הנחיתות שהיו באמת

טענות על זיופים של תכנית החלל האמריקאית החלו לצוץ כבר במהלך משימת אפולו 8, הטיסה המאוישת הראשונה סביב הירח בדצמבר 1968 – שמונה חודשים לפני הנחיתה המאוישת הראשונה של אפולו 11. אבל רוב תיאוריות הקונספירציה נולדו מאוחר הרבה יותר, לאחר שתכנית אפולו הסתיימה. חלק גדול מההשראה לתיאוריות האלה הגיע מהסרט ההוליוודי Capricorn One, שיצא לאקרנים ב-1978. הסרט מתאר כיצד סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א, זייפה משימה מאוישת למאדים, צילמה באולפן סרטים את ה"נחיתה", וחיסלה עובדים שגילו את התרמית והיו עלולים לחשוף אותה. הסרט הזה הצטרף לכמה "תחקירים" המציגים ראיות לכאורה שהנחיתות על הירח אכן זויפו.

המחשבות על קונספירציה כזו, שבה המימשל המרושע לא רק מזייף הישגים כדי לזכות באהדת הציבור, אלא גם אינו בוחל ברצח של מי שמאיים לחשוף את מעשיו, השתלבו היטב באווירת חוסר האמון בממסד שפשתה אז בארצות הברית בין השאר בעקבות מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט. אלא שבכל הקשור לזיוף הנחיתה על הירח, רוב הטיעונים התומכים הינם חסרי בסיס.

יש אנשים שכבר החליטו כי מדובר בזיוף וקונספירציה, ולכן ייאחזו בכל שבב עובדה המחזק לכאורה את עמדתם ויתעלמו מכל השאר. חובבי קונספירציות כאלה מסוגלים להאמין כי ה"ממסד" מפזר חומר רעיל ממטוסים כדי לשלוט במוחות של בני אדם, או מרעיל את מי השתייה, או אפילו שכדור הארץ אינו כדור אלא שטוח. למי שנמנים עם קבוצה זו, מומלץ בחום שלא להמשיך בקריאה. מי שמעוניינים בצדדים העובדתיים יותר של המשימות המאוישות לירח – מוזמנים להישאר.

המרוץ לירח

תכנית הירח של ארצות הברית יצאה לדרך במאי 1961. לאחר שברית המועצות הקדימה את ארצות הברית בשיגור אדם לחלל, וארבע שנים קודם לכן, כשברית המועצות ביצעה את שיגור הלוויין הראשון, הבין נשיא ארצות הברית, ג'ון פ. קנדי, כי עליו ליזום פרויקט גרנדיוזי כדי להציג ניצחון משמעותי במרוץ החלל, ולקומם את הגאווה הלאומית האמריקאית. בנאום נרגש הוא הכריז על תכנית להנחית אדם על הירח עד סוף העשור (ולהשיבו אל כדור-הארץ).

עוד לפני ההכרזה של הנשיא קנדי התחילה נאס"א את תכנית "מרקורי", שכללה שש משימות מאוישות בחללית זעירה, המיועדת לאסטרונאוט אחד. ב-1965-6 ביצעה נאס"א עשר משימות מאוישות בתכנית ג'מיני – חלליות לשני אסטרונאוטים שנועדו לבדיקה ולפיתוח טכנולוגיות הדרושות למשימת ירח, כמו חבירה בין חלליות, שהות ממושכת בחלל או ביצוע פעולות מחוץ לחללית ("הליכת חלל").

אחרי ג'מיני הגיעה תורה של תכנית "אפולו", המיועדת למשימות הירח עצמן. החללית כללה את רכב הפיקוד והשירות, המיועד לשלושה אסטרונאוטים, ואת רכב הנחיתה על הירח המיועד לשאת שניים מהם אל פני הירח עצמם ולהחזירם לרכב הפיקוד והשירות, הממתין עם החבר השלישי במסלול סביב הירח. תכנית אפולו נפתחה באסון בינואר 1967, כששלושה שבועות לפני השיגור הראשון עלתה החללית באש בעת אימון שגרתי על כן השיגור ושלושת האסטרונאוטים נספו.

תכנית אפולו התחדשה רק באוקטובר 1968, וכללה רצף מהיר של ארבע משימות הכנה לקראת נחיתה על הירח. שתיים מהן היו במסלול סביב כדור הארץ (אפולו 7, אפולו 9) ושתיים כללו טיסה לירח, בלי נחיתה עליו (אפולו 8 ואפולו 10). ב-20 ביולי 1969, חמישה חודשים לפני המועד שעליו הכריז הנשיא קנדי, ביצעה אפולו 11 את הנחיתה ההיסטורית על הירח, וכמה שעות לאחר מכן צעדו שני האסטרונאוטים על הירח. במקור תכננה נאס"א עשר נחיתות על הירח, אבל אחת לא נחתה בשל פיצוץ בחללית אפולו 13, ושלוש המשימות האחרונות בוטלו לאחר שהקונגרס קיצץ את תקציבה של סוכנות החלל, ואילץ אותה להקצות חלק מטילי השיגור למשימות אחרות, כמו תחנת החלל סקיילאב. כך שבפועל נחתו שש משימות מאוישות על הירח, כשהאחרונה הייתה אפולו 17, בדצמבר 1972.

שש נחיתות מוצלחות על הירח מתוך שבעה נסיונות. תגי המשימה של משימות אפולו 11 עד אפולו 17 | צילום: NASA

החלק העיקרי בטיעוניהם של מי שגורסים כי משימות הירח זויפו, מבוסס על דברים שלכאורה אינם נראים הגיוניים בתמונות ובסרטים שצולמו על הירח. הנה הטיעונים העיקריים והתשובות או ההסברים להם.

הדגל מתנפנף על הירח

מכיוון שעל הירח אין אטמוספרה וכמובן אין גם רוח, הדגל אכן אינו אמור להתנופף. למעשה, דגל רגיל, המחובר לתורן בשני קודקודי הצלע הצרה של המלבן, יהיה שמוט לחלוטין על הירח. בנאס"א כמובן לקחו את זה בחשבון, והצמידו לתורן האנכי מוט אופקי שהדגל הושחל עליו. בערכת הדגל של אפולו 12 הייתה בעיה עם נעילת המוט האופקי, ואכן הדגל שהם הציבו על הירח היה שמוט יותר מהאחרים.

כמובן שבהעדר רוח על הירח הדגל עצמו אמור להיות יציב ולא להתנופף. עם זאת, בחלק מהתמונות אכן נראה שהוא זז. הסיבה לכך פשוטה: הוא באמת זז, משום שהאסטרונאוטים נגעו בעמוד התורן הגמיש יחסית, והתנודות נמשכו עוד זמן מה אחרי הנגיעה. למעשה, בגלל הרִיק בחלל ועל פני הירח, הפינה החופשית של הדגל מתנודדת כמו מטוטלת. בנוסף, הדגל היה ארוז ומקופל ברכב הנחיתה על הירח בתוך נרתיק צר וארוך יחסית, שאוחסן באחת התיבות החיצוניות של רכב הנחיתה. הקפלים הרבים תרמו לאשליה שהדגל אכן מתנופף. המחשה לכך אפשר לראות בשתי תמונות שצילם ניל ארמסטרונג את באז אולדרין ליד הדגל של אפולו 11, בהפרש זמנים קצר יחסית. אפשר לראות בתמונות שאולדרין משנה מעט את מיקומו, אך הדגל כמעט לא זז.

הדגל נראה מתנפנף, אך בפועל כמעט שאינו זז. כשהוא זז, זה מפני שהאסטרונאוטים נגעו בו | צילומים NASA
 

לא רואים כוכבים

אחת הטענות הפופולריות של התומכים בתיאוריית הנחיתה המזויפת היא שבתמונות שצילמו האסטרונאוטים מפני הירח לא רואים כוכבים בשמי הלילה השחורים. זה אכן נכון שהכוכבים אינם נראים לרוב בתמונות מפני הירח, אם כי בחלק מהצילומים אפשר להבחין בגרמי שמיים מסוימים. כוכב הלכת נגה למשל, הבהיר ביותר במערכת השמש שלנו, נראה היטב בצילום של אלן שפרד ממשימת אפולו 14. עם זאת, גם האסטרונאוטים עצמם דיווחו שמפני השטח של הירח הם התקשו לראות כוכבים בשמיים.

הסיבה העיקרית לתופעה היא "זיהום אור" – השמיים של הירח אמנם שחורים, אבל במקרה של כל משימות אפולו, אלה אינם שמי הלילה, אלא שמי הבוקר. ה"יממה" הירחית נמשכת כ-28 ימי ארץ – כלומר במשך שבועיים שלנו פני הירח חשופים לשמש ישירה, ובמשך השבועיים האחרים הם חווים לילה קר וחשוך. כל משימות אפולו תוזמנו כך שינחתו בשעות ה"בוקר" המוקדמות של הירח, בעיקר משום שבהמשך היום הירחי פני השטח מקבלים יותר קרינה ישירה, ומתחממים לטמפרטורה של יותר מ-120 מעלות צלזיוס, המסוכנת לבני אדם ולציוד שלהם.

על כדור הארץ, האטמוספרה מפזרת אורכי גל מסוימים של קרני השמש, ויוצרת את שמי היום הכחולים בהירים. על הירח, בהעדר אטמוספרה, השמיים שחורים גם ביום. ואולם, אור השמש הישיר והחזרו מפני השטח הבהירים של הירח יוצרים סביבה מוארת, שבה קשה לראות כוכבים בשמיים. אפשר להבחין בתופעה זו גם על כדור הארץ: באזור עירוני אפוף אור מלאכותי אנו רואים בלילה הרבה פחות כוכבים מאשר באזור נידח וחשוך. אכן, אסטרונאוטים שהקיפו את הירח דיווחו כי בצד ה"לילי" שלו רואים הרבה יותר כוכבים מאשר בלילה על כדור הארץ, וכך דיווחו גם אסטרונאוטים שראו את שמי הלילה ממסלול סביב כדור הארץ. יתרה מזאת, האסטרונאוטים במשימות אפולו לירח השתמשו בזיהוי כוכבים מסוימים כדי לקבוע – בעזרת המחשב – את מיקומה המדויק של החללית.

איך בכל זאת מצלמים כוכבים מפני הירח? בדיוק כמו שמצלמים כוכבים חיוורים בלילה מכדור הארץ: באמצעות חשיפה ממושכת של סרט הצילום, שיקלוט יותר אור. זה לא נעשה מפני הירח במשימות אפולו, משום שהאסטרונאוטים התמקדו בצילום עצמים מוארים בחשיפה קצרה. לעומת זאת, במשימת אפולו 16 צוידו האסטרונאוטים (ג'ון יאנג וצ'רלי דיוק) במצלמת על-סגול, שקלטה בחשיפה ארוכה כוכבים שאינם נראים היטב באור נראה, אך זוהרים באורך הגל הזה.

שמיים שחורים בצילום של אפולו 11, אך כוכבים נראים היטב בצילום על-סגול בחשיפה ארוכה (במסגרת) | מקור: NASA

הצללים אינם מקבילים

חלק מהטענות בדבר זיוף הנחיתות על הירח נובע מכך שבתמונות מסוימות רואים עצמים המטילים צללים שאינם מקבילים. שוחרי הקונספירציות טוענים כי זו הוכחה שהנחיתות צולמו בפועל באולפן, והצללים נוצרים לא ממקור אור יחיד (השמש) אלא מכמה פנסי אולפן. למעשה, קל להראות כי עצמים הניצבים זה לצד זה יטילו צללים שאינם נראים מקבילים. חלק מההסבר לכך נעוץ באשליה האופטית של העברת תמונות תלת ממדיות לתצוגה דו ממדית. אם מתבוננים למשל בצילום של פסי רכבת, הם ייראו לנו כנפגשים בנקודה רחוקה. נקודה זו נקראת נקודת המָגוֹז (vanishing point), ואמנים מתקופת הרנסנס ואילך, למשל לאונרדו דה וינצ'י, למדו להשתמש בה כדי ליצור אשליית עומק ביצירות כמו "הסעודה האחרונה". גם הטופוגרפיה עשויה לחזק את האשליה כי הצללים פונים לכיוונים שונים, כפי שהראה צוות תכנית הטלוויזיה האמריקאית "מכסחי המיתוסים" (Myth Busters), בפרק העוסק בהפרכת תיאוריות קונספירציה הנוגעות לזיוף הנחיתה על הירח. אנחנו הדגמנו את זה בקלות עם דמויות לגו על מיטה. ד"ר דוד פולישוק ממכון ויצמן למדע הראה בסרטון של תאגיד "כאן" בנושא כי חלק מהאשליה בעניין כיוון הצללים נובעת מכך שאנו רואים בתמונות את הצל, אך לא את האובייקט המטיל אותו, ולפעמים האובייקטים עצמם אינם מקבילים. בנוסף, אם הצילומים אכן היו נעשים עם כמה מקורות אור, היינו רואים כל אובייקט מטיל מספר צללים, לפי הכיוון של כל מקור אור.

צל רכב הנחיתה נראה בכיוון אחר מצל הסלעים. אנשי הלגו ממחישים כמה הזווית והטופוגרפיה יכולים להטעות | NASA, איתי נבו

צילומים טובים ורעים

טענות נוספות של הטוענים כי הנחיתה זויפה נוגעות לאיכות הצילומים מפני הירח. טענה אחת היא שהצילומים הם באיכות גבוהה מדי בשביל תמונות שצולמו לפני 50 שנה. על כך יש שתי תשובות עיקריות: ראשית, במסגרת סכומי העתק שהושקעו בתכנית אפולו, נאס"א השקיעה מאות אלפי דולרים במצלמות האיכותיות ביותר שהיו אז – מצלמות של החברה השבדית הסלבלאד (Hasselblad 500EL), והאסטרונאוטים גם עברו הכשרה בצילום. שנית, למרות זאת, לא כל התמונות מהירח יצאו טובות – מאות תמונות גרועות לא פורסמו, משום שאין טעם לפרסם תמונה מטושטשת או תמונה שבה רואים רק רבע ממה שהאסטרונאוט התכוון לצלם.

בצילומים מפני הירח רואים על התמונות צלבים דקיקים (crosshairs) שנועדו לסייע באומדן גדלים ומרחקים של עצמים בתמונות. חובבי הקונספירציה טוענים כי הצלבים הם בגדלים שונים ובפיזורים שונים בחלק מהתמונות, וטענה זו נכונה - אבל היא נובעת מכך שחלק מהתמונות עברו חיתוך בשוליים (crop) או הוטו הצידה כדי לשפר את איכותן ולהתמקד באובייקט מסוים, ולא מזיוף הנחיתה. טענה אחרת מתייחסת לכך שעצמים מסוימים על הירח מסתירים לכאורה חלקים מהצלבים, מה שמוכיח כביכול שהעצמים האלה הם תוספת מאוחרת לתמונות. בפועל, הפילטר עם הצלבים הותקן במצלמות עצמן, כך ששום אובייקט לא יכול להסתירם. מה שכן, בחלק מהתמונות שנסרקו מחדש או הועתקו, חלקים מהצלבים נטמעים יותר ברקע בגלל הירידה בחדות התמונה, והדבר יוצר אשליה כי הם מוסתרים.
האובייקט לא מסתיר את הצלב, זו רק שאלה של חדות הפרטים בתמונה.

המכשיר בתמונה מימין לא מסתיר את הצלב, זה עניין של חדות ומיקוד, כפי שרואים בתמונה האמצעית | צילומים: NASA

טענה אחרת מתייחסת לצילום המפורסם של באז אולדרין יורד בסולם רכב הנחיתה (הצילום מופיע בראש הכתבה). הסולם נמצא בצלו של הרכב, והרקע כולו כהה, אך החליפה הלבנה שלו נראית בהירה, כאילו אינה בצל. גם את ההסבר לכך מספקים מכסחי המיתוסים, ומראים שהחזר האור מפני הירח הבהירים מספיק בדיוק בשביל להבליט את החליפה הלבנה על רקע הצל.

נימוק אחר המוכיח לכאורה שהצילומים נעשו באולפן הוא האות C, הנראית על סלע ירח באחד הצילומים של משימת אפולו 16. הטוענים לזיוף מציגים את הצילום הזה כהוכחה שהנחיתה בוימה באולפן, ומישהו שכח להסתיר את הסימון על אביזרי הבמה. בפועל האות אינה נראית בצילומים המקוריים, אלא בפיתוחים מאוחרים ובהעתקים שלהם, ומקורה ככל הנראה בשיבוש שחל באחת ההדפסות – אחת ההשערות היא שערה קצרה שנדבקה לתשליל או לעותק של התמונה.

לא אביזר במה, אלא סלע ירח אותנטי, ככל הנראה בליווי שערה שהשתרבבה לאחד משלבי הפיתוח | צילום: NASA

חגורה עם חורים

השדה המגנטי של כדור הארץ יוצר סביב כוכב הלכת שלנו מעטפת הגנה כפולה, שבה נבלמים ומצטברים חלקיקים טעונים המגיעים אלינו מהשמש. המעטפות האלה מכונות חגורות ון אלן, על שם המדען שחזה את קיומן וגם הראה שהן אכן קיימות.

אחת הטענות של הגורסים כי משימות הירח זויפו הייתה שבני אדם לא יכולים לשרוד במעבר דרך חגורות הקרינה. במציאות, מסלולי החלליות תוכננו למעבר מהיר יחסית דרך החגורות, במיוחד דרך החגורה הפנימית, המכילה יותר חלקיקי אלפא בעלי אנרגיה רבה. חלליות אפולו עברו תוך דקות אחדות את החגורה הפנימית, והאסטרונאוטים קיבלו הגנה חלקית מדופן האלומיניום של רכב הפיקוד והשירות שבו שהו בעת המעבר. רמות הקרינה שהם נחשפו אליהן נמוכות משמעותית מהרף המוגדר מסוכן לעובדים בכורים גרעיניים או בסביבות אחרות החשופות לקרינה.

טענה נוספת הקשורה לקרינה היא שאם המשימות לירח היו אמיתיות, סרטי הצילום היו נהרסים מהקרינה בזמן המעבר בחגורות. התשובה לכך פשוטה ביותר. בניגוד לחללית הגדולה, שמיגון מתכת משמעותי שלה היה כבד מדי בשביל טיל השיגור, את סרטי הצילום אין בעיה לאחסון בתיבות מתכת מוגנות היטב מפני קרינה, וכך אכן נעשה. גם חלליות לא מאוישות שטסו לירח העבירו צילומים בזכות מיגון לציוד הצילום שלהן, אף שהמעבר שלהן דרך חגורות הקרינה היה לעתים איטי יותר.

כמה סרטים ומאמרים בנושא מעלים את הטענה כי האסטרונאוטים של אפולו 16 היו אמורים להיהרג מהקרינה שיצרה סערת שמש חזקה ב-1972. התפרצויות שמש חזקות כמו שנרשמו באוגוסט 1972 אכן עלולות לגרום מחלת קרינה לאסטרונאוטים הנמצאים על פני הירח, ומוגנים רק בחליפת חלל או ברכב הנחיתה, אך כלל לא בטוח שהמחלה הייתה גורמת למותם, לא מיד ולא בטווח הארוך. חשוב עוד יותר – התפרצויות השמש אירעו באוגוסט 1972, יותר משלושה חודשים אחרי שהאסטרונאוטים של אפולו 16 שבו בבטחה לכדור הארץ, וארבעה חודשים לפני משימת אפולו 17.

הסרטים נשמרו היטב בקופסאות מתכת מוגנות. אריזה מקורית של סרט מאפולו 11 | צילום: מוזיאון התעופה והחלל האמריקאי

משאירים עקבות

אחד הצילומים היותר מפורסמים מתכנית אפולו הוא טביעת המגף של באז אולדרין באדמת הירח. כפי שאפשר לראות גם בצילומים אחרים, טביעות הרגל של האסטרונאוטים באבק נראות היטב ומשתמרות היטב. הטוענים לזיוף מציגים זאת כהוכחה לכך שהצילומים לא נעשו על הירח, בנימוק שבהעדר אטמוספרה אין לחות, ובלי לחות חול ואבק לא היו משמרים כך את טביעות הנעליים – ערימות החלקיקים היו קורסות בלי טיפות מים שיחזיקו אותם. דוגמה לכך אפשר לראות היטב בחוף הים: טביעת רגל נשארת ברורה בחול הלח, אבל נעלמת במהירות בחול היבש.

עקרונית, הטענה הזו נכונה. על הירח אין לחות שתחזיק את החלקיקים יחד. מעשית, חקירה מיקרוסקופית של אבק הירח שאספו האסטרונאוטים גילתה כי בניגוד לגרגירי החול על כדור הארץ, הנשחקים ומתעגלים בזכות התנועה המתמדת של הרוח והמים, חלקיקי אדמת הירח הם חדים ומשוננים, ולכן נאחזים זה בזה היטב בלי צורך בלחות, ומשמרים היטב את טביעות הרגל. גם לחלק הזה יש הדגמה יפה בפרק של מכסחי המיתוסים.

העקבות משתמרים היטב בחול בזכות החספוס של הגרגירים. טביעת המגף של באז אולדרין באפולו 11 | צילום: NASA

מצלמים מהשטח

מי שמראש אינו מאמין שבני אדם נחתו על הירח, ודאי לא ישתכנע גם מצילומי הלוויין LRO, שצילם את ששת אתרי הנחיתה על הירח. קשה מאוד להבחין ברכבי הנחיתה עצמם – מה שנותר מהם הוא רק החלק המכיל את המנוע התחתון, ששימש לנחיתה ולאחר מכן מעין כן שיגור לחלק העליון, שהחזיר את האסטרונאוטים לחללית האם. אך בחלק מהאתרים אפשר לראות היטב סימנים לפעילות האסטרונאוטים, כמו "שבילים" שהם בטשו ברגליהם או סימני צמיגים של רכב השטח הירחי שבו צוידו שלוש המשימות האחרונות.

כל חלליות אפולו שנחתו על הירח השאירו על פניו ערכות ניסויים מדעיים. הערכות האלה כוללות מחזירי אור (רפלקטורים) מיוחדים, שנועדו להחזיר קרני לייזר המשוגרות מכדור הארץ. מכיוון שהרפלקטורים אינם גדולים במיוחד, ההחזר של הלייזר אינו גדול מספיק כדי להיראות בעין, אבל בהחלט אפשר למדוד אותו, כפי שהדגימו מכסחי המיתוסים. ניסוי כזה מראה שציוד מעשה ידי אדם אמנם נמצא על הירח, אף כי אינו מוכיח שבני אדם אכן היו שם.

אתר הנחיתה של אפולו 17 בצילומי LRO. קל להבחין בשבילים שהותירו רגלי האסטרונאוטים ורכב השטח | צילום: NASA

קצת הגיון בריא

יש עוד טיעונים המצביעים לכאורה על זיוף משימות הירח, וכאן התייחסנו רק לעיקריים ביניהם. בסופו של דבר, יש להביא בחשבון גם את הגורם האנושי. במהלך המרוץ לירח הועסקו בארצות הברית כ-400 אלף בני אדם בנאס"א ובקבלני המשנה שלה. אפילו אם רובם הגדול לא היו שותפים לקשר, אי אפשר היה לזייף את משימות הירח בלי מעורבותם של מאות בני אדם – 24 אסטרונאוטים שטסו לירח, צוותי גיבוי ותמיכה, אנשי מרכז הבקרה, מנהלים בכירים בנאס"א, וכמובן צוותי הצילום, ההפקה, העריכה והתפאורה שהיו דרושים למבצע הונאה כזה. מה הסבירות שאיש מהמעורבים לא פצה פיו אפילו 50 שנה לאחר הנחיתה?

סביר מאוד להניח שכלי תקשורת ושוחרי קונספירציות היו מוכנים להציע הון עתק למי שיציג ראיות של ממש לזיוף נחיתת הירח, והעובדה שעד כה אין אפילו בדל של ראיה אמיתית לזיוף מדברת בעד עצמה. יתרה מזאת – רבים מהאסטרונאוטים ומעורבים אחרים בתכניות החלל כתבו אוטוביוגרפיות, התראיינו לביוגרפיות, השתתפו בסרטים תיעודיים, נשאו הרצאות והתראיינו מאות ואלפי פעמים והעניקו מאות ואלפי ראיונות לתקשורת. העובדה שאין סתירות מהותיות בין סיפוריהם של עשרות אנשים בגרסאות רבות, מחלישה מאוד את הטענה שכל הסיפור לא היה ולא נברא.

הקיצוניים בין הטוענים לזיוף הרחיקו לכת וטענו כי הממסד חיסל בני אדם שאיימו לחשוף את הסוד, ואף היו מי שהרחיקו לכת עד כדי טענה שאסון אפולו 1 לא היה תאונה, אלא חיסול של מפקד המשימה, גאס גריסום, שעמד לכאורה לחשוף את הסוד. טענה זו מרושעת במיוחד, משום שלפיה הוצאו להורג שני אסטרונאוטים נוספים על לא עוול בכפם, וגם חסרת בסיס: האסון אירע שנתיים וחצי לפני הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח. עוד ארבעה אסטרונאוטים אמריקאים נספו בתאונות טיסה בתקופת המרוץ לירח (טד פרימן, אליוט סי, צ'רלי באסט וקליפטון ויליאמס), אבל התאונה האחרונה אירעה באוקטובר 1967. מאז ועד אסון צ'לנג'ר ב-1986 לא נהרגו אסטרונאוטים אמריקאים בתאונות שהיו יכולות להיתפס כחיסול, דווקא בתקופה שבה לכאורה היה אפשר לחשוף את הזיוף.

ויליאם איש אוקאם היה פילוסוף ונזיר בריטי בן המאה ה-14 מהכפר אוקאם שמדרום ללונדון. על שמו נקרא עקרון "התער של אוקאם", המסייע "לחתוך" בין שתי אפשרויות. עקרון זה גורס כי במקרה שיש לאותה תופעה כמה הסברים אפשריים, בדרך כלל ההסבר הפשוט ביותר הוא הנכון. לעקרון עצמו אין הוכחה מדעית, והוא ודאי אינו מקובל על דעתם של סופרים ותסריטאים של עלילות מתח, אבל במציאות הוא שימושי למדי במקרים רבים, וסוגיית הנחיתה על הירח היא דוגמה טובה. אפשר לבנות תלי תלים של השערות על סמך כמה פרשנויות מוטעות לתופעות שיש להן הסבר מדעי פשוט, כמו דגל מתנופף או כיוון הצל, בלי שום ראיה משמעותית, ואפשר לקבל את ההסבר הפשוט הנתמך בתיעוד מסודר, במיליוני עמודים של מסמכים, במאות קילוגרמים של אבני ירח ובשלל ממצאים מדעיים. אז למי להאמין? נראה שהתשובה ברורה מאליה.