כדי לבדוק איך מתמודד הגוף עם קור קיצוני – נידבתי את עצמי ונכנסתי למקפיא למשך מספר דקות, כשאני לבוש בחלוק מעבדה דק בלבד. אז איך הגוף שלי התמודד עם המצב? צפו בסרטון:

תגובה ראשונית, קדמונית וחסרת תוחלת

הדבר הראשון שקרה לי כשנכנסתי לחדר קור, הוא מה שנקרא 'עור ברווז'. הרגשתי שזה התרחש ממש מיידית – מיד כשהעור שלי הרגיש באוויר הקר.

עור ברווז או 'סימור שיער' נגרם כאשר השרירים הקטנים שנמצאים סביב זקיקי השערות בעור מתכווצים – מה שגורים לזקיק להתיישר במאונך לפני העור ולהיווצרות בליטות קטנטנות בעור בכל מקום שבו יש זקיק שערה. התופעה מתרחשת גם באזורים שבהם השיער הוא ממש פלומתי / דק / בלתי נראה – כמו במותניים או בזרוע.

אבל מה שמשעשע הוא, שהתגובה הזאת לא עוזרת במאומה להתמודדות הגוף עם הקור. היא פשוט "שריד אבולוציוני", שהיה שמיש אצל האבות הקדמונים שלנו – אבל אצלנו הוא פשוט מיותר. לפי תיאוריית האבולוציה של דרווין – כל מיני היצורים החיים היום בעולם נוצרו בתהליך של התפתחות הדרגתית ממינים שקדמו להם. וכך גם אנחנו בני האדם. לסמור שיער כשקר – זה שימושי והגיוני אם אתה יצור בעל פרווה. כשפרווה סומרת כמויות גדולות של אוויר נלכדות בין השערות, מה שמשפר את יכולת הבידוד של הפרווה, משום שאוויר הוא מוליך חום רע. כשהגוף מבוּדד יותר, הוא מאבד פחות חום לסביבה, כלומר מתקרר פחות.

על בסיס המנגנון הזה עובדות שמיכות הפוך למינהן, סוודרים, מעילים, כפפות וכובעים – כולם לא באמת 'חמים' או 'מחממים'. הם פשוט מבודדים את הגוף מהסביבה הקרה. זאת הסיבה שבדקות הראשונות לאחר התכסות בשמיכת פוך – קר. השמיכה עצמה לא חמה, זה הגוף שמחמם אותה לאחר מספר דקות שהייה – ואילו היא פשוט שומרת על החום.

אובדן הפרווה אצל בני האדם הטריד את דרווין, הוא לא הצליח להבין מה 'ההיגיון האבולוציוני' בכך? (אני מניח שהעובדה שחי בבריטניה הקרה והגשומה הוסיפה לפליאה שלו על יתרון באובדן פרווה). במהלך השנים הועלו השערות שונות המנסות להסביר זאת – כמו למשל שללא פרווה הרבה יותר קל להילחם בכינים, פשפשים ושאר טפילי עור. כיוון שמדובר בבני אדם, אי אפשר לפסול גם סיבות כמו העדפות אסתטיות שנתנו לחוסר פרווה יתרון. תהייה הסיבה אשר תהייה – אנו חסרי פרווה שאפשר לסמור בעוד חיות רבות הן בעלות פרווה המאפשרת להן הגנה טובה בהרבה מפני הקור. באנימציה בסרטון בחרתי דווקא בשועל כדי להדגיש את העיקרון האבולוציוני המהפכני, שכל היצורים החיים הם למעשה צאצאי אב קדמון משותף, אם הולכים מספיק אחורה. כלומר לא רק לנו ולקופים, גם לנו ולשועלים ולמעשה – אפילו לבננה ולבני האדם יש אב קדמון משותף!

עוד בעניין הבידוד, אצל בעלי חיים באזורים קרים – כמו אריות ים, ניבתנים ולויתנים, גם שומן משמש בתוך מבודד לחום. אולם כפי שאפשר לראות בסרטון, אצלי בגוף אמצעי הבידוד הזה פשוט לא קיים.

אין דם

הפעולה השנייה שהגוף נוקט כדי להילחם בקור, היא צמצום זרימת הדם לעור באזורי הפריפריה של הגוף, כלומר בקצוות המרוחקים מהמרכז: בידיים, בכפות הרגליים ובפנים. הגוף עושה את זה כניסיון נוסף למנוע בריחת חום מהגוף. בניגוד לאמצעי הקודם שהגוף הפעיל, זהו דווקא אמצעי יעיל, משום שהעור, בייחוד בכפות הרגליים (שנוגעות בקרקע) הידיים (שנוגעות בדברים) והפנים (שחייבים להישאר חשופים) הם חלקי הגוף שהכי באים במגע עם העולם החיצוני הקר, וזה לא רעיון טוב שהדם שזורם בהם, יתקרר – ויקרר את שאר הגוף.

שימו לב שהגוף לא חייב להרגיש קור דווקא באיברים אלו כדי לסגור להם את זרימת הדם, אלא מספיק שהוא מרגיש קור באופן כללי – והתופעה מתרחשת. זאת הסיבה מדוע לפעמים אנו לבושים בבגדים חמים, גרבי צמר עבים ונעליים מרופדות, ובכל זאת כפות הרגליים שלנו קרות. זה בגלל שהגוף צמצם את אספקת הדם אליהן, באופן המקשה עליהן להישאר חמימות. הבגדים עצמם, כאמור - אינם מחממים אלא רק שומרים חום. 

פעולה כזו גם יוצרת לגוף בעיות שהוא צריך להתמודד איתן: ראשית, הדם הוא נשא החמצן וחומרי המזון לכל אברי הגוף. מה שאומר שאיבר שלא יקבל אספקה של דם יתחיל תהליך של נמק שיוביל למותו. כדי למנוע את זה מצד אחד, אך בד בבד למנוע זרימת דם רציפה שגורמת לאיבוד חום, הגוף משתמש באסטרטגיה של פתיחה רגעית של כלי הדם, וסגירתם מיד. הפתיחה הרגעית הזאת מלווה בהרחבה מהירה של כלי הדם (כדי להזרים כמות דם גדולה במהירות), הפעולה הזו  גורמת לפרצים חזקים של דם באיברים המדוברים, מה שגורם לנו לפעמים להיראות סמוקים בפנים כשקר. זה פשוט שילוב של כלי הדם המורחבים עם פרצי הדם שהגיעו עד קצה העור והקנו לו צבע אדמדם.

יש לחץ ויש שתן

הבעיה המשנית שצמצום הזרמת הדם לפריפריה גורמת, היא עליה בלחץ הדם. חשבו על זה כך: כאשר מונעים מהדם לזרום לפריפריה, כל הדם של הגוף 'מצטופף' בנפח קטן יותר – מה שבהכרח מעלה את לחץ הדם.

לפני שהכנתי את הסרטון לא האמנתי שאצליח למדוד את האפקט. חשבתי שהוא ימוסך בתוך שלל גורמים אחרים כמו ההתרגשות שלי בצילומים, דופק משתנה וסטיות קטנות שתמיד קיימות במדידת לחץ הדם. למען האמת הופתעתי מאוד שלחץ הדם שלי עלה בכמעט 30 מ"מ כספית (היחידות שבהן נמדד לחץ הדם) תוך דקות ספורות מהיכנסי לחדר הקור, ואפילו שהדופק שלי הואט קצת. רמת הלחץ דם שמדדתי כבר מוגדרת כמצב של יתר לחץ דם – מצב של לחץ גבוה, לא בריא, שיש להורידו.

ואכן – הגוף פועל להוריד את לחץ הדם. תיאורטית הוא יכול להגדיל חזרה את המקום הפנוי לזרימת הדם, כלומר פתיחת זרימת הדם לפריפריה – אבל זה, כאמור, יגרום לאיבוד חום והגוף לא מעוניין בכך. לכן, השיטה שהגוף נוקט היא התאמת נפח הדם למקום הפנוי. כלומר הקטנת נפח הדם כדי שיתאים לנפח זרימה קטן יותר. הקטנת נפח הדם מבוצעת על ידי הכליות. הן מסננות את הדם ומסוגלות להוציא ממנו את המים בשילוב חומרים נוספים, בתור שתן. על פי ההשערה המקובלת במחקר – זאת הסיבה שאנשים רבים מרגישים צורך להטיל שתן מספר רב יותר של פעמים ביממה במזג אוויר קר.

אם חסר – נייצר

אם כל הצעדים האלה לא מועילים וטמפרטורת הגוף ממשיכה לרדת, הגוף מבין שאין מה להסתפק במניעת בריחת חום מהגוף, ושעליו ליצר חום חדש. הפעלת השרירים מייצרת חום כתוצר לוואי. זה אינו פגם של הגוף או של השרירים – זה חלק מחוק טבע פיזיקלי, החוק השני של התרמודינמיקה (תרמודינמיקה היא ענף במדע שעוסק באנרגיית חום וזרימתה). אחת ההשלכות של החוק הזה היא שבלתי אפשרי ליצור בעולם מכונה מושלמת, כלומר מכונה שהופכת את כל האנרגיה שלה לעבודה, כל מכונה שעובדת תמיד צריכה 'לשלם' קצת לטבע בחוסר יעילות שמתבטא בכך שחלק מהאנרגיה הופכת לחום – שמגדיל את אי הסדר (האנטרופיה) בעולם. ולכן כאשר אנחנו זזים או רועדים – אנחנו מפעילים את השרירים וגם מחממים את הגוף.

מאז ילדותי לא רעדתי מקור, ובזמן הצילומים נוכחתי שזאת מין פעולה 'חצי-רצונית', כלומר – אם לא חשבתי על משהו ולא עצרתי את עצמי אז נוצר הרעד. אבל אם התרכזתי או דיברתי הצלחתי לעצור אותו.

התכרבלות

בעברית אומרים לפעמים את הביטוי "מכווץ מקור", אני לא יודע אם זאת פעולה רצונית או חצי רצונית. אבל כשקר ישנו רצון להתכווץ, להתכרבל – ויש גם בכך הגיון. ההתכווצות מקטינה את שטח הפנים החשוף לקור, ובכך גם היא מונעת את אובדן החום לסביבה. כמוצא אחרון – זה מה שנותר לי לעשות:

ישיבה מכווצת בקור מקטינה את שטח הפנים של הגוף ומסייעת לצמצם את איבוד החום לסביבה. אבי סאייג במקפיא | צילום: רועי חובני

ו...אל דאגה, פתחו לי את המקפיא מיד אחרי שסגרו אותי בתוכו.