נגיפי הדנגי והזיקה משנים את ריח הגוף של החולים – וכך מושכים אליהם יתושות שיעזרו להמשיך את שרשרת ההדבקה

לעיתים נדמה שהיתושות מתעקשות לעקוץ דווקא אנשים מסוימים ופוסחות לחלוטין על אחרים. זוהי תופעה אמיתית, אך למה זה קורה? האם הם טעימים יותר ליתושות? יש ראיות רבות לכך שיתושות נמשכות לבני אדם מסוימים ממגוון רב של סיבות, כגון חום גוף, ריכוז הפחמן הדו-חמצני בנשימה שלהם, שתיית אלכוהול, סוג הדם, ואפילו היריון.

מחקר חדש, שהתפרסם בכתב העת Cell, מראה כי נגיפי הדנגי והזיקה, המחוללים מחלות קטלניות, פועלים בדרך מתוחכמת כדי להפיץ את עצמם הלאה. בדרך עקיפה אך יעילה להפליא הם משנים את ריח גופם של הפונדקאים האנושיים שלהם, לניחוח שמושך יתושות נוספות לעקוץ את החולה. היתושות צורכות את הדם הנגוע בנגיף, וכך מעבירות אותו הלאה לקורבנות הבאים שלהן.

יתוש אדס | Fendizz, Shutterstock
נשאים של מחוללי מחלה, ביניהם נגיפי זיקה ודנגי. יתוש אדס | Fendizz, Shutterstock

בעל החיים הקטלני ביותר

יתושים, וליתר דיוק נקבות היתוש, נחשבים לבעל החיים הקטלני ביותר לבני אדם, משום שהמחלות שהם מעבירים, כמו מלריה, זיקה, קדחת דנגי וקדחת צהובה, הורגות מאות אלפי בני אדם בשנה, בעיקר באזורים טרופיים וסובטרופיים של העולם. מדי פעם בפעם שומעים גם בישראל על חולים שנדבקו בזיקה או בדנגי במהלך טיול.

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בשני העשורים האחרונים חלה עלייה דרמטית במספר הנדבקים בקדחת דנגי, שמוערך כעת בכ-390 מיליון אנשים בשנה. אומנם כ-80 אחוז מהנדבקים חווים רק מחלה קלה או חסרת תסמינים, אך הנותרים סובלים ממחלה חמורה יותר הדומה לשפעת, שמלווה בחום, כאבי ראש, כאבי שרירים והקאות. בחלק קטן מהמקרים עלולה להתפתח מחלה חמורה ומסכנת חיים שמתבטאת בדימומים קשים.

גם נגיף זיקה גורם בדרך כלל למחלה ללא תסמינים, או לתסמינים קלים וחולפים כמו חום, פריחה וכאבי ראש. עם זאת, כשאישה נדבקת בזיקה במהלך ההיריון, עלול להיגרם נזק חמור לעובר שברחמה. התפרצות של הנגיף שהתרחשה בשנת 2015 בברזיל הובילה ללידתם של אלפי תינוקות הסובלים ממומים מוחיים כגון מיקרוצפליה – מצב שבו הראש והמוח קטנים בהרבה מהרגיל.

נגיפי דנגי וזיקה מתפשטים מאדם לאדם באמצעות עקיצות של יתושות נגועות, בעיקר יתושת הנמר האסייתי (Aedes albopictus) ויתושת אדס מצרי (Aedes aegypti). כשיתושות מוצצות דם מאדם חולה, הן עלולות להידבק בעצמן ולהפיץ את הנגיפים הלאה לאדם הבא שיעקצו. כיום אין ברשותנו טיפולים יעילים או חיסונים נגד נגיפי דנגי וזיקה, אם כי לאחרונה אושר חיסון מוגבל נגד נגיף דנגי. הוא ניתן רק לילדים ומתבגרים שגרים באזורי סיכון ושחלו כבר בדנגי פעם אחת – משום שהדבקה שנייה בנגיף נוטה להוביל למחלה הרבה יותר קשה מההדבקה הראשונה.

הדמיה של נגיפי דנגי | Kateryna Kon, Shutterstock
אין טיפולים יעילים אך לאחרונה אושר חיסון מוגבל נגד הידבקות בנגיף. הדמיה של נגיפי דנגי | Kateryna Kon, Shutterstock

ריח של מחלה

מחקרים קודמים הראו שהטפיל שגורם למחלת המלריה, פלסמודיום (Plasmodium falciparum). משנה את ריח הגוף של החולים. הטפיל גורם לאנשים שנושאים אותו להפריש מעורם מולקולות נדיפות ריחניות, שמושכות את היתושות ומעודדות אותן להעדיף לעקוץ דווקא אנשים נגועים. צוות חוקרים בראשות הונג ג'אנג (Zhang) מאוניברסיטת טסינגואה בסין ביקש לבדוק אם גם נגיפי זיקה ודנגי מתמרנים את ריחות הפונדקאים שלהם. הם גילו כי לא רק שהם עושים את זה, אלא אף משתמשים בשיטה ערמומית ומתוחכמת.

בניסוי בנו החוקרים מתקן המחולק לשלושה מדורים. במדור המרכזי הם שמו 60 יתושות אדס מצרי. באחד משני התאים הצדדיים שמו שלושה עכברים נגועים בנגיף זיקה, ובתא הנגדי הציבו שלושה עכברים בריאים. בתום שישה ימים ספרו כמה יתושים הגיעו לכל תא וגילו כי כמעט שלושה רבעים מהיתושות העדיפו את התא שבו היו העכברים הנגועים. אותו דבר קרה גם עם עכברים נגועים בדנגי.

אחרי ששללו הסברים חלופיים ווידאו שהיתושות לא בחרו בעכברים החולים עקב העלייה בטמפרטורת גופם בהשפעת המחלה המחלה עצמה, או בגלל שינוי ברמות הפחמן הדו-חמצני, פנו החוקרים לבחון אם עכברים נגועים מדיפים ריח שונה מעכברים בריאים. לשם כך הציבו בין תאי העכברים לתא היתושות מסנן שחוסם מעבר של מולקולות ריח. עכשיו היתושות לא גילו העדפה מיוחדת לעכברים המודבקים. כך שהניסוי הראה שעכברים נגועים מדיפים ריח שמושך את היתושות.

כדי לזהות את המולקולה שמושכת את היתושות אספו החוקרים את כל החומרים הנדיפים שפלטו העכברים הנגועים והבריאים. אצל העכברים המודבקים היו רמות גבוהות במיוחד של 20 תרכובות שונות, ושלוש מהן עוררו רטט עז במחושים של היתושות – איבר החישה של החרקים, שיש בו גם קולטני ריח. כשמרחו את התרכובות הללו – אצטופנון, דקנל וסטירן – על עורם של עכברים או על ידיהם של מתנדבים אנושיים, היתושות נמשכו אליהם במיוחד. במיוחד בלטה האצטופנון, שמשכה אליה יתושות בעוצמה גבוהה פי עשרה בערך משתי המולקולות האחרות. זוהי מולקולה שריחה מזכיר ריח שקדים. היא קיימת באופן טבעי בתפוחים, גבינות ובשר בקר ומשמשת לעיתים בתעשיית הבשמים.

כדי לוודא שהממצא נכון גם לבני אדם, ולא רק לעכברים, גייסו החוקרים חולי דנגי אנושיים ומצאו שעל העור שלהם יש יותר אצטופנון לעומת אנשים בריאים. הם אספו גם דגימות זיעה מבתי שחי של אנשים חולים ואנשים בריאים ומצאו שהיתושות נמשכות יותר לאלה של החולים. בניסוי אחר נמצא שיתושות נמשכו יותר באופן עקבי לידיים של מתנדבים בריאים שמרחו עליהן ריחות של חולי דנגי, לעומת ידיים עם ריח של אדם בריא.

הידבקות בנגיפי דנגי וזיקה מובילה להפרשת חומר ריח שמושך את היתושה | איור: אילת זאוברמן מקור: שאטרסטוק
הידבקות בנגיפי דנגי וזיקה מובילה להפרשת חומר ריח שמושך את היתושה | איור: אילת זאוברמן; מקור: שאטרסטוק

אשמת החיידקים

השאלה המסקרנת ביותר היא איך הנגיפים משנים את ריח הגוף שלנו? הממצא שגילו החוקרים היה מפתיע. אצטופנון הוא תוצר לוואי שנוצר בין השאר בתהליך חילוף החומרים של חיידקי מתג (בצילוס) בלתי מזיקים שחיים על עורם של בני אדם ושל עכברים. במצב תקין, תאי העור מפרישים חומר אנטיבקטריאלי בשם RELMα, שמעכב את התרבותם ומגביל את כמות המתגים על פני העור.

החוקרים זיהו את כל החיידקים שנמצאים על עורם של העכברים ומצאו שאוכלוסיית החיידקים על העור של עכברים חולים שונה מזו של עכברים בריאים. ההבדל העיקרי בין האוכלוסיות הוא עלייה ניכרת במספרם של חיידקי המתג, שמייצרים גם את האצטופנון. כך מתקיים תהליך מורכב: הנגיפים מפריעים לתאי העור לייצר את החומר האנטיבקטריאלי שמרסן את התרבות המתגים על העור. כתוצאה מכך, החיידקים מתרבים ומייצרים יותר מולקולות ריח, שמושכות את היתושות ומשפרות את סיכוייו של הנגיף להפיץ עצמו הלאה.

יתושת אדס בהגדלה תחת מיקרוסקופ | מקור: Steve Gschmeissner, Science Photo Library
החוקרים זיהו מערכת גומלין בין נגיפים, פונדקאים, חיידקים ויתושים. יתושת אדס בהגדלה תחת מיקרוסקופ | מקור: Steve Gschmeissner, Science Photo Library

מפצעי בגרות לדוחה יתושים

אם הריח שמושך את היתושות נובע משינוי באיזון של אוכלוסיית החיידקים על העור, אולי יש דרך לשקם את האיזון הזה? לשם כך החליטו החוקרים לנסות את התרופה המוכרת איזוטרטינואין, נגזרת של ויטמין A, המשמשת לטיפול באקנה (פצעי בגרות). יתרונה של התרופה הוא בכך שהיא עושה פעולה הפוכה לזאת של הנגיפים, מעודדת את ייצור ה-RELMα בעור וכך מפחיתה את כמות החיידקים וזיהומי העור. ואכן כפי שקיוו החוקרים, כשנתנו לעכברים נגועים את התרופה והכניסו אותם לכלוב עם יתושות, היתושות נמשכו אליהם פחות ועקצו אותם פחות מאשר את העכברים שלא קיבלו את הטיפול.

מכיוון שרוב המחקר נעשה על עכברים, בשלב הבא יצטרכו החוקרים לאשש את הממצאים על עור אנושי ועל חולי דנגי וזיקה אנושיים, ולבדוק אם תרופות דומות נוספות יפחיתו באופן דומה את משיכת היתושים לחולים, ועל ידי כך את הפצת המחלות הקטלניות. בנוסף, חשוב לוודא שהתרופה לא גורמת תופעות לוואי חמורות במינונים הדרושים לשיקום ריח העור הבריא.

המחקר, אם כן, מציג מערכת של יחסי גומלין מורכבים בין נגיפים, פונדקאים, חיידקים ויתושות ומדגים יפה את כוחה של האבולוציה. הנגיפים לא יודעים מהו יתוש. הם לא יודעים שהוא דרוש להם כדי להתפשט, אבל האבולוציה הובילה אותם לפתח מנגנונים שישנו את ריח הפונדקאי שלהם, ימשכו את היתושות, יעודדו אותן לעקוץ ולהמשיך להפיץ את המחלה לאנשים נוספים. הגילוי עשוי לסלול דרך לפיתוח תכשירי הגנה יעילים נגד יתושים ובטווח ארוך אולי יפחית את תפוצת המחלות הקטלניות.

תגובה אחת

  • NoChe

    Aedes albopictus

    מכון דיוידסון, האם אינכם יודעים Aedes albopictus הוא יתוש הטיגריס האסייתי? המילה טייגר באנגלית איננה מתורגמת לנמר. בעברית שם החיה הוא טיגריס. נמר באנגלית אומרים leopard.