לפני כשלושים שנה הגיעו אריות ים לעיר סן פרנסיסקו, והחליטו להישאר שם. במקרה זה, שני הצדדים הרוויחו – אך מגעים קרובים מדי בין חיות בר ובני אדם עלולים לעורר בעיות לא מעטות

 

בספטמבר 1989 הופיעו אורחים לא קרואים ברציף 39 של נמל סן פרנסיסקו – כמה אריות ים קליפורניים (Zalophus californianus), שהתרווחו על המזחים והתחממו בשמש. הרציף שימש דייגים ובעלי סירות אחרים, אבל באותה עת הוא היה בשיפוץ, לא עגנו בו סירות והמזחים עמדו ריקים ומזמינים עבור היונקים הימיים. מאוחר יותר הסירות חזרו, אך לא נעשה ניסיון לגרש את האורחים: רק כשישה עד עשרה מהם הגיעו לרציף בכל יום, והיו מספיק מזחים ריקים שבהם יכלו להשתמש. אבל במהרה התברר שזה היה רק חיל החלוץ.

עוד ועוד אריות ים נטשו את משכנם הקודם, באיים המכונים "סלעי כלבי הים" מול החוף המערבי של העיר, ועברו אל המפרץ. ב-19 בינואר 1990 הגיעה קבוצה נכבדה מהם לרציף 39, ועם קודמיהם המושבה החדשה כבר מנתה כ-150 פרטים. תאריך זה נחגג עד היום כ"יום השנה של אריות הים". אך הוא לא סימן את שיא ההגירה: היונקים הגדולים המשיכו להגיע בעקביות, וכעבור חודשיים כבר היו יותר מ-400 מהם.

איש אינו יודע בוודאות מה גרם למעבר. יש הסבורים שרעידת האדמה שפקדה את האזור באוקטובר 1989 זרעה הרס במקום מגוריה הקבוע של המושבה, לכן אריות הים חיפשו מקום חדש – אך כאמור, ה"פלישה" החלה כבר שבועות לפני כן, בספטמבר. ייתכן שהם פשוט מצאו את מי המפרץ שהנמל נמצא בו מזמינים יותר: יש בהם שפע של מזון, ואילו העמלצים הלבנים והאורקות, שצדים את אריות הים, כמעט שאינם מגיעים לשם. 

תהיה אשר תהיה הסיבה, הם היו שם, ובעלי הסירות נאלצו לנווט בין חיות בר ששוקלות מאות קילוגרמים כדי להגיע לסירותיהם. אריות ים אינם תוקפניים במיוחד, אך הם בהחלט מסוגלים לנשוך אם הם מרגישים מאוימים, כמו למשל אם אדם דורך עליהם או מנסה לפנותם מהדרך. הם גם אינם בדיוק זכאים לתואר האורח המצטיין: הרעש של נביחותיהם הבלתי פוסקות נשמע למרחוק, וריח הדגים העולה מהם מבאיש את הסביבה. 

אך היו  גם מי שחשבו שבואם של אריות הים הוא סיבה לחגיגה. "העסקים שלנו הוכפלו מאז שחברינו אריות הים הגיעו לרציף 39", אמר בעל מסעדה הסמוכה לרציף בכתבה של החדשות המקומיות מ-1991. נדיר למצוא מקום, בתוך העיר ממש, שבו אפשר לצפות בחיות בר מקרוב, ותיירים ומקומיים כאחד הגיעו לרציף לעשות זאת  - ואולי גם לאכול משהו בהזדמנות זו. אריות הים מצידם סיפקו את הסחורה במלואה. אלה בעלי חיים חברותיים, והמשחקים שלהם, כשהם רודפים זה אחר זה במים או מנסים לדחוף את חבריהם מהמזח לים, משעשעים מאוד לצפייה.

לא אורחים מצטיינים, אבל בהחלט מושכים תיירים. אריות ים ברציף 39 | צילום: יונת אשחר
לא אורחים מצטיינים, אבל בהחלט מושכים תיירים. אריות ים ברציף 39 | צילום: יונת אשחר

"עִזבו אותם בשקט"

העירייה פנתה אל המרכז ליונקים ימיים, שממוקם בסוסליטו הסמוכה ומטפל ביונקים ימיים שנמצאו פצועים או חולים, בעיקר אריות ים אך גם דובי ים, פילי ים ועוד. "המרכז יעץ לעיר להניח להם", אמרה לורה גיל (Gill), עובדת המרכז שעבדה קודם לכן ברציף 39, בראיון לאתר מכון דוידסון. "עד היום זה המוטו שלנו, 'עזבו את אריות הים בשקט' (leave sea-lions be)".

העירייה קיבלה את העצה, והחליטה שלא לפנות את האורחים הימיים, אלא דווקא את הסירות. אלו הועברו לרציפים אחרים, ובאביב 1990 הוכרז רציף 39 כשטח של אריות הים. המרכז ליונקים ימיים שלח מתנדבים לספק מידע למבקרים ולהסביר להם כיצד לצפות בבעלי החיים בלי להטרידם. 

בקיץ נדדו אריות הים דרומה, כמנהגם כל שנה, לשטחי הרבייה שלהם באיי התעלה של דרום קליפורניה ובמפרץ קליפורניה במקסיקו. אך כבר בסוף אוגוסט הם החלו לחזור, במספרים גדולים עוד יותר מבשנה הקודמת. שנה אחר שנה, אריות הים הפכו את רציף 39 לביתם בחודשי הסתיו והחורף, והיום חלק מהזכרים נשארים שם גם במשך הקיץ. רבות מהנקבות, לעומתם, נשארות בשטחי הרבייה בדרום כל השנה, ולכן הקבוצה של רציף 39 מורכבת ברובה מזכרים. מספרם המשיך לגדול, ובחודשי השיא הוא מגיע ליותר מ-1,500. כשאני הייתי שם, בשבוע הראשון של ספטמבר, כבר היו שם כמה עשרות.

רציף 39 הפך, בזכות אריות הים, לאחת האטרקציות האהובות של סן פרנסיסקו. מרכז תיירותי קטן נפתח לצד המזח, הכולל מסעדות, חנויות מזכרות ואפילו קרוסלה. "מרכז אריות הים" ברציף מספק מידע על האורחים שהפכו לתושבי קבע, ורצף מתמיד של מבקרים מגיע לצפות בהם. ה"עסקה" משתלמת לשני הצדדים: אריות הים זכו לשטח מחיה מוגן ועתיר מזון, והעיר זכתה לעוד מוקד משיכה תיירותי, שהמבקרים בו יכולים להעשיר את קופתה ואת תושביה.

הסירות סולקו, אריות הים נשארו. רציף 39 בסן פרנסיסקו | צילום: יונת אשחר
הסירות סולקו, אריות הים נשארו. רציף 39 בסן פרנסיסקו | צילום: יונת אשחר

מין מוגן, אך עדיין פגיע

אריות הים הקליפורניים חיים לאורך קו החוף המערבי של צפון אמריקה, מדרום אלסקה ועד מקסיקו. הם דומים לכלבי ים אך גדולים מהם – הזכרים הבוגרים מגיעים למשקל של קרוב ל-400 קילוגרם. אחד ההבדלים החיצוניים הבולטים בין המינים הוא האוזניים שלהם: לכלבי ים יש חורי אוזניים בלבד, ולאריות ים יש גם אוזניים חיצוניות, אפרכסות קטנות הנראות כקפלי עור. 

אריות הים סבלו בעבר מצייד ואוכלוסייתם הצטמצמה, אך מאז 1972 הם זכו למעמד של מין מוגן בארצות הברית, ומספרם עלה ומגיע היום לכמה מאות אלפים. המרכז ליונקים ימיים מטפל במאות מהם כל שנה, כמו גם במספרים קטנים יותר של פילי ים ויונקים אחרים. עובדי המרכז מסתמכים על הציבור הרחב שיקרא להם כאשר חיה נמצאת במצוקה.

"הציבור הם העיניים והאוזניים שלנו", אמר ג'אנקרלו רולי (Rulli), עובד המרכז. "הם אלו שמתקשרים אלינו, ואז אנחנו שולחים את האנשים שלנו להעריך את המצב ולבדוק אם החיה חולה או פצועה, או שפשוט עלתה על החוף לנוח ואז לא צריך לעשות כלום. יש לנו  מסעות פרסום כל שנה שנועדו ללמד אנשים איך לצפות בחיות בר בבטחה". מי שמפנה בעל חיים למרכז זוכה בפריבילגיה מיוחדת: להעניק לו שם. 

רק שיעור קטן מבעלי החיים  המגיעים למרכז, כ-80 עד 100 בשנה, נפגעים ישירות מבני אדם. לעתים מדובר באנשים המתקרבים אל אריות הים יותר מדי, פוגעים בהם ממש או מבריחים אותם מהחופים, אך ברוב המקרים הפגיעה נגרמת מהסתבכות בפסולת ימית, בעיקר פלסטיק.

"מינים סקרנים כמו דובי ים או אריות ים נוטים להיכנס לצרות עם פסולת ימית. פלסטיק ופסולת אחרת עלולים להיתפס סביב צווארם או סביב החוטם שלהם, ולגרום לירידה מהירה במשקל", אמר רולי. "פיתחנו כאן שיטות של ירי חיצי הרדמה, שאחריו הצוות שלנו יכול להגיע לחיה ולהסיר את המחסום. אם צריך ניתוח מורכב יותר הם מביאים אותה לכאן לבית החולים, אבל במקרים רבים צריך רק לטפל בבעיה במקום ואז לשחרר את החיה בחזרה לים". 

אחד המסרים החשובים ביותר שהמרכז מעביר למבקריו, אמרה גיל, נוגע לשימוש בפלסטיק. "יש כל כך הרבה דברים קלים שאנשים יכולים לעשות כדי להפחית את השימוש בפלסטיק חד פעמי שמזיק למטופלים שלנו. דברים כמו לוותר על קשית, לוותר על שקיות חד פעמיות כשאפשר, שימוש בבקבוקי מים רב-פעמיים".

פלסטיק מסכן חיים. אריה ים בקליפורניה עם בקבוק בפיו | צילום: Shutterstock
פלסטיק מסכן חיים. אריה ים בקליפורניה עם בקבוק בפיו | צילום: Shutterstock

 אצות פורחות ואריות ים חולים

האדם משפיע על בריאות אריות הים, והאוקיינוס בכלל, גם בדרכים עקיפות, על ידי שינוי התנאים הסביבתיים. לדוגמה, ב-20 השנים האחרונות התרבו בקרב אריות הים מקרים של הרעלת חומצה דומואית (domoic acid), חומר שמופרש מאצות. זאת משום שפריחת אצות, כלומר התרבות מהירה שלהן והתפשטותן בשטח נרחב, הופכת נפוצה יותר ויותר. "בעבר היינו רואים התפרצות של חומצה דומואית בסוף הקיץ ובסתיו, עכשיו אנחנו רואים את זה בכל ימות השנה", אמר רולי. "לא לחלוטין ברור למה – זה מה שאנחנו מנסים לחקור". גורמים לכך בין השאר הזרמה של דשנים  חקלאיים אל הים, וגם עלייה בטמפרטורת המים. "אין גורם משמעותי אחד שהוא הסיבה הבלעדית, אלא צירוף גורמים - שלמרבה הצער אף אחד מהם לא הולך להיעלם בקרוב" אמר רולי.

חומצה דומואית עלולה לפגוע גם בבני אדם, ולגרום לתסמונת המכונה הרעלת רכיכות אמנזית, שכן היא נגרמת לרוב מאכילת צדפות שגדלו באזורים של פריחת אצות, ועלולה לגרום לפגיעה קשה בזיכרון. זיהוי המחלה אצל אריות הים עשוי להיות הסימן הראשון לבעיה, עוד לפני שהחומר הרעיל פוגע בבני אדם. "כשאנחנו רואים שיש פריחת אצות וזה משפיע על המטופלים שלנו, אנחנו מודיעים לשירותי בריאות הציבור", אמרה גיל. "כך הם יכולים לבדוק ולסגור אזורי דיג בעייתיים, שאחרת אנשים היו אוכלים מהם".

באופן כללי יותר, אמר רולי, אריות הים משמשים כ"מין התרעה" (sentinel species) – מין שדרכו אפשר ללמוד על בריאות האוקיינוס ומצבם של מינים נוספים. "הם משמשים כחלון לאיומים פוטנציאליים גדולים יותר על הסביבה, ובעיקר על בריאות האדם - היות שהם מבלים את רוב זמנם בסמוך לחוף, ואוכלים מזון דומה מאוד למאכלי הים שבני האדם אוכלים - דגים, דיונונים ועוד. כך, מהמחלות שיש לאריות ים שמגיעים לכאן אנחנו מפיקים לקחים חשובים לא רק לבריאות של המטופל הנוכחי ואלו שיבואו אחריו, אלא גם לבריאותם של בני האדם".

מי בא לראות את מי? הנה הפרשנות לכתבה של המאיירת נעה כ"ץ: 

החיים במים מתחממים

אולי האיום הגדול ביותר על החיים באוקיינוס, כמו בעולם כולו, הוא משבר האקלים. התחממות מי הים תורמת לפריחת האצות, ומזיקה לאריות הים גם בדרכים אחרות. כאשר הטמפרטורות עולות, הדגים מחפשים מים קרים יותר הרחק מהחוף, ואריות הים נאלצים להרחיק אחריהם. זו בעיה רצינית כשמדובר באמהות לגורים צעירים, שנוהגות להניק במשך כמה ימים ואז לצאת לים לשחר לטרף לכמה ימים, לסירוגין. כשהטרף שלהן מתרחק, הן נשארות בים זמן רב יותר, והגורים נשארים בחוף ללא מזון. "הגורים הגיעו לתת-תזונה ומתוך ייאוש קפצו למים לחפש מזון כשעוד לא היו גדולים מספיק", סיפר רולי. "לעתים קרובות הם נתקעו על חופים שונים, חלשים מחוסר מזון". 

"כל שנה, תת-תזונה היא הגורם העיקרי להגעה של מטופלים למרכז", הוסיף רולי. "בעבר, כל שנה היו לנו 800-600 מטופלים עם תת-תזונה. בחמש השנים האחרונות, לא הייתה שנה עם פחות מ-800. בסך הכל, יש יותר מקרים בשנים האחרונות".

השיא של מקרי תת-תזונה נרשם ב-2015, עם כ-1,800 גורים שהגיעו למרכז מסיבה זו. שלא במפתיע, בשנה זו המים מול החופים המערביים של צפון אמריקה היו חמים במיוחד. מסיבות שעדיין אינן מובנות עד הסוף, אך ככל הנראה קשורות לקיץ שהיה חם באופן קיצוני באזורים אלו ב-2014, נוצר מול חופי צפון אמריקה אזור מים חמים שנמשך ממקסיקו ועד אלסקה, ברוחב של עד כ-1,500 קילומטר ובעומק של עד כתשעים מטר. הטמפרטורה במים אלו, שזכו לכינוי "הבְּלוֹבּ", הייתה גבוהה בכ-3-4 מעלות צלזיוס מהטמפרטורה הרגילה באזור. בסתיו השנה הטמפרטורות באזור זה של האוקיינוס השקט החלו שוב לעלות, וייתכן שאנחנו בדרך ל"בלוב" נוסף.

משבר האקלים משפיע בצורה קשה עוד יותר על יונקים ימיים אחרים. בשל עליית פני הים, שטחי הרבייה של פילי הים הצפוניים (Mirounga angustirostris), בחופי קליפורניה ומקסיקו, מצטמצמים. "בזמן סערה, הגורים על חופי הרבייה נמצאים בסיכון גבוה יותר להישטף לים ולהיפרד מאמותיהם", אמרה גיל. כלבי הים הנזיריים ההוואיים (Neomonachus schauinslandi), שנמצאים בסכנת הכחדה, חיים כפי ששמם מרמז באיי הוואי, וחלק מהחופים שבהם היו רגילים לנוח ולהתרבות פשוט נעלמו. 

תוצאה של משבר האקלים. ריכוזים של פריחת אצות (אדום) בחופי קליפורניה ב-2015 | מקור: NOAA
תוצאה של משבר האקלים. ריכוזים של פריחת אצות (אדום) בחופי קליפורניה ב-2015 | מקור: NOAA

פילי הים חזרו לחוף

ה"פלישה" של אריות הים לרציף 39 הסתיימה בתוצאה טובה לשני הצדדים, אבל זה לא בהכרח המצב בכל פעם שחיות בר ובני אדם מתקרבים זה לזה. תקנות הציד ומאמצי השימור הובילו לכך שאוכלוסיות של בעלי חיים רבים, שבעבר התמעטו ואף עמדו בסכנת הכחדה, התאוששו וגדלו בעשרות השנים האחרונות. זה כמובן מבורך, אך גם גורם ליתר חיכוך בין אותן חיות לבין בני האדם, שהתיישבו בינתיים באזורים ששימשו בעבר  את חיות הבר, לפני הירידה במספרן. 

מקרה כזה התרחש באחרונה לא רחוק מסן פרנסיסקו, בפארק הפדרלי פוינט רייס (Point Reyes) שבקליפורניה. פילי ים צפוניים מגיעים לפארק לעתים קרובות, אך בעשרות השנים האחרונות פקחי הפארק מקפידים להפריד בין החופים המיועדים להם, שאליהם בני האדם אינם נכנסים, והחופים המיודעים לרוחצים בני אנוש, שמהם הפקחים מרחיקים את פילי הים. אלא שבתחילת השנה הושבתו השירותים הפדרליים בארצות הברית בשל משבר פוליטי-תקציבי (government shutdown). הפארקים הלאומיים הושבתו גם הם, והפקחים לא היו באזור כאשר פילי הים הגיעו לחוף המתרחצים, והחליטו לנכס אותו לעצמם.

כאשר חזרו הפקחים הם לא עשו מאמצים מיוחדים לגרש את הפולשים, ובכל מקרה לא הייתה להם ממש דרך לעשות זאת. בפרפראזה על הבדיחה הידועה – איפה יושב פיל ים ששוקל שלוש טונות וחצי? איפה שמתחשק לו. 

החוף בפארק שימש את פילי הים לרבייה, ובתום עונת הרבייה הם עזבו אותו. אך בעלי חיים אלו נוטים לחזור לאותם חופים שוב ושוב, ואיש אינו יודע מה יהיה בשנה הבאה. הבעיה בפארק פוינט רייס אינה חמורה במיוחד – במקרה הגרוע ביותר, המבקרים בפארק יפסידו חוף רחצה, וירוויחו עוד מקום לצפות בפילי ים. אך במקומות אחרים, החיכוכים עלולים להיות קשים יותר.

"ככל שהאוכלוסיות של היונקים הימיים מתאוששות, הם יגיעו גם לאזורים שבהם בני האדם, לפחות מבחינת ההתיישבות המודרנית, לא רגילים לראות אותם", אמר רולי. "בהחלט יכול להיות שהם היו בשטחים האלו בעבר, אבל נטשו אותם בגלל ציד. עכשיו הם חוזרים".
 איש לא יודע מה יהיה בשנה הבאה. פילי ים בחוף פוינט רייס | צילום: Ken-ichi Ueda, Flickr
 איש לא יודע מה יהיה בשנה הבאה. פילי ים בחוף פוינט רייס | צילום: Ken-ichi Ueda, Flickr

בינתיים בישראל

בישראל אין אריות ים או פילי ים, ויונקים ימיים שמבקרים אצלנו לא מהווים בדרך כלל בעיה בחופי הארץ. אך יש לנו חיות בר אחרות שחיות בסמוך לבני אדם, לא תמיד בשלום. 

אחת המפורסמות שבהן היא רותי. היא צבועה מפוספסת (Hyaena hyaena) שנולדה בגבעות הדרומיות של מודיעין, אזור פתוח (בינתיים) שבו חיים גם צבאים, דורבנים, שועלים ותנים. בשלב מסוים הבינה רותי שהחיים קלים יותר בעיר עצמה – במקום לחפש אחר טרף או נבלות, היא יכולה למצוא את כל מבוקשה בפחים או בחצרות שבהן הושאר מזון לחתולים. היא עברה לשכונת רֵעוּת, והחלה לשוטט ברחובות באופן קבוע. לא כל התושבים התלהבו מהרעיון של חיית בר, העלולה להיות מסוכנת, שמסתובבת בין בתיהם. רותי נתפסה, הוחזרה לגבעות הדרומיות, אך עד מהרה נצפתה שוב ברחובות מודיעין. באוגוסט האחרון פורסם שרותי נתפסה שוב, והפעם רשות הטבע והגנים העבירה אותה רחוק יותר, למקום שנשמר בסוד, אך ככל הנראה הוא רחוק יותר מבני אדם ומבתיהם. 

חיות בר נוספות שנוהגות להסתובב ברחובות הערים הם התנים. בתל אביב, במיוחד בפארק הירקון ולאורך החוף, מתגוררים כמה עשרות תנים, שנוהגים לבקר בלילות בכמה מהשכונות הצפוניות של העיר. התופעה הזו מדאיגה חלק מהתושבים, החוששים כי המבקרים הליליים יתקפו בני אדם או חיות מחמד, ועלולים להדביק אותם בכלבת. עם זאת, מקרים של תקיפות תנים נדירים מאוד: בעלי החיים האלו לרוב חוששים מבני האדם ושומרים על מרחק. הדבר הנכון לעשות, מבחינתנו, הוא לשמור על המצב הזה, ולא לנסות להתקרב אליהם. הווטרינר העירוני צבי גלין הזהיר  בראיון ל-Time Out במרץ השנה שלא להאכיל את התנים. "ההאכלה פוגעת בתכונות הטבעיות שלהם, הם רגילים למצוא לעצמם את האוכל. ככה הם גם מאבדים את הפחד מבני אדם ומחיות בית, ואם יבוא אדם אחר שלא ירצה להאכיל אותם, הם יכעסו", אמר. בנוסף, הסביר גלין שהסיבה העיקרית לכניסת התנים לשכונות היא חיפוש מזון בפחי אשפה - ואפשר למנוע חלק גדול מהביקורים האלו על ידי טיפול נכון בפחים.

תנים חולי כלבת עשויים להיות תוקפניים, והתחלואה בכלבת עלתה בשנים האחרונות, בשל מעבר של תנים חולים מסוריה לרמת הגולן. אולם כבר שנים לא התגלה בעל חיים נגוע במרכז הארץ, וכדי למנוע התפשטות של המחלה הרשויות המקומיות מפזרות פיתיונות ובהם חיסון עבור התנים.

כמו במקרים רבים של מפגשים בין בני אדם וחיות בר, קשה להאשים את בעלי החיים שפלשו אל הערים – שכן הערים נבנו על שטחים שהם היו רגילים להסתובב בהם. תמיד היו תנים בתל אביב, אמר גלין. "התופעה החדשה היא שהתחלנו לבנות יותר בתים ולהשתלט על שטחים פתוחים, ולכן פוגשים אותם יותר".

אנחנו פלשנו לשטח שלהם. נקבת תן זהוב בפארק הירקון בתל אביב | צילום: ויקיפדיה, Artemy Voikhansky
אנחנו פלשנו לשטח שלהם. נקבת תן זהוב בפארק הירקון בתל אביב | צילום: ויקיפדיה, Artemy Voikhansky 

הצבאים שניצלו מהשמדה

הסיפור של עמק הצבאים בירושלים מראה לנו שגם בישראל יכולות להתקבל החלטות שישמרו על פינה של טבע וחיות בר בתוך העיר ממש - אך הדרך לשם לא הייתה קלה. העמק, שטח של כ-250 דונם, ממוקם בלב העיר, בין שכונות וכבישים. במשך עשרות רבות של שנים חיו שם צבאים ארץ-ישראליים, שנדדו בין העמק ובין שטחים פתוחים מחוץ לעיר. אך בנייה מואצת בעיר, ובעיקר סלילת כביש בגין, יצרו חיץ שמנע מהם לעבור מהעמק החוצה. צמצום שטח המחיה של הצבאים, עם גורמים נוספים כמו התרבות הפסולת שממנה אכלו ופגעה בבריאותם, כלבים משוטטים שתקפו אותם ועוד, הובילו לכך שהאוכלוסייה קטנה באופן משמעותי והייתה קרובה להיעלם לגמרי.

סיפור הצלחה. עמק הצבאים בירושלים | צילומים: ויקיפדיה  MathKnight,  Yuvalr
סיפור הצלחה. עמק הצבאים בירושלים | צילומים: ויקיפדיה  MathKnight,  Yuvalr

במקור עמק הצבאים היה שטח חקלאי, והיו בו מטעי תפוח ושזיף. בשנות ה-90 שונה ייעוד הקרקע, והוכנה תכנית לבניית בנייני מגורים, משרדים ואזורי מסחר בעמק. התוכנית הייתה מובילה לחיסול השטח המסוגל לקיים חיות בר, ולחיסולו של עדר הצבאים. מאבק משולב של ארגונים סביבתיים וחברתיים הצליח להסיר את הגזירה. ב-2002 נקבע שהעמק יישאר כשטח פתוח ומוגן, ולאחר מכן הוחלט להפוך אותו לפארק. הפארק נפתח רשמית ב-2015, והוא בין הפארקים העירוניים הגדולים בישראל. אוכלוסיית הצבאים התאוששה ובקיץ האחרון נספרו בעמק 45 פרטים. עמק הצבאים נחשב הצלחה מרשימה בשילוב בין צרכי הבנייה של העיר לשמירה על הטבע, וכיכב בסרטון שהציגה ישראל בוועידת האו"ם לפיתוח בר קיימא ביולי השנה. 

הסיפור הזה, כמו הסיפור של אריות הים בסן פרנסיסקו, מראה לנו שלא חייבת להיות סתירה בין טובת בעלי החיים לטובת בני האדם. אמנם לא תמיד זה אפשרי, ולעיתים אין מנוס מלהרחיק את בעלי החיים מיישובי האדם, אבל בתנאים מסוימים, אפשר להגיע לפתרון שמועיל לשני הצדדים – וגם לתיירים שבאים לבקר.

 

תגובה אחת

  • ICייסי

    אחלה כתבה, אחלה קריקטורה :-)