוירופידבק פרי מחקר של אוניברסיטת תל אביב, שנועדה לסייע לחיילים קרביים להתמודד עם דחק במהלך השירות הצבאי. בטכניקה זו, המשתמשים מדווחים בזמן אמת על תגובות האמיגדלה ויכולים לווסת אותן. תוצאות המחקר מעודדות, אך הכוונה האמיתית של מפתחי הטכניקה היא ליישם אותה כטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שהיא קשה הרבה יותר מדחק "רגיל" שאופייני לשירות קרבי.

אף שאין בנמצא טיפול תרופתי יעיל לדחק כרוני, השימוש בתרופות פסיכיאטריות לטיפול ב-PTSD נפוץ למדי, אם כי גם במקרה זה התועלת שלהן מוגבלת. לעומת זאת, ניסוי קליני שנמצא בשלבים מתקדמים מראה ש-MDMA, הידוע גם בכינויו "אקסטזי", יעיל כטיפול נלווה ל-PTSD. העדויות הראשוניות מראות שהטיפול הפסיכולוגי ל-PTSD יעיל יותר בשילוב עם MDMA, וגם בית החולים לבריאות הנפש בבאר יעקב משתתף בניסוי זה. אם MDMA ושיטת הנוירופידבק שפותחה באוניברסיטת תל אביב יצלחו כטיפול ל-PTSD, תהיה בכך בשורה מעודדת לאנשים רבים בישראל שסובלים מ-PTSD בעקבות מלחמות או אירועי טרור.

הכתבה מספקת מידע מדעי כללי בלבד ואין לראות בתוכנה תחליף לייעוץ רפואי אישי אצל אנשי מקצוע

 

 

0 תגובות