חוט השדרה, או מוח השדרה, הוא ההמשך הישיר של מערכת העצבים המרכזית, שמתחילה בקדמת המוח ומסתיימת בקצה התחתון של חוט השדרה. חוט השדרה דומה מאוד למוח עצמו, הן בהרכבו והן בסביבה שבה הוא נמצא. במרכזו נמצא חומר אפור המורכב מגופי תאי העצב והוא מוקף בחומר הלבן המכיל את הסיבים העטופים במיאלין. מחוט השדרה יוצאים 31 זוגות של עצבים שעוברים דרך חרירים בין חוליות עמוד השדרה ומעצבבים את הגוף כולו.

הסרטון שלפניכם מציג את האנטומיה של חוט השדרה ושל העצבים השדרתיים.
 

הסרטון הופק בידי מוחמד בן-ברהים מאוניברסיטת FMPF שבמרוקו. תורגם בידי צוות דוידסון אונליין
We would like to thank Mohammed from FMPF for all of his help
.

 

בחוט השדרה עוברות המסילות העצביות המעבירות מידע מהפריפריה למוח ולהיפך. סיב תחושתי שנכנס לחוט השדרה מתחבר לעצב בסינפסה והמידע עולה משם לכיוון המוח. אך לעתים יש צורך לעבד במידה מסוימ את המידע התחושתי כבר בחוט השדרה או לנקוט בתגובות מהירות מאוד כמו רפלקסים. "קשת רפלקס" היא מעבר מיידי של מידע מסיבים תחושתיים לסיבים מוטוריים שנעשה בחוט השדרה עוד לפני שהמידע מספיק להגיע למוח. המנגנון הזה מאפשר לנו להגיב לגירויים מסוימים במהירות המרבית, כך שהמידע מגיע למוח עצמו רק אחרי שהתגובה הרפלקסיבית כבר יצאה אל הפועל.

הרפלקס הפשוט ביותר הוא רפלקס מונוסינפטי, כלומר קשת רפלקס שיש בה רק סינפסה אחת. כזה הוא למשל רפלקס המתיחה שבו עושים שימוש לאבחון בעיות בחוט השדרה. כדי לבדוק את רפלקס המתיחה הרופא מכה קלות על גיד הנמצא מעל הברך, וזה גורם לנבדק להניע את הרגל בתנועת בעיטה בלתי רצונית. התהליך שגורם לרפלקס מתחיל במכה שמובילה למתיחה של שריר הירך הארבע-ראשי, והפעולה הזו יוצרת בתורה אות עצבי בסיב תחושתי הנכנס לחוט השדרה. בחוט השדרה הסיב מתחבר בסינפסה אחת, ומשם האות עובר לסיב מוטורי החוזר אל אותו שריר וגורם לו להתכווץ. ההתכווצות היא מה שגורם לתנועת הבעיטה.

רוב הרפלקסים הם פוליסינפטיים, כלומר כוללים כמה סינפסות, ועל כן מעטרבים בהם אינטר-נוירונים בנוסף לסיבים התחושתיים והמוטוריים של חוט השדרה. דוגמה לרפלקס מהסוג הזה הוא רפלקס הרתיעה – התגובה החדה והמיידית של משיכת היד או הרגל כדי להתרחק מגירוי כואב. אם נוגעים למשל בטעות בסיר לוהט, היד קופצת במהירות הרחק מהסיר עוד לפני שאנו מודעים לכך שהרגשנו כאב. אותו רפלקס מפעיל גם את היד הנגדית ואת הרגליים כדי לאפשר לנו לשמור על יציבות בעת התנועה, אלמלא כן כל גירוי כואב היה עלול לגרום לנו ליפול עקב משיכת היד הפתאומית.

פרק הזמן שנדרש מהמידע כדי לעבור בכמה סינפסות מקומיות בחוט השדרה הוא קצר יחסית לזמן הנדרש לאותו מידע כדי להגיע למוח, לכן אנו חווים את הכאב רק אחרי שכבר משכנו את היד אחורה.

מאחר שברפלקס מונוסינפטי אין אינטר-נוירונים, המוח אינו מעורב בו ואי אפשר לדכא אותו באופן רצוני. כלומר, גם אם נרצה מאוד לא נוכל למנוע את תנועת הבעיטה. לעומת זאת, על רפלקס פוליסינפטי יש בקרה מודעת מסוימת. אם נרצה נוכל לגעת בכוונה בסיר לוהט בלי להסיר ממנו את היד למרות הכאב.

עידו קמינסקי
המחלקה לכימיה ביולוגית
מכון ויצמן למדע


הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

אתר דוידסון אונליין עוסק במתן מידע מדעי בלבד ואין לראות בכתוב בו תחליף לייעוץ רפואי או תזונתי. אין לצטט חלקים מכתבה זו, אלא רק את הכתבה בשלמותה.

2 תגובות

  • אבי

    חוט השידרה בחוליות L4-L5

    האם חוט השידרה יורד עד לגובה של חוליות L4-L5?? והאם יש סכנה של פגיעה בחוט השידרה כאשר מבצעים ניתוח פתיחת הצרת תעלה בגובה זה ??

  • מיכל

    שאלה על הרפלקסים

    כשיש בעיה מוחית הקשורה לרגל "רפלקס המתיחה" מוגבר,כיוון שבד"כ המוח "מדכא" אותו במעט.
    איך זה ייתכן אם הרפלקס כולו נעשה בשדרה,בלי התערבות ההכרה? תודה.