איך מבדילים בין יתוש ליתושה?

"נעקצת כי אתה מתוק"... אין ספק שזה אחד המשפטים הכי לא מנחמים עבור מי שהתעורר או התעוררה עם עקיצות מגרדות מכף רגל ועד ראש. בעודנו דואבים וכועסים על היתוש, אל לנו לשכוח כי מדובר ביצור תמים שניזון מצוף צמחים. היתושה הנקבה, לעומת זאת, איננה מסתפקת בפחמימות שהיא מקבלת מהצוף, ומוצצת דם מבעלי חיים, בהם גם בני אדם. הדם מספק לה חלבונים וחומרים מזינים נוספים הנחוצים ליצירת החלמון בביצי הצאצאים הגדלות בתוכה. לאחר שמצצה דם, בטנה מתנפחת, וכעבור כמה ימים היא תחפש מים עומדים להטיל בהם את ביציה.

מעבר לתחושת הגירוד הטורדני שהיא מעוררת, עקיצת היתושה עלולה לסכן חיים. למעשה, היתושה נחשבת לבעל החיים המסוכן ביותר לאדם. המחלות שהיא מעבירה קוטלות מדי שנה כ-725 אלף בני אדם – יותר מכל בעל חיים אחר. המספר הזה גבוה בהרבה מהנפגעים מטורפים מטילי מורא כמו כרישים או טיגריסים, ואפילו גבוה ממספר מעשי הרצח שבני אדם אחראים להם. חשוב, אם כן, לדעת לזהות את ההבדלים בין היתוש ליתושה, כדי להתגונן כראוי מפני היתושות מוצצות הדם. לשמחתנו, זה אפשרי.

נקבת היתוש זוממת על הארוחה הבאה | צילום: Science Photo Library

אנטנות וכישורי שמיעה והרחה

האנטומיה של היתוש והיתושה דומה: לשניהם שני מחושים (אנטנות) על ראשם. על האנטנה יש שערות דקיקות רבות, מעין זיפים. לזכר יש הרבה יותר זיפים מלנקבה, כך שהמחושים שלו מזכירים מברשת מסקרה – הם צפופים מאוד עם שערות דקיקות ורבות. למרות גודלם הזעיר, אפשר לראות את זיפי המחוש של הזכר בעין בלתי מזוינת וכך להבדיל בין זכר לנקבה. אף שקיימים יותר מ-3,000 מיני יתושים בעולם, ההבדל הזה בין זכרים לנקבות קיים אצל כולם.

את הסיבה להבדל במספר הזיפים על מחושי הזכר והנקבה אפשר רק לשער. היתושים משתמשים במחוש כמעין אוזן: הזיפים על המחוש רוטטים בתגובה לגירוי קולי, וזיפים שונים רוטטים בתגובה לצלילים שונים. בבסיס המחוש נמצא איבר ג'ונסטון, שמכיל אלפי "יחידות שמע" האחראיות על פענוח האות שמגיע מהמחושים. כל יחידת שמע כזאת מורכבת משני תאי תמך ומ-3-2 עצבי חישה, שמזהים את הרטט בזיפים.

מחושי היתוש והזיפים. מימין: ראש של יתוש אנופלס זכר, משמאל: ראש הנקבה | איור: Science Photo Library

בשנת 2001 גילה מרטין גופפרט (Gopfert) כי ליתושים יש מנגנון שמיעה פעיל, כלומר הוא מגביר את הרגישות ומכוונן את התגובה המכנית של הזיפים בתגובה לגירוי שמיעתי. המנגנון הזה מאפשר ליתושים להגביר תנודות שיוצרים  צלילים בתדרים מסוימים ובעוצמות ספציפיות. גם בני אדם וחולייתנים אחרים משתמשים במנגנון פעיל לשמיעה, כשגלי הקול הנקלטים בעור התוף שבאוזנינו באופן סביל עוברים תהליך של הגברה קוכליארית בתאי השערה באוזן.

הבדל נוסף בין הזכר והנקבה ביתושים הוא שליתושה יש כ-3,000 יחידות שמע באיבר ג'ונסטון, ואילו לזכר יש כ-7,000 יחידות. כשחושבים על תפקידיהם השונים בטבע, ההבדל נשמע הגיוני: היתוש צריך לזהות את קולות הזיווג שמשמיעה היתושה, ולכן זקוק לשמיעה טובה ומדויקת. איבר ג'ונסטון מאפשר ליתוש גם לזהות את דפוס נפנוף הכנפיים של מי שמולו ואת מהירותו, ועל פיהם להבדיל בין זכר לנקבה ובין מיני יתושים שונים.

חוקרים הראו גם שעל הזיפים עצמם יש ליתושה מספר תאי חישה לריח כפול ויותר לעומת אלה של היתוש הזכר. היות שהנקבה היא זאת שצריכה למצוא מקור דם להזנת צאצאיה ומקווה מים להטלת הביצים, נראה כי היא צריכה יכולת להריח חומרים רבים ומגוונים, ולכן היא זקוקה ליותר תאי חישה לקליטה ועיבוד של ריחות. אם כן, האנטומיה השונה של היתוש והיתושה תואמת היטב את תפקידיהם במהלך החיים והרבייה המינית.