הגוף שלנו מורכב מטריליוני תאים שמרכיבים יחד את המערכות שלו. התאים והמערכות חייבים לתקשר ביניהם כדי לתאם את הפעולות שעל הגוף לבצע ולאפשר לו לחיות. תקשורת כזו יכולה לבוא לידי ביטוי על ידי אותות עצביים, שבעזרתם המוח שולט בשרירים, או על ידי הורמונים המופרשים מהבלוטות ונושאים לתאי היעד הוראות לביצוע פעולות כמו ספיגת סוכר, חלוקה ועוד.
האנדוקרינולוגיה הוא תחום במדעי החיים שחוקר את התקשורת הבין-תאית שנעשית בגוף על ידי ההורמונים. הסרטונים שלפנינו נותנים לנו הצצה על כמה מסלולים אנדוקריניים בגוף, כגון המטבוליזם של סוכר ומערכת המין.
הסרטונים הופקו בידי Great Pacific Media. תורגמו בידי צוות דוידסון אונליין
המערכת האנדוקרינית היא מערכת של בלוטות ואיברים בגוף שמפרישים הורמונים ומאפשרים כך תקשורת בין-תאית. בין הבלוטות האלה נמצאות בלוטת האדרנל (יותרת הכליה), בלוטת התירואיד (בלוטת התריס) ובלוטת יותרת המוח (היפופיזה). דוגמה לאיבר אנדוקריני היא הלבלב.
המערכת חולשת על תהליכים רבים בגוף, כגון חילוף חומרים, גדילה, התפתחות והתבגרות, התמודדות עם מצבים מאיימים (סכנות, לחץ נפשי) ועוד. פעולתה מבוססת על בלוטות שמופעלות על ידי מערכת העצבים באמצעות השרירים ומפרישות הורמונים למחזור הדם, שדרכו הם מגיעים לאתרי המטרה שלהם. ההורמונים הן מולקולות זעירות שנקשרות באופן ספציפי לקולטן מסוים בתאי המטרה ומפעילות תגובת שרשרת שיוצרת את התוצאה הרצויה. תוצאה כזו יכולה להיות קצרת טווח, כמו ספיגת סוכר, או מתמשכת וקבועה כמו ההתבגרות המינית.
קיימים שלושה סוגים של הולכת הורמונים:
הולכה אקסוקרינית – הורמונים מופרשים מתא אחד ומגיעים לתא באזור אחר בגוף.
הולכה פרקינית – הורמונים מופרשים מתא אחד ומגיעים לתאים שכנים.
הולכה אוטוקרינית – הורמונים מופרשים מתא אחד ומשפיעים על תא המקור עצמו.
כדי למנוע מהגוף לאבד שליטה על האות קיימים כמה מנגנונים שמווסתים את התגובה ההורמונלית. דוגמה אחת היא מערכת ההיזון החוזר. כשהורמון מופרש למחזור הדם הוא משפיע השפעה חיובית על תאי היעד אבל השפעה שלילית על התאים שהפרישו אותו. כלומר כשריכוז ההורמונים בדם עולה, הם נקשרים לקולטן מיוחד בתא המקור ומעכבים את המשך הפרת ההורמונים ממנו (תגובה אוטוקרינית).
דוגמה נוספת היא ירידת הרגישות להורמון עם הזמן – דה-סנסיטיזציה. הפחתת הרגישות מתבטאת בסילוק חלק מהקולטנים להורמונים מממברנת התא. בעקבות זאת יש להורמונים פחות קולטנים להיקשר אליהם ועל כן עוצמת התגובה ההורמונלית פוחתת באופן משמעותי.
נוסף על ההורמונים הנקשרים לקולטנים ממברנליים, הורמונים אחרים צולחים את ממברנת התא בזכות מבנה שומני דמוי כולסטרול ומגיעים לגרעין התא, שם הם נקשרים למבנים חלבוניים וגורמים להתחלה או לעצירה של השעתוק של גנים מסוימים. ההורמונים האלה נקראים סטרואידים ועליהם נמנים בין השאר הורמוני המין טוסטסטרון ואסטרוגן.
בניגוד להורמונים מסיסים הנקשרים לקולטנים ממברנליים, התגובה שיוצרים ההורמונים האלה היא ארוכת טווח, כמו שקורה במהלך ההתבגרות המינית, בתהליכי חילוף חומרים ארוכי טווח ועוד. כיום רופאים משתמשים בסטרואידים כדי לעצור סוגים מסוימים של דלקות, לעודד גדילה והתפתחות ועוד.
