שיטה להדליק שוב - מרחוק - נר שכבה זה עתה

בניסוי הנוכחי נלמד איך אפשר להשתמש בעשן המיתמר מנר שכבה כדי להדליק את הנר מחדש. הניסוי מחייב השגחה של מבוגר!

ציוד

  • שני נרות
  • מצית ארוך צוואר או גפרורים

מהלך הניסוי

את מהלך הניסוי אפשר לראות בסרטון הבא:

הסבר

נר עשוי משעווה שבמרכזה יש פתיל. השעווה היא 'חומר הדלק' העיקרי של הנר (הפתיל גם דליק אבל תרומתו לאש הנר זניחה ביחס לשעווה), כלומר היא מה שבוער ומאפשר לנו את האש, אבל אם תנסו להדליק נר ללא פתיל, זאת אומרת רק שעווה – תגלו שזאת משימה קשה מאוד, עד בלתי אפשרית – השעווה פשוט לא נדלקת. תופעה דומה של חומרים דליקים שלא נדלקים במצבים מסויימים אפשר לראות גם בניסויים קודמים שלנו:
מסמר מברזל לא דליק, אבל כאשר הופכים אותו לשערות דקות – צמר פלדה, הוא נדלק.
קמח ועמילן תירס (קורנפלור) לא נדלקים כאשר הם מונחים בערימה, אבל כאשר נושפים אותם לענן – הם נדלקים כלהביור.

וכך גם השעווה – כאשר היא נמצאת כגוש מוצק, היא לא נדלקת – אבל כאשר משתמשים בפתיל בוער שמתיך אותה (הופך אותה לנוזל – שימו לב שהשעווה בנר שמתחת ללהבה נוזלית) ואחר כך מאדה אותה (הופך אותה לגז סביב הפתיל הספוג בשעווה) – אז היא נדלקת.

הסיבה לכל התופעות הללו קשורה לגישה לחמצן. נסביר: כדי שאש תבער צריכים להתקיים בו-זמנית שלושה רכיבים, המכונים 'משולש האש': חומר דליק, חומר מחמצן (בדרך כלל זה החמצן שנמצא בשפע באוויר) וחום. אם שלושת הרכיבים נמצאים – יש אש, אם אחד מהרכיבים חסר – אין אש.

חמצן מצוי כאמור בשפע באוויר, אבל כאשר יש גוש מוצק ודחוס של שעווה, אין מספיק חמצן שיכול להתערבב עם השעווה ולהגיב איתה, רק מעט מעט החמצן שנוגע בפני השטח של הגוש המוצק זמין לתגובה כימית של שריפה, וזה פשוט לא מספיק. אותו הדבר בקמח או ברזל. רק כאשר נושפים את הקמח לענן או הופכים את הברזל לשערות צמר דקות, או הופכים את השעווה לגז – אזי החמצן יכול לפגוש בחומרים לא רק בפני השטח העליונים שלהם אלא להקיף כל גרגיר וגרגיר של קמח, וכל שערה של ברזל וכל חלקיק גז של שעווה – וזה מספיק ליצירת אש. כאשר החומרים מפוזרים בצורה טובה באוויר, כל מה שצריך זה מעט חום (ממקור אש נוסף) ומתלקחת אש שכבר מתחזקת את עצמה – כי היא מספקת לעצמה עוד ועוד חום להמשך הבעירה.

בניסוי הנוכחי כיבינו את הנר, וראינו שבשניות הראשונות לאחר הכיבוי עולה מהנר עשן לבן. זה בגלל שבשניות הראשונות לאחר כיבוי הנר, הפתיל והשעווה שספוגה בו עדיין חמים מאוד, כך שעולה מהפתיל שובל של אדי שעווה חמים. עם העלייה, האדים מתקררים ומתעבים ואפילו מתמצקים, כך שנוצר לנו מין 'ענן' של חלקיקי שעווה קטנים, לבנים, שמפוזרים באוויר. חלקיקי שעווה שנוצרו משעווה גזית שהתקררה.

במצב הזה יש לנו בעצם חומר דליק (שעווה) שמעורבב בצורה מצויינת עם חמצן. כי השעווה לא נמצאת כגוש מוצק אלא כחלקיקים קטנטנים המוקפים בשפע של חמצן מכל הכיוונים, ענן של שעווה – בדומה לענן של קמח. לכן ברגע שקירבנו לעשן הזה חום – נר בוער נוסף, או מצית – הוא ניצת במהירות ובער לכל 'אורכו' – עד שהגיע לפתיל ממנו הוא יוצא – והצית אותו.

שימו לב שהניסוי לא הכי פשוט לביצוע כי אדי השעווה נפלטים רק במשך שניות ספורות לאחר כיבוי הנר, כמו כן צריך לבצע את הניסוי באזור ללא רוח – שלא תפזר את העשן ללא עבר: דרוש שובל רציף של עשן לבן שיגיע עד הפתיל. וכמובן, כמו בכל ניסוי הכולל אש – להיזהר מאוד ולבצע את הניסוי רק בהשגחת מבוגר.

0 תגובות