בשנות החמישים, כשהאנושות נשאה את עיניה לחלל בתקווה, הוגת הדעות היהודייה הביטה בבני האדם ותהתה: האם נכון לשים את העתיד בידיהם של מדענים?

ארצות הברית של שנות החמישים של המאה ה-20 חוותה צמיחה כלכלית חסרת תקדים, שלוותה בהתפתחות טכנולוגית ותרבותית מואצת. הטלוויזיה הצבעונית שחדרה לכל בית שידרה דיווחים על חלוקת חיסוני הפוליו למאות אלפי תלמידי בית ספר, בשעה שאחיהם הגדולים הקשיבו למוזיקת הרוקנרול הבוקעת ממכשירי הרדיו-טרנזיסטור הניידים שלהם. אך ההישג הטכנולוגי והמדעי הגדול ביותר של העשור הגיע דווקא מצידו השני של מסך הברזל, עם שיגורו של הלוויין הרוסי ספוטניק 1 בשנת 1957, שהיה לגוף הראשון מעשה ידי אדם ששוגר למסלול סביב כדור הארץ. האנושות כולה הסתכלה ביראה אל הכוכבים ודמיינה את עצמה מהלכת ביניהם, ובה בעת גבר בה הפחד מהמלחמה הקרה, שהתרחבה כעת לזירה נוספת.

ארצות הברית של שנות החמישים הייתה גם המקום שבו הוגת הדעות היהודייה חנה ארנדט (Arendt) פתחה דף חדש בחייה, כשקיבלה לבסוף אזרחות אמריקאית בתום 14 שנה שבהן הייתה פליטה חסרת אזרחות. כשנה אחרי שיגורו של ספוטניק 1 פרסמה ארנדט את "המצב האנושי", חיבורה הפילוסופי המרכזי. בהקדמה לספר היא עיינה בהבטחותיהם של המדענים בני תקופתה לכבוש את החלל, לאלף את הטבע וליצור חיים במבחנה, ותהתה מהו השימוש שעלינו לעשות בידע החדש שרכשנו. השאלה הזאת, טענה, אינה ניתנת להכרעה באמצעים מדעיים, וכך היא ציוותה על קוראיה: "זוהי שאלה פוליטית ממעלה ראשונה, ולפיכך אין להשאיר את ההכרעה בה בידיהם של מדענים מקצועיים או פוליטיקאים מקצועיים".

הציווי הזה הפליא רבים מקוראיה. התרגלנו שלכל בעיה יש בעל מקצוע שיודע לפתור אותה. כשהמכונית מתקלקלת נלך למוסך, כשהבטן מקרקרת ניגש למאפייה, ואם היא תכאב נבקר במרפאה. לכן, כשאנו ניצבים מול בעיה פוליטית-מדעית, רק הגיוני יהיה לפנות לבעלי המקצוע המתאימים – מדענים ופוליטיקאים, לא? כדי להבין את כוונתה יש להתחקות אחרי הדרך שבה הבינה ארנדט את המושגים "מדע", "פוליטיקה" ו"מקצוע", ששזורה בדרך שעברה מסטודנטית מבטיחה לפליטה נרדפת ולהוגה משפיעה.

 
תהתה מהו השימוש שעלינו לעשות בידע החדש שרכשנו. חנה ארנדט | Natata, Shutterstock

הגות, לא פילוסופיה

ארנדט נולדה בגרמניה ב-1906 למשפחה יהודית אמידה. בנעוריה התוודעה לפילוסופיה הגרמנית ועם סיום לימודי התיכון הלכה ללמוד פילוסופיה, תיאולוגיה ולימודים קלאסיים באוניברסיטת מרבורג היוקרתית. אחד ממוריה המפורסמים היה הפילוסוף מרטין היידגר (Heidegger) הנשוי בן ה-35, שהפך עד מהרה למאהב שלה. ארנדט הייתה אז רק בת 17. הרומן הסתיים כשעברה ללמוד באוניברסיטת היידלברג, שם כתבה את עבודת הדוקטורט שלה תחת הנחייתו של הפילוסוף קרל יאספרס (Jaspers). היא סיימה אותה בגיל 22.

בשנות השלושים, בשעה שהיידגר האנטישמי הצטרף למפלגה הנאצית ותקף בפומבי את תהליך ה"ייהוד" של האוניברסיטאות הגרמניות, ארנדט התייצבה בגלוי נגד שנאת היהודים. לבקשת התאחדות ציוני גרמניה היא ערכה מחקר על גילויי האנטישמיות במדינה, שבעקבותיו מצאה את עצמה עצורה למשך שמונה ימים במרתפי הגסטפו. אחרי שחרורה ברחה לצרפת וסייעה שם לבני נוער יהודים להגר לארץ ישראל במסגרת ארגון עליית הנוער. אזרחותה הגרמנית נשללה ממנה והיא נותרה חסרת מולדת. עם כיבוש צרפת ב-1940 היא נעצרה בשנית, הפעם בידי שוטרי משטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים וריכז יהודים שאינם צרפתים לגירוש מצרפת. חמישה שבועות עברו עליה במחנה המעצר לפני שהצליחה להימלט ולהגר לארצות הברית.

החוויות הקשות האלה עיצבו במידה רבה את תפיסותיה. וכך, בשיא ההתלהבות הציבורית מההבטחות הוורודות של התפתחות המדע והקידמה, הפנתה ארנדט את הגותה הפוליטית – היא סירבה בתוקף לקרוא לה פילוסופיה – אל מצבו ההיסטורי והעכשווי של המין האנושי. ארנדט השתמשה היטב בכפל המשמעות שבכותרת הספר באנגלית, "The Human Condition", כדי לעסוק הן במצב האנושות והן בתנאים שקובעים את טווח האפשרויות לקיומה. המאבק להשתחרר מעולם של התנאים האלה, טענה, הוא כוח מניע מרכזי בהיסטוריה האנושית.

התנאי היסודי ביותר הוא היותו של האדם בעל חיים הכפוף לחוקי הטבע. שיגור הספוטניק, ואיתו ההבטחה לשחרור האדם מכבלי כדור הארץ, סימלו את ניצחונו המתקרב של המין האנושי במאבק הזה, שאחריו יוכל האדם לקבוע את החוקים ולבדל את עצמו סופית משאר החיות הכפופות להם לחלוטין.


חוויות הרדיפה והגירוש עיצבו במידה רבה את תפיסותיה של ארנדט. מחנה הריכוז דראנסי בצרפת, 1941 | Bundesarchiv, Bild 183-B10919 / Wisch

חיי המעש

ארנדט בחנה את תנאי הקיום האנושיים דרך בירור מעמיק של חיי המעש – מושג הלקוח מההבחנה המסורתית שעשתה הפילוסופיה המערבית בינו לבין חיי הרוח. היא מתחה ביקורת על הפילוסופים לאורך הדורות, שבחרו ברובם להתמקד בחיי הרוח וראו בהם נעלים על חיי המעש. שאלות על מקור תוקפו של הידע האנושי או על תפקידה של רוח האדם בעיצוב ההיסטוריה נותחו היטב מכל כיוון, בשעה שהפילוסופים פעלו כאילו העיסוק בחיי המעש רק הפריע להם במילוי תפקידם. ביקורתה הופנתה גם כלפי הפילוסופיה היוונית והנוצרית, אך התמקדה במיוחד בפילוסופיה הגרמנית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שעליה התחנכה ושהנחילה לה אכזבות רבות וכואבות.

חיי המעש, אמרה, מורכבים משלוש פעילויות אנושיות יסודיות: עבודה, הקשורה לסיפוק צרכיו הביולוגיים והחומריים של האדם; מלאכה, שנוגעת לייצור כלים וחפצים בני-קיימא; ופעולה, שהיא אוסף ההתקשרויות האנושיות שיוצרות את החברה – כלומר הפוליטיקה במובנה הרחב ביותר. 

לעבודה יש אופי מעגלי אינסופי – כל תוצריה נועדו להיצרך במוקדם או במאוחר, צריכה חד-פעמית שתפקידה הישרדותי בלבד, ומובילה לעבודה נוספת. האדם אולי ניחן בכושר הישרדות יעיל ומפותח יותר מהחיות, אבל אינו שונה מהן במהותו.

הגאולה ממעגל ההישרדות מגיעה מהמלאכה, שכן הכלים שהיא מייצרת לא סתם מקילים את עול העבודה – הם משאירים חותם קבוע על העולם. גדולתה של המחרשה אינה שהיא עוזרת מאוד לזרוע חיטה, אלא שאפשר להשתמש בה שוב ושוב.

אך גם לתוצרי המלאכה יש פגם – אין להם משמעות בפני עצמם. ללא האיכר, המחרשה אינה אלא אוסף אקראי של חלקי מתכת ועץ. וכך, כמו שהמלאכה גואלת את העבודה, הפעולה גואלת את המלאכה, כי קיומו של אדם כחלק מחברה הוא זה שמעניק משמעות הן ליצירתו והן להישרדותו.

הפעולה היא המרכיב היחיד של חיי המעש התלוי בריבוי האנושי – היותנו יצורים חברתיים שחיים ומתקשרים אלה עם אלה בקבוצות. הן העבודה והן המלאכה יכולות להתקיים עם אדם אחד בלבד, אך לא כן בניית מערכות יחסים וכינון חברה. הריבוי האנושי היה חשוב מאוד בעיני ארנדט, שהדגישה שהוא הוזכר כבר בסיפור בריאת האדם בספר בראשית ("זכר ונקבה ברא אותם") ושבחברה של רומא העתיקה, שהייתה לדעתה העם הפוליטי ביותר בהיסטוריה, המושגים "לחיות" ו"להיות בחברת בני אדם" היו מילים נרדפות.

הפעולה הציבורית, הדיבור והפוליטיקה היו בעיני ארנדט פסגת הפסגות של חיי המעש, והעיסוק בהם מבדיל בין האדם לחיות. מכאן אפשר להתחיל להבין את הקושי שלה עם "פוליטיקאים מקצועיים". הפוליטיקה, שהיא האופן שבו בני האדם מנהלים את אוסף ההסכמות שעליהן מתבססת החברה, שייכת בבירור לתחום הפעולה, בעוד בעלי המקצוע עוסקים במלאכה. לכן פוליטיקאי מקצועי הוא עוף מוזר לפי ארנדט.


ביקש נקודת משען להניח עליה את מנופו, והבטיח שכך יוכל להזיז את הארץ ממקומה. ארכימדס מסירקוזה | zuperia, Shutterstock

הנקודה הארכימדית

מה בנוגע למדענים? ארנדט זיהתה את מקור חלומו של המדע להשתחרר מכבלי כדור הארץ בערש המחשבה המערבית – יוון העתיקה. ספציפית היא הצביעה על משאלתו המפורסמת של ארכימדס מסירקוזה, שביקש נקודת משען להניח עליה את מנופו, והבטיח שכך יוכל להזיז את הארץ ממקומה. נקודת משען כזו חייבת להיות מחוץ לכדור הארץ, כדי שארכימדס יוכל להניח את כובד משקלו על צידו השני של המנוף ולהשתמש בעיקרון הפיזיקלי שזה עתה גילה כדי להסיט את מהלך כוכב הלכת בחלל.

המושג "נקודה ארכימדית" הפך עם השנים למטבע לשון המבטא נקודת מפתח שמשמשת להנעת תהליך של שינוי, אך ארנדט השתמשה בו באופן דו-משמעי, בצורה קרובה יותר למקורו ההיסטורי. מבחינתה, הנקודה הארכימדית של המדע נמצאת באפשרות שהוא מעניק לאדם לשלוט בחוקי הטבע, ובכך לעצב באופן מוחלט את מצבו האנושי. הנקודה הזאת נמצאת מחוץ לכדור הארץ, מכיוון שהיציאה מהארץ מסמלת את התרת המגבלות שהעניק לו הטבע, והסטת מסלולו של העולם מייצגת את שאיפתו של האדם לכוון את הטבע כרצונו.

תהליך החיפוש אחרי הנקודה הארכימדית ארך כמעט אלפיים שנה, והושלם עם מבשרי המהפכה המדעיתגלילאו גליליי ורנה דקארט. הטלסקופ של גלילאו היה המנוף שהזיז את כדור הארץ ממקומו הישן במרכז היקום אל מקומו הטבעי ככוכב לכת הסובב סביב השמש. נקודת המשען הייתה גילוי ירחיו של צדק – הראיה הראשונה לקיומם של גופים שמימיים שאינם מקיפים במסלולם את כדור הארץ, ומכאן שהארץ אינה מרכז כל הדברים.

דקארט, ששאב השראה מגלילאו, פיתח את הגיאומטריה האנליטית, שהציבה גופים הנדסיים בתוך מערכת הצירים הקַרְטֵזִית, הקרויה על שמו. כוחה של הגיאומטריה האנליטית טמון ביכולתה להשתמש במשפטים וחישובים אלגבריים כדי לפתור בעיות גיאומטריות. הכלי החדש הזה שימש בהמשך את גוטפריד פון לייבניץ ואת אייזק ניוטון לגילוי החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, שסיפק את הבסיס המתמטי לפיזיקה המודרנית. אומנם מערכת הצירים שוכנת בחלל אינסופי ללא מרכז, בדומה למודל היקום החדש שנולד בעקבות תגליותיו של גלילאו, אך על מנת להשתמש בה כדי לבצע חישובים יש לקבוע נקודה ארכימדית – ראשית הצירים. את זה עושים המשתמשים בצירים לפי ראות עיניהם, בהתאם לצורכי החישוב הספציפי.

ארנדט ציינה באירוניה שהנקודה הארכימדית של גלילאו איששה את החשש הגדול של דקארט. הפילוסוף הצרפתי הנודע הזהיר שאסור לבטוח בחושים בקביעת אמיתות פילוסופיות או מדעיות מחשש שיעוותו את המציאות. קביעתו המפורסמת, "אני חושב, משמע אני קיים" הייתה עבורו נקודה ארכימדית של המחשבה, שקבעה כי גם אם כל המידע החושי על אופי המציאות שגוי, עדיין אין לפקפק בעצם המציאות. הרי על מנת שדקארט יחשוב את מחשבותיו הספקניות עליו לפחות להתקיים.


ההישג הטכנולוגי והמדעי הגדול ביותר של העשור היה שיגורו של הלוויין ספוטניק 1 ב-1957, שהיה לגוף הראשון מעשה ידי אדם ששוגר למסלול סביב כדור הארץ. הלוויין ספוטניק 1 | Detlev Van Ravenswaay / Science Photo Library

מלאכת המדע, פעולת האדם

והינה, אף שהבסיס התיאורטי למודל היקום החדש הונח עוד לפני זמנו של גלילאו, בתגליותיהם של קופרניקוס ויוהנס קפלר, היה נחוץ טלסקופ – מכשיר בר-קיימא רב-שימושי – כדי לשכנע את בני האדם לזנוח את הראיות החושיות ולאמץ תמונת מציאות חדשה ואוניברסלית. אם כן, המדע אינו שייך לחיי הרוח ואפילו לא לפעולה בתוך החברה הציבורית, אלא למלאכה.

הזכרנו קודם שהמלאכה מעניקה לעבודה המשכיות והפעולה מעניקה למלאכה משמעות. אבל גם הפעולה אינה חפה מקשיים. הפעולה אינה נעשית בריק, אלא זקוקה לבני אדם כדי להתקיים. לכן כל פעולה אנושית היא חלק משרשרת של פעולות חברתיות, שאת תוצאותיהן אי-אפשר לנבא ואת השלכותיהן אי-אפשר להשיב לאחור. במצב הזה קיימת סכנה שהאדם יישאר משותק משפע אפשרויות הפעולה הפרוש לפניו ולא יוכל להכריע ביניהן.

בניגוד לעבודה ולמלאכה, שהפתרון לפגמיהן היה חיצוני, כדי לפתור את בעיות אי-ההפיכות וחוסר היכולת לנבא צריך לפנות אל אותו גורם שיצר אותן – יחסי הגומלין בין בני האדם. אדם יחיד אינו יכול להפוך את תוצאות שגיאותיו, אך חברו יוכל לסלוח לו עליהן. ואת חוסר הוודאות שחש החבר בגלל פעולותיו הבלתי צפויות, האדם יכול לפוגג בעזרת הבטחה לעתיד.

שתי היכולות האלה – הבטחה וסליחה – הן אבני היסוד שעליהן, לדעת ארנדט, צריכות להתבסס החברה וההסכמות הפוליטיות הדרושות לקיומה. יתר על כן, שתיהן פונות תמיד לעבר האחר, והן תמיד פומביות. אין טעם לסלוח לעצמך על פגיעה שפגעת בזולת אם לא קיבלת את סליחתו, וגם אין ערך להבטיח דברים לעצמך, כי מטרת ההבטחה היא לשכך את אי-הוודאות של אחרים, שמצידם ישגיחו שההבטחה תתקיים. מכיוון שהיכולות הללו תלויות בריבוי האנושי – ככל שיותר אנשים יהיו מעורבים בפעולה הפוליטית – הרי זה משובח. זה המקור האמיתי לסלידתה של ארנדט מאותם "פוליטיקאים מקצועיים": פוליטיקה אינה עניינו של מיעוט מקצועי הומוגני, אלא של אוכלוסייה אנושית גדולה ומגוונת. 

המדע המודרני מציב את האדם בצומת דרכים. בהיותו מלאכה, המדע יכול ליצור שינויים עמוקים, ואף מהפכות של ממש, בחוקי העולם והטבע. אך תוצרי המלאכה הם כלים, שלמרות האופי ההמשכי שלהם אין להם משמעות משל עצמם, שאינה תלויה בבני האדם. חוקי הפיזיקה אינם מבדילים בין ספוטניק לבין הירח – שניהם גופים הלכודים במסלול כבידתי סביב כדור הארץ. מקור ההבדל ביניהם הוא אנושי: המשמעות שיש לספוטניק בדרך לכיבוש החלל והבריחה מכדור הארץ. מלאכת המדע זקוקה אם כך לפעולה האנושית כדי לקבל את משמעותה, ועל אחת כמה וכמה כשתוצריה הם מהפכות. אחרת, בלעדי האדם, מי יבטיח הבטחות על תוצאות המהפכות האלה? מי יסלח על הטעויות שייעשו במסגרתן?

כתביה של ארנדט רלוונטיים מאוד גם לממשקים העכשוויים בין המדע לחברה, כמו משבר האקלים, ההתקדמויות ברפואה או פריצת הבינה מלאכותית. המדע, כמלאכה, יכול להצביע על הגורמים להתחממות האקלים ולהציע דרכים לפתרונם, אך כדי להניע את השינוי דרושה עשייה פוליטית שתבטיח את עתיד האנושות ותתנצל על מחיר השינוי. ארנדט לא רצתה לנפץ מכונות או לעצור את המדע, אבל היא קיוותה שנצליח להכניס לתוכו את הריבוי האנושי, ואיתו את היכולת לתת אמון בהבטחות ואת הכוח לסלוח.

 

תגובה אחת

  • אבי בן משה

    הוגת הדיעות ממוצא יהודי