מהמגפות הגדולות עד מעטפות האנתרקס: מהו נשק ביולוגי? איזה שימוש אפשר לעשות בו? מה הסכנות הנשקפות ממנו? ומדוע לא קל לעשות בו שימוש נרחב יותר?

הרעיון של נשק ביולוגי מוכר לרובנו, אם כי סביר להניח שהרבה יותר כחלק מהעלילה של סרטים או סדרות טלוויזיה ולא מהיכרות עם מקרים במציאות. מהו נשק ביולוגי בפועל? האם נעשה בו שימוש אי פעם? האם מדינות שונות באמת פיתחו את הרעיון של לוחמה בעזרת גורמי מחלה? ואילו מחלות נשקלו כמתאימות לנשק ביולוגי?

קשה לזיהוי

נשק ביולוגי מוגדר כשימוש במחוללי מחלה – בעיקר חיידקים ונגיפים – או ברעלנים, שהם חומרים רעילים המיוצרים על ידי מיקרואורגניזמים. המטרה יכולה להיות הרג חיילים ואזרחים של האויב, גרימת מחלה שתנטרל אותם, או זריעת בהלה. דרכי השימוש יכולות להיות מגוונות: פיזור ממטוס של מחוללי המחלה, זיהום מאגרי מים ומזון, שחרור בעלי חיים הנושאים את מחולל המחלה ויכולים להעבירו לבני אדם (כמו יתושים או פרעושים) ועוד. 

לנשק ביולוגי כמה מאפיינים חשובים: ראשית, מעבר להשפעתו הישירה, יש לו השפעה פסיכולוגית הרסנית – הפגיעה במורל והפניקה שעשויות להיווצר בצד המותקף יכולות להיות חמורות לא פחות מההשלכות הישירות של גורם המחלה עצמו. שנית, בניגוד לנשק כימי, לנשק גרעיני או כל נשק קונבנציונלי, השפעתו של נשק ביולוגי מתפשטת והוא יכול להיות מסוכן גם באזורים רחוקים מאוד מהאזור שהותקף, על ידי התפשטות המחלה. שלישית, לא קל לזהות שהותקפת – בדרך כלל רק כאשר מספר רב יחסית של בני אדם יחלו או ימותו יהיה ברור שהתרחשה תקיפה ביולוגית, ולעתים גם אז לא יהיה ברור כיצד התרחש הדבר ומי האחראי לכך.

עם זאת, שימוש בנשק ביולוגי אינו נטול עקבות: ראשית, האפידמיולוגיה של המגפה בדרך כלל תצביע על מספר רב של אנשים שלקו בתסמינים תוך זמן קצר יחסית, לא מקרה בודד או קבוצת מקרים בודדים, כפי שקורה בדרך כלל במחלה טבעית. שנית, לעתים צורת המחלה כתוצאה מהתקפה ביולוגית תהיה שונה מהצורה הנפוצה במקרים רגילים, מה שיעלה מיידית חשד כי מדובר בלוחמה ביולוגית.

לוחמה ביולוגית אינה חייבת להיות מכוונת נגד בני אדם: גם הפצת גורמי מחלה שנועדו להדביק צמחים וגידולים חקלאיים, או בהמות משק, נחשבת ללוחמה ביולוגית, שמטרתה לפגוע באספקת המזון של האויב ובכלכלתו.

הסמל הבינלאומי לחומרים שנשקפת מהם סכנה ביולוגית | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
חומרים מסוכנים. הסמל הבינלאומי לחומרים שנשקפת מהם סכנה ביולוגית | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

ידע חסר

מאז ומעולם מגפות הפחידו בני אדם: מימי קדם ועד העת המודרנית יחסית, הן נתפסו במקרים רבים כעונש משמיים וכרוע שאי אפשר להתגונן מפניו. מגפות היו נפוצות במיוחד במלחמות עקב התנאים הנוחים להתפשטותן. 

מאחר שלא ידעו מה גורם למחלה, במקרים רבים גם לא ידעו בני האדם כיצד היא מתפשטת, ולכן לא היו בעת העתיקה ניסיונות רבים להדבקה מכוונת של אויבים כדי לחולל מגפה בקרבם. גם במקרים בהם כן נעשה שימוש בלוחמה ביולוגית, לא הייתה הפצה ישירה של מחוללי המחלה אלא דרכים עקיפות יותר. יש לציין שכן יש מקרים המזכירים מעט שימוש מכוון במגיפות כנשק: לדוגמה, להכריח חולים במחלה מדבקת לברוח לשטחי האויב במטרה ליצור מגפה בקרב אוכלוסייתו. מרבית המקרים היו מקומיים יותר ולא בקנה מידה גדול: לדוגמה, בעת העתיקה תועדו אירועים של הרעלת בארות, ושל הצבת כוורות המכילות דבש שהופק מצמחים רעילים, ולכן היה רעיל בעצמו, במטרה להרעיל כוחות אויב מתקרבים. היו גם מקרים של השלכת גופות של מתים במחלה אל עיר נצורה, במטרה להפיץ בתוכה מחלות.

מגפת הדבר הידועה כמגפה השחורה (או המוות השחור) במאה ה-14 באירופה התחילה ככל הנראה כלוחמה ביולוגית: כאשר הטטארים צרו על העיר פאודוסיה בחצי האי קרים, הם השליכו גופות של מתים במחלת הדבר שהתפשטה בקרבם מעבר לחומות העיר, והמגפה הגיעה לתושבי העיר. ייתכן כי השלכת הגופות לא הייתה הגורם למחלה, אלא החולדות שנכנסו ויצאו באין מפריע,  והעבירו פרעושים הנושאים את המחלה מהטטארים אל העיר. לאחר שהמצור הסתיים בלי שהעיר נכבשה, שבו סוחרים איטלקים ששהו בה לאיטליה, והביאו עימם את המחלה. מאיטליה התפשטה  המגפה במהירות לכל אירופה, וקטלה בין רבע לשליש מאוכלוסיית היבשת בשנים הבאות.

ציור מיומנו של ראש המנזר, ז'יל לי מיוזי | מקור: הספרייה המלכותית, בריסל
תהלוכת תפילה בעיר טורנה בבלגיה בעת מגפת הדבר שם, במאה ה-14. ציור מיומנו של ראש המנזר, ז'יל לי מיוזי | מקור: הספרייה המלכותית, בריסל

שימוש והסתרה

לאחר גילויים של המיקרואורגניזמים והבנת תפקידם כמחוללי מחלות, מדינות רבות חקרו ולעתים גם פיתחו את התחום של לוחמה ביולוגית. במלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש מסוים בלוחמה ביולוגית, אם כי קטן בהשוואה ללוחמה הכימית. לא מעט ממנה כוון לעבר בעלי חיים, ובמיוחד סוסים שעדיין היו כלי רכב העיקרי של הצבאות הלוחמים. נשק ביולוגי, כמו גם כימי, נאסרו לשימוש בשנת 1925 באמנת ז'נבה, אולם האמנה לא קבעה צעדים בפועל לניטור ומעקב כדי לוודא שאף מדינה אינה מפתחת נשק כזה.

עיקר השימוש בלוחמה ביולוגית בקנה מידה גדול נעשה על ידי יפן במלחמת העולם השנייה. היפנים  השתמשו בנשק ביולוגי בסין, בעיקר במחלות הדבר והטיפוס. בסך הכל נהרגו כתוצאה מכך מאות אלפי סינים, חיילים ואזרחים, ועוד אלפי אזרחים סינים ושבויי מלחמה שהיפנים עשו עליהם ניסויים. אחת התקיפות, למשל, נעשתה על ידי הפצצה של עיר בפרעושים נגועים בחיידקי הדבר. רבים מהמדענים היפנים שעסקו בפיתוחים הנוראיים הללו לא עמדו לדין על פשעי מלחמה, ולא מעט מהידע היפני על לוחמה ביולוגית הגיע לידי ארצות הברית, בדומה למדענים הנאציים שמסרו מידע רב לאמריקאים.

נחתים יפנים ממוגנים בקרב על שנחאי, 1937 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
יפן עשתה את השימוש הנרחב ביותר בנשק ביולוגי. נחתים יפנים ממוגנים בקרב על שנחאי, 1937 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

מאז מלחמת העולם השנייה לא נעשה שום שימוש ודאי בנשק ביולוגי על ידי שום מדינה או בשדה הקרב. היו כמה תקריות שבהן עלו טענות על שימוש בכלי נשק אלו. למשל, ארצות הברית האשימה את קוריאה הצפונית בשימוש בנשק ביולוגי במלחמת קוריאה, וטענות כאלה עלו גם בעת הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. אך שימושים אלו לא הוכחו ואמינות ההאשמות אינה ברורה.

גם מעצמות אחרות פיתחו נשק ביולוגי: הבריטים חקרו את הגחלת (אנתרקס) במהלך מלחמת העולם השנייה והחזיקו בתוכנית התקפית בשנים שאחריה. ברית המועצות החזיקה בתוכנית נשק ביולוגי נרחבת לכל אורך המלחמה הקרה, ויתכן שגם סין הפעילה תוכנית כזו בעבר, למרות שנראה שאין זה המצב כיום. יש טענות כי רוסיה, שירשה את מרבית התוכניות הצבאיות של ברית המועצות, ממשיכה להחזיק נשק ביולוגי כיום, אם כי המידע הגלוי לציבור בסוגיה זו מועט.

מרבית התוכניות הללו הופסקו, כמו למשל התוכנית האמריקאית שבסוף שנות השישים חדלה מלפתח אמצעים התקפיים והשמידה את מצבורי הנשק הביולוגי שלה. כיום עוסקת ארצות הברית בחקר הנושא למטרות הגנתיות בלבד. בריטניה נטשה את פיתוח הנשק הביולוגי עוד בשנות החמישים. אמנת הנשק הביולוגי, שנכנסה לתוקף בשנת 1975, אוסרת על פיתוח כלי נשק ביולוגיים והרוב המוחלט של מדינות העולם חתומות עליה. אין כיום אף מדינה המצהירה בגלוי על הפעלת תוכנית לוחמה ביולוגית למטרות התקפיות או בהחזקת נשק ביולוגי, ורק מדינות אחדות הודו שקיימו בעבר תוכנית כזו. 

עם זאת, עדיין יש חשדות נגד כמה מדינות שהן מנהלות תוכנית לא חוקית וחשאית, כמו קוריאה הצפונית, אירן ורוסיה. נגד ישראל עלו חשדות בעבר אולם מעולם לא נחשף לציבור מידע המעיד על קיום תוכנית התקפית לשימוש בנשק ביולוגי בישראל. צבאות רבים ברחבי העולם עדיין מתכוננים גם לאפשרות שיופעל נגדם נשק ביולוגי: במסמך הזה אפשר לקרוא הנחיות של ברית נאט"ו למקרה של התקפה בלתי קונבנציונלית, כולל נשק ביולוגי, עם פירוט של גורמי מחלה המהווים איומים סבירים.

חייל אמריקאי בסריקות אחר חומרי לחימה ביולוגיים וכימיים בתיכרית שבעיראק, 2003 | צילום: HHC 4TH INFANTRY DIVISION / SCIENCE PHOTO LIBRARY
אף מדינה לא מצהירה בגלוי על פיתוח נשק ביולוגי. חייל אמריקאי בסריקות אחר חומרי לחימה ביולוגיים וכימיים בתיכרית שבעיראק, 2003 | צילום: HHC 4TH INFANTRY DIVISION / SCIENCE PHOTO LIBRARY

נבגים ברוח

באילו מחלות שקלו להשתמש כנשק ביולוגי? כמובן, לא כל מחלה מתאימה לתפקיד מפוקפק זה. יש להגדיר גם מהם הקריטריונים שהיינו רוצים שיהיו למחלה מסוימת. לדוגמה, האם אנחנו רוצים מחלה קטלנית, או כזו שרק משביתה את הנדבקים? מנקודת מבט צבאית, לדוגמה, עדיף חייל אויב חולה על פני מת – שניהם אינם נלחמים, אולם אדם חולה דורש משאבים נוספים לטיפול בו. בנוסף, מראות של בתי חולים עמוסים בנפגעים עשויים לגרום לאפקט פסיכולוגי של הגברת הפחד מהמחלה וירידה במורל. 

קריטריונים רלוונטיים אחרים הם למשל: האם חשוב לנו כמה קשה יהיה לטפל בנדבקים? האם אנחנו רוצים מחלה מדבקת מאדם לאדם, או שנפזר את גורמי המחלה באזור מסוים והם ידביקו רק אנשים השוהים בו, כמו חיילים בשדה קרב? האם אנחנו רוצים כי האזור שבו נפזר גורמי מחלה יהיה מזוהם ומסוכן למשך זמן רב, או שכבר זמן קצר לאחר מכן ניתן יהיה להסתובב בו ללא אמצעי הגנה? כל הקריטריונים הללו חשובים ומשפיעים על בחירת גורם המחלה שישמש נשק ביולוגי. לאורך ההיסטוריה נשקלו בתוכניות נשק ביולוגי שונות מגוון נרחב של מיקרואוגניזמים, בעיקר חיידקים  ונגיפים. כמו כן נבדק שימוש ברעלנים, שנחשבים נשק ביולוגי משום שיצורים חיים מייצרים אותם. הרעלנים אינם מתרבים או מדבקים, לכן מבחינת השימוש הם דומים יותר לנשק כימי.

באופן מעט מפתיע, ובניגוד לנפוץ ביצירות בדיוניות, מרבית המחלות שנשקלו אינן קטלניות מאוד, במיוחד עם טיפול, ובנוסף גם אינן מדבקות במיוחד (או בכלל) מאדם לאדם: כך ניתן לשלוט טוב יותר בשימוש ולמנוע פריצת מגיפה כללית, שעשויה לפגוע גם בתוקף. התרחיש הנפוץ של מחלה מדבקת במיוחד עם אחוזי תמותה הנושקים ל-100 אחוז וללא טיפול יעיל הוא בעיקר בדיוני. שני יוצאי הדופן העיקריים הם מחלת האבעבועות השחורות ומחלת הדבר: שניהם מסוכנים מאוד בלי טיפול ומדבקים מאוד, אם כי יש לציין שלדבר יש כיום בדרך כלל טיפול אנטיביוטי יעיל.

פרעוש נגוע בחיידקי דֶבֶר, הנראים כגוש שחור בתוכו | מקור: ויקיפדיה, NIAID, נחלת הכלל
פרעוש נגוע בחיידקי דֶבֶר, הנראים כגוש שחור בתוכו | מקור: ויקיפדיה, NIAID, נחלת הכלל

מבין שאר המחלות המועמדות לתפקיד מפוקפק זה של נשק ביולוגי, אחת הידועות יותר והנחקרות יותר היא מחלת הגָחֶלֶת (אַנְתְרָקְס), ולכן שווה להתעכב עליה מעט: הסיבה לפופולריות שלה כנשק ביולוגי היא שילוב של קטלניות גבוהה, חיידק עמיד במיוחד ואי הדבקה מאדם לאדם: כך אפשר לזהם בנבגים של החיידק אזור מסוים למשך זמן רב מאוד, עשרות שנים ויותר, ולגרום למחלה קטלנית רק באזור המותקף. 

נבג הוא מצב רדום של החיידק, שבו הוא עמיד במיוחד לתנאים כמו חום ויובש ויכול לשרוד במשך שנים רבות. לדוגמה, נבגים של חיידק הבּוֹטוּלִינוּם, המייצר רעלן קטלני במיוחד וגורם להרעלת מזון, הם מהמיקרואורגניזמים היחידים המסוגלים לשרוד בדבש – ולכן מומלץ לא לתת דבש לתינוקות, שאצלם עלולה להתפתח מחלה כתוצאה מהחשיפה. כאשר הנבגים נחשפים לתנאים נוחים להתפתחות החיידק, הם חוזרים למצב הרגיל שבו החיידק פעיל ומתרבה. נבגים של חיידקי גחלת  מסוגלים לשרוד גם עשרות שנים ועדיין לגרום למחלה אם יחדרו לגוף.

בתרבית צבועה של חיידקי גחלת אפשר לראות את הנבגים בירוק, לעומת תאי החיידק הרגילים באדום | מקור: CDC/Public Health Image Library
בתרבית צבועה של חיידקי גחלת אפשר לראות את הנבגים בירוק, לעומת תאי החיידק הרגילים באדום | מקור: CDC/Public Health Image Library

צורת ההפצה היעילה של הגחלת היא ייצור תרסיס (ארוסול) של נבגי החיידק וריסוסו מעל האזור המותקף. באופן טבעי מחלת הגחלת נגרמת עקב מגע עם בעלי חיים נגועים. המחלה הזו, הקרויה גחלת עורית, אינה מסוכנת במיוחד עם טיפול. במקרה של לוחמה ביולוגית מי שישאפו את הנבגים יפתחו גחלת נשימתית – צורה של המחלה הנדירה מאוד באופן טבעי, וקטלנית הרבה יותר. הופעת מקרים רבים של גחלת נשימתית היא סימן מובהק לשימוש בלוחמה ביולוגית. אחת התקריות החמורות במאה ה-20 עם נשק ביולוגי הייתה דווקא תאונה שנגרמה עקב שחרור לא מכוון של נבגי גחלת ממפעל בברית המועצות שייצר ככל הנראה נשק ביולוגי. 

אף על פי שגחלת נגרמת על ידי חיידק שבמקרים רבים אינו עמיד לאנטיביוטיקה, הטיפול האנטיביוטי אינו יעיל במיוחד מכיוון שאם הוא ניתן רק לאחר הופעת התסמינים הוא בדרך כלל מאוחר מדי ואינו מציל את המטופל. יש לציין שהנבגים עמידים ביותר, ואזורים שזוהמו בנבגי גחלת נשארים מזוהמים לאורך זמן. במהלך מלחמת העולם השנייה הפציצו הבריטים בנבגי גחלת את האי הסקוטי הקטן גרינארד (Gruinard), במסגרת ניסוי לבחון את היעילות של הפצצה כזו כנשק ביולוגי. מהר למדי הובן כי הפצצה כזו תהפוך אזור לבלתי ניתן ליישוב למשך זמן רב: האי נותר מזוהם ומסוכן לכל יונק במשך עשרות שנים עד שטוהר במאמץ רב ובעלות ניכרת.

האי הסקוטי גרינארד, שהיה קטלני לכל הדורך על אדמתו במשך כמעט 50 שנה בגלל ניסוי בגחלת כנשק ביולוגי | צילום: Kevin Walsh, ויקיפדיה
גחלת לוחשת. האי הסקוטי גרינארד, שהיה קטלני לכל הדורך על אדמתו במשך כמעט 50 שנה בגלל ניסוי בגחלת כנשק ביולוגי | צילום: Kevin Walsh, ויקיפדיה

תרופות וחיסונים

למרבית המחלות שנשקלו כנשק ביולוגי אין טיפול אפקטיבי במיוחד, ובמיוחד לנגיפיות שבהן, אם כי לעתים פותח חיסון: לדוגמה, בעקבות ההתפרצות הגדולה האחרונה של נגיף האבולה במערב אפריקה לפני כמה שנים פותח חיסון נגד המחלה וגם מספר דרכים לטיפול. מחלת האבולה נשקלה כנשק ביולוגי, ובמיוחד היא חביבה ביצירות בדיוניות. מאחר שמדובר במחלה שאינה נפוצה באופן טבעי, לא מחסנים נגדה את האוכלוסייה הכללית בדרך כלל, אלא רק בעת הצורך או עבור עובדים בסיכון, בניגוד למחלות הילדות הנפוצות לשעבר, כמו חצבת, נגדן שואפים לחסן את כולם.

עבור מרבית המחלות שנשקלו כנשק ביולוגי, טיב הטיפול תלוי בגורם המחלה: למחלות חיידקיות, כמו דבר וכולרה, יש לרוב טיפול אנטיביוטי יעיל, אם כי חשוב לעתים להתחילו מוקדם כדי שיהיה יעיל, כמו בגחלת. ייתכן כי זני חיידקים שישמשו ללוחמה ביולוגית יהונדסו כך שיהיו עמידים לאנטיביוטיקות רבות. במקרה זה הטיפול עשוי להיות קשה יותר ופחות יעיל. למרבית המחלות הנגיפיות אין טיפול יעיל, אם כי רובן אינן כה קטלניות. לעתים יש תרופות אנטי-ויראליות כלליות  שיכולות להקל על המצב, או טיפול ספציפי כמו במקרה של אבולה. נגד רעלנים טיפול אנטיביוטי אינו מועיל מאחר שהם אינם מחוללי מחלה חיים או מתרבים. כמעט לכל הרעלנים המסוכנים אין טיפול יעיל, חוץ מטיפול תומך עד שתחלוף ההרעלה.

צילום מיקרוסקופי צבוע של נגיפי אבולה | מקור: המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, CDC
מועמד לנשק ביולוגי, אבל בעיקר במדע הבדיוני. צילום מיקרוסקופי צבוע של נגיפי אבולה | מקור: המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, CDC

מעניין לציין כי לרבות מהמחלות המסוכנות הללו יש חיסון, אם כי בדרך כלל הוא לא ניתן לציבור הרחב עקב נדירות המחלות והסיכוי הנמוך להיחשף להן. דוגמה מעניינת היא מחלת האבעבועות השחורות, שליוותה את האנושות מאות שנים ויותר עד שמוגרה לחלוטין לפני כ-40 שנה בעזרת מבצע חיסונים נרחב. כיום אין מחסנים נגדה מכיוון שאין צורך בכך, ורשמית הנגיף נותר אך ורק בשתי מעבדות בלבד, בארצות הברית וברוסיה.

צלום במיקרוסקופ אלקטרונים של נגיפי אבעבועות שחורות | מקור: המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, CDC
כיום אין צורך בחיסון לאחר שהמחלה מוגרה מהעולם, אך עדיין עלולה לצוץ כנשק ביולוגי. צלום במיקרוסקופ אלקטרונים של נגיפי אבעבועות שחורות | מקור: המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, CDC

טרור ביולוגי

עד כה דיברנו על מדינות ותוכניות נשק ביולוגי ברמה מדינית; אולם רבים חוששים כי מקורה הגדול ביותר של הסכנה הוא דווקא משחרור מכוון של גורמי מחלה על ידי ארגוני טרור, או שחרור בטעות על ידי מתקן מחקר, כפי שכמה טענו, בלי בסיס של ממש, שקרה עם נגיף הקורונה. מתקנים העובדים עם מחוללי מחלה מסוכנים עומדים בדרך כלל בדרישות מחמירות ביותר, ונדיר למדי שמתרחשת בהם תקרית המובילה להדבקה קטלנית במחלה מסוכנת. עם זאת, היו מקרים כאלו בעבר, כמו תקרית האנתרקס בברית המועצות שהוזכרה לעיל. תקרית חמורה ונודעת נוספת אירעה ב-1978 וגרמה לקורבן האחרון הידוע בעולם של אבעבועות שחורות: בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ברמינגהם בבריטניה הייתה מעבדה שחקרה את הנגיף, ובדרך שאינה ברורה לחלוטין עד היום, הוא דלף והדביק את ג'נט פרקר, צלמת רפואית שעבדה בחדר מעל למעבדה. פרקר מתה מהמחלה חודש לאחר הופעת התסמינים הראשונים, ובדיקה מקיפה הראתה שהיא לא הדביקה אף אחד חוץ מאת אִמה, שחלתה באופן קל מאוד.

מתקפת הטרור הביולוגי המפורסמת ביותר היא ללא ספק תקרית האנתרקס בשנת 2001. אלמונים שלחו מעטפות שהכילו נבגי אנתרקס לכמה עשרות נמענים, בהם עיתונאים ואנשי ממשל אמריקאים. בסך הכל נדבקו בגחלת 22 בני אדם, מחציתם בצורה הנשימתית ומחצית בצורה העורית. מבין ה-11 שנדבקו בגחלת נשימתית, מתו חמישה. כל אלו שנדבקו בגחלת עורית החלימו. חקירה מאומצת הובילה למדען אמריקאי שעסק בחקר הגחלת במשך שנים עבור הממשל. הוא התאבד לפני שנעצר ותיק החקירה נסגר. 

אחד מ"מכתבי האנתרקס" שנשלח לסנאטור אמריקאי ב-2001 בידיו של טכנאי מעבדה עם מיגון מתאים | מקור: FBI / SCIENCE SOURCE / SCIENCE PHOTO LIBRARY
טרור ביולוגי. אחד מ"מכתבי האנתרקס" שנשלח לסנאטור אמריקאי ב-2001 בידיו של טכנאי מעבדה עם מיגון מתאים | מקור: FBI / SCIENCE SOURCE / SCIENCE PHOTO LIBRARY

תקרית נוספת הייתה כאשר הכת היפנית "אום שינרקיו" ניסתה ב-1993 לשחרר נבגי גחלת בטוקיו, אך איש לא נדבק מכיוון שזן הגחלת שבו השתמשו אנשיה אינו גורם למחלה בבני אדם. הכת התפרסמה שנתיים לאחר מכן בעקבות פיגוע אחר בטוקיו, שבו שחררו אנשיה גז עצבים ברכבת התחתית, פיגוע שבו נהרגו 13 בני אדם ויותר מאלף נפגעו.

עבור ארגון טרור המטרה העיקרית היא הפצת בהלה בקרב האוכלוסייה המותקפת. לכן שימוש בגורם מחלה שאינו מדבק יגרום כנראה למספר מוגבל של נפגעים, שאינו עולה על מספרם בפיגוע רגיל. אמנם יהיה כאן אפקט פסיכולוגי ניכר בהרבה – בארצות הברית הייתה בהלה ממכתבים לא מזוהים בדואר לאחר מעטפות האנתרקס – אולם קשה בהרבה לבצע מתקפה כזו, בשל הקושי להשיג מחוללי מחלה, לגדלם בכמות הדרושה ולהפיצם בצורה יעילה.

חשש אחר הוא מכך שטרוריסטים יצליחו להנדס לבד נגיף או חיידק מסוכן במעבדה: כיום אפשר להשיג בקלות יחסית את רצפי החומר הגנטי (DNA או RNA) של לא מעט גורמי מחלה מסוכנים,  וקיים החשש כי גורמים טרור יצליחו לייצר במעבדה את מחולל המחלה בעזרת שימוש ברצף הגנטי שלו, שאפשר להכין כיום באופן מלאכותי, עם ציוד פשוט יחסית. חשש זה קיים במיוחד בקשר לנגיף האבעבועות השחורות, שכאמור קיים רק בשתי מעבדות שמורות היטב. עם זאת, יש לציין כי אין זו משימה קלה, ואף על פי שייצור נגיף האבעבועות השחורות באופן מלאכותי במעבדה הוא משימה   אפשרית מבחינה טכנולוגית בהינתן ציוד מתאים, סביר להניח כי ארגון טרור המשתמש במעבדה מאולתרת לא יצליח במשימה זו. מדינה בעלת תשתית ביו-טכנולוגית רחבה, לעומת זאת, עשויה בהחלט להצליח במבצע כזה.

בית חולים לחולי אבעבועות שחורות בלונדון, 1871 | מקור: OXFORD SCIENCE ARCHIVE / HERITAGE IMAGES / SCIENCE PHOTO LIBRARY
מחלה שלא אמורה לחזור. בית חולים לחולי אבעבועות שחורות בלונדון, 1871 | מקור: OXFORD SCIENCE ARCHIVE / HERITAGE IMAGES / SCIENCE PHOTO LIBRARY

למה הנשק הביולוגי אינו נפוץ? 

בכתבה תיארנו את הנשק הביולוגי ואת הסכנות הרבות הנשקפות ממנו, וראינו כמה שימושים אפילו במאה האחרונה. מדוע, אם כך, אין השימוש בו נפוץ יותר?

התשובה מתחלקת לכמה גורמים. ראשית, זהו נשק לא-קונבנציונלי אכזרי, שהשימוש בו נוגד את כל כללי המלחמה המקובלים בעולם כיום. ראינו שאין זה קל להשתמש בו בלי שהצד המותקף ידע שהותקף, ובמקרים רבים אפשר יהיה לגלות מי התוקף, והוא עלול לסבול מתגובה קשה מאוד עקב כך – גם מהצד המותקף וגם מהקהילה הבינלאומית.

בנוסף, בניגוד להצגה הפופולרית במדיה, לא כל כך קל להשתמש בנשק ביולוגי: רוב המחלות המועמדות (למזלנו) אינן מדבקות במיוחד מאדם לאדם, ולכן גרימת מגפה נרחבת אינה דבר כה פשוט, ודורשת פיזור התחלתי נרחב ויעיל מאוד של מחוללי המחלה. גם הפצה על ידי יצירת תרסיס  אינה כה פשוטה, שכן יש צורך לייצר טיפות בגודל המתאים כדי שהשימוש יהיה אפקטיבי – חלקיקים קטנים מדי לא ייספגו בגוף בצורה טובה וחלקיקים גדולים מדי לא יגיעו לריאות וקל להתגונן מפניהם. פיזור של יצורים חיים הנושאים את המחלה, למשל חולדות נגועות או פרעושים נגועים, אינו יעיל באותה מידה. זו כנראה אחת הסיבות שלא ראינו עד כה שימוש מוצלח של ארגוני טרור בנשק ביולוגי.

פצצת מצרר אמריקאית, M33, לפיזור חיידקי ברוצלה שפותחה בשנות ה-50. כל צינורית אמורה להתפוצץ בנפרד ולשחרר חיידקים | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
פצצת מצרר אמריקאית, M33, לפיזור חיידקי ברוצלה שפותחה בשנות ה-50. כל צינורית אמורה להתפוצץ בנפרד ולשחרר חיידקים | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

שימוש במחלה שאינה מדבקת אמנם נותן שליטה טובה יותר על התוצאות, אך גם לו יש חסרונות רבים: ראשית, יש לפזר אותו בצורה נרחבת בכל השטח שבו רוצים להדביק חיילים או אזרחים, וזו כאמור משימה לא קלה. בנוסף, גורמי מחלה רבים, כמו נבגי הגחלת, מזהמים את השטח זמן רב לאחר פיזורם המקורי – מה שהופך את השימוש בהם במלחמה לבעייתי, מאחר שאי אפשר לכבוש את השטח, שהרי גם חייליך לא יוכלו לשהות בו.

בסך הכל, עבור מדינות, הנשק הביולוגי עשוי למלא נישה צרה למדי, ובמקרים רבים נשק קונבנציונלי עדיף על פניו מבחינות רבות, אפילו בלי להביא בחשבון שיקולים חוקיים ומוסריים. כאמור, לא מעט מדינות החליטו להפסיק את פיתוח הנשק הביולוגי ההתקפי ולהתמקד רק בהגנה מפניו. עבור ארגוני טרור, נשק ביולוגי קשה מדי ליישום בדרך יעילה, אם כי ההשפעה הפסיכולוגית שלו עשויה בכל זאת להפוך אותו לקורץ עבור ארגוני טרור. אין ספק גם כי נשק זה קל בהרבה להשגה מאשר נשק גרעיני למשל, כך שהחשש עדיין קיים.

 

0 תגובות