דאודורנטים ונוגדי הזעה הם מוצר היגיינה בסיסי עבור כולנו. איך הם פועלים ועד כמה בטוח להשתמש בהם?

התגובה הטבעית של גופנו לטמפרטורות הגבוהות של הקיץ, או לפעילות גופנית נמרצת בכל עונה, עלולה לגרום לסובבים אותנו לעקם את האף. אבל עבור עדנה מרפי (Murphey) מסינסינטי שבארצות הברית, ימי הקיץ החמים בשנת 1912 היו מה שאיפשר לה להתניע תעשיה שלמה.

כדי לא להדיף ריח עז של זיעה, שניחוחה חריף במיוחד בבית השחי, רובנו משתמשים בדאודורנטים המכילים חומרים נוגדי הזעה. אחד הראשונים שפיתח דאודורנט יעיל היה הרופא המנתח אייברהם מרפי, שחיפש שיטה למניעת הזעה בידיים, שפגעה ביציבות כלי הניתוח שאחז. ב-1909 הוא גילה שכאשר ממיסים את המלח אלומיניום כלוריד בתמיסה חומצית ומורחים אותו על הידיים, אפשר למנוע הזעה למשך כשלושה ימים. בתו עדנה הבינה מיד את הפוטנציאל ההיגייני של המוצר, הקימה חברה וניסתה לשווק אותו לקהל הרחב כדאודורנט לשימוש ביתי.

אך בעיני רבים בימים ההם ההמצאה נראתה מיותרת לחלוטין. החברה הייתה שמרנית מאוד ולא היה מקובל לדבר בה על הזעה או פעולות גופניות טבעיות אחרות. אנשים נהגו להסוות את ריחות הגוף באמצעות בשמים, וכדי למנוע כתמי זיעה על בגדים השתמשו במגיני כותנה או גומי באזורים מועדים לפורענות כמו בתי השחי.

לפיכך, כשמרפי חנכה את הדאודורנט בשנת 1912 ביריד באטלנטיק סיטי, היא נחלה בתחילה כישלון צורב. איש לא רצה לרכוש את המוצר החדש. אך היריד נמשך, הקיץ הגיע, וככל שהטמפרטורות עלו, כך התרחבו כתמי הזיעה על בגדי המשתתפים. איתם גדלה גם ההתעניינות במוצר של מרפי, שאותו היא שיווקה בשם המסחרי Odorono, מהמילה האנגלית odor (ריח). בסוף היריד כבר היו לה לקוחות בכל רחבי ארצות הברית והזמנות בהיקף של 30 אלף דולר. כיום, כעבור יותר ממאה שנה, תעשיית הדאודורנטים מגלגלת כ-75 מיליארד דולר בשנה, והדאודורנט עצמו הפך למוצר בסיסי שנמצא בשימוש רחב. 

מרפי ומודעת פרסומת לדאודורנט שלה, משנות ה-30 | מקור: cosmeticsandskin
התחיל ככישלון, הפך להצלחה מסחרית כבירה. מרפי ומודעת פרסומת לדאודורנט שלה, משנות ה-30 | מקור: cosmeticsandskin

איך זה עובד?

בני אדם מפרישים שני סוגים של זיעה. רוב בלוטות הזיעה בגופנו הן הבלוטות האקריניות (Eccrine), שמפרישות תמיסת מלח חסרת ריח המסייעת בוויסות חום הגוף. הבלוטות הללו מפוזרות בכל רחבי עורנו ומופעלות במהלך פעילות גופנית שמעלה את טמפרטורת הגוף, וכן בעקבות אכילת מזון חריף או שתיית משקאות אלכוהוליים.

מקור הריח החמצמץ המזוהה עם זיעה הוא בבלוטות האפוקריניות (Apocrine), שנמצאות בבית השחי, סביב הפטמות, בתעלת האוזן, באיברי המין ובעפעפיים. הבלוטות האלה מפרישות תערובת של שומנים, סטרואידים וחלבונים, שמספקים יחד כר נוח ופורה להתרבות של אוכלוסיות של חיידקים שמשגשגות בסביבה הלחה והחמימה של בית השחי. החיידקים מפרקים את המרכיבים הללו לתוצרים נדיפים שמקנים לזיעה את ריחה. מדענים זיהו כמה מינים של חיידקים שאחראים על יצירת ריח גוף אנושי. בהם חיידקים מהסוגים סטפילוקוקוס (Staphylococcus), קורינבקטריום (Corynebacterium) ופרופיוניבקטריום (Propionibacterium) בעלי יכולת לפרק תרכובות כימיות מסוימות לתוצרי ריח לא נעים. 

כמות הזיעה והריח שאנו מדיפים שונה בין אדם לאדם ותלויה בהרכב החיידקים החיים על עורנו, בתזונה, בסביבה ובגנטיקה שלנו. לדוגמה, לאחוז קטן מהאוכלוסייה חסר הגֵן ABCC11 שמעורב בהפרשת זיעה מבלוטות אפוקריניות, ולכן ריח הגוף שהם מדיפים חלש יחסית.

כדי למנוע ריח זיעה, רובנו משתמשים בתכשירים שמכילים נוגדי הזעה (אנטי-פרספירנטים). התכשירים האלה מצמצמים את הפרשת הזיעה מהבלוטות. לעומת זאת, דאודורנטים או בשמים ממסכים את הריח באמצעות חומרי בישום.

החומר הפעיל בנוגדי הזעה מתבסס על מלחי אלומיניום, שהנפוץ מביניהם הוא אלומיניום כלוריד. המלחים האלה מגיבים עם המלחים שבזיעה ליצירת חומר דמוי ג'ל שחוסם את צינוריות הזיעה, וכך מונע הפרשה של זיעה. כמו כן הם מייבשים את נקבוביות העור, גורמים להן להתכווץ וכך מונעים מהזיעה להגיע אל פני העור.

נוגד ההזעה המקורי ששיווקה מרפי הומס בתמיסה חומצית, שגירתה את העור והכתימה את הבגדים. התכשירים המודרניים ידידותיים הרבה יותר ובטוחים לשימוש. אף שהחומר הפעיל נותר זהה ומתבסס על מלחי אלומיניום, התווספו לתכשירים הללו חומרים שנועדו להגן על העור, למנוע זיהומים ולהאריך את חיי המדף של המוצר.

בין התוספים הנפוצים בדאודורנטים אפשר למצוא כוהלים, שמסייעים להמסת חלק מרכיבי התכשיר ומזרזים את התייבשות התמיסה אחרי המריחה; פרבנים (Parabens) וטריקלוזן (Triclosan), שהם חומרי שימור שמונעים התפתחות של מזהמים חיידקיים ופטרייתיים בתכשיר; פתלטים (Phthalates) שמסייעים לתכשיר להיצמד לעור; וחומרי בישום לשמירה על רעננות לאורך זמן.

בית שחי ריחני | איור: ADragan, Shutterstock
מקור הריח של הזיעה הוא חיידקים המפרקים את החומרים שמפרישים הבלוטות האפוקריניות. בית שחי ריחני | איור: ADragan, Shutterstock

 מדוע חוששים מאלומיניום?

במשך השנים התעוררו חששות לקשר בין דאודורנטים ונוגדי הזעה להתפתחות של  מחלות כמו סרטן השד ואלצהיימר. במוקד תשומת הלב ניצב המרכיב הפעיל העיקרי בנוגדי הזיעה – אלומיניום כלוריד.

אלומיניום היא המתכת הנפוצה ביותר בקרום כדור הארץ והיא מופיעה תמיד בתור מלח שכולל יסוד נוסף, כגון חמצן, צורן ופלואור. מאחר שהאלומיניום נפוץ כל כך, ונעשה בו שימוש גם בתעשיית המזון, אנחנו נחשפים אליו כל הזמן, בין השאר דרך השימוש באריזות אלומיניום או בסירים לבישול.  הצריכה היומית הממוצעת של אלומיניום במזון ובשתייה עומדת על 9-7 מיליגרם, למשל בירקות כבושים, מאפים, דגני בוקר ותה. חשיפה לרמות כאלה של אלומיניום אינה מסוכנת, ורובו מופרש מהגוף בשתן ובצואה.

חשיפה לריכוזים גבוהים של אלומיניום עלולה להוביל להרעלה. עיקר הסכנה נשקפת לעובדי תעשיית האלומיניום, כגון רתכים שחשופים לשאיפה ממושכת של אלומיניום בריכוזים גבוהים. התסמינים של הרעלת אלומיניום כוללים בלבול, פגיעה בתפקוד השרירים ובמבנה השלד ופגיעות עצביות שבאות לידי ביטוי בפרכוסים ובקשיי דיבור.

עובד במפעל אלומיניום | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY
הסכנה העיקרית נשקפת לפועלים הנחשפים לאלומיניום רב בעבודתם. עובד במפעל אלומיניום | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

 ההנחה שקיים קשר בין שימוש בנוגדי זיעה לסרטן שד מתבססת בעיקר על כך שגידולים בשד מרבים להופיע בצד החיצוני העליון של השד, בקרבת בית השחי, קרוב לאזור שבו נהוג להשתמש בנוגדי זיעה. האזור הזה עשיר גם ברקמת שד ובקשרי לימפה, כך שמלכתחילה הוא בסיכון גבוה להתפתחות גידולים.

חומרים שמורחים או מרססים על העור לא נספגים בקלות בדרך כלל, מאחר שעורנו נועד מטבעו לחסום חדירה של גורמים חיצוניים לגוף. מחקר גרמני שעקב במשך שבועיים אחרי ריכוז האלומיניום בדם אצל נבדקים שהתבקשו להשתמש בנוגדי הזעה שמכילים אלומיניום לא מצא עלייה בריכוזו לאחר השימוש בהם.

צוות מחקר הולנדי השתמש בשיטה מדויקת יותר כדי למדוד את ספיגת האלומיניום מנוגדי ההזעה. הם סימנו את האלומיניום בתכשיר באיזוטופ נדיר, כלומר גרסה של היסוד שבגרעין שלו יש מספר נייטרונים שונה מהרגיל. כך יכלו למדוד בדיוק רב את ספיגת האלומיניום מנוגדי הזיעה, שכן השיטה אפשרה להם להבחין בין האלומיניום המסומן שמקורו בתכשיר לאלומיניום ה"רגיל" שנצרך במזון או בשתייה.

רמות האלומיניום המסומן בדמן של 10 מ-12 הנבדקות במחקר היו מתחת לסף המדידה של המכשיר, כלומר ריכוז אפסי. אצל שתי האחרות נמצאו רמות נמוכות של אלומיניום מסומן בדם. החוקרים מצאו אלומיניום מסומן בשתן של כשליש מהמשתתפות. הם חישבו ספיגה ממוצעת של 0.0094 אחוז מכלל האלומיניום בתכשיר, כלומר חשיפה מירבית של 8.8 מיקרוגרם בעקבות שימוש בדאודורנט, כ-0.1 אחוז מסך האלומיניום שאנו צורכים בממוצע מדי יום במזון ובשתייה – הרחק מסף הרעילות.

גם החשיפה לאלומיניום מדאודורנט בתרסיס אינה משמעותית. חוקרים מצאו שבכל שימוש, אדם עלול לשאוף עד פחות מחצי מיקרוגרם אלומיניום – פחות מאלפית מהכמות היומית הממוצעת שאנחנו צורכים במזון ובשתייה.

בכמה מחקרים נמצא אלומיניום ברקמת שד של חולות סרטן שד, אך במחקר נוסף שנעשה על חולדות גילו החוקרים כי גם מינרלים נוספים, כגון קדמיום וניקל, נוטים להצטבר ברקמות סרטניות. מחקרים אחרים לא מצאו הבדל ברמות האלומיניום ברקמות השד של נשים בריאות לעומת חולות.

במחקר על החולדות מדדו את רמות האלומיניום ברקמות לפני ואחרי חשיפה לחומר שמעורר התפתחות של גידולים ממאירים. החוקרים אכן מצאו הצטברות של אלומיניום בגידולים שנוצרו ברקמת השד, כך שהממצא מצביע על אפשרות שהאלומיניום עצמו אינו הגורם לממאירות, אלא קיים מנגנון בלתי ידוע שמעודד אותו להצטבר בגידול קיים.

סקירות שנעשו בשנים 2008, 2014 ו-2017 לא מצאו שום קשר בין שימוש בנוגדי הזעה שמכילים אלומיניום לבין התפתחות של סרטן השד. המחברים אפילו ציינו בבירור כי "לאחר בחינת הספרות הקיימת, לא נמצאו ראיות מדעיות שתומכות בהשערה הזאת ואין בסיס לכיווני מחקר נוספים הנובעים ממנה". מדובר בהתבטאות חריגה יחסית, שבה נרמז כי מוצו כל כיווני המחקר בנוגע לקשר בין סרטן שד לאלומיניום בנוגדי הזעה וכל מחקר נוסף בנושא יהיה בזבוז זמן ומשאבים.

עם גורמי הסיכון הידועים לסרטן שד נמנים הגיל, אורח החיים, רקע משפחתי וגנטי, אורך המחזור החודשי לאורך החיים, לידות, הנקה, היסטוריה אישית, צפיפות השד ועוד – אך, כאמור, לא חשיפה אלומיניום מנוגדי הזעה.

אשה בבדיקת ממוגרפיה | צילום: AJ PHOTO / SCIENCE PHOTO LIBRARY
לא נמצאו שום ראיות לקשר בין אלומיניום לסרטן השד. אשה בבדיקת ממוגרפיה | צילום: AJ PHOTO / SCIENCE PHOTO LIBRARY

אלומיניום ומחלת אלצהיימר

בעוד שהגורמים להתפתחות גידולים סרטניים מתבררים והולכים, המנגנון שמוביל למחלות ניוון עצבי כמו מחלת אלצהיימר עדיין נסתר מאיתנו ברובו. מחלת אלצהיימר היא מחלה ניוונית של המוח, שקשורה להצטברות של משקע חלבוני בשם עמילואיד במוח ומשקע חלבוני בשם טאו בתאי העצב. המחלה מתאפיינת בתהליך ניווני מתמשך של הרס תאי עצב במוח ועקב כך מביאה לליקויים חמורים ביכולות החשיבה ובתפקוד, ובכלל זה קשיי זיכרון ולמידה, פגיעה בכישורי השפה, בעיבוד המידע החזותי וההתמצאות, ביכולת התכנון, שינוי בדפוסי ההתנהגות ועוד.

האפשרות לקיומו של קשר בין מחלת אלצהיימר לאלומיניום עלתה לראשונה בשנת 1965, על סמך מחקר על ארנבונים. החוקרים מצאו כי הזרקת מלחי אלומיניום למוחם של ארנבונים מובילה לפגיעה בתפקוד השכלי ולהיווצרות של משקעים (פלאקים) ברקמת המוח, הדומים לאלה של חלבוני הטאו האופייניים למחלת אלצהיימר. בנוסף נמצא אלומיניום במוחם של חולי אלצהיימר.

באותה תקופה דווחו כמה מקרים של חולי כליות הזקוקים לדיאליזה שסבלו מהרעלת אלומיניום והציגו תסמינים עצביים אופייניים להרעלה כזאת. בהמשך התברר כי הממברנות שמשמשות לדיאליזה נשמרו בתמיסה שהכילה אלומיניום, והחומר חדר לדמם של החולים בכל טיפול. מאחר שתפקוד הכליות שלהם היה לקוי מלכתחילה, הם לא הצליחו לפנות את עודפי האלומיניום וכך הורעלו. 

ההרעלה הזאת אפשרה לבחון לעומק את הקשר האפשרי בין אלומיניום לתסמינים של מחלת אלצהיימר. בבחינה מדוקדקת נמצא כי בניגוד לחשש ההתחלתי, הקשר אינו קיים. בחינה מיקרוסקופית של רקמות מוח החוקרים מצאו הבדלים בין משקעי העמילואיד של חולי אלצהיימר לאלה שהיו למי שסבלו מהרעלת אלומיניום. המשקעים של שני סוגי החולים היו שונים בצורתם, במקומם במוח ובחוט השדרה ובמקומם בתוך תאים עצמם.

גם מבחינה קלינית יש הבדלים רבים בין התסמינים של מחלת אלצהיימר לתסמיני הרעלת האלומיניום שממנה סבלו חולי הכליות. משך המחלה והתסמינים שונים מאוד – למשל פרכוסים הם תסמין אופייני של הרעלת אלומיניום, אך כמעט לא רואים אותם אצל חולי אלצהיימר.

מחקרים מאוחרים יותר שחיפשו אלומיניום במוחות של חולי אלצהיימר לא הצליחו לשחזר את הממצאים הראשוניים, ולא מצאו רמות חריגות של אלומיניום במוחות שנבדקו. בכל מקרה אי אפשר לקבוע מהו מקור האלומיניום ואם הוא הגורם למחלה או התוצאה שלה. למשל נמצא כי משקעי העמילואיד במוח משבשים את החדירות של כלי הדם. זה יכול להוביל להשערה שחדירות כלי הדם המשובשת מסייעת לחדירת אלומיניום לרקמת המוח. כך שגם אם בכל זאת יש עודף אלומיניום במוח של חולי אלצהיימר, לא ברור מה המשמעות של זה.

מאחר שאנחנו נחשפים לאלומיניום ממקורות רבים, קשה לעקוב אחר כל דרכי החשיפה. בנוסף, מחלת אלצהיימר היא מחלה מורכבת שמתפתחת לאורך זמן רב ומופיעה בגיל מבוגר. הגורמים האלה מקשים לבצע מחקרים אפידמיולוגיים שיסייעו לקבוע אם חשיפה לאלומיניום עלולה להגדיל את הסיכון ללקות במחלת אלצהיימר. אפילו מחקרים אפידמיולוגיים שבחנו את הקשר בין חשיפה לאלומיניום במקומות עבודה שעושים בו שימוש רב לבין מחלת אלצהיימר ומחלות ניווניות אחרות של המוח, מתאפיינים בשונות רבה. חלקם מצביעים על קשר אפשרי, ואילו אחרים שוללים קשר כזה. סקירה מהשנים האחרונות שבחנה לעומק עשרות מחקרים העלתה שאין ראיות מדעיות מבוססות שמצביעות על קשר בין חשיפה לאלומיניום לבין מחלת אלצהיימר.

בהמשך לכך, עד כה לא נמצא קשר בין שימוש בנוגדי הזעה, שמכילים כמויות נמוכות למדי של אלומיניום, להתפתחות מחלות ניווניות של המוח. הוועדה המדעית של האיחוד האירופי סקרה לאחרונה את הראיות בנוגע לבטיחות של אלומיניום ופסקה שהוא בטוח לשימוש בתעשיית הקוסמטיקה בריכוזים המותרים – 10-6 אחוזים בנוגדי הזעה.

עם זאת, מאחר שסילוק רמות עודפות של אלומיניום מהדם נעשה בחלקו בכליות, מינהל המזון והתרופות בארצות הברית (FDA) ממליץ לאנשים שסובלים מבעיות בתפקוד הכליות להתייעץ עם הרופא המטפל בנוגע לשימוש בנוגדי הזעה שמכילים אלומיניום.

 צילום צבוע של מיקרוסקופ אלקטרונים | מקור: THOMAS DEERINCK, NCMIR / SCIENCE PHOTO LIBRARY
הבדלים בין סוג המשקעים במוח, הרכבם ומיקומם. תא עצב של חולה אצלהיימר, צילום צבוע של מיקרוסקופ אלקטרונים | מקור: THOMAS DEERINCK, NCMIR / SCIENCE PHOTO LIBRARY

מרכיבים אחרים

בחלק מהדאודורנטים יש כוהלים, שעלולים לייבש את העור ולעורר גירוי מקומי. יש גם תכשירים שמכילים תוספי לחות שמטרתם למנוע ייבוש יתר וגירוי של העור. נוסף על האלכוהול, יש בדאודורנטים גם חומרים בעלי פעילות אנטי-חיידקית כמו פראבנים וטריקלוזן, ואכן נמצא שהם משנים את הרכב החיידקים באזור השימוש. עם זאת, מדובר בתופעה הפיכה וככל הידוע אין לה כל השפעה על הבריאות.  

פראבנים הם חומרי שימור נפוצים שנמצאים בשימוש נרחב בתעשיית התרופות, המזון והקוסמטיקה. אפשר למצוא אותם בשפתונים, קרמים, סבונים ותכשירי הגנה מהשמש. הם מונעים התפתחות של זיהומים חיידקיים ופטרייתיים ומאריכים את חיי המדף של המוצר.

בשל תפוצתם הרחבה, פראבנים הם חומרי השימור הנחקרים ביותר. הם נחשבים יציבים, לא נדיפים ובטוחים מאוד לשימוש. הם אינם רעילים, אינם נוטים לגרות את העור או לעורר אלרגיה, אינם מסרטנים ואינם טרטוגניים, כלומר אינם פוגעים בהתפתחות העוברית. הם נספגים דרך העור ומופרשים בקלות בשתן.

חשש מסוים מהפראבנים בנוגדי זיעה התעורר בעקבות מחקר משנת 2004 שמצא פראבנים ברקמת שד של 20 חולות סרטן שד. עם זאת, לא נעשתה השוואה לרמת הפראבנים ברקמת שד של נשים בריאות, לא ברור מאין הגיעו הפראבנים לרקמה ולא נמצא קשר ישיר בינם לבין התפתחות סרטן.

כמה מחקרים מצאו שפראבנים מתאפיינים ברמה נמוכה של פעילות דמוית אסטרוגן, הורמון מין שמעורב בהתפתחות מערכת הרבייה ותפקודה. מכאן התעורר החשש שהוא עלול לפגוע בחילוף החומרים במערכת. עם זאת, הפעילות ההורמונלית של האסטרוגן שאנו מייצרים באופן טבעי בגופנו חזקה פי כמה וכמה מהפעילות המקבילה של הפראבנים. כיוון שכך, נראה שהתרומה של הפעילות האסטרוגנית החלשה של פראבנים הנספגים ממוצרי קוסמטיקה היא זניחה.

שורה ארוכה של גופי בריאות, בהם הנציבות האירופית, האגודה האמריקאית לסרטן וה-FDA, מציינים כי פראבנים בטוחים לשימוש ואינם קשורים למחלות או לגידולים ממאירים. חלק מהחוקרים אף חוששים כי הפחד חסר הבסיס מפני פראבנים יוביל חלק מהיצרנים להחליף אותם בחומרי שימור שהבטיחות שלהם נבדקה פחות או שעלולים לגרום לשיעור גבוה יותר של גירויים ותגובות אלרגיות.

חששות דומים עלו גם בנוגע לפתלאטים ולבשמים שנמצאים בנוגדי הזעה. גם בהם נמצאו ראיות לפעילות דמוית אסטרוגן חלשה, ונראה שבדומה לפראבנים גם כאן השפעתם נמוכה.

מדפים של נוגדי הזעה ודאודורנטים במרכול | צילום: Radu Bercan, Shutterstock
מגוון עצום של תכשירים, כולם על אותו בסיס. מדפים של נוגדי הזעה ודאודורנטים במרכול | צילום: Radu Bercan, Shutterstock

 ומה לגבי דאודורנטים טבעיים?

כמה חברות משווקות כיום דאודורנטים נטולי אלומיניום וחומרי שימור. התכשירים האלה משתמשים בדרך כלל בחומרים שאינם מונעים הזעה אלא מנטרלים חיידקים, כגון מגנזיום הידרוקסיל, שמן קוקוס וסודה לשתייה, חומרים סופחי לחות כגון עמילן תירס, ושמנים אתריים להסוואת ריחות לא נעימים.

עם זאת, גם הרכיבים האלה עלולים לגרום לתופעות לא רצויות. סודה לשתייה יכולה לגרום ליובש ולגירויים בעור מאחר שהיא משנה את רמת החומציות (pH) הטבעית של העור. שמנים אתריים עלולים לעורר תגובה אלרגית.

אם כן, הממצאים העדכניים מעידים שנוגדי הזעה בטוחים לשימוש. פרט למקרים של רגישות ידועה למרכיבי הדאודורנט או של פגיעה בתפקודי כליות, אין כל מניעה להשתמש בנוגדי זיעה באופן שוטף, לרווחת המשתמש והסובבים אותו. 

 

8 תגובות

  • עפר

    הגהה קלה

    תודה על המאמר המעולה. חיכיתי לזה מזה זמן רב! הגהה קלה: "במחקר על החולדות... כך שהממצא מצביא" - צ"ל "במחקר על חולדות... כך שהממצא מצביע".

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןמאיה קאהן

    תודה על התגובה, הטעות תוקנה.

    שוב תודה מצוות המערכת.

  • אנונימי

    תודה על כתבה יפה ומנומקת, אבל

    תודה על כתבה יפה ומנומקת, אבל אין התייחסות לנזקים שעלולים להיגרם בגלל סתימת בלוטות הזיעה ע"י אנטי-פרסיפיטנטים. לדעתי זו הסיבה העיקרית שאנשים עוברים להשתמש בדאודורנטים טבעיים, לא חשש מהרעלת אלומיניום.

  • אנונימי

    אם כן, הממצאים העדכניים

    אם כן, הממצאים העדכניים מעידים שנוגדי הזעה בטוחים לשימוש. פרט למקרים של רגישות ידועה למרכיבי הדאודורנט או של פגיעה בתפקודי כליות, אין כל מניעה להשתמש בנוגדי זיעה באופן שוטף, לרווחת המשתמש והסובבים אותו.

  • הערה בונה

    אפשר היה גם בלי

    התמונה החשופה של האישה בבדיקת שד

  • אנונימי

    מה הבעיה בכך. מעלה מודעות

    מה הבעיה בכך. מעלה מודעות לבדיקה ומראה איך היא נעשית.

  • אנונימי

    תבינו כבר

    יש לכם מאמרים יפים אך ארוכים,
    תעשו פסקה של סיכום

  • אנונימי

    אם כן, הממצאים העדכניים

    אם כן, הממצאים העדכניים מעידים שנוגדי הזעה בטוחים לשימוש. פרט למקרים של רגישות ידועה למרכיבי הדאודורנט או של פגיעה בתפקודי כליות, אין כל מניעה להשתמש בנוגדי זיעה באופן שוטף, לרווחת המשתמש והסובבים אותו.