למרות הבסיס הכמו-מדעי של הרפואה הסינית, הפופולריות שלה בציבור והעובדה שממסדים רפואיים מאמצים אותה לבקשת הקהל – היא אינה עומדת במבחנים הבסיסיים של המדע והרפואה המודרניים
"למרות שאני חושב שעלינו לקדם את הרפואה הסינית, אני באופן אישי אינני מאמין בה" - מאו דזה דונג
בעשורים האחרונים הטיפול ברפואה סינית מסורתית תופס מקום גדול יותר ויותר לצד הרפואה המערבית, וזוכה לעידוד גם מצד מוסדות רפואיים. הרפואה הסינית נשענת על מסורת בת למעלה מ-3,000 שנה, מדברת במושגים זרים לחלוטין לממסד המדעי ומשתמשת בטכניקות טיפול בלתי שגרתיות – מהחדרת מחטים לנקודות אסטרטגיות בגוף ועד מתן תרופות שלא אושרו בהליך מבוקר.
הפופולריות של הרפואה הסינית כיום עצומה, עד כדי כך שכרבע (!) מהציבור האמריקאי משתמש בצמחי מרפא מעולם הרפואה הסינית. אף על פי שהקהילה המדעית מטיל ספק ביעילותה, מוסדות רפואיים מערביים רבים מציעים את שירותי הרפואה הסינית כטיפולים משלימים, למשל לסרטן.
הוויכוח הציבורי על יעילות הרפואה הסינית ניצת מחדש בשנים האחרונות בעקבות פרסומו של הספר השנוי במחלוקת "ריפוי או פיתוי" מאת סיימון סינג ואדזרד ארנסט (המוגדר "פרופסור לרפואה משלימה"), שמחבריו טוענים כי הרפואה הסינית אינה עומדת ברוב המבחנים המדעיים. הבלבול הזה מחלחל גם לציבור הרחב, שאינו מבין אם הרפואה הסינית "עובדת" או לא.
מהן שיטות הרפואה הסינית? האם הן אכן עומדות במבחן המדעי? האם הטיפול הסיני יעיל, בלתי יעיל או אפילו מזיק?
אנטומיה חלופית
ראשית עלינו להבין, ולו על קצה המזלג, את ההיגיון שהרפואה הסינית מבוססת עליו. הבסיס התיאורטי של הרפואה הסינית סבוך ביותר, ומפאת קוצר היריעה ניגע רק במושגים הבסיסיים ביותר.
הרפואה הסינית, שמושפעת מהפילוסופיה הסינית, מושתתת על חמישה יסודות המרכיבים כל דבר ביקום, כולל גוף האדם: מים, אש, אדמה, עץ ומתכת. היסודות הללו מתקשרים זה עם זה בדרכים רבות ומורכבות. כל אחד מהם קשור לטעם, צבע, רגש, עונה בשנה, לחות ואף לאיברים ורקמות מסוימים בגוף, אם כי הגדרתם אינה חופפת בדיוק את ההגדרה האנטומית-תפקודית המערבית. הלב, למשל, מתקשר לאש והכליה מתקשרת למים.
מושג נוסף, חשוב ביותר ברפואה הסינית הוא הצ'י (Qi): מעין אנרגיית חיים שזורמת בגוף ומאפשרת את כל פעילויות הגוף והנפש. הצ'י זורם במערכת של ערוצים הקרויים מרידיאנים, והפרעה בזרימתו גורמת למחלות. בטיפול בדיקור (אקופונקטורה) המדקר מאבחן את המרידיאנים הבעייתיים ומחדיר דרך העור סיכות דקות בנקודות אסטרטגיות, Acupoints, שמרכזות את הצ'י ומשפיעות על האיזון בגוף. המטפל הסיני מרכיב בדרך כלל טיפול שמשלב דיקור, תרופות מסורתיות (שקרויות "צמחי מרפא" אך כוללות גם מינרלים, מוצרים מן החי ואפילו מוצרים אנושיים) וטיפולים קרובים יותר לעקרונות הרפואה המערבית, כמו עיסויים, שינויי תזונה ואימון גופני.
השליטה ברזי הרפואה הסינית אינה קלה. המטפל נדרש להכיר תיעוד נרחב ומדוקדק של התרופות הסיניות, שמספרן בספרות העתיקה מגיע לעשרות אלפים, ולדעת להשתמש בהן. גם תיאוריית המרידיאנים פותחה במשך הזמן באופן כמעט אמפירי – כלומר, מבוסס תצפיות – על בסיס פרשנויות שניתנו לתסמינים ולאופי הטיפול בהם, כך שהמטפל המקצועי נדרש להכיר כ-400 נקודות דיקור המפורטות באטלס של הרפואה המסורתית.
עם זאת, התיאוריות האלו אינן מתבססות כלל על אנטומיה, וגם לא על תפקודם הממשי של האיברים בגוף. לאורך ההיסטוריה לא נמצאה מעולם בכלים מערביים הוכחה אנטומית או תפקודית לקיומם של הצ'י והמרידיאנים – אלו הם מושגים מופשטים לחלוטין שאין להם קיום פיזי. בדומה לכך אין שום משמעות רפואית לעקרון חמשת היסודות ולקישור בין איברים בגוף לצבעים או לטעמים מסוימים. כך שנקודת המוצא הבסיסית של הרפואה הסינית אינה עולה בקנה אחד עם הידע שעליו נשענים הרפואה והמדע המודרניים.
בין הצלחה לאשליה
אף שעקרונותיה הכמו-מדעיים של הרפואה הסינית אינם "מדעיים" יותר מאלו של ההומאופתיה, למשל, היא נהנית ממוניטין מיוחד של אמינות ויעילות בין ענפי הרפואה האלטרנטיבית. גם גופים ממוסדים כמו מערכת הבריאות הבריטית וקופות החולים בישראל מסבסדים את הטיפולים.
בשל הפופולריות של הרפואה הסינית היא מעוררת עניין גם בממסד המדעי, החל בחוקרים באקדמיה וכלה בחברות התרופות, והם מנסים לפתח תרופות חדשות וטיפולים על סמך הרפואה הסינית המסורתית, אך כמובן אחרי שעברו בדיקה קפדנית על פי אמות המידה של הרפואה המודרנית. לדוגמה, תרופת הארטמיסינין המשמשת לריפוי מלריה, שזיכתה את המפתחת טו יויו (Tu Youyou) בפרס נובל לרפואה ב-2015, הופקה מצמח שנעשה בו שימוש נרחב ברפואה הסינית.
נשאלת השאלה: האם הרפואה הסינית אכן מועילה באופן מדעי? האם אפשר לשחזר את תוצאותיה במבחנים מבוקרים? האם יש לה השפעה רפואית יעילה מזו של טיפולי ביקורת, או שמדובר באשליה הנוצרת בעקבות הציפיה לטיפול? בשל אופייה המיוחד של הרפואה הסינית קשה מאוד לחקור היבטים מסוימים שלה בכלים מדעיים מתוקננים, ועל כן המסקנות שנויות במחלוקת.
דיקור בית
אחת מאבני היסוד של הרפואה הסינית היא שיטת הדיקור. האם היא אכן יעילה? לפני שניגש להערכה מדעית של הרפואה הסינית, עלינו להבין איך מתבצעים מחקרים שמבקשים לבחון יעילות של טיפול מסוים. מדגם של נבדקים מחולק לקבוצה שמקבלת את הטיפול עצמו ולקבוצת ביקורת שמקבלת טיפול דומה אך בלי החומר הפעיל (פלצבו). במחקר איכותי מקפידים על עקרון הסמיות הכפולה (Double Blind), שבו הנבדקים אינם יודעים אם הם מקבלים את הטיפול עצמו או את הפלצבו, וגם החוקרים אינם יודעים בזמן אמת מה מקבל כל מטופל, כדי לצמצם ככל האפשר את ההטיות שלהם.
במקרים רבים יש לפלצבו השפעה חיובית, משום שעצם מתן טיפול, אמיתי או מדומה, מעורר מנגנונים פסיכולוגיים כגון ציפייה, הקלה, הפחתת חרדה וכו', שיש להם השפעה פיזיולוגית ממשית המכונה "אפקט הפלצבו". במילים אחרות, מדען אינו שואל "האם הרפואה הסינית יעילה?" אלא "האם הרפואה הסינית יעילה יותר מפלצבו?". זו שאלה שקשה למצוא לה תשובה מספקת.
בלי סמיות
איך אפשר להגדיר טיפול פלצבו לדיקור? חוקרים שונים מגדירים "דיקור פלצבו" בדרכים שונות למשל: כגון החדרת מחטים במקומות אקראיים (כלומר לא בנקודות הדיקור המסורתיות, ה-Acupoints), החדרה שטחית בלבד של המחטים בנקודות הדיקור או מגע חיצוני של ידי המטפל בנקודות הדיקור, בלי החדרת מחטים.
כל טיפולי הפלצבו האלה בעייתיים, שכן לא ברור אם אינם מפעילים את המנגנונים המשוערים שהאקופונקטורה מתיימרת להפעיל, וכן לא ברור אם אפשר לקיים כאן את עקרון הסמיות, כך שהמטופלים לא יידעו אם קיבלו את הדיקור הסיני המקורי או את הטיפול החלופי. מובן גם שאי אפשר לשמור במחקרים כאלה על הסמיות הכפולה, משום שהמטפל יודע אם הוא מבצע אקופונקטורה או פלצבו. על כן חקר הדיקור מוגבל מאוד ומוביל לעתים קרובות למסקנות סותרות.
מחט בערימת שחת
המחקר העוסק בדיקור מסורתי החל עוד בתחילת שנות ה-70 ומאז פורסמו אלפי מאמרים בנושא. יש מחקרים שמדווחים על השפעה חיובית של דיקור בטיפול בתופעות כמו כאב, דיכאון, הפרעה פוסט-טראומטית, דלקת מפרקים ואפילו שיפור בכישורי חשיבה. מחקרים אחרים, לעומת זאת, מדווחים כי לא נמצאה שום השפעה לדיקור מעבר לפלצבו.
מכיוון שמתוך שפע גדול של מחקרים צפוי שיהיו גם יוצאי דופן, פורסמו כמה מחקרים ששיקללו מחקרים רבים אחרים וניתחו את תוצאותיהם באופן משולב (מטא-אנליזה). מחקרי הרוחב האלה, שאחד מהם שקלל נתונים מכ-18 אלף נבדקים, מעלים כי באופן סטטיסטי דיקור אמיתי מועיל רק מעט יותר מ"דיקור פלצבו" – שאמור לחקות את הדיקור הסיני בלי הידע המסורתי הכרוך בשימוש בו, וספק אם יש בו תועלת קלינית של ממש.
אדזרד ארנסט, רופא גרמני-בריטי העוסק גם ברפואה משלימה והיה שותף לכתיבת הספר "ריפוי או פיתוי", פרסם בכתב העת המחקרי החשוב "Pain" סקירה מקיפה המסכמת 57 מאמרי סיכום של מחקרים העוסקים בדיקור. הוא סיכם כי ברוב המכריע של המחקרים לא נמצא אפקט יעיל של הטיפול. לעומת זאת, בכמה מקרים לקו המטופלים בזיהומים כתוצאה משימוש במחטים לא נקיות...
לאור ממצאי רוב המחקרים בתחום, ולמרות מגבלותיהם, הקונצנזוס בקהילה המדעית הוא שדיקור הוא מעין "פלצבו" יעיל. כלומר עצם העובדה שהמטופל בוטח במטפל ומצפה ממנו לגדולות ונצורות, ועצם המגע הפיזי עם העור, משרים אפקט פלצבו שמשפר במקצת את מצבו של החולה. ובמילים אחרות, הממסד המדעי מסכים כי יש אפקט מועיל מסוים בעצם הטיפול אך טוען כי הצ'י והמרידיאנים אינם משחקים תפקיד אמיתי בשיפור מצבו של המטופל, ונוכל לקבל אפקט טיפולי דומה גם אם נתקע באקראי מחטים בעור. אף על פי כן יש חוקרים שעדיין סבורים כי הדיקור היא שיטת טיפול יעילה, ונתלים בין השאר במגבלות המחקרים בתחום.
חשמל סיני
ובכל זאת, נראה שהמחלוקת על הדיקור עדיין רחוקה מהכרעה. ב-2014 פורסם בכתב העת היוקרתי Nature Medicine מחקר שעורר הדים רבים. חוקרים מ-New Jersey Medical School מצאו קשר בין דיקור משולב בגירוי חשמלי (אלקטרו-אקופונקטורה) לבין טיפול בדלקת.
במחקר ביצעו אלקטרו-אקופוקנטורה בעכברים שטופלו בחומרים דלקתיים משרי אלח-דם (ספסיס) המופקים מחיידקים. המחטים הוחדרו בנקודה המדמה Acupoint מסוימת, שבמקרה (או לא במקרה...) נמצאת סמוך לעצב השת (Sciatic nerve) באזור האגן והירך. החוקרים העבירו זרם חשמלי במחט שגירה גם את העצב הזה, ולקבוצת הפלצבו החדירו מחטים בהליך זהה, אך ללא הגירוי החשמלי. נמצא באופן מובהק מבחינה סטטיסטית שהזרם החשמלי מוביל לשחרור חומרים נוגדי דלקת הקרויים קטכולאמינים, שמפחיתים את הסיכון לאלח הדם וכך יכלו להציל את חייהם של העכברים.
מיותר לציין כי המטפלים הסיניים שהניחו את היסודות לדיקור לא ידעו דבר על הביולוגיה של דלקות, וגם לא השתמשו בחשמל. מחקרים מהסוג הזה מעוררים אצל תומכי הרפואה הסינית אמונה ביעילות הדיקור המסורתי, ואכן ייתכן שבתנאים מסויימים דיקור עשוי להתאים, אך הדבר צריך להיבדק בצורה מסודרת בניסוי קליני מבוקר.
