חודש מאי הוא "חודש המודעות לזומבים". לרגל המאורע נעם לויתן סוקר את ההיסטוריה של המתים החיים, המדע של זומבים אמיתיים ודמיוניים, הקשר בין זומבים לבריאות הציבור והדרכים להגדיל את הסיכוי לשרוד אפוקליפסת זומבים

זוֹמְבִּים הם חלק מהתרבות הפופולרית כבר שנים רבות. עם זאת, רק בעשורים האחרונים זינקה הפופולריות של אל-מתים אלו ואפשר לראותם בכל מקום: במשחקי מחשב, בסדרות טלוויזיה, בסרטים, בספרים, בקומיקס ובצעדות זומבים (Zombie Walks) ברחובות. הם אפילו זכו לכך שחודש מאי יוכרז כ"חודש המוּדעוּת לזומבים".

קמפיין המוּדעוּת, הרציני למראית עין בלבד, התחיל ב-2007 ביוזמת "האגודה לחקר זומבים", שבחרה בחודש מאי מאחר שהעלילות של סרטי זומבים רבים, כגון "ליל המתים החיים", מתרחשות בו. מטרתו המוצהרת של הקמפיין היא העלאת המודעות למתים החיים ולמגיפת הזומבים הבלתי נמנעת. ואם בדרך אנשים ילמדו איך להתכונן לאסונות אחרים ולהתמודד עמם, זה רק בונוס.

על פי האגודה זומבים הם: "גופת אדם שחזרה לחיים או אדם, שתוקפניים ללא לאות ומונַעים על ידי זיהום ביולוגי". הזומבים האלו רעבים בלי שובע לבשר אדם, ונשיכתם עלולה להפוך אחרים לזומבים. אלה הם הזומבים המודרניים שאנו מדמיינים במרבית המקרים כששומעים כיום את המילה "זומבי". אותם זומבים שפוגשים למשל ב"מלחמת הזומבים הגדולה" (World War Z), "המתים המהלכים", "זומבילנד", או "גאווה ודעה קדומה וזומבים". אך כשהזומבים הגיעו לראשונה לתרבות המערב הם היו שונים למדי.

גופות שחזרו לחיים הפכו לחלק מתרבות המערב. צילום מתוך "ליל המתים החיים" | נחלת הכלל
גופות שחזרו לחיים הפכו לחלק מתרבות המערב. צילום מתוך "ליל המתים החיים" | נחלת הכלל

שחר המתים החיים

מקובל שהמילה "זוֹמבי" הופיעה לראשונה באנגלית בשנת 1819 בספר "ההיסטוריה של ברזיל" של המשורר רוברט סאותי, שגם פרסם לראשונה את סיפור הילדים "זהבה ושלושת הדובים". עם זאת, יש עדויות לשימוש במילה 14 שנים לפני כן. סאותי כה אהב את המילה הזו, עד שקרא לחתול שלו "זומבי".

בספרו כתב סאותי על זוּמבי מפַּלמַארֶס, מנהיגה האפריקאי-ברזילאי של רפובליקת עבדים נמלטים בברזיל. מקור שמו של זומבי במערב אפריקה, והוא קשור למילים zumbi – שפירושה פֶטיש, חפץ קסום – ו-nzambi – שפירושה נשמה או אל – בשפות של קונגו, אנגולה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. מילים אלו מצאו את דרכן לאיים הקרביים עם העבדים שנחטפו לשם מאפריקה.

באמצע המאה ה-17 צרפת קיבלה שטח במערב האי היספניולה שבאיים הקרביים, שלימים יקרא האיטי. הצרפתים הביאו עבדים אפריקאים לעבוד בשדות קנה הסוכר ובמטעי הקפה, המירו את דתם לקתוליות והעבידו אותם עד מוות. כדי לפצות על התמותה של אלפי עבדים בשנה הצרפתים חטפו כל שנה עשרות אלפי אפריקאים, והביאו אותם כעבדים להאיטי. הסחר בעבדים הפך את האיטי לאחת המושבות העשירות של האימפריה הצרפתית. לקראת סוף המאה ה-18 הופקו בשטח האדמה הקטן הזה כ-60 אחוז מהקפה שנצרך באירופה ויותר סוכר מבכל המושבות הבריטיות בקריביים. באותה תקופה מספר העבדים בהאיטי הגיע לכ-700,000, רובם אפריקאים, בשליטת כ-30,000 מתנחלים לבנים.

בשנת 1791 פרץ מרד עבדים בהאיטי. הוא נמשך כ-12 שנים שבמהלכן המורדים הביסו בין השאר את כוחות הצבא ששלח נפוליון בונפרטה. ב-1804 הוקמה האיטי, המדינה העצמאית השנייה באמריקה, אחרי ארצות הברית.

האפריקאים שנחטפו להאיטי הגיעו ממקומות שונים והביאו איתם את אמונותיהם, שלא נזנחו גם לאחר שנכפה עליהם להתנצר. הדת שהתפתחה בהאיטי שילבה רעיונות מהנצרות הקתולית, מהדתות במערב אפריקה ומהאמונות של הילידים המקומיים. בזכות עצמאות האיטי דת זו לא דוכאה על ידי האדונים הלבנים הקתולים, והתפתחה למערכת האמונות ולדת הקרויות כיום ווֹדוּ.

הזומבים נולדו מאמונות עממיות שנגזרות מדת הוודו ומתקופת העבדות האלימה בהאיטי, שרק המוות משחרר ממנה. הזומבים של האיטי הם אנשים מתים חסרי נשמה שהקים לתחייה מכשף, הקרוי בּוֹקוֹר, כדי לשרת אותו כעבדים ללא רצון חופשי. זה הסיוט של כל עבד לשעבר: לקום לתחייה כאל-מת ולעבוד בכפייה לנצח.

​אמונות שנולדו ממסורות מקומיות, עבדות, ודת הוודו. זומבים בציור מהספר "האי הקסום" | נחלת הכלל
אמונות שנולדו ממסורות מקומיות, עבדות, ודת הוודו. זומבים בציור מהספר "האי הקסום" | נחלת הכלל

זה מקום קסום

כניסתם של הזומבים לתרבות הפופולרית החלה כשארצות הברית כבשה את האיטי מ-1915 עד 1934. אמריקאים שביקרו בהאיטי בזמן הכיבוש הוציאו ממנה סיפורים מעוררי פחד על וודו ועל זומבים. אחד מהם היה האדם שהחדיר את הזומבים לתרבות האמריקאית, וויליאם סיברוק (Seabrook): עיתונאי אמריקאי הרפתקן, סופר מסעות פופולרי, חובב שליטה וקשירות, אלכוהוליסט, קניבל ומתעניין בתורת הנסתר. בעקבות ביקורו בהאיטי פרסם סיברוק ב-1929 את ספרו "האי הקסום" שבו תיאר את חוויותיו מטקסי וודו שבהם השתתף, ואת הסיפורים ששמע מהמקומיים. באחד הפרקים הוא אף טען שפגש זומבים שעבדו בשדות קנה הסוכר.

הזומבים בסיפורים לבשו בגדים בלויים. הם הלכו בכבדות, מדשדשים ומתנודדים כמו אדם המום או שיכור. הדבר הגרוע ביותר בהם היה עיניהם. הם נראו כמו עיניים של אדם מת. הם לא היו עיוורים, אך בהו, כמו בקר, במבט לא ממוקד ובלי להבחין במתרחש סביבם. הם לא ענו כשפנו אליהם ואם בכלל השמיעו קולות, הם לא היו מובנים. כל שעשו הזומבים היה לעבוד בשדות לפקודת האדון שלהם, שהכה אותם אם עבדו לאט מדי או התעצלו לטעמו.

אסור היה להם לאכול בשר או מזון מתובל במלח, מאחר שזומבי שאוכל זאת מקבל מחדש את זכרונותיו ואת יכולת הדיבור. כשזה קורה הזומבים חוזרים לכפרים שלהם או למקום שבו נקברו, ומתים. לפעמים לפני שהם חוזרים למקום קבורתם הזומבים החופשיים נוקמים בבּוֹקוֹר שייצר אותם והורגים אותו. בנוסף למלח ולבשר, גם מות הבוקור משחרר את הזומבים שייצר אל מותם. כפי שהמוות של המהלכים הלבנים ("האחרים") או של מלך הלילה בסדרה "משחקי הכס" הורג את הזומבים, סליחה, את ה"רפאים" שהיו תחת שליטתם וכפי שקרה בסרט "הוקוס פוקוס".

סיברוק נבהל תחילה מסיפורי הזומבים ששמע ומהזומבים שפגש, אך התעשת וקבע כי אין שום דבר על טבעי בזומבים. אלה לא אל-מתים "אלא אנשים רגילים, מסכנים ופגועים בנפשם, אידיוטים, שכופים עליהם לעבוד עבודות פרך בשדות".

בפברואר 1932, שלוש שנים בלבד לאחר צאתו לאור של "האי הקסום", עלה בברודווי מחזה בהשראתו בשם "זומבי", של המחזאי קנת' ווב (Webb). המחזה עסק בבעלת מטע בהאיטי שבעלה הפך לזומבי, נחל כישלון חרוץ וירד אחרי 21 הצגות בלבד. באותה שנה האחים ויקטור ואדוארד הלפרין (Halperin) הוציאו את סרט הזומבים הראשון בהיסטוריה,"זומבי לבן" בכיכובו של בֶּלָה לוּגוֹסִי, שרק שנה לפני כן שיחק את הערפד המפורסם הרוזן דרקולה. לוגוסי גילם ב"זומבי לבן" מכשף רשע, בעל שדה קנה סוכר בהאיטי, שהפועלים שלו ומשרתיו הם זומבים שייצר.

יוצרי "זומבי לבן" לא נתנו קרדיט לסיברוק אף שהשתמשו בטקסטים ובתיאורים מפרק הזומבים בספרו, אך הוא לא תבע אותם על כך. לעומת זאת, המחזאי ווב תבע את האחים הלפרין על הפרת זכויות יוצרים. הוא הפסיד במשפט והשופט קבע שהמונח "זומבי" הוא נחלת הכלל.

עליית העניין בזומבים גרמה למדענים ולאנתרופולוגים לנסות לגלות את הבסיס לסיפורי הזומבים בהאיטי. ב-1937 פרסמה הסופרת והאנתרופולוגית האמריקנית זורה ניל הרסטון (Hurston) את ספרה "סַפֵּר לסוס שלי", שבו תיעדה את מחקרה על המנהגים והאמונות בהאיטי. הרסטון טענה שהזומבים אמיתיים, שפגשה אותם ושאפילו צילמה זומבית באחד הכפרים בהאיטי. לטענת אחת המשפחות שראיינה, הזומבית הייתה פלישיה פליקס-מנטור, קרובת משפחה שלהם שמתה שלושים שנה לפני כן ב-1907 וסבלה מצליעה בעקבות שבר ברגליה. הזומבית הלא מתקשרת אכן צלעה והלכה לאט. אולם, הרסטון ספגה לעג על דיווחיה: האישה שצילמה לא הייתה אל-מתה אלא אישה פגועת-גוף שסבלה כנראה גם ממחלת נפש. אחת המשפחות בכפר האמינה שהיא פליקס-מנטור ששבה מהמתים, ואימצה אותה. צילום רנטגן אף הראה שבניגוד לפליקס-מנטור, היא מעולם לא שברה רגל.

בית המשפט קבע כי המונח "זומבי" הוא נחלת הכלל ואין עליו זכויות. מתוך הסרט "זומבי לבן" | נחלת הכלל
בית המשפט קבע כי המונח "זומבי" הוא נחלת הכלל ואין עליו זכויות. מתוך הסרט "זומבי לבן" | נחלת הכלל

אבקת אינסטנט זומבי

במהלך השנים נראה היה שאין לזומבים בסיס במציאות. היו כמה מקרים של אנשים שלכאורה חזרו לכפרם כזומבים אחרי מותם, או שטענו ששימשו במשך שנים זומבים בשירותו של בוקור שעם מותו השתחררו משליטתו. אנשים אלה היו נוכלים שניסו להתחזות לאדם אחר, או כמו "פליקס-מנטור", אנשים הסובלים ממחלות נפש שאחרים – או אפילו הם – האמינו באמת ובתמים שהם זומבים. כל זה השתנה, לכאורה, ב-1980 כשאדם בשם קליירוִיאוּס נרסיס (Narcisse) צעד לתוך כפר במרכז האיטי וניגש לאחת הנשים שם. הוא סיפר לה שהוא אחיה, שמת ונקבר לפני 18 שנים. האישה האמינה לו מאחר שהציג את עצמו בכינוי שרק היא ובני משפחה קרובים מכירים והוסיף פרטים נוספים המוכרים רק להם.

בניגוד למקרים הקודמים של אנשים שטענו כי היו זומבים, יש תיעוד למותו של נרסיס. ב-30 באפריל 1962 הוא הגיע לבית חולים אמריקאי בהאיטי כשהוא סובל מחום גבוה ויורק דם. שלושה ימים לאחר מכן הוא מת ונקבר. לטענתו הוא היה מודע לכל מה שקורה אך לא יכל לזוז ולדבר.

על פי סיפורו, בלילה שבו נקבר הוציא אותו בוקור מקברו, "החזירו לחיים" כזומבי, ושלח אותו לעבוד עם זומבים אחרים בשדה קנה סוכר בצפון האיטי. רק כשהבוקור מת, הוא והזומבים האחרים השתחררו משליטתו ונרסיס הלך למצוא מחדש את משפחתו. למרות זאת, נרסיס לא הצליח להוליך חוקרים לשדה שבו הועבד לכאורה.

מאחר שמותו של נרסיס תועד ברשומות בית חולים הוא משך את תשומת ליבו של פסיכיאטר בן האיטי, שניסה במשך שנים למצוא זומבי "אמיתי" כדי לגלות איך הם נוצרים. הפסיכיאטר האמין שזומבים הם לא מתים שקמים לתחייה, אלא נוצרים באמצעות חומרים שיוצרים מראית עין של מוות באנשים חיים. עתה, כשחשב שבידו עדות לכך שיש זומבים אמיתיים, הוא הצליח לגייס לנושא חוקרים מארצות הברית. הוא יצר קשר עם נתן קליין (Kline), פסיכיאטר וחלוץ בתחום הפסיכו-פרמקולוגיה – חקר השפעת תרופות על תהליכים נפשיים והתנהגות. ב-1982 שלח קליין להאיטי את וויד דייוויס (Davis), בוטנאי וסטודנט לדוקטורט בביולוגיה באוניברסיטת הרווארד.

בהאיטי הלך דייויס למופעי כישוף והתפעל מהם ללא עדות כי הפעיל חשיבה ביקורתית. הוא נפגש עם כמה בוקורים ושילם להם סכומים שלא חשף, עד שלבסוף רכש שמונה "אבקות זומבים" מבוקורים מאזורים שונים בהאיטי. לטענתו שילם 300 דולר לכל אבקה. האבקות היו שונות, אך שבע מהן הכילו את אותם ארבעה רכיבים: שרידים של אדם, של קרפדת קנים (Rhinella marina), של אילנית מקומית (Osteopilus dominicensis) ושל מינים שונים של נַּפּוּחִיתִיִּים ("אבו נפחא", Tetraodontidae).

בגופם של דגי הנפוחית מצוי הרעלן טטרודוטוקסין הקרוי על שמם המדעי. זה אחד החומרים הרעילים בעולם, והוא רעיל לאדם יותר מפי 1000 מציאניד. טטרודוטוקסין הוא הרעלן הקיים בפוּגוּ, דג ממשפחת הנפוחיתיים המוגש במסעדות יפניות ושאם השף טועה בהכנתו הוא עלול להרוג את הסועדים. גם בישראל מתרחשות מדי פעם הרעלות בעקבות אכילה בשוגג של לָגִינוּן, דג מאותה משפחה שפלש לים התיכון מהים האדום דרך תעלת סואץ .

הרעלן של דגי הנפוחית הוא לדברי דייוויס, המפתח ליצירת הזומבים. כשהבוקורים נותנים לקורבן את האבקה, הטטרודוטוקסין שבה משתק אותו, מאט את קצב ליבו וגורם לו להיראות כמת. כמה שעות לאחר מכן, לרוב אחרי שכבר נקבר, הקורבן מתאושש ו"קם לתחייה" לבדו או בעזרת הבוקור. מאחר שנקבר וגדל בתרבות שבה מאמינים בזומבים, ה"מת החי" החדש מאמין שהפך ל"זומבי", לעתים בסיוע הבוקור שנותן לו סמים מערפלי הכרה, כמו צמח הדטורה המכונה "מלפפון הזומבים", וכן מכה אותו.

אולם, רוב החוקרים לא מסכימים עם טענתו של דייוויס. לטענת החוקרים בדיקות מעבדה של האבקות מעלות שכמות הטטרודוטוקסין בהן זניחה ולא יכולה לגרום להשפעה כלשהי. כמו כן, גם אם הרעלן יכול לגרום למצב דמוי מוות, ספק רב אם הבוקורים מסוגלים לתת את המינון המדויק הדרוש לכך, בלי להרוג את קורבנם או לחילופין - לא  להשפיע עליו כלל. בנוסף, יש מדענים שטוענים כי דייוויס הסתיר ממצאים שלא תאמו את טענותיו.

מי שגדל בתרבות שבה מאמינים בזומבים, קל לו יותר להאמין שהפך לזומבי בעצמו. מתוך "ליל המתים החיים" | נחלת הכלל
מי שגדל בתרבות שבה מאמינים בזומבים, קל לו יותר להאמין שהפך לזומבי בעצמו. מתוך "ליל המתים החיים" | נחלת הכלל
 

להרגיע את העצבים

גם אם באבקות הזומבים היה ריכוז משמעותי של טטרודוטוקסין הן ככל הנראה לא יכלו  לגרום לקורבן להיראות מת באופן משכנע.

טטרודוטוקסין פועל על תעלות נתרן, שהן תעלות חלבון שנמצאות בעיקר בתאי עצב ותאי שריר. כשהתעלות האלו פתוחות הן מאפשרות ליונים (אטומים טעונים) של נתרן להיכנס לתאים, ופעילותן מאפשרת העברה של אותות עצביים. טטרודוטוקסין חוסם את מעבר יוני הנתרן דרך התעלות, ולכן מונע מעבר של האות העצבי והשרירים אינם מסוגלים להתכווץ. כתוצאה מכך נגרם שיתוק, וכשהרעלן מגיע לשרירי הנשימה - גם מוות. הרעלן לא פועל על כל תעלות הנתרן בגוף בצורה שווה, והשפעתו על הלב, למשל, חלשה בהרבה מאשר על שרירי התנועה.

כשבולעים את הרעלן, למשל במסעדה יפנית, מתחילים להרגיש עקצוצים בשפתיים ומאבדים את התחושה בהן תוך כ-30 דקות. לאחר מכן מתחילים להזיל ריר, ולעתים יש בחילה, הקאות ושלשולים. בהמשך אובדן התחושה מתפשט בגוף, ומופיעים קשיי הליכה ודיבור. בשלב זה התסמינים מחמירים: הקורבן משותק, שריריו רפויים והוא מפתח קשיי נשימה שעלולים להוביל למותו, הדופק שלו נחלש ואישוניו מפסיקים להגיב לאור. אם נחשף לכמות גדולה של הרעלן הוא עלול לאבד את הכרתו. הוא גם מפסיק לנשום וימות אם לא יונשם. מי שלא מת מתאושש לאחר כמה שעות ללא נזק קבוע.

אחדים מהתסמינים יכולים אולי להסביר איך אדם יכול להיות משותק, עם דופק חלש ובהכרה מלאה, אך הם אינם דומים לתסמיני הזומבים, ואף לא לתיאורים של דייוויס שלא הזכיר שיתוק רפה. נראה שהזומבים של האיטי הם בדיה, או מקרים של טעות בזיהוי ואנשים עם מוגבלות שכלית או מחלות נפש. עם זאת, לטטרודוטוקסין יש שימוש אחר אצל בני אדם – שיכוך כאבים מסוימים ולטיפול בבעיות לב.

הרעלן חוסר את תעלות הנתרן בעצבים המוטוריים, ומשתק שרירים רבים. דג Diodon holocanthus | מקור: Science Photo Library
הרעלן חוסם את תעלות הנתרן בעצבים המוטוריים, ומשתק שרירים רבים. דג Diodon holocanthus | מקור: Science Photo Library

הם באים לתפוס אותך, ברברה

לאחר כמה עשורים שבהם המילה זומבי התייחסה למתים חיים המשרתים אדון, כמו הזומבים של האיטי, בא לעולם הזומבי המודרני: יצור אלים, תוקפני, אוכל אדם שלא יודע שובע, שאפשר להרוג רק על ידי פגיעה בראשו.

הזומבים המודרניים הראשונים הופיעו ב-1968 בסרט דל התקציב "ליל המתים החיים" של ג'ורג' אנדרו רומרו (Romero), סרט שלא היה בו אפילו זומבי אחד. או לפחות לא יצור שנקרא כך. רומרו שאב השראה לסרטו מכמה מקורות, כשהעיקרי שבהם הוא הספר של ריצ'רד מת'סון (Matheson) "אני האגדה" משנת 1954. בספר הזה מגיפה עולמית הנגרמת מחיידק הפכה את כל האנושות, פרט לגיבור, ליצורים אלימים דמויי ערפד. במקום ערפדים יש בסרט של רומרו גופות טריות שקמות לתחייה, ובעצת שותפו לכתיבה ג'ון א. רוסו (Russo), הן טורפות בשר אדם. רוב הזמן, כשהם לא רדפו אחר בן אדם בריצה קלה, המתים החיים האלו זזו בכבדות ובגמלוניות כמו הזומבים בסרט "זומבי לבן", מקור השראה נוסף של רומרו.

למרות זאת, רומרו לא השתמש במילה "זומבי" כשתיאר את היצורים ב"ליל המתים החיים". הוא קרא להם גוּל (Ghoul, טורפי גופות מפלצתיים), מאחר שחשב על זומבים כמשרתים הלא-באמת-מתים של האיטי. הוא האמין שיצר מפלצת חדשה לחלוטין, גם אם שאל רעיונות מסרטי זומבים וערפדים קודמים. לאחר שהסרט יצא לאקרנים הכתבות בעיתון והביקורות עליו התייחסו למתים החיים המופיעים בו כ"זומבים", והכינוי דבק. רומרו עבר לקרוא לגוּלים שלו זומבים, וכך קרא להם בסרט ההמשך מ-1978, "שחר המתים".

עלילת "ליל המתים החיים" נסובה סביב אישה בשם ברברה וגבר בשם בן שמסתתרים עם קבוצת אנשים בבית בפנסילבניה מפני נחיל של גופות שקמו לתחייה. ברברה הגיעה לבית ופגשה את בן לאחר שהיא ואחיה הותקפו בבית קברות על ידי אדם מוזר, שממנו רק היא הצליחה לברוח. הגופות, מתברר, הונפשו בעקבות קרינה שמקורה בלווין של NASA שחוזר מנוגה, ההופכת כל מי שמת לאחרונה לאל-מת אוכל אדם. למרות זאת, הקונפליקטים האמיתיים בסרט הם בין בני האדם החיים ולא בינם לבין המפלצות הקניבליות שבחוץ. הסרט המלא:

 

הסרט הוא בין הסרטים האמריקאיים הראשונים שבהם הגיבור הראשי הוא שחור, וסרט האימה הראשון שבו שחקן שחור קיבל תפקיד כזה. הוא גם הראשון שבו הזומבים לא נשלטים על ידי אדון חיצוני. במקום זאת הם גופות מונפשות אוכלות אדם, מידבקות (או לפחות בעלות נשיכה מזוהמת קטלנית) ושעולות במספרם על בני האדם. כמו כן, לראשונה מופיע הממשל שמנסה להתמודד עם המצב. רומרו אף ניצל את הזומבים כמטפורה, כדי למתוח ביקורת חברתית ופוליטית, במקרה זה על ממשל לא יעיל ובאופן מרומז גם נגד מלחמת וייטנאם, וכדי להראות שאפילו בשעת מתקפת זומבים האיום האמיתי על האנושות הוא בני האדם. זומבים שבעבר ייצגו את הפחד מהעבדות הוחלפו בזומבים שמגלמים פחדים של החברה האנושית המודרנית.

חיים לאחר המוות

בגלל טעות של מפיצי "ליל המתים החיים" הסרט יצא לנחלת הכלל מהיום הראשון וכך אפשר פריחה של סרטים ש... שאלו את הרעיונות שהופיעו בו בלי להסתכן בהפרת זכויות יוצרים, כמו המקרה עם הזומבים הקודמים. מצב זה עודד יצירתם של סרטים נוספים ותת-הז'אנר החדש של סרטי אימה, "סרטי זומבים", פרח. גם אם סרטי הזומבים החדשים, של רומרו ושל אחרים, שינו קצת את הזומבים – מאיטיים למהירים או מאל-מתים לחיים – או את הגורם להופעתם, כמעט כל הסרטים דבקו בשימוש בזומבים המודרניים להעברת ביקורת נוקבת על החברה האנושית וכדי לחשוף את הטבע האמיתי של האדם.

משנות ה-2000 הזומבים התעוררו וזכו לפריחה מחודשת. ב-2002 יצא "האויב שבפנים", הסרט הראשון בסדרה ארוכה של סרטי זומבים המבוססים על משחק המחשב הפופולרי "Resident Evil". הזומבים בסרט ובמשחקים נוצרים בעקבות הדבקה בנגיף T, נגיף מהונדס גנטית שיצר תאגיד "אמברלה", והוא מסוגל להדביק יצורים חיים או מתים.

באותה שנה יצא לקולנוע סרט זומבים בריטי דל תקציב בשם "28 יום אחרי", שזכה להצלחה כלכלית אדירה ולביקורות מהללות והעניק חיות חדשה לז'אנר. ה"זומבים" בסרט לא היו מתים חיים איטיים, אלא אנשים חיים לחלוטין, מהירים, אלימים ומלאי זעם. הם נוצרו לאחר שמתנגדים לניסויים בבעלי חיים שפרצו למעבדת מחקר בקיימברידג', לא שעו לאזהרות המדען העובד שם ושיחררו שימפנזים המודבקים בנגיף הדמיוני "זעם". השימפנזים תקפו את מחלציהם והדביקו אותם בנגיף שהפך אותם תוך זמן קצר ל"זומבים" מלאי חימה וחסרי בינה שכל מה שהם רוצים זה להרוג אנשים שלא מודבקים בנגיף או להדביק אותם. המחלה מתפשטת במהרה בכל האי הבריטי. המודבקים בסרט חסרי כל יצר הישרדות, אינם טורפי אדם ובסופו של דבר ימותו מאפיסת כוחות ומרעב. גם סרט זה, כמו סרטי הזומבים שלפניו, מעביר ביקורת על החברה האנושית, ומראה באמצעות חיילים בריטים חסרי מעצורים שבני אדם "רגילים" מסוכנים יותר מכל זומבי.

ההצלחה המסחררת של "28 יום אחרי" הובילה לפרסום מוגבר של יצירות הקשורות לזומבים: ב-2004 יצאו רימייק לסרט "שחר המתים" של רומרו וקומדיית הזומבים המוצלחת הראשונה "מת על המתים" (Shaun of the Dead). החל מ-2005 רומרו חזר להוציא סרטי זומבים, וב-2009 יצאה קומדיית זומבים נוספת בשם "ברוכים הבאים לזומבילנד", שסרט ההמשך שלה יצא השנה. בחודש הבא אמורה לעלות קומדיית זומבים נוספת, "המתים לא מתים". ב-2010 התחילה סדרת הטלוויזיה המצליחה "המתים המהלכים", שמשודרת עד היום ומבוססת על סדרת קומיקס שפורסמה לראשונה ב-2003. אפילו בישראל נוצרו שני סרטי זומבים, אחד קומדיה קצרה בשם "מורעלים" והשני "בשר תותחים", סרט באורך מלא על יחידה מובחרת בצה"ל המותקפת על ידי זומבים בלבנון. בנוסף ספרים כמו "מלחמת הזומבים הגדולה" ו"המדריך להישרדות מול מתקפת זומבים" של מקס ברוקס או "הנערה עם כל המתנות" של מ. ר. קרי, היו רבי מכר.

הטריילר של הסרט "המתים לא מתים":

מתקפת מפיצי המחלות

הזומבים בסרטים החדשים הופכים לכאלו לא בגלל כישוף, קרינה או גזים, אלא בגלל גורמי מחלה מידבקים. מאחר שמקור הזומבים האלו מידבק ולא תלוי בכשפים, אפשר להשתמש בהם במדע האפידמיולוגיה, חקר מחלות באוכלוסייה, כאלגוריה להתפשטות מחלות מידבקות. כמו כן, הם פותחים פתח ללמידה על גורמי מחלות בעולם האמיתי ולדיון, תוך הקפדה על שמירה על ארשת פנים רצינית, על גורמי המחלה היוצרים זומבים. לרוב גורמי המחלה האלו הם נגיפים, אך גם פטריות, טפילים אחרים ואפילו פריונים, שהם חלבונים פגומים הגורמים למחלות כמו "הפרה המשוגעת".

ב"האויב שבפנים", למשל, יצורים מתים הנדבקים בנגיף T קמים לתחייה. כמובן שהדבקה של יצורים מתים בנגיף המנפיש אותם לצרכיו היא דמיונית לחלוטין. מתים אינם חוזרים לחיים. ובכל זאת, מחקר שהתפרסם ב-2017 ונערך בעכברים ובדגים הראה שתהליכים ממשיכים להתרחש בגוף גם לאחר מותו הרשמי. המחקר הראה כי ביטוי גנים בתאים שונים בגוף ממשיךלהשתנות עד ארבעה ימים לאחר המוות. בין השאר יש עלייה בביטוי גנים המעורבים בתהליכי דלקת, בהתפתחות עוברית ובסרטן. החוקרים סבורים ששינוי זה מתרחש מאחר שמערכות בקרה, שמנעו מהגנים האלו להתבטא כשהחיה הייתה בחיים, מתפרקות לאיטם לאחר המוות וכך מאפשרות לגנים שדוכאו להתעורר לחיים לזמן קצר. הבנת ה"חיים שלאחר המוות" האלו יכולה לעזור לשפר השתלת איברים, שאולי נכשלת גם בגלל גנים שיצאו משליטה עם מות התורם. כמו כן, אם תאי הגוף אכן פעילים גם אחרי המוות, קל יותר לקבל את הרעיון הדמיוני של טפיל כלשהו שיכול להשתלט על הגופה הטרייה, לספק לה אנרגיה ולהפעיל אותה לצרכיו.

זה המקרה של הנגיף שהופך אנשים לזומבים בספריו של מקס ברוקס. לאחר ההדבקה מאדם נגוע בעקבות נשיכה, השתלת איבר או מגע אחר עם נוזלי גוף, הנגיף נודד למוח מתרבה בו והורס את רובו. הוא גורם למוות של כל מי שנדבק בו ומנפיש אותו מחדש כזומבי אלים אוכל אדם. עם זאת, הנגיף לא מסוגל להדביק אדם מת, אפילו אם הגופה טרייה. הוא חייב לחדור לגוף לפני המוות. פרט לכל הקטע של להחיות מתים ומהירות התפרצות המחלה הנגיף הדמיוני הזה מזכיר את נגיף הכלבת. הנגיף הזה יכול להדביק כל יונק. הוא מופרש ברוק ומועבר לרוב בנשיכה של חיה נגועה. ממקום הנשיכה הוא מתקדם לאורך תאי העצב עד שהוא מגיע למוח וגורם לדלקת חריפה, לשינויי התנהגות ולבסוף למוות. מאה אחוז מהנדבקים מתים אם הם לא מקבלים חיסון זמן קצר לאחר החשיפה לנגיף.

בסדרה "המתים המהלכים" כל אוכלוסיית העולם נדבקה ללא ידיעתה בגורם המסתורי היוצר זומבים, עוד לפני תחילת הסדרה. האנשים המודבקים הם נשאים, והמחלה מתפרצת אצלם והופכת אותם לזומבים, למתים מהלכים, רק לאחר מותם – בעקבות זיהום מנשיכת זומבי או מסיבות אחרות. הם קמים לתחייה כל עוד מוחם שלם, מאחר שכמו הנגיף בסיפוריו של מקס ברוקס, גורם המחלה בסדרה חודר למוחם ומפעיל בו עם מותם את התהליכים הבסיסיים ביותר, שמאפשרים להם לשוב ולהסתובב כמת מהלך.

באחד מפרקי הסדרה, השורדים מגיעים למה שנותר מהמרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) באטלנטה. החוקר במרכז מציג להם סרטון של סריקת מוח אדם בזמן מותו וחזרתו כמת מהלך, ומסביר: "[הגורם] פולש למוח בדומה לדלקת קרום המוח (מנינגיטיס), בלוטות יותרת הכליה מדממות, המוח כבה ואחריו האיברים החיוניים.... [הגורם מפעיל מחדש] רק את גזע המוח. הוא גורם להם לקום ולזוז. האונה המצחית, הנאוקורטקס ("קליפת המוח החדשה"), החלק האנושי. זה לא חוזר. ה"אתה". זו סתם מעטפת שמונעת על ידי אינסטינקטים, ללא מחשבה".

הכל בראש

העובדה שפגיעות במוח מובילות לשינויי התנהגות אינה מפתיעה, לפחות בימינו, ותרופות המשפיעות על המוח, גירוי חשמלי של אזורים בו או ניתוחי מוח משמשים לטיפול בהפרעות שונות.

דוגמה מפורסמת לשינויים כאלו היא המקרה המוזר של פיניאס גייג' (Gage), בן 25 שעבד כמנהל עבודה בהנחת מסילות רכבת דרומית לישוב קבנדיש שבמדינת ורמונט בצפון מזרח ארצות הברית. ב-13 בספטמבר 1848 פיצוץ שנועד לפינוי תוואי המסילה העיף לעבר גייג' מוט ברזל שאורכו מטר. המוט עבר דרך ראשו ומוחו של גייג', וניקב את האונה המצחית שלו. למרבה ההפתעה גייג' שרד, ואף לא איבד את ההכרה, אך אישיותו השתנתה לחלוטין בעקבות הפציעה. חבריו אמרו ש"הוא כבר לא גייג'", הוא הפך מאדם אחראי, שקול קפדן ונורמטיבי לילדותי, גס רגזן וחסר אחריות, ופוטר בסופו של דבר. כיום יודעים שהאונה המצחית קשורה בין היתר לשליטה בדחפים ולהתנהגות בחברה.

סרטון קצר של "כאן" על פיניאס גייג':  

לילה אחד ב-2009 סטיבן שלוזמן (Schlozman), פסיכיאטר ילדים המלמד קורס על פסיכולוגיה של סרטי אימה באוניברסיטת הרווארד, צפה ב"ליל המתים החיים". כדי להסיח את דעתו מהדאגה לאשתו, שבדיוק התגלה שחלתה בסרטן השד, הוא החליט לנסות להבין מה הם הנזקים המוחיים שיכולים להוביל להתנהגות של הזומבים. הוא החליט שהזומבים סובלים מבעיה שהמציא: תסמונת ניוון עצבי אטקסי המלווה בחוסר תחושת שובע (Ataxic Neurodegenerative Satiety Deficiency Syndrome). זו בסך הכל דרך מסובכת לומר שזומבים גמלוניים, הולכים לאט, סובלים מפגיעה מוחית ורעבים כל הזמן.

על פי שלוזמן הליכתם הטיפוסית של הזומבים מקורה בפגיעה בתפקוד המוחון (צרבלום) וגרעיני הבסיס, אזורים במוח שחיוניים לביצוע תנועות חלקות ורציפות. מחלת פרקינסון, לדוגמה, מאופיינת בניוון של תאי עצב בגרעיני הבסיס. כמו אצל גייג', האונה המצחית של הזומבים פגומה, רוב הפעילות הקוגניטיבית שלהם פגומה וגם אין להם שליטה בדחפים. כתוצאה מכך האמיגדלה, מבנה מוחי קטן דמוי שקד, משפיעה על רגשותיהם ללא הגבלה ומגבירה את הזעם והתוקפנות שלהם. הרעב הבלתי פוסק נובע מנזקים לחלקים בהיפותלמוס, אזור במוח שאחראי בין היתר על תחושת הרעב והשובע, שמונעים מהזומבים להרגיש שובע, כפי שאולי מתרחש אצל אנשים הלוקים בתסמונת פראדר-וילי וסובלים מרעב תמידי. ולמה זומבים נאנחים וגונחים? שלוזמן טוען שעם תזונה כמו שלהם הם כנראה סובלים מעצירות באופן קבוע.

שלוזמן מרחיב עוד על הגורם האפשרי למגיפת הזומבים בספרו "נתיחות הזומבי" משנת 2011: סוג חדש של פְּרִיוֹן. פריונים הם חלבונים שהגרסה הלא תקינה שלהם יכולה להיקשר לחלבון תקין ולשנות את צורתו לגרסה הפגומה, וכך לגרום לתגובת שרשרת. כשהחלבונים הפגומים מצטברים במוח הם הורגים תאי עצב והמוח נעשה לספוגי ומחורר.מחלת הקוּרוּ, לדוגמה, היא מחלת פריונים שנדבקים בה מאכילת מוח של אדם. החולים בה סובלים מתסמינים שאולי ישמעו לכם מוכרים: הליכה גמלונית, אבדן קואורדינציה, ירידה ביכולות הקוגניטיביות, אבדן יכולת הדיבור הופעת פצעים על גופם ולבסוף מוות.

בסרט זומבילנד מגיפת הזומבים התפרצה בגלל גרסה של מחלת הפריונים "הפרה המשוגעת". אולם, במציאות פריונים לא עוברים מאדם לאדם ולכן אין סיכוי שיוכלו ליצור זומבים מידבקים. כדי לפתור זאת שלוזמן ממציא בספרו פריון ששולב עם נגיף השפעת כך שהוא יכול לעבור באוויר. כשדיבר על כך ברדיו והתראיין לתוכנית בידורית כאילו הסיפור שכתב היה אמיתי עורר שלוזמן בטעות היסטריה קלה. חלק מהמאזינים האמינו שמסתובבת בחוץ מחלה היוצרת זומבים ולא ידעו מה לעשות, בדומה למאזינים לתסכית הרדיו שהפיק ב-1938 אורסון וולס למלחמת העולמות. זה נשמע מוזר שאנשים מאמינים לסיפורים כאלו, אבל במהלך התפרצות האבולה ב-2014 הסתובבו ברשת סיפורים על מתים שהנגיף הקים לחיים ועל הסכנה לאפוקליפסת זומבים והיה צורך להפריכם. גם עכשיו אפשר למצוא אנשים שמאמינים בדברים מופרכים כמו כדור הארץ שטוח או שחיסונים מסוכנים.

האדון שבפנים

בחלק מסיפורי הזומבים, הגורם המידבק שיוצר את הזומבים לא גורם לנזק מוחי אלא משנה את ההתנהגות של הפונדקאי שלו, של האדם שהדביק. נגיף הזעם ב-"28 יום אחרי" הוא אולי דוגמה לכך. במשחק המחשב "האחרון מבינינו" (The Last of Us) ובספר (המומלץ בחום) "הנערה עם כל המתנות", גרסה מוטנטית בדיונית של הפטרייה הטפילית האמיתית לחלוטין Ophiocordyceps unilateralis היא הגורם למגיפת הזומבים. אלו שנדבקו בפטרייה נשלטים על ידה והופכים ליצורים רעבים ואלימים, מאבדים את רוב יכולותיהם השכליות וניזונים בעיקר מבני אדם. ככל שעובר יותר זמן מההדבקה המודבקים עוברים עוד שינויים. אלה זומבים חיים ולא מתים ואמנם אין להם בוקור ששולט עליהם, אך יש להם אדון – הטפיל הגדל בתוכם.

בניגוד לזומבים הקודמים שהוזכרו, טפילים שמשתלטים על יצורים אחרים והופכים אותם למעין זומבים קיימים בטבע במציאות. עם זאת, לא ידוע על טפילים כאלו ששולטים בבני אדם – אפילו נגיף הכלבת לא גורם לאנשים המודבקים בו להסתובב בחוץ ולחפש בני אדם אחרים לנשוך.

בעולם שלנו פטריית אופיוקורדיספס שולטת על נמלים, לא על בני אדם, ולכן היא מכונה בשם המאוד לא מפתיע "פטריית הנמלים הזומביות". היא מטפילה נמלים כבר עשרות מיליוני שנים ומוכרת למדע יותר ממאה שנים: גילה אותה בשנת 1859 אחד מאבות תאוריית האבולוציה אלפרד ראסל וואלאס.

הפטרייה גורמת לנמלה המודבקת בה ללכת באופן מוזר, כמו זומבי, לעזוב את הקן, לטפס על צמח ולהיצמד בעזרת לסתותיה לחלק התחתון של עלה. הנמלה מתה תוך כעשרה ימים, אך הפטרייה "מוכנה" לכך: היא מפרקת את שרירי הלסת של הנמלה לאחר שזו נצמדת לתחתית העלה, וכך הנמלה נותרת מקובעת לעלה לאחר מותה. כעת יכולה הפטרייה להצמיח גוף פרי שיבקע מראש הנמלה ויפזר נבגים מידבקים. הנבגים יחדרו לגופן של הנמלים המתרוצצות מתחת לצמח וינבטו בתוכן. הפטרייה תתפשט בגוף הנמלים ותוך 16–25 ימים תשלח גם אותן למותן בדרך דומה.

עד לפני כשנה וחצי סברו חוקרים שהפטרייה חודרת למוחן של הנמלים כדי לשלוט עליהן, אולם התברר שתאי הפטרייה נמצאים בכל גוף הנמלים – הראש, החזה, הבטן, הרגליים והשרירים – פרט למוח. החוקרים שגילו זאת משערים שהפטרייה שומרת על מוח הנמלים מאחר שנזק למוח עלול להרוג אותן מוקדם מדי, לפני שהפטרייה תוכל לנצל אותן כדי להתרבות ולהדביק נמלים נוספות. במקום זאת היא שולטת על הנמלים בדרכים אחרות. אולי בשליטה ישירה על השרירים, כשהנמלה המסכנה נעה כבובה על חוט, כשגופה לא מציית למוחה. או – יותר סביר – בעזרת שחרור כימיקלים מסוימים לתוך המוח התקין. זו אגב הסיבה שלא סביר כי זומבים יאכלו את מוחות קורבנותיהם, פרט לאולי בפרודיות זולות. זומבים לא יכולים להתקיים ללא מוח וקורבנות שמוחם נאכל לא יקומו לחיים כזומבים.

נמלה רחוקה אבולוציונית מבני אדם, ובטבע אפשר למצוא טפילים שמסוגלים לשנות את התנהגותם של בעלי חיים שקרובים אלינו בהרבה. אחד מהם הוא דג הקִילִי. כשדגים אלה נדבקים בעלקת (Trematoda), תולעת שטוחה טפילית, הם שוחים קרוב לפני המים ומדי פעם "קופצים" ומציגים את בטנם הכסופה וכך מושכים עופות אוכלי דגים. עופות מים אוכלי דגים הם הפונדקאים הסופיים של העלקת, כלומר רק בהם היא יכולה להתרבות ברבייה מינית. דגים לא מודבקים נוהגים להתרחק מפני המים ונטרפים הרבה פחות מדגים מודבקים.

העלקת של דגי קילי מתחילה את חייה בחלזונות מים שנדבקו מביצים בלשלשת העופות. היא יוצאת מהחלזונות למצוא דג, חודרת לגופו דרך הזימים ועושה את דרכה למוחו. במוח הדג העלקת מפרישה כימיקלים שמורידים את רמות המוליך העצבי סרוטונין ומעלים את רמות הדופמין. ככל הנראה זה קשור לשינוי בהתנהגות הדג.

דוגמה מפורסמת עוד יותר לטפיל שמשנה את התנהגות הפונדקאי שלו היא הטפיל החד תאי טוֹקסוֹפּלזמה גוֹנדי (Toxoplasma gondii), או טוקסו בקיצור, שמסוגל להדביק מגוון יונקים ועופות ושהפונדקאי הסופי שלו הוא חתול. בדרכו לחתול טוקסו מדביק חולדות ועכברים, חודר למוחם וגורם להם לאבד לנצח את הפחד המוטבע בהם מפני חתולים, ורק את הפחד הזה. בדרך זו החתול משיג ארוחה בקלות וגם נדבק בטוקסו שמגיע למעי שלו. במעי החתול הטפילים מתפתחים לבוגרים ושם גם מתרחשת הפריה. הצאצאים מופרשים עם צואת החתול וממתינים עד שהם מצליחים להדביק פונדקאי ביניים חדש.

בניגוד לסיפורים, לא נמצא קשר בין תופעת ה-crazy cat lady וטוקסו. הוא אינו משפיע על התנהגות בני אדם או קרוביהם.

נמלה שהפטרייה הקטלנית גרמה לה להיתלות מתחת לעלה. גוף הפרי של הפטרייה בוקע מראש הנמלה | צילום: אוניברסיטת Penn State
נמלה שהפטרייה הקטלנית גרמה לה להיתלות מתחת לעלה. גוף הפרי של הפטרייה בוקע מראש הנמלה | צילום: אוניברסיטת Penn State

איך לשרוד מתקפת זומבים

אף שזומבים אינם אמיתיים, עדיין אפשר ללמוד מהם הרבה. הספר "נתיחות הזומבים" של שלוזמן הוא כלי ללימוד מדעי המוח. ה-CDC אף התייחס לתסמונת שהמציא שלוזמן כשבמהלך חודש המודעות לזומבים של 2011 השתמש באפוקליפסת זומבים כתירוץ ללמד מוכנות למצבי חירום ולאסונות. הפרסום היה כה מוצלח שאתר ה-CDC קרס בגלל עומס גולשים. שנה לאחר מכן פרסם ה-CDC כללי עשה ואל תעשה כדי לשרוד בעולם של "המתים המהלכים". בנוסף, אפשר למצוא באתר ה-CDC קומיקס ומערכי שיעור על מוכנות לאפוקליפסת זומבים. גם צבא ארצות הברית ומשרד ההגנה שלה משתמשים בזומבים ככלי אימון להתמודדות עם אסונות גדולים ולא צפויים.

העצות של ה-CDC, למקרה שאתם תוהים, הן להכין ערכת חירום הכוללת כשלושה וחצי ליטר מים ליום לכל אדם, מזון משומר או מזון אחר שלא דורש תנאים מיוחדים, כלי עבודה בסיסיים, רדיו וסוללות, תרופות,  ערכת עזרה ראשונה, מסמכים חשובים ועוד. כמו כן, צריך לקבוע מקום מפגש בטוח במקרה חירום ונתיב מילוט חופשי מאיומים. מה שחסר ברשימה של ה-CDC הוא כלי נשק, אולי לא מפתיע בהתחשב בכך שמטרתם האמיתית של הערכה ושל הכללים המופיעים באתר היא להכין את הגולשים למצבי חירום נפוצים ומשעמים יותר מזומבים: הוריקן, שיטפון או מגיפה רגילה.

בבלוג שלה, האפידמיולוגית קרן לנדסמן הוסיפה טיפים משלה להתגוננות מזומבים ממחלות לא ידועות.

אם בכל זאת תתפרץ אפוקליפסת זומבים, מודלים מתמטיים שמשמשים גם לחקר התפרצות מגיפות נטולות זומבים, הראו שאפשר לשרוד ואולי אף לבלום אותה.

ב-2009 צוות מתמטיקאים מקנדה פרסם מודל שחוזה את מהירות התפשטות הזומבים באוכלוסייה ומראה מה השיטה הטובה ביותר של הממשל לבלום אותם. הזומבים שנבחרו למודל זזים לאט, טורפים בני אדם ואל-מתים ולכן חיים לנצח אם לא משמידים אותם. אדם שנדבק הופך לזומבי רק כעבור 24 שעות, שבמהלכן הוא עלול להדביק אחרים אף שעוד אינו זומבי. על פי המודל, אם זומבי אחד מגיע לעיר של חצי מיליון תושבים, תוך שמונה ימים כל תושביה הופכים לאל-מתים והמין האנושי למעשה נכחד. ניסיונות לבודד את החולים או לטפל בהם לא עוזרים, ונראה שהזומבים תמיד מנצחים.

הדרך היחידה לחסל את הזומבים ולהציל את האנושות היא להשמיד את כל הזומבים שמוצאים, שוב ושוב ובמהירות. לאחר כמה גלי חיסולים כאלו הזומבים נעלמים ותושבי העיר יכולים לנשום לרווחה, עד הזומבי הבא. שיטת פעולה דומה הכחידה את האבעבועות השחורות, לא באמצעות חיסול החולים חלילה, אלא על ידי חיסון כללי שחיסל את המקומות שבהם הנגיף יכול להסתתר. שיטה זו לא מצליחה בינתיים להכחיד את החצבת המשתוללת, בגלל תגובה איטית וחלושה של הממשל, אנשים שמסרבים להתחסן ולהגן על עצמם ועל אחרים, וחולים המסתובבים חופשי.

המודל שפיתחו הקנדים מאפשר לחזות את התנהגותן של מחלות אמיתיות עם תקופת דגירה. ב-2013 זוג חוקרים אמריקנים שכלל אותו כך שייצג בצורה טובה יותר זומבים המוצגים בסרטים שונים, ועל הדרך גם יוכל לחזות בצורה טובה התפשטות של שפעת ומחלות אמיתיות נוספות.

להכות בכל הכוח בראשו של הזומבי. תיקן מתגונן בבעיטה מצרעה טפילית | צילום: Kenneth Catania, Vanderbilt University
להכות בכל הכוח בראשו של הזומבי. תיקן מתגונן בבעיטה מצרעה טפילית | צילום: Kenneth Catania, Vanderbilt University

איפה היית כשהאפוקליפסה פרצה?

קבוצת חוקרים אחרת בדקה ב-2015 מה יקרה במקרה של התפרצות מגפת זומבים בארצות הברית. כצפוי, המודלים של החוקרים הראו שהמקומות המסוכנים ביותר להיות בהם הם מרכזי ערים ואזורים צפופים אחרים, שבהם קל לזומבים לנשוך ולהדביק אנשים חדשים. מקומות דלילי אוכלוסייה, כגון הרי הרוקי, הם הבטוחים ביותר.

28 יום אחרי תחילת המגפה הסכנה באזורים העירוניים פוחתת ודווקא השטחים שבין הערים הופכים למסוכנים יותר לבני אדם. אולם, ברור שאם בני האדם יברחו חזרה למרכזי הערים שוב יהיה לזומבים את מי להדביק והסכנה תגדל.

גם חוקרים אלה השתמשו במודלים אפידמיולוגיים לחקור את התפשטות המגפה, והתאימו אותם לתכונות המקובלות של זומבים מודרניים - אי אפשר להחלים מלהיות זומבי וגם לא למות מכך. זומבי יכול למות רק אם מישהו הורג אותו.

החוקרים הכניסו למודל שלהם נתונים על הסיכוי להידבק לעומת הסיכוי להרוג זומבי כפי שחושבו מצפייה ב"מת על המתים" ובסרטי זומבים אחרים, וכך חישבו את קצב התפשטות המגפה ואת השינויים בו עם הזמן. אפשר לשחק במודלים ובהנחות האלו  בסימולטור מגפת הזומבים שיצרו החוקרים. אתם מוזמנים לנסות להשמיד את ארצות הברית.

אם בכל זאת מצאתם את עצמכם בעיר צפופה כדאי כנראה לברוח לקניון הקרוב ביותר, יש שם אוכל ומקומות מסתור רבים. על פי מאמר מ-2009 שלא עסק ישירות בזומבים, הסיכוי להתחמק בהצלחה מטורפים ש"זזים באקראי" – כמו חלק מהזומבים, לפני שהם רואים את טרפם – גדל ככל שהמקום שמסתתרים בו מורכב ומלא במסדרונות מתפתלים. אם הזומבים בכל זאת מוצאים אתכם אפשר ללמוד מהתיקן הזה שמתמודד עם צרעה שמנסה להפוך אותו לחי מת: הגנו על גופכם והכו את ראש הזומבי באלימות, שוב ושוב, עם גרזן, אלה ממוסמרת או מחבט עטוף תיל בשם "לוסיל".

עד לבוא האפוקליפסה אל תהיו בצד של הזומבים. התכוננו לשעת חירום והגנו על עצמכם ועל הציבור מפני גורמי המחלות האמיתיים: התחסנו על פי המלצות משרד הבריאות נגד מחלות שיש נגדן חיסון, שמרו על היגיינה, התעטשו למרפק ולא לכף היד ואם יש לכם מחלה מידבקת אל תפיצו אותה. הישארו בבית ונסו להתגבר על הדחף לנשוך אנשים.

0 תגובות