היום לפני: פתיחת המירוץ אל הירח

ימים קשים עברו על האמריקאים בתחילת שנות ה-60. המלחמה הקרה היתה בעיצומה, ונראה היה שהקומוניסטים מנצחים. לפחות בכמה חזיתות. ב-1957 הפתיעו הסובייטים והקדימו את האמריקאים בשיגור הלוויין הראשון, ספוטניק. פחות מארבע שנים אחר כך, הדהימה ברית המועצות את העולם כששיגרה בהצלחה אדם לחלל, בטיסה המפורסמת של יורי גגרין. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-5 במאי 1961, שיגרה גם ארצות הברית אדם לחלל, אבל בניגוד לגגרין, שהשלים הקפה סביב כדור הארץ, אלן שפרד טס רק לגבול החלל, ונחת כעבור רבע שעה.

 

בין שתי הטיסות חטף הציבור האמריקאי עוד סטירת לחי קומוניסטית. ניסיון של ארצות הברית להדיח את שליט קובה, פידל קסטרו, שתפס את השלטון בהפיכה שנתיים קודם לכן, הסתיים בכישלון צבאי מביך. ארצות הברית אימנה כוח של גולים קובנים והנחיתה אותם בחוף המכונה מפרץ החזירים, אך כוח קובני בפיקוד קסטרו עצמו השתלט על הפולשים ושבה את רובם.

 

ג'ון פ' קנדי היה הנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית. ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-44 היה עליו להתמודד עם המשבר, והוא הבין כי ארצו זקוקה ליעד חדש – אתגר שילכד אותה וישיב לה את הגאווה הלאומית. בעזרת סגנו, לינדון ג'ונסון, שהיה תומך נלהב של תכנית החלל האמריקאית, בחר קנדי ביעד שאפתני – הירח.

 

קנדי התייעץ עם ראשי תכנית החלל לפני שהכריז על היעד השאפתני. אך לא בחן את הדברים לעומק. ראש נאס"א, ג'יימס ווב (Webb), העריך באזני הנשיא כי אפשר להנחית אדם על הירח, אך נראה שגם הוא לא שקל את הדברים עד הסוף, ולא הבין את גודלו העצום של האתגר. נאס"א היתה אז ארגון קטן, עם רקורד של כמה הצלחות וכמה כשלונות בטיסות לא מאויישות, וטיסה מאויישת אחת ויחידה, גם היא רק לגבול החלל.

ב-25 במאי 1961 התייצב קנדי בקונגרס בוושינגטון, לנאום מיוחד לפני שני בתי הקונגרס, והכריז על המטרה השאפתנית. הוא דיבר תחילה על הקרב המתחולל כעת בעולם בין חירות לרודנות, ועל היתרון הסובייטי בתכנית החלל. אחר כך הגיע המשפט המפורסם ביותר: "אני מאמין שהאומה צריכה להתחייב להגשמת היעד הזה לפני סוף העשור – להנחית אדם על הירח ולהשיבו בשלום לכדור הארץ". כבר בנאום הזה הצביע קנדי על הקשיים הצפויים: "שום פרויקט חלל בתקופה הזאת לא יהיה מרשים יותר מבחינת האנושות כולה. שום פרויקט לא יהיה חשוב יותר מבחינת התרומה ארוכת הטווח לחקר החלל ושום פרויקט לא יהיה כה קשה ויקר לביצוע".

קנדי פירט כמה טכנולוגיות חדשות שארצות הברית מבקשת לפתח – טילים גדולים וחזקים יותר, חללית מתאימה, רכב נחיתה על הירח, לוויינים נוספים – ואז נקב במחיר. בשלב הראשון ביקש קנדי 1.7 מיליארד דולר, ובסך הכול כ-7 מיליארד דולר לחמש השנים הבאות. הקונגרס אישר את השלב הראשון, והמרוץ לירח יצא לדרך.

 

בד בבד עם השלמת תכנית מרקורי, התכנית הראשונה לטיסות מאוישות, התחילה נאס"א לקדם את תכנית ג'מיני, שנועדה לבחון טכנולוגיות של טיסות במסלול סביב כדור הארץ, ובהמשך את תכנית אפולו, לטיסות לירח עצמו. בכל מרכיב של התכנית השאפתנית הגדירה נאס"א את הצרכים והדרישות, וחברות חיצוניות בנו את הטילים, את החלליות, את מרכזי הבקרה, את הסימולטורים ועוד. התקציב האדיר התכלה עד מהרה, ובמקום 7 מיליארד דולרים, עברה העלות של תכנית הירח את ה-20 מיליארד (בערך 200 מיליארד דולר במספרים של ימינו – פי ארבעה מהתקציב השנתי של מדינת ישראל כולה). מארגון שהעסיק כמה מאות עובדים, התפתחה נאס"א לארגון של עשרות אלפים, ובסופו של דבר העסיקה תכנית הירח האמריקאית כ-400 אלף עובדים בנאס"א ובחברות החיצוניות. 

המִמשל בוושינגטון עודד את התכנית והשיג בעבורה משאבים עצומים, אבל בחלל – הרוסים המשיכו לנצח. הם ביצעו טיסה מקבילה של שתי חלליות, שיגרו אשה לחלל, ונראה היה כי הם מובילים על ארה"ב בכל תחום הקשור לטיסות מאוישות. נוצר הרושם שההשקעה העצומה אינה מניבה את הפירות הצפויים. בינתיים התמודד ממשל קנדי עם צרות אחרות, על הקרקע. הוצאות הביטחון האמירו, המצב בווייטנאם התחיל להסתבך ותמונת הניצחון שהנשיא קנדי חיפש נראתה רחוקה מתמיד.

קנדי הבין שאולי טיפס על עץ גבוה מדי בעניין המשימה המאוישת אל הירח, ולקראת סוף 1963 התחיל לחפש דרכים לחזור בו מהמיזם השאפתני, או לפחות לגייס לו תמיכה ציבורית רחבה, מחשש שהקונגרס יפסיק לממן את ההרפתקה. אלא שבטרם הספיק קנדי לגבש החלטה בעניין, נרצח בהתנקשות בדאלאס ב-22 בנובמבר 1963. מבחינתה של ארה"ב, ההמומה מסופו הטראגי והפתאומי של הנשיא הצעיר, ניצחון על ברית המועצות במירוץ החלל הפך למעין צוואה בלתי כתובה של הנשיא המנוח.

הרוסים אמנם המשיכו להתקדם בקצב מהיר, והיו הראשונים שהטיסו חללית עם שני אנשי צוות והראשונים לבצע "הליכת חלל" – יציאה של אסטרונאוט מתוך החללית במסלול סביב כדור הארץ – אבל האמריקאים התחילו לסגור את הפער. ב-1965 הם היו הראשונים שביצעו טיסת מבנה של שתי חלליות והראשונים שהשלימו חיבור מוצלח של חלליות זו לזו.

 

בינואר 1967 אירע אסון בתכנית החלל האמריקאית. שלושה אסטרונאוטים נשרפו למוות בחללית אפולו 1 על כן השיגור, במסגרת אימון לקראת טיסה. אבל גם האסון הכבד הזה לא עצר את תכנית אפולו, אלא רק עיכב אותה. בדצמבר 1968 שיגרה נאס"א חללית מאוישת ראשונה להקפת הירח, אפולו 8. בחודשים הבאים שוגרה עוד טיסה אל הירח, והשלישית – אפולו 11 – השלימה את היעד שקבע הנשיא קנדי שמונה שנים קודם לכן. האסטרונאוטים האמריקאים נחתו על הירח כארבעה חודשים וחצי לפני סוף העשור.

למרבה האירוניה, הנשיא שגזר את קופון ההצלחה של אפולו 11 היה דווקא ריצ'רד ניקסון, שהפסיד לקנדי בבחירות של 1960. ניקסון שוחח עם האסטרונאוטים ארמסטרונג ואלדרין על הירח, ואמר כי זו הייתה שיחת הטלפון ההיסטורית ביותר שנעשתה אי פעם מן הבית הלבן. ואולם, אותו ניקסון הוא שסגר בתוך זמן קצר את הברז התקציבי של הטיסות לירח, שאחרי הניצחון הגדול הפכו לנטל כבד מנשוא על משלם המסים האמריקאי.

כבר בינואר 1970 נאלצה נאס"א לבטל את שלוש הטיסות האחרונות שתוכננו: אפולו 18, 19 ו-20. שנה לאחר מכן ביקש ניקסון לבטל גם את אפולו 16 ו-17, אך נאס"א הצליחה לבטל את רוע הגזרה. כך הייתה אפולו 17 לחללית המאוישת השישית והאחרונה שנחתה על הירח. מאז דצמבר 1972 לא דרכה רגל אדם על הירח, וגם לא על שום גרם שמיים אחר.