מלחמת היתושים

בקיצור

• יתושים אחראים ליותר מ-725 אלף מקרי מוות בשנה, דבר שהופך אותם ליצורים הקטלניים ביותר בעולם.
• שינוי אקלים ותהליכי גלובליזציה מחמירים את האיום שנשקף לנו מחרקים, ויותר יתושים מפתחים עמידות לקוטלי חרקים נפוצים.
• מומחי הדברה מחזירים מלחמה בעזרת כלים חדשים, החל במלכודות מסורתיות וכלה בתוכניות לשינויים גנטיים.

במשך רוב ההיסטוריה המתועדת ניהלו בני האדם מלחמה בלתי פוסקת נגד יתושים מעבירי המחלות. בשתי עקיצות בלבד – אחת כדי לאסוף את גורם המחלה ואחת כדי להעבירו – החרקים חוללו אינספור מגפות. מלריה התפשטה באפריקה כשבני אדם התקבצו לראשונה בכפרים עם התפתחות החקלאות. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הקדחת הצהובה כמעט חיסלה את אוכלוסיית ממפיס במדינת טנסי בארצות הברית, כשתהליכי עיור ותחבורת נהרות הפגישו בין אנשים חולים ליתושים. יש ארכיאולוגים שחושדים שמחלות המועברות בידי יתושים אף האיצו את נפילת הקיסרות הרומית.

קרן ביל ומלינדה גייטס, שבה אני מנהל את תחום הדברת הווקטורים – בעלי חיים שמעבירים מחלות – אומדת כיום את שיעורי התמותה מיתושים סביב 725 אלף איש בשנה. לשם השוואה, רק 475 אלף בני אדם מתים מדי שנה בידי אדם. באזורים בעולם שבהם אנשים חשופים לחרקים במשך חלק נכבד מהשנה, כולל אפריקה שמדרום לסהרה ואזורים בדרום אמריקה ובאסיה, יתושים פוגעים בצמיחה הכלכלית. בסך הכול חרקים הרגו יותר בני אדם מאשר כל המלחמות לאורך ההיסטוריה.

פעם היה נדמה שאנחנו מסוגלים לגבור על היתושים. ב-1939 גילה פול הרמן מילר (Müller) חומר סינתטי חסר טעם וצבע בשם DDT (ראשי תיבות של Dichlorodiphenyltrichloroethane) שמחסל נפלא חרקים. הכימיקל החזק הזה נכנס לשימוש בבתים, חוות ובסיסי צבא רבים, וחולל ניסים בכך שהעלים את המלריה בחלק מהאזורים שנפגעו ממנה הכי קשה. ב-1948 זכה מילר בפרס נובל עבור עבודתו מצילת החיים. אולם קוטל החרקים הזה נשא עימו השלכות בלתי צפויות על בריאות האדם ומחיר כבד לסביבה. הוא הצטבר בתוך דגים, צמחים ורקמות שומן של יונקים והמיט חורבן לאורך כל שרשרת המזון. כשציפורים מסוימות, כגון עיטם לבן ראש, עיט דגים ובז, אכלו דגים נגועים ב-DDT, החשיפה החלישה את ביציהם, וכתוצאה מכך אוכלוסייתם צנחה לרמה מדאיגה. עד תחילת שנות ה-70 השימוש ב-DDT הוגבל מאוד, והיתושים – ואיתם המלריה – חזרו לחגוג.

בעשורים האחרונים השילוב של שינויי אקלים וגלובליזציה החמיר את סכנת היתושים והביא לידי כך שמחלות המועברות על ידי יתושים הפכו יותר ויותר נפוצות במקומות רבים בעולם. בשנה שעברה נחשפו בערך 2,000 איש בארצות הברית לבדה לנגיף קדחת מערב הנילוס. בחמש השנים האחרונות נגיף הצ'יקונגוניה – שגורם כאבי מפרקים קשים – התפשט ל-45 מדינות וידוע על יותר משני מיליון נדבקים, כולל כמה התפרצויות גדולות בארצות הברית. אף שרק 21 חולי זיקה התגלו בארצות הברית במהלך 2018, עד למועד פרסום הכתבה – כולם אצל תיירים שחזרו מאזורים נגועים, הנגיף עדיין יוצר בעיה בחלקים גדולים של העולם. בסך הכול דווחו יותר מ-47 אלף חולים במחלות שנגרמו מעקיצת יתוש ב-2016 ברחבי ארצות הברית ומושבותיה. עשור אחד קודם לכן היו פחות מ-7,000.

יתוש טיגריס אסייתי | צילום: שאטרסטוק

האסטרטגיות הטובות ביותר לבקרת יתושים מתמקדות במיני יתושים שמעבירים מחלות והריגת מספיק מהם כדי לשבש את ההעברה. עם זאת, נהיה ברור יותר ויותר שכלי הנשק הקיימים שלנו נכשלים: יתושים פיתחו עמידות לרבים מקוטלי החרקים ששמנו בכילות כדי להדוף את המלריה. כפי שחשפה התפשטות הזיקה בשנים האחרונות, קשה מאוד להרוג ביעילות מינים מסוימים של יתושים, דוגמת אדס מצרי (Aedes aegypti), שגרים בביתנו ויכולים להתרבות בשלוליות קטנות של מים עומדים.

כדי להילחם נגד המגמה הזאת, מדענים בעשרות מדינות מפתחים כלים חדשים להדברת יתושים: קוטלי חרקים משופרים, מלכודות טובות יותר ואפילו תוכניות שמשתמשות בקרינה או בשינויים גנטיים כדי לעקר את היתושים. חלק מהרעיונות שעליהם מבוססים הכלים הללו מוכרים כבר עשרות שנים. ובכל זאת, שיפורים טכניים, השקעות של קבוצות רבות, כולל זאת שלנו, והתפשטות ההבנה שריסון היתושים הוא תנאי הכרחי לריסון המחלה מחזירים את הגישה הזאת לקדמת הבמה.

מלכודת טובה יותר

מבין המחלות שמעבירים יתושים, המלריה היא ללא ספק עיקשת וקטלנית במיוחד. בשנת 2016 חלו במלריה 216 מיליון איש ברחבי העולם ו-445 אלף מהם מתו. מינים מסוימים של יתושי אנופלס נושאים את הטפיל פלסמודיום (Plasmodium) הגורם למלריה. כשיתושות עוקצות בני אדם – בחיפוש אחרי חומרי המזון שהן צריכות עבור ביציהן – הן עלולות לאסוף בדרך טפילים ללא ידיעתם (יתושים זכרים לא עוקצים). בעקבות זאת, הפלסמודיום מתרבה במעי היתושה לפני שהוא נע לעבר בלוטות הרוק שלה. כעבור כשבוע, בפעם הבאה שהיתושה ניזונה, הטפיל תופס טרמפ על הרוק שלה למארח אנושי חדש, ובסופו של דבר מסתנן לכבד ולזרם הדם של האדם וגורם למחלה ולפעמים למוות.

התפוצה הנרחבת של המחלה ושיעורי התמותה המזעזעים שלה הפנו אליה את מרב המאמצים והתקציבים המוקדשים להדברת יתושים. בשנת 2016 הושקעו 2.7 מיליארדי דולרים בחקר המלריה ובחיסולה. אולם המכשול הסבוך ביותר בדרך כלל הוא לדעת היכן כדאי למקד את הבקרה – למצוא דרכים לחסל את החרקים בסביבתם ובה בעת לצמצם את הנזק לבני האדם ולבעלי החיים בקרבתם.

יתוש אדס מצרי | צילום: שאטרסטוק

חישבו על מרזבים. ברוב הבתים באזורים הטרופיים המרווח הקטן שבין הגג לחלק העליון של הקיר החיצוני נקרא מרזב. יתושים מוצאים את טרפם, בני האדם, בדרכים רבות, כולל מעקב אחר פליטת הפחמן הדו-חמצני של אנשים מבעד למרזבי ביתם. בשנים האחרונות החלו חוקרים להפיץ צינורות מרזב שסוגרים את הפתחים הללו וכך עוזרים לצמצם את הפצת המלריה. מרזב הוא התקן בטוח ופשוט שמורכב מצינור פלסטיק ומלוח אלקטרוסטטי מכוסה באבקת קוטל חרקים. הצינורות הופכים בתים שלמים למלכודות יתושים שבני האדם משתמשים בהם כפתיון. כשיתושים מנסים להיכנס לבית דרך הצינור, הם נוחתים על הלוח המצופה בקוטל החרקים ומתים.

חוקרים בדקו מרזבים כבר קרוב לעשור. תוצאות ראשוניות שטרם פורסמו ממחקר שטח שנעשה בשנים 2017-2016 בחוף השנהב, בשיתוף של חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה עם עמיתים מאירופה ואפריקה, הראו שבבתים שבהם הותקנו מרזבים, ההדבקה של ילדים במלריה ירדה עד כדי 40 אחוז. התקווה היא שמרזבים כאלה יחליפו בסופו של דבר תרסיסים שיוריים פנימיים – טכניקה יעילה אך קשה יותר לביצוע ודורשת יותר קוטלי חרקים.

מרזבים כאלה גם בטוחים יותר לילדים, שכן הרעל נמצא גבוה, הרחק מהישג ידם. כמו כן, הגישה יכולה לעזור לצמצם את היקף העלייה בעמידות של יתושים לקוטלי חרקים. כשהם מנסים לפלס את דרכם מבעד לפתחים הקטנים, האבקה מכסה את כל גופם במינון גבוה יותר מאשר חרקים שנוחתים לרגע על משטח שרוסס עליו קוטל חרקים, כך שסביר יותר שהצינורות יהרגו את מטרתם.

עם זאת, לא כל היתושים ניזונים בתוך הבתים, ולא לכל בית אפשר להתקין מרזב. נגד החרקים האלה פיתחו מדענים ישראלים פיתיונות סוכר משולבים בקוטלי חרקים, שמושכים אליהם יתושים ויתושות גם יחד. הפיתיון מעביר מינונים עצומים של רעל לעומת מלכודות אחרות שמיועדות נגד יתושים בוגרים, משום שיתושים מתייחסים לרעל כמו לסוכר הנחוץ להישרדותם. יתוש ישתה בערך 20 אחוז ממשקל גופו מהפתיון המתוק. החרקים מתמידים לעוף לעבר מוצר הניסוי (שגודלו כדף מדפסת סטנדרטי) ואוכלים מבעד לשבכה המכילה תאים קטנים ובהם פתיון גדוש ברעל. ניסויים שנעשו בשטח במאלי הראו שהפתחים הקטנים של הממברנה של השבכה הזאת מאפשרים ליתושים ולחרקים מוצצי דם אחרים להגיע לרעל אך משאירים אותו מחוץ להישג ידם של מאביקים אחרים כמו דבורים.

מלכודת יתושים עם פתיון סוכר במאלי | צילום: גונטר מילר, אוניברסיטת במקו

בכנס לרפואה טרופית שהתקיים לאחרונה דיווחו חוקרים כי כאשר תלו שתי מלכודות מחוץ לכל אחד מהבתים בכפר במאלי, כמעט מחצית מהיתושים נושאי המלריה בסביבה צרכו את הרעל (כדי לספור יתושים לכדו החוקרים דגימות של חרקים וחיפשו בקיבתם סימנים של צבעים צבעוניים שבהם צבעו את הפיתיון הרעיל – עדות לכך שהיתושים ביקרו במלכודות וצרכו את הרעל). כתוצאה מההתערבות, בערך 90 אחוז מהיתושות באזור ההוא – המין היחיד שעוקץ בני אדם – מתו זמן קצר לאחר סעודת הרעל שלהם, לפני שהספיקו להעביר מלריה בעקיצתן.

אמצעי מניעה ליתושים

מה יהיה אם במקום להרוג יתושים נוכל למנוע מהם להיוולד מלכתחילה? תוכנית כזאת, בהנהגת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם מציעה לשחרר יתושים זכרים שעוקרו בחשיפה לקרינה מייננת הפוגעת בגדילה ובהתפתחות התאית באשכים. המטרה היא שהחרקים העקרים הללו שגדלו במעבדה יזדווגו עם נקבות בר, וכך ייצרו ביצים שלא יבקעו. מאחר שרוב הנקבות מזדווגות רק פעם אחת במהלך חייהן, השיטה אמורה לצמצם משמעותית את אוכלוסיית היתושים.

בפרויקט נפרד בתמיכת האו"ם, שמפעיל המכון לחקר רפואה טרופית בסודן, עובדי מעבדה מייצרים המוני יתושי אנופלס עקרים ממין Anopheles arabiensis, שהם הווקטור הנפוץ ביותר למלריה במדינה, לצורך שחרורם בעתיד. הפרויקט עדיין בשלבי בדיקה, אך יש מקום לאופטימיות. בתחילת שנות ה-50, האנטמולוג אדוארד ניפלינג (Knipling) השתמש לראשונה בגישה הזאת – הידועה פשוט בשם טכניקת עיקור החרקים – נגד זבוב רימת הבורג של העולם החדש (New World screwworm fly), שהמטיל ביצים בפצעים של חיות משק ובני אדם, ובהמשך בוקעים מהן זחלים אוכלי בשר. נדרשו עשורים רבים, אך עד 2006 זבוב רימת הבורג הוכחד בצפון אמריקה ומרכזה, וחסך לתעשיית חיות המשק מיליארדי דולרים בשנה.

בדומה לכך, עיקור מעלה את האפשרות לגבש פתרון אזורי כמעט קבוע לבעיית היתושים בעלויות שוטפות מזעריות. עם זאת הוא דורש יכולת ארגון גבוהה ותשתיות, ללא סיכוי רב לרווח כספי. לכן מי שבודקות את האפשרות הזאת אלה בעיקר ממשלות ולא עסקים פרטיים.