לשקם את המגוון
הביולוגי של האורז

בקיצור

• בעבר היו בהודו כ-110 אלף זנים של אורז, בעלי מגוון רחב ויקר ערך של תכונות. עימן נמנו עושר בחומרי הזנה חיוניים ויכולת לשרוד שיטפונות, בצורות, מליחות או מזיקים.
• המהפכה הירוקה הציפה את השדות במגוון מצומצם של זנים עתירי יבול, ואיתם נעלמו ממאגרי החקלאים כ-90 אחוז מהזנים האחרים.
• זנים עתירי יבול דורשים השקעות יקרות. מתקשים לשגשג בחוות רחוקות ובתנאי סביבה קשים, ולכן דוחקים חקלאים עניים לחובות.
• הכותב הקדיש את חייו לאיסוף הזנים האבודים, גידולם מחדש, תיעוד תכונותיהם ושיתופם עם החקלאים, במטרה לשקם מקצת מהמגוון הביולוגי האבוד של האורז.

ביום קיץ לוהט בשנת 1991, אחרי שביליתי שעות בסקירת המגוון הביולוגי בחורשות המקודשות של דרום בנגל המערבית, הלכתי לנוח בבקתה של רג'ו מורמו (Murmu). רג'ו, בחור צעיר משבט סנטל (Santal) הושיב אותי תחת עץ מנגו עצום ובתו הגישה לי מים קרים וממתקי אורז.

בעודי מתענג עליהם ראיתי שאשתו ההרה של רג'ו שותה נוזל אדמדם. רג'ו הסביר שמדובר בעמילן שמוצה מאורז בהוטמורי (Bhutmuri) מבושל – שמשמעות שמו "ראש השד", כנראה עקב קליפתו השחורה. "הוא מחדש את הדם אצל נשים שסובלות ממחסור בדם במהלך ההיריון ולאחר הלידה", אמר. הבנתי שלפי אמונתם העמילן הזה יכול לסייע למי שסובלות מאנמיה בהיריון. רג'ו הוסיף שזן אורז אחר, פרמאיסל (Paramaisal), שמשמעות שמו "אורז אריכות הימים", מסייע לילדים לגדול בריאים.

כפי שגיליתי בהמשך, בהוטמורי הוא אחד מכמה זני אורז מקומיים של דרום אסיה שעשירים בברזל, ומכיל גם כמה סוגים של ויטמין B. ובאורז פרמאיסל יש הרבה נוגדי חמצון, ויטמינים ומינרלים, וכן עמילן שקל להמיר בגוף לאנרגיה זמינה. אבל בימים ההם לא הכרתי את זני האורז הנדירים הללו, עם שמותיהם הייחודיים ושימושיהם ברפואה המסורתית. בשובי הביתה לקולקטה סקרתי את מה שנכתב על המגוון הגנטי של האורז בהודו, והבנתי עד כמה שפר עלי מזלי שפגשתי את רגו. איכרים כמוהו, שמגדלים זנים מקומיים ומוקירים אותם, נהיו תופעה נדירה לא פחות מזני האורז עצמם.

מאז התוודעתי למגוון שופע של זני אורז מקומיים (המכונים גם "זנים מסורתיים"), ולמגוון המדהים של התכונות השימושיות שלהם. חלקם יכולים לשרוד שיטפונות, בצורות, מליחות גבוהה או מתקפות מזיקים; אחרים עשירים בוויטמינים או מינרליים חיוניים; וזנים נוספים ניחנו בצבע, טעם או ריח משכר, שבזכותם הם מילאו תפקידים מיוחדים בטקסי דת. הקדשתיי את חיי לאיסוף הזנים הנדירים והחשובים הללו, גידולם מחדש ושיתופם עם החקלאים.

אוצר אבוד

האורז התרבותי האסייתי (Oryza sativa) הוא תולדה של מאות שנות ברירה והכלאה של מיני בר קדומים – תהליך שצ'רלס דרווין כינה "ברירה מלאכותית" – שעשו בני אדם בתקופת האבן. ממצאים ארכיאולוגיים וגנטיים מעידים שתת-המין אינדיקה של האורז האסייתי, (כמעט כל האורז התרבותי בתת-היבשת ההודית שייך לקבוצה הזאת) גודל לפני 9,000-7,000 שנה במורדות המזרחיים של ההימלאיה. באלפי שנות ביות וטיפוח יצרו חקלאים מסורתיים אוסף של זנים מסורתיים שהותאמו היטב למגוון סוגי קרקע, תוואי שטח וסוגי אקלים, וכן לצרכים תרבותיים, תזונתיים או רפואיים ספציפיים.

חוקר האורז החלוצי ר"ה ריצ'ריה (R H Richahria) מצא שעד שנות ה-70 גדלו בהודו יותר מ-140 אלף זנים מסורתיים. אם מנכים מהחשבון שמות נרדפים (כלומר, לאותו זן היו שמות שונים במקומות שונים), מספרם פוחת לכ-110 אלף זנים. אך סקירת הספרות שערכתי חושפת שמאז פרוץ המהפכה הירוקה המגוון הגנטי של האורז בהודו פחת באופן חד.

איכרה מסורתית שותלת שתילים צעירים בחוות בסודה | צילום: זואי סייביץ

בסוף שנות ה-60 סיפק המכון הבינלאומי לחקר האורז (IRRI) להודו כמה זני אורז עתירי יבול, שמניבים כמויות משמעותיות של תבואה אם מדשנים, מדבירים ומשקים אותם ביד רחבה. בהתאם למדיניות סוכנויות הפיתוח הבינלאומיות, ה-IRRI עודדו את החלפת הזנים המקומיים בכל סוגי השדות בזנים המיובאים. זני האורז החדשים קודמו באינטנסיביות ולעיתים נכפו על החקלאים, ועד מהרה השתלטו על שדות האורז.

בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הרכיבו חוקרי ה-IRRI רשימה של 5,556 זנים מסורתיים בבנגל המערבית, ודגמו 3,500 מהם לבנק הגֵנים שלהם. בשנת 1994, כשלא מצאתי כל תיעוד לזנים ששרדו במדינה, התחלתי לבצע סקר זנים פרטי משלי. כשסיימתי אותו ב-2006, התברר שכ-90 אחוז מהזנים שתועדו נעלמו לחלוטין מהשדות. למעשה, סביר להניח שבכל שדות הודו נותרו פחות מ-6,000 זני אורז. בצורה דומה, המכון הבנגלדשי לחקר האורז תיעד בשנים 1981-1979 את שמותיהם של 12,479 זנים, אך כשניתחתי נתונים של מחקר נוכחתי שכנראה לא יותר מ-720 זנים נמצאים עדיין בשימוש בכל רחבי המדינה.

כשהתחלתי לקלוט את היקף האובדן של המגוון הביולוגי בתת-היבשת, נדהמתי כביולוג וכאזרח מודאג גם יחד. תהיתי מדוע המכונים החקלאיים אינם מודאגים מהשחיקה במגוון הגנטי של הדגן החשוב ביותר באזור. אחרי הכול, קל לראות את התוצאות המחרידות שהיו להיעדר מגוון גנטי של גידולי מפתח בתקופת הרעב הגדול של אירלנד, בשנים 1849-1845.

רוב תפוחי האדמה שגדלו אז באירלנד היו מזן יחיד, Irish Lumper, שאיננו עמיד תורשתית למיקרואורגניזם הטפילי Phytophthora infestans, הגורם למחלת כימשון תפוחי האדמה. בשנת 1846 שלושה רבעים מהיבולים נדבקו בטפיל ואבדו, וכתוצאה מכך לא היו די זרעים של תפוחי אדמה בשנים הבאות. ההשפעה הדמוגרפית הייתה עצומה: עד 1.5 מיליון בני אדם מתו מרעב ומחלות בשנות הרעב, ובמשך יותר מעשור של מצוקה היגרו כ-1.3 מיליון אירים לצפון אמריקה ולאוסטרליה.

מוסר ההשכל, שאסור לחקלאים לשכוח, הוא שכשאין די זנים לגידול מסוים, הצמח עלול להיות פגיע למזיקים ולמחלות: גידולים אחידים הם אסון כשמדובר בביטחון תזונתי ארוך טווח. עם פרוץ המהפכה הירוקה, חרקים כמו החיפושית Dicladispa armigera, או הציקדה Nilaparvata lugens, שעד אז מעולם לא עוררו בעיות משמעותיות, כילו גידולי אורז בכמה מדינות באסיה.

התפשטות הגידולים האחידים מספקת שפע של מזון למזיקים מסוימים. איכרים עשויים לנסות לחסל אותם על ידי שימוש נרחב בחומרי הדברה – מה שמוביל להשמדת האויבים הטבעיים שלהם. התוצאה הסופית היא הגדלת מגוון המזיקים ותפוצתם והזנת תעשיית חומרי ההדברה בעקבות זאת.

האחידות הגנטית של גידולים – ובפרט זני המהפכה הירוקה, שנבררו רק על פי גודל היבולים שהם מניבים – משמעותה גם שלצמחים הללו עלולות לחסור התכונות שיאפשרו להם להתמודד עם פגעי מזג האוויר, כגון מחסור במשקעים או איחור בתחילתם, הצפות עונתיות, או נחשולי סופה שעשויים להציף את השדות הסמוכים לחוף במי ים. מכיוון שסביר מאוד להניח שאיכרים עניים אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש למשל משאבה להשקיית שדותיהם, פגיעותם של הזנים הללו חושפת אותם יותר ויותר לסכנות שמקורן בשינויים סביבתיים.

אובדן הזנים המסורתיים מוביל גם להידלדלות הידע הנוגע לגידולם. לדוגמה, חקלאים מסורתיים יודעים להבדיל בין זנים שונים על סמך צפייה בזמני הפריחה של האורז, בצבע של נדן העלה הבסיסי, בזווית עלה הדגל, באורך המַכְבֵּד או בגודל הגרגיר, צבעו וצורתו. באמצעות מאפיינים כאלה ודומיהם הם ניפו את כל הצמחים הלא טיפוסיים מהשדות וכך שמרו על הטוהר הגנטי של הזן.

איכר בעבודה בחוות בסודה | צילום: זואי סייביץ

בימינו, לעומת זאת, רוב החוואים בדרום אסיה סומכים על אספקת זרעים חיצונית, שמייתרת את הצורך לשמר את טוהר זן הבית. כשזן מקומי נעלם, הידע הקשור לאגרונומיה שלו ולשימושיו בתרבות מתפוגג בהדרגה מהזיכרון הקהילתי. אסטרטגיות בנות אלפי שנים לניצול המגוון הביולוגי לצורך בקרת מזיקים ומחלות נקטעו באחת בעצתם של סוחרים בחומרי הדברה – על חשבון איכות האדמה והמים, המגוון הביולוגי ובריאות הציבור.

למהפכה הירוקה, ולמודרניזציה של החקלאות בכלל, היו גם השלכות חברתיות וכלכליות חמורות. המחיר המאמיר של הזרעים, הדשנים, חומרי ההדברה והדלק למשאבות ההשקיה, מאלץ את החוואים ללוות כסף, לעיתים קרובות ממלווים פרטיים. השילוב של החובות עם ירידת מחירי התוצרת, מוביל בעלי חוות קטנות למכור אותן מתוך מצוקה, דבר שאליו נלווה בהודו גל של התאבדויות בקרב חוואים. לעומת זאת, בעשרות שנות עבודה עם חקלאים שבטיים, שעדיין מגדלים מיני אורז ודוחן מקומיים בחוות נידחות, לא נתקלתי ולו במקרה אחד של התאבדות על רקע דומה.

ב-1996, כשצברתי אוסף של 152 זנים מסורתיים, פניתי לתחנת חקר האורז של מינהלת החקלאות במדינת בנגל המערבית, שם אמורים להישמר תאי הנבט של כל זני האורז הקדומים. לא רק שהם סירבו לקבל את הזרעים שאספתי ולשמור אותם, אלא מנהל התחנה אף לגלג עלי ואמר שהשאיפה שלי להחיות זנים מסורתיים נשכחים היא "בלתי מדעית והולכת לאחור". לדבריו, ההתעקשות לגדל אותם משמעה "לחזור לתקופת אנשי המערות", ותגזור על החקלאים כושר ייצור נמוך וחיי דלות. כשטענתי בפניו שאין אף זן עתיר יבול שיכול לשרוד בשדות צחיחים שאינם מושקים, בשדות מוצפים במים עמוקים או בשדות החשופים למי ים בקרבת החופים, הוא הבטיח לי שטכנולוגיות הנדסה גנטית מודרניות ייצרו בקרוב את הזנים המתאימים ביותר למשקים הרחוקים האלה. עלי להשאיר את הנושא בידיהם של מומחי האגרונומיה, אמר.

זרעים חיים

בתור אקולוג בהכשרתי, המתמחה במבנה ובתפקוד של מערכות אקולוגיות, עבדתי עם הסניף המזרחי של הקרן העולמית לשימור חיות הבר בהודו (WWF-India). הקרן וארגוני שימור נוספים שמו אז למטרה לשמר בעיקר בעלי חיים גדולים ומרשימים כמו הטיגריס. היות שיבולים תרבותיים אינם "חיות בר", ההגנה עליהם לא הייתה בראש מעייניהם. גם מכוני מחקר לא הביעו עניין, מכיוון שקשה להשיג תקציבים לשימור של זני דגן מתורבתים.

האפשרות היחידה שנותרה לי הייתה לעשות את זה בעצמי. ב-1996 התפטרתי מעבודתי והתיישבתי בכפר בבנגל המערבית כדי להקים בנק זרעים של האורז התרבותי ומרכז חליפין לחקלאים. ב-1997 קראתי לו "וריהי" (Vrihi), שמשמעותו בסנסקריט "זריעת אורז". בשנים הראשונות מימנתי את הפעילות מחסכונותיי ומסיוע ניכר שקיבלתי מנבדניה (Navdanya), ארגון לא-ממשלתי שבסיסו בניו דלהי, כדי לאסוף זרעים נדירים מכל קצווי המדינה ולהפיץ אותם בחינם לאיכרים הזקוקים להם. עם זאת, משנת 2000 ואילך רוב תקציבנו מתבסס על תרומות מחברים ומתומכים.

בשנת 1999, כששהיתי בצפון בנגל כדי לסקור את המגוון הביולוגי עבור מחלקת היערות של המדינה, ניצלתי את ההזדמנות כדי לסייר בשדות. יום אחד, אחרי שש שעות של נסיעה באוטובוס והליכה ברגל אל כפר נידח בשם לטגורי (Lataguri), אספתי זן אורז בשם אגני-סל (Agni-sal) המצוי בסכנה חמורה. (זן מוגדר "בסכנה חמורה" אם הוא גדל בחווה אחת ויחידה). הגרגיר שלו היה אדום לוהט – ומכאן השם "אגני", שמשמעו "אש" – וגבעולו חזק מספיק לעמוד בפני סופות.

בעונה הבאה נתתי את הזרעים לאיכר שחיפש זן אורז שישגשג בשדותיו הגבוהים ושטופי הרוחות. בשנה הבאה הוא חזר בחיוך רחב ואסיר תודה, שכן היה לו יבול גדול במיוחד למרות סופת הציקלון שעשתה שמות בשדות השכנים. אך שנה לאחר מכן שכנע אותו נציג של מחלקת החקלאות המחוזית להחליף את האגני-סל בזן עתיר יבול. כתוצאה מכך האגני-סל אבד מהמאגר. מיהרתי ללטגורי כדי לקחת דגימה נוספת מהתורם המקורי, אך נוכחתי שהוא נפטר שנה קודם לכן ובנו נטש את גידול הזן הזה. לפיכך, למיטב ידיעתי האגני-סל נכחד מהעולם.

מקרה נוסף שאירע בתקופה ההיא שכנע אותי שלא מספיק רק לאסוף זרעים ולהפיץ אותם. חקלאים מסורתיים באזורים נמוכים נהגו לגדל שני סוגים של זני אורז עמידים להצפות. אחד מהם יכול לצמוח לגובה ולהתאים את עצמו למפלס פני המים הגואים. התכונה הזאת של התארכות הגבעול מתחת למים נשלטת על ידי הגנים SNORKEL1 ו-SNORKEL2 הנמצאים על כרומוזום 12, וקיימים בזנים מסורתיים כמו לאקשמי דיגהל (Lakshmi Dighal), ג'ברה (Jabrah), פנטרה (Pantara) ורני קג'אל (Rani Kajal). סוג שני של זנים עמידים להצפות יכול לשרוד תקופה ממושכת מתחת לפני המים. אחד הגנים האחראים לכך הוא SUB1, שקיים בכמה זנים בנגליים מסורתיים.

טראסות של אורז בוייטנאם. החקלאות מסורתית, הזרעים מודרניים | צילום: שאטרסטוק

ביוני 1999 התרחש שיטפון באחד המחוזות הדרומיים של בנגל המערבית. כל גידולי האורז נהרסו. בזמנו לא היו לי במאגר זנים עמידים בפני הצפה, אך ידעתי שכמה עשרות מהם קיימים אצל ה-IRRI והלשכה הלאומית למשאבי גנים צמחיים בניו דלהי. כתבתי לשני המוסדות וביקשתי מהם 20-10 גרם של זרעים כדי לפתור את מצוקת האיכרים. לא קיבלתי כל מענה לפניותיי. אם אדם משכיל, הכותב בשפה אירופית על נייר מכתבים הנושא את תוארו האקדמי והשתייכותו הארגונית, אינו מקבל כל תגובה למכתביו מבנק גֵנים לאומי או בינלאומי, אפשר רק לדמיין מה הסבירות שחקלאי עני מקניה או מבנגלדש יצליח לקבל מהם דוגמאות זרעים. למיטב ידיעתי, אף חקלאי, בשום מדינה, לא קיבל מעולם זרעים מבנקי הזרעים הגאים הללו, לשימור "מחוץ-לאתר" (ex situ) – אף על פי שלא יכלו להקים את מאגריהם ללא עזרת החקלאים המסורתיים.

לעומת זאת, הבנקים פותחים את מאגרי הזרע לשימושן של חברות זרעים לצורך תוכניות הכלאה ורישום פטנטים. לפי הערכת המכון לחקר מדיניות מזון בינלאומית, בשנת 1996 כשלושה רבעים משדות האורז בארצות הברית נזרעו בזרעים שהחלו את דרכם במאגרי ה-IRRI. וב-1997 העניק משרד הפטנטים האמריקאי את זכויות הפטנט הרחבות ביותר מאז ומעולם על אורז מקומי, עבור זן כלאיים של אורז בסמטי שהוריו הגיעו מדרום אסיה ועברו מאוסף ה-IRRI לידי חברת RiceTec הטקסנית.

ה-IRRI עצמו, שמאגריו נועדו לכאורה למען ביטחונם של חקלאי העולם, הגיש ב-2014 בקשה לפטנט בינלאומי על גֵן מגביר תנובה בשם SPIKE, שהתגלה בזן האינדונזי דרינגן (Daringan). הגוף המפקח של האמנה הבינלאומית למשאבי גנטיקה של צמחים למזון וחקלאות בחן את חוקיות ההגשה השנויה במחלוקת הזאת, אך טרם פרסם את החלטתו.

בנקי זרעים מחוץ לאתר לא סתם רחוקים פיזית וחברתית מהחקלאים: בנוסף, הזרעים שלהם מידרדרים בשל הבידוד הממושך. זרעי האורז מיובשים ונשמרים בטמפרטורה של 20 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. כך הם נשארים מוכנים לנביטה למשך 35 שנה לכל היותר. בשעה שהם קפואים בזמן, הם נותרים מבודדים מצורות החיים שממשיכות להתפתח בעולם החיצון. כשיגדלו אותם אחרי 35 שנה, לא תהיה להם שום עמידות גנטית שהתפתחה בזנים שנמצאו מחוץ למאגר באותה תקופה.

בניגוד לכך, בנקי זרעים "באתר" (in situ), שמפעילים החקלאים עצמם, פועלים בתקציב נמוך, ולכן נדרשים לזרוע את כל הזרעים בכל שנה – אחרת רוב הזרעים לא ינבטו. הודות לאילוץ הזה, זרעים שנשמרים בכפרים ממשיכים להתפתח במקביל למגוון מחוללי המחלות והמזיקים.

לאחר סדרה של התנסויות ותצפיות כאלה החלטתי להקים חוות שימור משלי, שתחזיק אוכלוסייה קטנה מכל זן מסורתי, כדי שהוא ישרוד גם אם רוב החקלאים יחדלו להשתמש בו. השתמשתי אפוא בחסכונותיי ממלגת הפוסט-דוקטורט מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וייסדתי בשנת 2001 את חוות בסודה (Basudha). וריהי הוא כיום בנק הגֵנים הפתוח הגדול ביותר לאורז בדרום אסיה, ו-1,420 הזנים שבו גדלים כל שנה מחדש בחוות בסודה, השוכנת בכפר שבטי בדרום אודישה (Odisha). מבין הזנים שברשותנו, 182 כבר נכחדו משדות הודו.

דב ועמיתו דבדולאל בהטצ'ריה בוחנים גרגירי אורז שנקצרו זה עתה | צילום: זואי סייביץ

היות שיש לנו פחות משבעה דונם, עלינו לגדל 64 פרטים מכל זן על שטח של ארבעה מטרים רבועים בלבד. (כדי לשמר את כל השונות הגנטית של זן מסוים יש לגדל ממנו חמישים פרטים לפחות). מכיוון שאיננו יכולים לשמור על מרחק הבידוד המומלץ הבינלאומי של 110 מטר מכל צד של כל זן, הצורך למנוע האבקה צולבת בין זנים שכנים מציב בפנינו אתגר גדול.

הצלחתי להתגבר על המגבלה הזאת על ידי כך שחילקתי את השטח כך שכל זן מוקף בזנים שכנים שפורחים במועדים אחרים. יתרה מכך, אנחנו מנפים את החריגים בכל אוכלוסייה על ידי ניטור של 56 תכונות שונות בשלבים שונים של הגדילה, בהתאם להנחיות ארגון Biodiversity International (מגוון ביולוגי בינלאומי). אחרי זה אפשר להניח שכל הזרעים שנקצרים הם טהורים גנטית במאה אחוז, פרט למוטציות חדשות שלא זוהו.

כל הזנים בחוות בסודה גדלים בהתאם לכלל האגרואקולוגי של "אפס תשומות חיצוניות" – בלי כימיקלים חקלאיים, בלי שאיבת מי תהום, בלי דלקי מחצבים. חומרי המזון מגיעים מתערובת של עלים וקש, ואנו משתמשים בקטניות כגידול כיסוי (שורשיהן עשירים במיקרואורגניזמים מקבעי חנקן), עם דשן ירוק ודשן מהחי, פחם ביולוגי (Biochar) ומיקרואורגניזמים של הקרקע. אנחנו מרחיקים מזיקים על ידי גידול של עשבייה ושיחים שמספקים בית גידול לטורפים כמו עכבישים, נמלים וזוחלים, לצד טפילים.

שיטה אחרת היא לתחזק שלוליות מים כסביבת התרבות לחרקי מים וצפרדעים, שטורפים גם הם חרקים מזיקים. ומדי פעם אנו משתמשים גם בדוחי מזיקים צמחיים כמו טבק, שום וטולסי (Ocimum sanctum, ידוע גם כריחן קדוש). מחלות לא סיכנו מעולם יבולים בבסודה: מגוון תוך-זני ובין-זני הוכיח את עצמו שוב ושוב כאמצעי ההגנה היעיל ביותר מפני מחוללי מחלות שתוקפים צמחים.

חלק מהזרעים שנקצרו אנו מאכסנים בכדי חרס, שמגינים עליהם מחרקים ומכרסמים אך מאפשרים להם "לנשום", כדי לזרוע אותם בשנה הבאה. את הנותרים אנחנו מפיצים לחקלאים, בתמורה לחופן זרעים מזן מסורתי אחר, שאנחנו מטפחים ותורמים שוב לחקלאים. המערכת הזו היא ניסיון מודע להחיות את המנהג העתיק של החלפת זרעים, שהיה נהוג בכל הקהילות החקלאיות וסייע לזני היבולים להתפשט ברחבי היבשות.

עמיתיי ואני סייענו להקים למעלה מעשרים בנקים נוספים בכל רחבי הודו, כדי שלאיכרים מקומיים תהיה גישה לזנים שהם צריכים בלי שיצטרכו לנסוע לווריהי. כמו כן אנחנו מקדמים רשתות להחלפת זרעים בין חקלאים. הבנקים והרשתות הללו סייעו כבר ליותר מ-7,800 מגדלים בחמש מדינות בהודו. יתרה מכך, אנחנו מתעדים את התכונות והמאפיינים של כל זן ורושמים את הזן המסורתי על שם החקלאים, כדי לסכל רישום פטנטים פיראטי. כך אנחנו מבקשים להחזיר לאיכרים את הריבונות על זרעיהם – שכה חיונית לביטחונם הכלכלי והתזונתי בטווח הרחוק.

קרן השפע

במשקים חקלאיים לא יציבים, שסובלים מבצורות או משיטפונות עונתיים, זנים מסורתיים הם האמצעי האמין היחידי שיכול להבטיח את תזונתם של איכרים עניים. אחרי 22 שנה של גידול זני אורז מסורתיים, אני משוכנע שזנים מסורתיים כמו קלאס (Kelas), רנגי (Rangi), גדבה (Gadaba), קאיה (Kaya) או ולכי (Velchi) יספקו בתנאי בצורת יבול גדול יותר מכל זן מודרני עתיר יבול. הזנים לקשמי דיגהל, רני קג'ל וג'ברה יכולים להאריך את גבעוליהם כשפני המים עולים עד כדי -ארבעה מטרים, כך שמַכְבֵּדיהם מלאי הזרעים נשארים מעל פני המים. מטלה (Matla), גטו (Getu), טלמוגור (Talmugur) וקלורונדאי (Kallurundai) יכולים לגדול בקרקע מליחה ולשרוד חדירה של מי ים. הזנים הללו הם קווים יציבים, עם חליפת גנים שמעניקה גמישות רחבה וכושר הישרדות.

בנוסף, בתנאי קרקע מיטביים בשדות בעל, רבים מהזנים המסורתיים, כמו בהורופי (Bahurupi), באורני (Baurani), קראלה סונדארי (Karala Sundari) ונגרה (Nagra), יכולים להפיק תנובה רבה יותר מהזנים עתירי היבול המודרניים. קיימת קבוצת זנים נדירים מאוד בעלי תנובה גבוהה יחסית, שכוללת אורז כפול גרעין ומשולש גרעין. ייתכן שהם התפתחו עקב ברירה של מוטציות נדירות בגנים המבניים של פרחי האורז. בסודה הוא כנראה המאגר האחרון של סטין (Sateen), אחד מהזנים משולשי הגרעין הללו.

חלק מהזנים המסורתיים פיתחו עמידות למזיקים ומחלות. זני קאלו נוניה (Kalo Nunia), קלנמאק (Kalanamak), קרטיק-סל (Kartik-sal) וטולסי מנג'ארי (Tulsi Manjari) עמידים בפני הפטרייה הטפילית Magnaporthe grisea. בישנובהוג (Bishnubhog) ורני קג'ל עמידים לכימשון חיידקי. קטאריבהוג (Kataribhug) עמיד חלקית לנגיף הטונגרו (Tungro). נראה שהזנים גור-ניטאי (Gour-Nitai), ג'שואה (Jashua) ושטיה (Shatia) חסינים מפני מתקפת זחלי העש Parapoynx stagnalis, ואילו עשים כמו Scirpophaga incertulas נמנעים בדרך כלל מלפשוט על הזנים קודי קהסה (Khudi khasa), לוהא גורה (Loha Gorah), מלאבטי (Malabati), סדה דהפה (Sada Dhepa) וסינדור מוקהי (Sindur Mukhi). זרעים מהזנים הללו, שהופצו מווריהי, צמצמו את אובדן היבולים בגלל מזיקים ומחלות באלפי משקים במהלך 25 השנים האחרונות.

זרע אורז בידו של דב | צילום: זואי סייביץ

הכלאות אורז מודרניות מתמקדות בעיקר בהגדלת תנובת הגרגירים, אולם זנים מסורתיים רבים מכילים מיקרו-נוטריינטים (ויטמינים ומינרלים) רבים שחסרים בזנים המודרניים. מחקרינו האחרונים זיהו לפחות 80 זנים שמכילים יותר מ-20 מ"ג ברזל לקילוגרם אורז, והרמות הגבוהות ביותר נמדדו בזני הרין קג'לי (Harin Kajli), דודהה בולטה (Dudhé bolta) וג'הולי (Jhuli), המכילים בין 131 ל-140 מ"ג לקילוגרם. לשם השוואה, הזן הטרנסגני המועשר בברזל IR68144-2B-2-2-3, ש-IRRI פיתחו בהשקעה גבוהה, מכיל 9.8 מ"ג ברזל לקילוגרם.

לזנים מסורתיים מסוימים עשויים להיות שימושים רפואיים. מערכת הרפואה המסורתית ההודית, שנקראת איורוודה (Ayurveda), ממליצה על אורז ניאווארה (Nyavara) ממדינת קרלה לטיפול בקבוצה של הפרעות עצביות. יחד עם עמיתיי אני בוחן את הכימיה של שימוש כזה, ומקווה לבחון גם את יעילותו. זן נוסף של אורז רפואי, גריב-סל (Garib-sal) מבנגל המערבית, משמש ברפואה המסורתית תרופה לזיהומים בדרכי העיכול. במאמר שפרסמנו בשנת 2017 בכתב העת ACS Sustainable Chemistry and Engineering, דיווחנו עמיתיי ואני על הצטברות של כסף בגרגירי הגריב-סל ברמה של 15 חלקיקים למיליון. חלקיקי כסף זעירים יכולים להרוג חיידקים מחוללי מחלות, לפי מחקר שפורסם באותה שנה בכתב העת Chemistry Letters, כך שזן האורז הזה עשוי לסייע להילחם במחוללי מחלות מעיים. קשת רחבה של זני אורז רפואיים כאלה ממתינה לבדיקות מעבדתיות וקליניות.

גם אסתטיקה זוכה להערכה בחקלאות המסורתית, ויש זנים שמגדלים פשוט בשל יופי צבעיהם או הדפוסים שלהם: תלמים זהובים, חומים או סגולים על קליפות צהובות, קצוות סגולים, מלענים שחורים ועוד. רבים במזרח הודו מתגאים בשלוחות דמויות הכנפיים של המוץ בזני מוינטונדי (Moynatundi) ורמיגלי (Ramigali). זנים ריחניים מזוהים עם טקסי דת וחגיגות בכל התרבויות המגדלות אורז. כשסוגי האורז הללו נעלמים מהשדות, מעדנים קולינריים רבים נעלמים איתם, והטקסים הקשורים אליהם מאבדים את משמעותם התרבותית והסמלית. 195 הזנים הריחניים באוסף של בסודה סייעו להחיות תרבויות אוכל מקומיות וטקסים מסורתיים שכבר נעלמו.

קבוצה נוספת של זני אורז פותחה כתוצאה ממורכבותם של יחסי הגומלין האקולוגיים. איכרים בעלי חוות קטנות בבנגל המערבית ובג'הרקאנד (Jharkhand) מעדיפים זנים עם מלענים גדולים וחזקים (המלענים הם זיפים קוצניים היוצאים מקצה קליפת הגרעין), שמרתיעים בקר ועיזים מלרעות בשדה. האיכרים המקומיים מעדיפים גם זנים עם עלה דגל זקוף, כי כך ציפורים שניזונות מהגרגירים לא יכולות להתיישב עליו.

מעניין לציין שבאודישה יש איכרים שמשלבים בשדותיהם זנים בעלי מלענים וחסרי מלענים, אף שאין לכך כל יתרון ישיר. ויש זנים נדירים אחרים חסרי שימוש ברור, שהגבעול והעלים שלהם סגולים.

איור: רבקה קונטה

אכן, נראה שהמסורת בדרום אסיה מעודדת מגוון ביולוגי, ברמה הגנטית וברמת המין גם יחד, ומרוב שהוא חיוני לחקלאות הוא הוטמע בפולחני הדת. לדוגמה, מיני בר הקרובים לאורז התרבותי, כמו בונו דְהאן (Oryza rufipogon) ואוּרי דְהאן (Hygroryza asiatica), קשורים לפולחנים מקומיים של הדת ההינדית ולכן מטופחים במשקים רבים בבנגל המערבית וג'הרקאנד שכנתה. מאגרי בר של גֵנים כאלה הופכים למקורות חשובים במיוחד לתכונות יוצאות דופן, שאפשר לשלב במקרה הצורך בזנים תרבותיים. זאת ועוד, קיומם של עצים מסוימים בשדות אורז, כמו האזדרכת ההודית (Azadirachta indica) שהעלים שלה הם קוטלי מזיקים טבעיים, או נוכחותם של טורפים כמו הינשוף, נחשבים לברכה.

להציל את האיכרים

מאחר שהמחקר החקלאי המודרני לא הצליח לספק לחוות רחוקות שום שושלת אורז אמינה, קיומו של אוסף גדול של זני אורז מסורתיים, עם ההתאמות הייחודיות שלהם לתנאים עוינים, עשוי להיות חיוני לעתידנו. למעלה מאלפיים איכרים באודישה, אנדרהה פרדש (Andrha Pradesh), בנגל המערבית, קרנטקה (Karnataka), קרלה ומהרשטרה (Maharashtra) אימצו זנים מסורתיים מווריהי וזנחו את הזנים עתירי היבול, לאחר שהשתכנעו שהם מספקים תנובה יציבה.

כשפגע הציקלון איילה (Aila) בחופי יערות סונדרבנס (Sundarbans) בבנגל המערבית ובנגלדש במאי 2009, הוא הרג קרוב ל-350 איש והשאיר יותר ממיליון אנשים ללא קורת גג. גלי סופה הציפו שדות במי ים והמליחו אותם – כך שלצד ההרס המיידי סביר להניח שגם הביטחון התזונתי באזור נפגע לזמן רב. מסרנו לְאיכרים מכפרי האיים של סונדרבנס כמות קטנה של זרעים מהזנים העמידים למליחות בבנק הזרעים של וריהי, כמו לאל גטו (Lal Getu), נונה בוקרה (Nona Bokra), וטלמוגור (Talmugur). אלה היו זני האורז היחידים שהניבו כמות משמעותית של גרגירים בשדות המלוחים בעונה האומללה ההיא.

באופן דומה, זנים מסורתיים כמו ג'ברה, רני קג'ל ולקשמי דיגהל, הבטיחו ב-1999 את תנובת האורז של חקלאי דרום בנגל לאחר שנהר הוגלי (Hugli) עלה על גדותיו. בשנת 2010 זני בהוטמורי, קאלו גורה (Kalo gorah), קלאס ורנגי הצילו מגדלי אורז רבים במחוז הדרומי של פורוליה (Puruliya), כשגשמי המונסון התעכבו ונוצרה בצורת קשה.

אסונות כאלה הוכיחו שוב ושוב שהישרדותה של חקלאות האורז לאורך זמן תלויה באופן מכריע בשימורם של מנהגים בחקלאות המסורתית המבוססים על מגוון ביולוגי, וניצול של כל מגוון הזנים ששרדו את מתקפת החקלאות התעשייתית.

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2019 של כתב העת Scientific American

לקריאה נוספת

• Beyond Developmentality: Constructing Inclusive Freedom and Sustainability. Debal Deb. Earthscan,2009.
• Rice: Origin, Antiquity and History. Edited by S. D. Sharma. CRC Press,2010.
• The Imperial Roots of Hunger. Madhusree Mukerjee in Himal Southasian, Vol.26, No.2, pages 12–25; April2013.
• A Profile of Heavy Metals in Rice (Oryza sativa ssp. indica) Landraces. Debal Deb etal. in Current Science, Vol. 109, No. 3, pages 407–409; August 10,2015.

מארכיון סיינטיפיק אמריקן

• Sacred Groves: An Ancient Tradition of Nature Conservation. Madhav Gadgil; December2018.