150 שנה להולדתו של פריץ הבר, המדען שמנע רעב עולמי בזכות שיטה לייצור דשן, אך גם הוביל את השימוש הגרמני בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה

לו רק היו אנשים רעים לגמרי, עוסקים אי שם בתככיהם ומעשיהם הרעים, וכל מה שהיה צריך זה להפריד אותם מאיתנו ולהשמידם. אבל הקו המפריד בין טוב לרע עובר בתוך לבו של כל אדם... ומשנה את מקומו במהלך חייו של כל לב
אלכסנדר סולז'ניצין

המאבק בין מעשים טובים למה שנראה כמו רוע מוחלט משתקף אולי טוב יותר מכל בסיפור חייו של המדען הגרמני פריץ הבר. מיליארדי בני אדם חבים לו את חייהם בזכות המצאתו המאפשרת ייצור דשן וגידול מזון לכל תושבי כוכב הלכת שלנו. מצד שני, מעשיו במלחמת העולם הראשונה גרמו למותם בייסורים של עשרות אלפים, בשם הלאומנות הגרמנית. אותה גרמניה שבסופו של דבר דחתה אותו מעליה, ונעזרה בהמצאותיו כדי להשמיד את בני עמו.

היהודי הנודד

פריץ הָבֶּר נולד ב-9 בדצמבר 1868 למשפחה יהודית אמידה בברסלאו, שהייתה אז בפרוסיה וכיום היא העיר ורוצלאב בפולין. אביו, זיגפריד, היה איש עסקים מצליח, שהקים בעיר מפעל לחומרי צבע ותרופות. אמו, פאולה, מתה שלושה שבועות בלבד לאחר לידתו, עקב סיבוכים של הלידה. פריץ הצעיר גדל בהשגחת קרובות משפחה עד שאביו נישא שוב, כשהיה בן שש. במרוצת השנים פיתח הבר קשר טוב עם אמו החורגת ועם האחיות למחצה שנולדו לו.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון ביקש אביו לשלבו במפעל המשפחתי, אבל הבר העדיף ללמוד כימיה. הוא החל את לימודיו באוניברסיטת ברלין, אבל התאכזב מהרמה ועבר ללמוד במכון הטכנולוגי שרלוטנבורג בברלין, שם קיבל ב-1891 תואר דוקטור בכימיה אורגנית על מחקר שעסק בחומרי טעם וריח. במהלך הלימודים הוא גם יצא לשנה של שירות חובה בצבא, ושירת ביחידת תותחנים.

לאחר שסיים את לימודיו שב הבר לברסלאו והצטרף למפעל של אביו, אך השניים לא הסתדרו היטב. הבר הבן בילה את רוב זמנו בהתמחות במפעלים אחרים ובהשתלמות במכון הטכנולוגי של ציריך, ובסופו של דבר הבינו השניים שלא יצליחו לעבוד יחד. הוא עזב את המפעל וקיבל משרת חוקר זוטר באוניברסיטת יֶנָה.

בתקופת עבודתו שם החליט הבר להמיר את דתו, והיה לנוצרי לותרני. אף על פי שגדל בבית שקיים לפחות חלק ממסורות היהדות, הבר חש עצמו גרמני, לא יהודי, ונראה כי המרת הדת נועדה בעיקר לסייע לו לקבל משרה אקדמית. ההחלטה כנראה הועילה לו, או לפחות לא הזיקה: ב-1894, אחרי שנתיים בינה, קיבל הבר משרת חוקר ומרצה באוניברסיטת קָרְְלסרוּהֶה. הוא עסק בחקר תהליכי בעירה של פחמימות, ובהדרגה נכנס יותר ויותר לתחומי הכימיה הפיזיקלית, ובעיקר אלקטרוכימיה – הקשר ההדדי בין חשמל לתהליכים כימיים.

הבר עסק בקרלסרוהה במגוון רחב של נושאים, ומחקריו תרמו בין השאר לפיתוח טכניקות הדפסה על בדים ומכשירים המבוססים על אלקטרודות זכוכית. הוא גם פרסם שלושה ספרים בתחום האלקטרוכימיה. המחקר החשוב ביותר שלו, וזה שהקנה לו את מירב פרסומו, עסק בקיבוע חנקן אטמוספרי לייצור אמוניה.

לייצר לחם מהאוויר

חנקן הוא היסוד הנפוץ ביותר באטמוספרה – 80 אחוז מהאוויר שאנו נושמים הוא גז חנקן (N2). תרכובות של חנקן הן מרכיב מרכזי בחומרים רבים – מהחלבונים בגופנו ועד דשנים וחומרי נפץ. אלא שלמרבה הצער, החנקן הרב באוויר אינו זמין לבני אדם, לבעלי חיים ואפילו לצמחים שזקוקים לו. רק מיקרואורגניזמים מסוימים בקרקע ובים מסוגלים לפרק את הקשר החזק בין שני האטומים במולקולות של גז החנקן וליצור תרכובות עם מימן או חמצן. צמחים ואצות מסוגלים להשתמש בתרכובות אלו, ודרכם הן מגיעות לכל עולם החי.

בתחילת המאה העשרים תרכובות חנקן לתעשייה הופקו בעיקר מסלעי משקע. אלה סלעים שנוצרו בין השאר מיצורים חיים ששקעו לאחר מותם אל קרקעית הים, וסוגים מסוימים שלהם עשירים בחנקן. מחצבים עשירים בחנקות בשם סַלְפֶּטֶר ("סלעי מלח") היו מוצר יקר ערך, ואפילו עילה למלחמה בין צ'ילה לשכנותיה לקראת סוף המאה ה-19.

ככל שאירופה הפכה מתועשת יותר ואוכלוסייתה גדלה, עלה גם הביקוש לתרכובות חנקן שונות. המבוקשות ביותר היו אלה הדרושות לייצור דשנים, שכן הן אפשרו לחקלאים לספק די מזון. גרמניה, שהייתה תלויה בייבוא סלעי המלח, חששה כי מצור ימי שיוטל עליה בסכסוך צבאי יאפשר לאויבים להרעיב את תושביה. הבר החליט לרתום את כישוריו וידיעותיו להתמודדות עם הבעיה, ופיתח תהליך לייצור אמוניה (NH3) באמצעות קיבוע חנקן מהאוויר. התהליך המורכב דרש לחץ גבוה (200 אטמוספרות) וטמפרטורה גבוהה (כ-500 מעלות צלזיוס), ובוצע באמצעות זרזים ממתכות יקרות בהן אוסמיום ואורניום. הבר פיתח את התהליך עם עמיתו, קרל בוש (Bosch), ועם החוקר הבריטי רוברט לה-רוסיניול (Le Rossignol) וב-1909 רשם עליו פטנט. לאחר שהדגים את התהליך לחברת הכימיה הענקית BASF, שכללו אותו מדענים ומהנדסים של החברה, ומצאו דרך לבצע אותו עם זרזים זולים יותר המבוססים על תרכובות ברזל.

ב-1913 התחילה חברת BASF לייצר אמוניה מגז החנקן שבאוויר, וסיפקה את צרכי הדשן של גרמניה. בעזרת תהליך שפיתח כמה שנים קודם לכן מדען גרמני אחר, וילהלם אוסטוולד (Ostwald), יכלה התעשייה הגרמנית לייצר מהאמוניה גם חנקוֹת – תרכובות המבוססות על חנקן וחמצן כמו אשלגן חנקתי (KNO3) או נתרן חנקתי (NaNO3), החיוניות גם לתעשיית חומרי הנפץ.

הפיתוחים של הבר שחררו את גרמניה מהתלות במחצבי חנקן מיובאים ואיפשרו לה להחזיק מעמד במלחמת העולם הראשונה, גם בזכות השימוש הצבאי בחנקות וגם בזכות הדשן שאיפשר לחקלאות הגרמנית להאכיל את האזרחים ואת הצבא. אבל במלחמה עצמה הבר כבר היה במקום אחר לגמרי.

האמוניה וחשיבותה - סרטון של FuseSchool (באנגלית) על האמוניה וייצורה:

המלחמה הכימית

בשנת 1911, אחרי 17 שנים בקרלסרוהה, היה פריץ הבר פרופסור בעל שם עולמי, והוזמן לעמוד בראש המכון לכימיה פיזיקלית ואלקטרוכימיה בברלין. זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם ב-1914, כשגרמניה הואשמה בפשעי מלחמה נגד בלגיה, מיהר הבר להצטרף ל-92 מדענים ואנשי רוח אחרים שחתמו על מִנשר המביע תמיכה בלתי מסויגת במעשיה של גרמניה (כמה מדענים גרמנים בעלי שם סירבו לחתום על המנשר, בהם אלברט איינשטיין ודויד הילברט).

אבל כפטריוט גרמני נלהב הבר לא הסתפק בחתימה על מנשרים. בגיל 46 הוא התנדב לצבא, קיבל דרגת סרן ומונה לעמוד בראש המדור הצבאי לכימיה. הבר הוביל את פיתוח הנשק הכימי הגרמני, בעיקר גז כלור, למרות שגרמניה עצמה חתמה ב-1907 על אמנת האג שאסרה שימוש בחומר לחימה כימי. הוא גייס ליחידתו כימאים ופיזיקאים שעסקו בפיתוח החומרים הרעילים, בבדיקת יעילותם וכן בהמצאת שיטות לאחסון הגזים ולפיזורם בשדה הקרב.

היחידה של הבר גם חקרה דיווחים כי הצרפתים השתמשו בחומר לחימה כימי נגד הגרמנים, ועסקה בפיתוח דרכי התגוננות מלוחמה כזו. אבל הגרמנים, בהנהגת הבר, התקדמו מהר הרבה יותר מיריביהם. לאחר כמה נסיונות כושלים, פיקח הבר אישית ב-22 באפריל 1915 על שחרור גז כלור מאלפי מכלים מול שוחות הצרפתים באִיפְּר שבבלגיה. הרוח נשאה את הגז אל עמדות הצרפתים, והנזק היה עצום: אטומי הכלור מגיבים עם מים ליצירת חומצות רעילות, וכשהדבר קורה ברקמות הגוף, למשל בריאות או בעיניים, עושות החומצות שמות ברקמות האלה. מעריכים ש-15 אלף חיילים צרפתים נפגעו מהגז, וכ-6000 מהם מתו תוך דקות.

במלחמה המדען שייך לארצו. הבר (שני משמאל) מדריך מפקדי שדה בשימוש בפגזי גז | צילום: Science Photo Library
במלחמה המדען שייך לארצו. הבר (שני משמאל) מדריך מפקדי שדה בשימוש בפגזי גז | צילום: Science Photo Library

מדענים בעולם מתחו ביקורת נוקבת על הבר בשל השימוש הלא אנושי בגזים רעילים, אך הוא נשאר נאמן לדרכו, ואמר "בעיתות שלום מדען שייך לעולם, אבל בעיתות מלחמה הוא שייך לארצו". על נאמנותו לארצו הוא גם שילם מחיר אישי כבד: בעקבות הצלחת הנשק הכימי בקרב איפר השני, שזיכה אותו בשבחים רבים, אשתו, קלרה, שמה קץ לחייה בירייה מאקדח השירות שלו. היא מתה בזרועות בנם, הרמן, בן ה-13, ששמע את הירייה.

קלרה הבר (לבית אִימֶרְוַאר), גם היא יהודייה מומרת, הייתה בעצמה דוקטור לכימיה וגם פמינסטית ופציפיסטית. ייתכן שמעשיו של בעלה לא היו הסיבה היחידה להתאבדותה – נישואיהם היו כנראה זרועים קשיים – אבל אין ספק שהיא התקשתה להתמודד עמם. בעלה, לעומת זאת, לא עצר גם לאחר האסון – הוא אפילו לא נשאר בברלין להלווייתה משום שמיהר מזרחה לפקח על שימוש בנשק כימי בחזית הרוסית.

סרטון של "ערוץ המלחמה הגדולה" על פריץ הבר והנשק הכימי (אנגלית):

הפטריוט הנרדף

ב-1918 החליטה ועדת פרס נובל להעניק להבר את הפרס בכימיה על תהליך הפקת האמוניה. ההחלטה עוררה ביקורת נוקבת, בשל מעשיו במהלך המלחמה, ומדענים בריטים וצרפתים אף קראו להעמידו לדין על פשעי מלחמה. ואולם, למרות הקריאות הבר קיבל את הפרס (הוא הוענק לו שנה לאחר מכן, ב-1919).

לאחר המלחמה שב הבר למשרתו בברלין, והמשיך לעסוק שם בפיתוח נשק כימי. בין השאר הוא סייע לרוסיה ולספרד לפתח אמצעי לחימה כימיים. הוא גם רתם את המעבדה לפיתוח חומרי הדברה, ואחד מהם היה ציקלון – גז על בסיס ציאניד ששימש להדברת מזיקים בחללים סגורים כמו מחסני מזון ואסמי תבואה.

למרות מעמדו הרם כמדען, ואף על פי שהיה חתן פרס נובל, הבר לא ממש מצא את עצמו בקהילה המדעית לאחר המלחמה. כלאומן גרמני נלהב הוא היה מאוכזב מאוד מתבוסתה של ארצו, וגם חש רגשי אשם על כך שהשימוש הנרחב בנשק הכימי שלו היה אחת הסיבות לפיצויים העצומים שארצו נדרשה לשלם למנצחות, ותרמו למשבר הכלכלי שהכביד על גרמניה בשנות העשרים. בעקבות זאת חיפש דרכים להכניס כסף לגרמניה, ועסק כמה שנים בפיתוח שיטות להפקת זהב ממי הים. בסופו של דבר הנושא התברר כחסר כדאיות כלכלית והבר זנח אותו.

עם התחזקותה של המפלגה הנאצית בגרמניה, מתחו אנשיה ביקורת על השלטון המעסיק מדענים יהודים, בהם גם הבר. הנאצים לא התרשמו מהעובדה שהתנצר, וגם לא מנאמנותו המוחלטת לגרמניה, מהעובדה שהציל את גרמניה מרעב במלחמה הגדולה או מתרומתו למאמץ הצבאי. מבחינתם הוא היה "הבר היהודי", ועם עלייתם לשלטון ב-1933 הוא הבין שעליו להימלט ממולדתו האהובה. הוא יצא מגרמניה עם בנו, וכן הצליח להבריח לבריטניה את אשתו השנייה, שרלוט, אף שכבר הספיק להתגרש ממנה, ואת שתי בנותיהם.

הבר נדד באירופה חודשים אחדים, ועבר בין השאר בשווייץ, בצרפת, בספרד ובבריטניה, אך לא הצליח למצוא משרה אקדמית. הוא סבל מדכדוך ומבריאות לקויה, ובסופו של דבר ידידו הוותיק חיים ויצמן הציע למנותו למנהל מכון זיו, מכון המחקר שהוקם עבורו ברחובות (וייקרא לימים מכון ויצמן למדע). בלית ברירה נענה הבר להצעה, והחל לעשות את דרכו לפלסטינה. ואולם, הוא לא זכה להגיע לשם – ב-29 בינואר 1934, בעודו שוהה במלון בבזל שבשוויץ, לקה בליבו ומת, שבועות אחדים לאחר יום הולדתו ה-65. הוא נטמן בבזל, ולפי בקשתו הועברו לשם גם עצמותיה של קלרה, אשתו הראשונה, ונטמנו לצדו. לפני מותו הוא הכה על חטא והביע חרטה על תרומתו לפיתוח הנשק הכימי.

גישה שונה מאוד ליהדות וללאומנות הגרמנית. הבר (משמאל) עם אלברט איינשטיין | מקור: Science Photo Library
גישה שונה מאוד ליהדות וללאומנות הגרמנית. הבר (משמאל) עם אלברט איינשטיין | מקור: Science Photo Library

המוות שאחרי המוות

הגורל המר לא נטש את הבר גם לאחר מותו. בנו, הרמן, שם קץ לחייו ב-1946, זמן קצר לאחר מות אשתו. שלוש שנים לאחר מכן התאבדה גם בתו של הרמן, קלייר, שנקראה על שם סבתה והייתה כימאית כמו סבה. שני ילדיו מנישואיו השניים דווקא האריכו ימים.

חיי משפחה: הבר (מימין במדי צבא) ובנו הרמן ביום נישואיו לשרלוט. משמאל: קלרה הבר | צילומים: ארכיון מקס פלנק, ויקיפדיה, נחלת הכלל
חיי משפחה: הבר (מימין במדי צבא) ובנו הרמן ביום נישואיו לשרלוט. משמאל: קלרה הבר | צילומים: ארכיון מקס פלנק, ויקיפדיה, נחלת הכלל

גם עברו המקצועי המשיך לרדוף את הבר לאחר מותו. כשהנאצים גיבשו את "הפתרון הסופי" והחליטו על השמדת היהודים, נזכר מישהו בגז הציקלון שפותח במעבדתו. החומר המקורי כלל מימן ציאנידי בתוספת חומר צורב, להתרעה מפני חשיפה לגז המסוכן. הנאצים הזמינו גרסה של הגז בלי החומר הצורב, ובשיטת אריזה בחומר נקבובי המאפשרת שחרור מהיר שלו. גרסה זו קיבלה לימים את הכינוי ציקלון B, ושימשה את הגרמנים בטבח של יותר ממיליון יהודים במחנות ההשמדה. כך, הגז שפיתח הבר שימש את העם שהוא כה רצה להיות חלק ממנו, בהשמדת חלק ניכר של העם שממנו ביקש להתנתק.

עם השנים היו מי שהעדיפו לזכור את הצדדים החיוביים בעבודתו של הבר, ואת תרומתו העצומה לכימיה. המכון שאותו ניהל בברלין נקרא כיום מכון פריץ הבר, ובמסגרת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לגרמניה הוקם ב-1981 באוניברסיטה העברית בירושלים מרכז מינרווה לחקר דינמיקה מולקולרית ע"ש פריץ הבר.

"חייו של הבר היו הטרגדיה של היהודי הגרמני – טרגדיה של אהבה חד-צדדית", אמר אלברט איינשטיין על מותו של מי שהיה חברו הטוב במשך תקופה מסוימת. סיפורו של פריץ הבר ממחיש עד כמה קשה להפריד לעתים בין טוב ורע, אפילו כשהם מתקיימים זה לצד זה בתוך אותו אדם. הכימאי המבריק שעד היום כולנו חבים לו את העובדה שיש לנו מזון זמין, היה גם לאומן קיצוני שגרם למותם של עשרות אלפי בני אדם ולא חס אפילו על בני משפחתו כשהיה מדובר בתהילתה של ארצו. הבר הוא דוגמה מצערת הממחישה שלעתים גם הגאונים ביותר הם רק בני אדם, ולא במובן החיובי.

תגובה אחת

  • מתן

    מאוד מעניין

    תודה רבה