היא חיסלה צבאות שלמים, שגשגה באזורי קרבות ובשכונות עוני צפופות, ולבסוף כמעט נעלמה בזכות מכונת הכביסה וההיגיינה
למחלת הטיפוס, שקטלה מיליוני אנשים לאורך ההיסטוריה, יש שורשים ארוכים. היא תועדה לראשונה כבר ב-1083 ותועדה רשמית כמחלה בעלת מאפיינים אפידמיולוגיים ב-1489 כשצבא ספרד הנוצרית פתח במצור על גרנדה. כ-3,000 חיילים נהרגו בקרבות, אך האויב הקשה ביותר לא נשא חרב ולא רובה. כמעט 17 אלף חיילים ספרדים נספו באוהליהם, בקרב הקשה מול המחלה הקטלנית.
המחלה המשיכה לעשות שמות בעריה הצפופות של אירופה במשך מאות שנים בלי שאיש ידע איך היא מתפשטת. רק ב-1909 הבחין הבקטריולוג הצרפתי שרל ניקול (Nicolle) שחולי הטיפוס מפסיקים להדביק אחרים אם רוחצים אותם ומלבישים אותם בגדים נקיים. הוא הסיק שהמחלה מועברת בידי כיני הגוף, שחיות רק על בני אדם ומטילות את ביציהן בבגדים. על תגליתו הוענק לו פרס נובל ברפואה ב-1928.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, בגלל תנאי תברואה לקויים בשוחות ובאזורי הקרבות, מחלת הטיפוס הפכה למגפה שגבתה את חייהם של שלושה מיליוני אנשים. במקביל החל מרוץ למציאת חיסון למחלה, אך המאמצים לא נשאו פירות בשל מכשולים טכנולוגיים משמעותיים בדרך.
גילה שחולי הטיפוס מפסיקים להדביק לאחר רחצה. הבקטריולוג שארל מישל | SPL, Jean-Loup Charmet
חיסון ראשון
על פריצת הדרך היה אחראי הביולוג הפולני רודולף וייגל (Weigl), שהצליח לפתח שיטה לגדל את החיידק מחולל המחלה בתנאי מעבדה. לשם כן היה עליו ליצור זן חדש של כיני גוף (Pediculus vestimenti) שגידל במעבדתו והזין אותם בדמם של נסיינים אנושיים. הוא יצר את הזן הזה בהכלאה של כיני גוף שבודדו מגופם של אסירים רוסים וכיני גוף מאתיופיה. לאחר מכן הוא הדביק את הכינים בחיידק הריקציה (R. prowazekii), הגורם לטיפוס, הניח לו להתרבות במעי הכינים, ואז קטל את הכינים, מעך את המעי בחומר משמר והזריק את התוצר בתור חיסון. החיסון הראשון הזה הציל את חייהם של מיליוני חולים.
את הניסיונות הראשונים עשו וייגל וצוותו על עצמם. לצורך גידול הקרציות הזינו עובדי המעבדה את הקרציות בדמם שלהם, וחלקם אכן נדבקו בטיפוס למרות החיסון שקיבלו. הנסיינים הראשונים היו עוזריו של וייגל, זוג נשוי שבו הגבר חלה בעבר בטיפוס ושרד ואשתו לא נדבקה מעולם. ללא ידיעתו של וייגל, ובהסכמת האישה, חיסן אותה בעלה בחיסון הניסיוני ואז חשף אותה לחיידק. כשראו שהיא נשארה בריאה, חשפו בני הזוג את סודם ווייגל, שהשתכנע שהחיסון אכן עובד, הפיץ אותו באוכלוסייה הכללית. בהמשך נוסה החיסון בקנה מידה גדול ברוסיה, אתיופיה וסין בשלהי שנות ה-30 וראשית שנות ה-40.
לחיסון הראשוני היו תופעות לוואי רבות, ובהן תגובות אלרגיות, אסטמה ואפילו שוק אנפילקטי במקרים נדירים. למרות זאת נעשה בו שימוש רב, שכן המחלה עצמה הייתה מסוכנת הרבה יותר. במלחמת העולם השנייה הצבא הגרמני דרש מווייגל לייצר עבורו חיסונים לחייליו, אך וייגל שלח להם חיסונים פגומים, ובה בעת הבריח חיסונים תקינים לגטו ורשה כדי להציל אלפי יהודים. על כך הוא הוכר אחרי המלחמה כחסיד אומות העולם.
חיסונים חדשים?
עם תום המלחמה החיסון של וייגל לא האריך ימים, כיוון שהיה קשה להפיק אותו ולהבטיח את רמת האיכות והיעילות בכל אצווה. ב-1939 היה ניסיון ליצור חיסון מרקמת מוח של עכברים נגועים, אך הוא התגלה כלא בטיחותי. חיסון נוסף, שפותח ב-1950, עשה שימוש בזן חדש של החיידק שנוצר במעבדה ותואר תחילה כהצלחה גדולה - עד אשר החלו להופיע סימנים אלימים יותר של המחלה אצל המחוסנים. חיסונים שהופקו מעוברי אפרוחים (Cox Vaccine) הוכחו כיעילים, כל עוד המחוסנים קיבלו ריכוז גבוה של החיידק המוחלש. אך לאחר המצאת הפניצילין בשנות ה-40, ובעקבותיו תרופות אנטיביוטיות נוספות, המרוץ למציאת חיסון דעך בצורה דרמטית. חלק גדול מההדבקות ניתן למנוע על ידי היגיינה פשוטה, ואת מי שנדבק אפשר לרפא היום בקלות וביעילות על ידי תרופות המחסלות את החיידק ובכך גם מונעות הדבקה נוספת.
חיסונים שהופקו מעוברי אפרוחים הוכחו כיעילים. מחקר וייצור חיסונים לטיפוס בארצות הברית | SPL, NIH
שם אחד, מחלות רבות
טיפוס הוא שם כולל לקבוצת מחלות שאחראים להן מינים שונים של חיידק הריקציה. הן מתחלקות לשני סוגים עיקריים – טיפוס אנדמי וטיפוס אפידמי. אין לבלבל בינה לבין מחלת טיפוס הבטן, שלמרות הדמיון בשמה נגרמת בידי חיידק אחר לגמרי – הסלמונלה - וקיים לה חיסון.
לטיפוס האפידמי אחראי כאמור החיידק Rickettsia prowazekii, שעובר מאדם לאדם בידי כיני גוף. החיידק קטלני גם לכינים עצמן, וכינה נגועה תמות בתוך שבוע. ההדבקה מתרחשת דרך גירוד מקום הנשיכה של הכינה שהוא למעשה גם מקום שחרור הצואה שהכינה מפרישה, ונגיעה ברקמות ריריות כמו שפתיים או לחמית העין. כיום המחלה נחשבת נדירה ברוב אזורי העולם, אך לטיפוס פוטנציאל התלקחות אדיר באזורים צפופים כמו שכונות עוני במדינות מתפתחות, מתקני מעצר ומחנות פליטים. בארצות הברית מאז 1975 יש התפרצויות נדירות של סוג ספציפי של המחלה בשם טיפוס סילווטיק, שעובר על ידי סנאים דואים (Pteromyini).
הטיפוס האנדמי, הקרוי גם טיפוס מוריני (Murine typhus), מדביק אנשים באמצעות פרעושים נגועים בחיידק Rickettsia typhi. הפרעושים עצמם נישאים על מכרסמים, בעיקר חולדות. ההדבקה מתרחשת כשהפרשות של פרעוש נגוע חודרות למחזור הדם, למשל כשאדם מגרד פצע פתוח.
תסמיני הטיפוס יכולים להופיע עד שבועיים מההדבקה וכוללים חום וצמרמורות, נשימה מהירה, שיעול, פריחה, הקאות ותחושת בלבול חמורה. מכאן גם בא שמה של המחלה – המילה טיפוס ביוונית פירושה ערפל או עשן. חלק מהחולים עלולים להישאר נשאים כרוניים סאב-קלינים במשך שנים, כלומר החיידק נשאר רדום בגופם אחרי שהחלימו ממנו לכאורה והם אינם מראים תסמינים של המחלה. המחלה עלולה להתפרץ אצלם מחדש בכל פעם שמערכת החיסון שלהם נחלשת, גם אם לא נחשפו מחדש לכיני גוף נגועות, במה שזכה לכינוי מחלת בריל-זינסר.
למחלה פוטנציאל התלקחות אדיר באזורים צפופים. מחלקת טיפוס בבית חולים בפולין | SPL, USA Library of Medicine
איך להתגונן כנגד טיפוס?
כאמור, אין כיום בשוק חיסון מונע למחלה. הדרך הטובה ביותר למנוע הדבקה היא בנקיטת אמצעי זהירות בסיסיים ובעיקר שמירה על היגיינה. מומלץ להימנע ממעבר באזורים צפופים שההיגיינה בהם ירודה, לרסס נגד כיני הגוף, להתרחץ ולהחליף בגדים באופן תדיר.
במקרה של חשד להדבקה נמצא כי טיפול אנטיביוטי קצר יעיל מאוד גם למניעה. כיני הגוף חייבות למצוץ דם אנושי חמש פעמים ביום, ובהיעדר מזון הן ימותו בתוך ימים ספורים. עם זאת, החיידק מסוגל לשרוד בצואת הכינה עד כמאה ימים. יש לזכור גם שאנשים רבים עלולים להיות נשאים כרוניים של החיידק מבלי שידעו זאת, וליצור מוקדי התפרצות חדשים אם כינים ישתו את דמם וידביקו חולים חדשים.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה?
אף שנדמה כי עידן מגפות הטיפוס הגדולות חלף מהעולם, נראה שאין חדש תחת השמש ומחלת הטיפוס עלולה להרים את ראשה אם רק תינתן לה ההזדמנות. ההתפרצות האחרונה המתועדת של טיפוס אפידמי בארצות הברית הייתה ב-1922. מאז תום מלחמת העולם השנייה נראו שם רק מקרים ספורים והדעה המקובלת הייתה שהמחלה פחות או יותר הוכחדה בצפון אמריקה, פרט לאי אלו מקרים חדשים של מחלת בריל-זינסר.
אך מתברר שהמחלה עדיין חיה וקיימת. בשנה שעברה הייתה קפיצה בתחלואה בטיפוס בקליפורניה, ו-124 מהחולים מתו. הכינים הופצו מאדם לאדם על ידי חולדות המגיעות לערים בעקבות הפסולת שמשליכים בני האדם. קיים חשש כי ככל שהעולם נהיה צפוף יותר, כך ירבו ההתפרצויות של הטיפוס ושל מחלות נוספות שמשגשגות בתנאים כאלה. ואם לא די בזה, לאור הפוטנציאל העצום למגפה התעורר גם החשש שייעשה שימוש בטיפוס אפידמי לצורכי טרור ביולוגי, שכן החיידק יציב גם בצואת כינים מיובשת ואפשר לפזר אותו באוויר. כיום מתחדשים המאמצים למציאת חיסון המתבסס על גנים ספציפיים של החיידק. נראה אם כך כי המירוץ לחיסון מתעורר מחדש, ורחוק מלהסתיים.
