השיניים שלנו צפופות, עקומות ומלאות חורים. לא תמיד הן היו כאלה, ומומחים מטילים את האשמה על התזונה המודרנית

בקיצור

  • בעיות שיניים, כמו צפיפות יתר וחורים, הן תופעה נפוצה אצל בני האדם בימינו. אך מינים אחרים לא נוטים לסבול מבעיות כאלה, וגם אבות אבותינו המאובנים לא נפגעו מהן.
  • שינינו התפתחו במשך מאות מיליוני שנים כדי שיהיו חזקות ומאוזנות היטב לצורך לעיסה יעילה. המאפיינים הללו התפתחו כך שיתאימו לסביבת פה ספציפית.
  • מחלות השיניים שלנו נובעות במידה רבה משינוי בסביבת הפה שנגרם מחדירתם של מזונות רכים וסוכריים יותר מאלו שאבותינו נהגו לאכול.

ישבתי במרפאה של כירורגיית פה וחיכיתי לבתי. הסצנה הזכירה פס ייצור. מטופלים נכנסו פנימה בזה אחר זה, במטרה להיפטר מהטוחנות השלישיות שלהם, המוכרות גם כשיני בינה. הם עוזבים כשסביב ראשיהם כרוכות תחבושות שעוצבו במיוחד לשאת חבילה של קוביות קרח. כל אחד מהם קיבל במתנה  חולצת טריקו שעליה הודפסו הוראות להמשך הטיפול בבית, ונשא איתו מרשמים לאנטיביוטיקה ולמשככי כאבים.

עקירת שן בינה כבר כמעט הפכה לטקס מעבר שגרתי של בוגרים צעירים בארצות הברית של ימינו. אך מנקודת מבטי יש משהו שגוי מהיסוד במסורת הזאת. אני אנתרופולוג דנטלי וביולוג אבולוציוני, וביליתי 30 שנה בחקר השיניים – של אנשים חיים ומאובנים גם יחד, וגם של מגוון מינים נוספים. הבעיות הדנטליות שלנו אינן שגרתיות. רוב מיני החולייתנים האחרים אינם מתמודדים עם בעיות שיניים דומות לאלה שלנו. רק לעיתים נדירות מתעקמות להם השיניים או נוצרים בהן חורים. לאבותינו הקדומים המאובנים לא היו שיני בינה כלואות, ונראה שרק מעטים מהם סבלו ממחלות חניכיים.

אכן, השיניים של בני האדם בימינו מציגות סתירה מהדהדת. הן האיבר הקשה ביותר בגופנו ועם זאת הן שבריריות במיוחד. אף על פי ששיניים שרדו מיליוני שנים במאובנים, נדמה שהשיניים שלנו לא מצליחות לשרוד בפינו אפילו תקופת חיים שלמה אחת. השיניים העניקו לאבותינו שליטה על העולם האורגני, אך כיום שינינו זקוקות לתחזוקה יומיומית מיוחדת לשימורן.

הסתירה הזאת חדשה והיא מוגבלת בעיקר לעידן התעשייתי ולאוכלוסייה מודרנית. ההסבר הטוב ביותר שהוצע לה הוא שהיא נובעת מחוסר התאמה בין תזונתנו הנוכחית לזו ששינינו ולסתותינו התפתחו לקראתה. פליאונטולוגים הבינו זה מכבר ששינינו נטועות עמוק בהיסטוריה האבולוציונית שלנו. כעת גם חוקרים קליניים ומומחים ברפואת הפה מתחילים לשים לזה לב.

נועדו לשרוד
השיניים האנושיות, בדומה לשיניהם של יונקים אחרים, הן חזקות במיוחד הודות לשילוב של זגוגית אמייל קשה ושכבה חזקה אך גמישה של דנטין. ברמה המיקרוסקופית, מבנים הקרויים גבישונים מאוגדים יחד לצרורות המכונים מנסרות, ואחראים לחוזקה הרב של זגוגית השן. החוזק של הדנטין מגיע במידה רבה מסיבי קולגן דקיקים שמהם מורכב החומר המפריד בין מבנים המכונים צינוריות.

תרשים של מבנה השןאיור: ין כריסטיאנסן

מקורות עתיקים

חוקרי אבולוציה מרבים להלל את ה"עיצוב המופתי" של העין האנושית. לדעתי, העיניים אינן עולות במאום על השיניים. שינינו שוברות מזון בלי להישבר בעצמן – ועושות את זה עד מיליון פעמים לאורך החיים. והן עושות את זה אף על פי שהן עשויות מאותו חומר גלם המרכיב את המזון שהן שוברות.

מהנדסים יכולים ללמוד הרבה מהשיניים. חוזקן המרשים מגיע ממבנה מתוחכם שמעניק להן את הקושי והקשיחות הנחוצים כדי לבלום את הופעתם של סדקים והתרחבותם לאחר מכן. התכונות הללו נובעות מהשילוב של שני מרכיבים: ציפוי חיצוני קשיח מאמייל (זגוגית השן) העשוי כמעט כולו מסידן זרחתי, ושכבה פנימית של דנטין, הכוללת גם סיבים אורגניים שמעניקים גמישות לרקמה.

אבל הקסם האמיתי מתרחש בקנה המידה המיקרוסקופי. תארו לעצמכם קנה יחיד של ספגטי יבש שנשבר בקלות כשמכופפים אותו. כעת דמיינו אלפים כמותו המאוגדים יחד. המבנים של זגוגית השן, הידועים כגבישונים, דומים לחוטים הללו, בעובי של אלפית משערת אדם. הם מקובצים יחד בעמודים של אמייל הקרויים מנסרות. המנסרות, בתורן, מאוגדות יחד, רבבות בכל מילימטר רבוע, ויוצרות את זגוגית השן. הן מתפרסות בקווים מקבילים מפני השטח של השן אל הדנטין שמתחת, מתפתלות, מתעקמות וחגות בדרכן – מבנה אלגנטי המעניק עמידות מרשימה.

העיצוב הזה לא צמח בין לילה. הטבע טיפל בשיניים במשך מאות מיליוני שנים. תובנות חדשות מתחומי הפלאונטולוגיה, הגנטיקה והביולוגיה ההתפתחותית אפשרו לחוקרים לשחזר את האבולוציה של מבנה השיניים.

החולייתנים הראשונים היו דגים חסרי לסתות שהופיעו לפני יותר מחצי מיליארד שנה, בתור הקמבריון. לדגים הראשונים הללו לא היו שיניים, אך לרבים מצאצאיהם היו שריונות של קשקשים על הזנב והראש שהיו עשויים מלוחיות דמויות שיניים מסידן זרחתי. כל לוחית כללה משטח חיצוני העשוי דנטין, שלפעמים כוסה בציפוי קשה ומינרלי יותר, וחלל מוך פנימי ובו כלי דם ועצבים. פיותיהם של חלק מהדגים הוקפו בלוחיות עם בליטות או זיזים קטנים, שאולי סייעו להם לאכול.

רוב הפליאונטולוגים חושבים שהאבולציה הסבה בסופן של דבר את הקשקשים הללו לשיניים. למעשה, קשקשי הכרישים בימינו דומים לשיניים במידה כה רבה עד שאנחנו כוללים אותם יחד בקטגוריה של מבנים הקרויים אודונטודים (Odontodes). ביולוגים התפתחותיים הראו שהקשקשים והשיניים של כרישים מתפתחים באותו אופן מהרקמה העוברית, וראיות מולקולריות אישרו לאחרונה שאותה קבוצת גֵנים מכתיבה את התפתחותם.

כריש חושף שינייםכריש לבן ענק חושף שיניים. קירבה אבולוציונית לקשקשים | איור: סבסטיאן קאוליצקי, SPL

השן הממשית הקדומה ביותר הגיעה מאוחר יותר, עם הדגים בעלי הלסת. אלה היו בעיקר מבנים מחודדים פשוטים שיכלו לשמש כדי ללכוד טרף וללפות אותו, וכדי לגרד, לחטט, לתפוס ולנשוך יצורים אחרים. לדוגמה, לחלק מהאקנתודים (Acanthodians) – דגים קוצניים נכחדים הקרובים לאבות הקדמוניים של הכרישים – היו שיניים לפני כ-430 מיליון שנה, בתור הסִילוּר. לא היה להן ציפוי מינרלי שיכסה את כותרות הדנטין שלהן, והן לא נשרו ולא הוחלפו, אבל הן בכל זאת היו שיניים. לחלק מהדגים היו קשקשים על השפתיים והלחיים, שהפכו בהדרגה לשיניים ככל שהתקרבו לפה, אקדח מעשן המעיד על הרציפות בין שני סוגי המבנים. כבר בצורתן המוקדמת, ניכר שהשיניים העניקו לבעליהן יתרון, שכן הם התפשטו במהירות ברחבי האוקיינוסים הקדמוניים, והשושלות בעלות השיניים דחקו בסופו של דבר את האחרות.

מרגע שנוצרו השיניים, החידושים באו בזה אחר זה, לרבות שינויים בצורתן, במספרן ובפיזורן, בדרך ההחלפה שלהן ובחיבור שלהן ללסת. האמייל הופיע לפני 415 מיליון שנה בערך, סמוך לגבול המפריד בין תור הסילור לתור הדֶבוֹן, בקבוצת בעלי הסנפירים הבשרניים (Sacropterygiis). בקבוצה הזאת נכללים בעלי ארבע הרגליים של ימינו (דו-חיים, זוחלים ויונקים) וכן דגים בעלי סנפירים בשרניים, הידועים בסנפיריהם הכפולים הקדמיים והאחוריים המתאפיינים בעצמות ובשרירים הדומים לאלה שבגפיים. לדגים אחרים אין אמייל וגם לא גֵנים המכילים את ההוראות לייצור החלבונים הנדרשים ליצירתו. בתחילה האמייל נמצא רק בקשקשים, מה שמרמז שבדומה לשיניים, גם מקורו הוא במבנים עוריים ולאחר מכן הוא זינק אל הפה.

לשיניים נודעת חשיבות בהופעתם של היונקים ובאבולוציה המוקדמת שלהם, בשל תפקידם בשימור "דם חם" (אנדותרמיות). ליצירה פנימית של חום גוף יש יתרונות רבים. למשל היא מאפשרת את החיים באקלימים קרים ובמקומות שיש בהם שינויי טמפרטורה קיצוניים; היא מאפשרת לבעל החיים להתמיד במהירות תנועה גבוהה וכך להחזיק בטריטוריות גדולות; והיא מעניקה סיבולת גבוהה לצורך חיפוש מזון, הישמרות מטורפים וטיפול בצאצאים. אבל לאנדותרמיות יש מחיר: יונקים שורפים במנוחה כמות אנרגיה גבוהה פי עשרה מזוחלים באותו גודל. לחץ הברירה לתדלוק הכבשן נפל על השיניים שלנו. חולייתנים אחרים לוכדים את טרפם, אוחזים בו והורגים אותו בשיניהם. שיניהם של יונקים נדרשות להפיק יותר קלוריות מכל נגיסה. לשם כך עליהן ללעוס.

שיני היונקים מנחות את תנועות הלעיסה, מכוונות את כוחות הלעיסה ומפזרות אותם, ואף ממקמות את פריטי המזון בפה, אוחזות בהם, שוברות ומפוררות אותם. כדי שהשיניים יתפקדו כהלכה בזמן הלעיסה, משטחיהן המנוגדים נדרשים להתאזן אלה מול אלה עד לרמת דיוק של שברירי המילימטר. הצורך בדיוק כה גבוה מסביר מדוע, בשונה מדגים וזוחלים, רוב היונקים לא מצמיחים שיניים חדשות שוב ושוב במהלך חייהם כשהישנות מתבלות או נשברות. אבותיהם של היונקים איבדו את היכולת הזו על מנת לאפשר להם ללעוס.

מנסרות האמייל הן חלק מאותה חבילת התאמות. רוב החוקרים מאמינים שהן התפתחו כדי לחזק את השן לרמה הנדרשת ללעיסה. עדיין קיימת מחלוקת סביב השאלה אם המנסרות התפתחו פעם אחת או כמה פעמים באופן בלתי תלוי. בכל מקרה, מבנה השן של היונקים – כותרת דנטין המצופה בזגוגית של מנסרות אמייל – היה קיים כבר בתור הטריאס. מגוון הצורות של השיניים הטוחנות, לרבות אלו שלנו, אינו אלא תולדה של התאמות קלות העוקבות אחרי אותה תוכנית כללית.

עקירת שיניים במאה ה-19עקירת שן, איור מהמאה ה-19 | מקור: ספריית הקונגרס של ארה"ב, SPL

חוסר איזון חיידקי

ההיסטוריה האבולוציונית של שינינו מסבירה לא רק מדוע הן חזקות כל כך אלא גם מדוע הן אינן עומדות בציפיות כיום. הרעיון הבסיסי הוא שמבנים התפתחו כדי לתפקד בטווח מסוים של תנאים סביבתיים, וזה נכון גם לשיניים שלנו, לרבות החומרים הכימיים והחיידקים שבפה, כמו גם הלחצים והשפשופים. מכאן ששינויים בסביבת הפה עלולים להפתיע את השיניים שלנו. זה מה שקורה עם התזונה המודרנית, השונה מכל תזונה שהייתה אי פעם ליצורים חיים בכדור הארץ. חוסר ההתאמה הנובע מכך בין הביולוגיה שלנו להתנהגות שלנו מסביר את העששת (חורים), שיני בינה כלואות ובעיות אורתודונטיות נוספות שעולות לנו בייסורים.

העששת היא המחלה הכרונית הנפוצה והשכיחה ביותר בעולם. למעלה מתשעה מכל עשרה אנשים בארצות הברית, ומיליארדי אנשים ברחבי העולם, סובלים ממנה. ואף על פי כן, במשך 30 השנים האחרונות חקרתי מאות אלפי שיניים של מינים מאובנים וחיים, וכמעט שלא מצאתי בהן כל סימן לעששת.

כדי להבין מדוע השיניים של בני אדם בימינו נוטות כל כך להירקב, עלינו להביא בחשבון את סביבת הפה הטבעית. הפה הבריא הוא איבר שוקק חיים, שמשמש משכן למיליוני מיקרואורגניזמים המתחלקים לכ-700 מינים שונים של חיידקים. רובם מועילים. הם נלחמים במחלות, עוזרים בעיכול ומווסתים מגוון תפקודים גופניים.

חיידקים אחרים מזיקים לשיניים, למשל הסטרפטוקוק mutans streptococci והלקטובצילוס (Lactobacillus). הם תוקפים את האמייל באמצעות חומצה לקטית המיוצרת כחלק מחילוף החומרים שלהם. אולם בדרך כלל ריכוז החיידקים הללו קטן מכדי לגרום נזק קבוע. דודניהם השונים מהם, מקבוצות הסטרפטוקוקים mitis streptococci ו-sanguinis streptococci, מרסנים את מספריהם. החיידקים האלה מייצרים אלקלים (חומרים שמעלים את ה-pH), כמו גם חלבונים אנטי-חיידקיים שמעכבים את גדילתם של המינים המזיקים. הרוק ממתן את המתקפה החומצית ושוטף את השיניים בסידן וזרחה (פוספט) כדי להשיב מינרלים לשטחן החיצוני.

שורשים עמוקים
שינינו הן תולדה של מאות מיליוני שנות אבולוציה. ראיות ממאובנים, מהגנטיקה וראיות התפתחותיות מעידות שמקורן של השיניים בקשקשי דגים שעברו התמחות. התכונות שמעניקות להן את חוזקן התפתחו צעד אחר צעד. הבעיות בבריאות השיניים הנפוצות אצל רוב האנשים בימינו – משיני בינה כלואות ועד עששת – הן במידה רבה תוצאה של חוסר התאמה בין המזונות שאבותינו הקדומים התפתחו לאכול, לבין המזון המעובד ועתיר הסוכר שנהיה זמין רק יחסית לאחרונה.

תרשים אבולוציה של השינייםאיור: ין כריסטיאנסן

האיזון בין איבוד מינרלים והשבתם החזיק מעמד מאות מיליוני שנים, ובפיותיהם של כל היונקים אפשר למצוא חיידקים מועילים וחיידקים מזיקים חיים יחד בחברת המיקרואורגניזמים של הפה. התפתחנו לתחזק חברה יציבה של מיקרואורגניזמים, במה שקלווין פוסטר (Foster) מאוניברסיטת אוקספורד ועמיתיו מתארים כ"להחזיק את המערכת האקולוגית קשורה ברצועה".

עששת מתרחשת כשהרצועה נקרעת. תזונה עתירת פחמימות מזינה חיידקים יצרני חומצה, ומורידה את ה-pH של הפה. זני החיידקים המזיקים משגשגים בסביבה החומצית שהם יוצרים, ומתחילים לדחוק את רגליהם של חיידקים מועילים, וכך מעלים עוד יותר את החומציות בפה. שרשרת האירועים הזו מובילה למה שחוקרים מכנים דיסביוזה (Dysbiosis), מצב של אובדן האיזון שבו מינים מזיקים גוברים על אלה ששולטים בדרך כלל בחברת החיידקים של הפה. הרוק לא מספיק להשיב את המינרלים לאמייל בקצב הנחוץ וכך נהרס שיווי המשקל בין האובדן לתיקון.

סוכרוז – הסוכר הלבן הנפוץ – בעייתי במיוחד מהבחינה הזאת. חיידקים מזיקים משתמשים בו ליצירת רובד חיידקים (פלאק) עבה ודביק הקושר אותם לשיניים, וכדי לאגור אנרגיה שמזינה אותם בין ארוחות. בעקבות זאת השיניים סובלות מהתקפות חומצה ממושכות יותר.

ביו-ארכיאולוגים העלו זה מכבר את ההשערה על קיומו של קשר בין עששת לבין המעבר מציד וליקוט לחקלאות שהתרחש במהלך עשרת אלפים השנים האחרונות במהלך התקופה הנאוליטית, מכיוון שחיידקים יצרני חומצה צורכים פחמימות הניתנות לתסיסה, הנפוצות בחיטה, באורז ובתירס. מחקרים על שרידי שיניים שהוביל קלרק לארסן (Larsen) מאוניברסיטת אוהיו סטייט, לדוגמה, מצאו שמקרי העששת עלו יותר מפי שישה עם התפשטותה של חקלאות מבוססת דגנים לאורך החופים הפרהיסטוריים של ג'ורג'יה. אך הקשר בין ריקבון השן לחקלאות איננו כה פשוט. שיעורי העששת משתנים בזמן ובמרחב בחברות חקלאיות קדומות, ושיניהם של חלק מהציידים-לקטים, כגון אלה שתזונתם הייתה עשירה בדבש, מנוקבות בחורי עששת.

הזינוק הגדול ביותר בשיעור העששת הגיע עם המהפכה התעשייתית, שהניבה זמינות רבה של סוכרוז ומזון מעובד. בשנים האחרונות חקרו גנטיקאים חיידקים שנלכדו באבנית על שיניים עתיקות, במה שמתעד את השינוי בחברות החיידקים הנובעות מכך. מזונות מעובדים נוטים גם להיות רכים ונקיים יותר, תנאים מושלמים להיווצרות עששת: פחות לעיסה החותכת את הרובד האורגני, ופחות גורמי שחיקה מהמזון שמלטשים את הפינות והבקיעים שחיידקי רובד השן מסתתרים בהם.

למרבה הצער, איננו יכולים לגדל מחדש את זגוגית השן כפי שאנו מגדלים עור או עצמות, בשל האופן שבו היא נוצרת. המגבלה הזאת נולדה כבר בעבר הרחוק, כשהזגוגית התפתחה לראשונה בדגי הסנפירים הבשרניים. אמלובלסטים (Ameloblasts), התאים המייצרים אמייל, נודדים מפנים השן אל מה שיהיה שטחה החיצוני, ומשאירים בדרכם שובלים של אמייל – מנסרות. איננו יכולים לייצר עוד אמייל, כי התאים שמייצרים אותו נושרים ומתים לאחר שהם משלימים את יצירת כותרת השן.

הדנטין הוא סיפור אחר. התאים האוֹדוֹנטובלסטיים המייצרים אותו מתחילים גב-אל-גב כלפי האמילובלסטים ומתקדמים פנימה, אל לשכת המוך. הם ממשיכים לייצר דנטין לכל אורך החיים ויכולים לתקן או להחליף רקמה בלויה או פצועה. פגיעות חמורות יותר מזעיקות תאים חדשים שייצרו דנטין כדי למגן את לשכת המוך ולשמור על השן.

אך כשהחורים מתרחבים, העששת עלולה לגבור על ההגנות הטבעיות הללו, לזהם את המוך ובסופו של דבר להרוג את השן. מנקודת מבט אבולוציונית, תקופה של כמה מאות שנים אינה קרובה אפילו לזמן הדרוש לשינינו כדי להסתגל לשינויים שהתחוללו בסביבת הפה שלנו עם כניסתם של הסוכר השולחני והמזונות המעובדים.

אישה עוברת יישור שינייםיישור שיניים | צילום: טוני מקדונל, SPL

לחץ לא מספק

גם הפרעות אורתודונטיות התפשטו בימינו לרמה של מגפה. תשעה מכל עשרה אנשים סובלים לפחות במקצת משיניים לא ישרות, או מחוסר התאמה בין הלסתות, ושלושה רבעים מאיתנו סובלים משן בינה שאין לה די מקום לבקוע כראוי. בפשטות, שינינו לא מתאימות ללסתות שלנו. הסיבה היסודית, כמו בעששת, היא חוסר האיזון הנובע מסביבת פה ששיני אבותינו לא נדרשו להתמודד איתה.

האורתודנט (מומחה ליישור שיניים) האוסטרלי המפורסם "טיק" בג ("Tick" Begg) זיהה את חוסר ההתאמה הזה כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הוא הבחין שבני עמים אבוריג'יניים שניהלו אורח חיים מסורתי שחקו את שיניהם יותר מהמטופלים שלו שמוצאם היה אירופי. גם קשתות השיניים שלהם היו מושלמות – השיניים הקדמיות שלהם היו ישרות, ושיני הבינה שלהם בקעו ותפקדו היטב.

בג שיער שהטבע מצפה ששחיקה של שיניים סמוכות תפחית את המקום הדרוש לשיניים בפה. הוא האמין שהאבולוציה "תכננה מראש" את אורך הלסת בהתחשב בזה. כך שהשיניים שלנו התפתחו לנגוס במאכלים קשים בסביבה שוחקת, והתזונה הרכה והנקייה שלנו הפרה את האיזון בין גודל השיניים לאורך הלסת. לכן אנו חוזים בפס הייצור של מרפאות כירורגיית הפה. מסת שן חייבת לצאת – אם לא באמצעות שחיקה, אזי בעקירה.

על סמך ההיגיון הזה פיתח בג את מה שנחשב שנים רבות לדרך המלך בתחום יישור השיניים. הוא כולל פינוי מקום על ידי עקירת הטוחנות הקדמיות, חיבור תילי מתכת למאחזים שמוצמדים לשיניים הנותרות, ומשיכת קשת השיניים למקומה תוך סגירת הרווחים. גם לפני בג היו אורתודנטים שהשתמשו בחוטי מתכת ליישור שיניים עקומות, אבל הם לא עקרו את הטוחנות ולכן השיניים המיושרות נטו לחזור לסורן.

רופאי שיניים רבים דחו את התפיסה המחייבת לעקור שן בריאה כדי ליישר את האחרות, אבל השיטה של בג פעלה, החזיקה מעמד לכל החיים והאבולוציה עמדה לימינה. בג אף הרחיק לכת והציע לילדים ללעוס מסטיקים שמכילים אבקת צורן קרביד לליטוש, כדי לשחוק את שיניהם וכך לסכל את עצם הצורך ביישור שיניים.

בג צדק בנוגע לחוסר ההתאמה בין השיניים ללסתות, אבל טעה בפרטים. האנתרופולוג רוב קורוצ'יני (Corruccini) מאוניברסיטת דרום אילינוי טוען שהשינוי העיקרי לא היה הסביבה השוחקת אלא הסביבה הלוחצת, כלומר המאמצים המכניים שהלסתות חוות במהלך האכילה. כך שהשיניים לא גדולות מדי – אלא הלסתות קטנות מדי.

רנטגן של שיניים צפופותשיני בינה אינן בוקעות כראוי כשהמזון קל מדי ללעיסה ולא מרחיב את הלסת | צילום: C-Dental X-Ray, Inc

ראוי לציין שכבר צ'רלס דרווין קישר בין לחץ מכני לגודל הלסת בספרו "מוצא האדם" מ-1871. אבל קורוצ'יני היה בין הראשונים שסיפקו לכך ראיות של ממש. ממש בימיו הראשונים כמרצה בדרום אילינוי סיפר לו סטודנט מאזורי הכפר הסמוכים של קנטאקי שזקני הקהילה שלו גדלו על מזונות קשים ללעיסה, ואילו ילדיהם ונכדיהם אכלו מזונות עדינים יותר ומעובדים. מחקר שנולד בעקבות זאת הראה שהמנשכים של התושבים המבוגרים היו טובים יותר מאלה של הצעירים, אף על פי שכמעט לא זכו לטיפולי שיניים מקצועיים לאורך חייהם.

קורוצ'יני נעץ את ההסבר להבדל הזה במרקם המזון. על כן ההבדלים במבנה השיניים לא היו גנטיים, אלא סביבתיים. קורוצ'יני המשיך ומצא עוד שלל דוגמאות, כגון ההבדלים שחלו אצל האינדיאנים משבט פִּימה באריזונה מרגע שזכו בגישה למזון מחנויות, ותושבי כפרים מאזור צ'נדיגר בהודו, שניזונו מדוחן גס וירקות קשים, לעומת הודים עירוניים שאכלו לחם רך ומחית עדשים. 

קורוצ'יני הסביר שגודל השן מתוכנת להתאים ללסת הנתונה בשנות ההתפתחות לרמות לחץ מכני התואם את התזונה הטבעית של ילדים. לפיכך, כשהלסת לא זוכה לגירויים הדרושים לה במהלך הגדילה, השיניים נהיות צפופות בקדמת הפה ונכלאות בחלק האחורי. לאישוש ההשערה הוא עשה ניסוי על קופים שהראה שלאלה מהם שאכלו מזונות רכים היו לסתות קטנות יותר ושיניים כלואות לעומת חבריהם שאכלו מזונות קשים.

רפואת שיניים דרוויניסטית

נקודת המבט האבולוציונית מציגה את בעיות השיניים שלנו כתוצאה של שינוי אקולוגי. ההשקפה החדשה הזאת מתחילה לסייע לחוקרים ולרופאים לזהות את שורשי הסיבה למחלות שיניים. חומרי איטום מגינים על כותרות השיניים, ופלואוריד מחזק ומשיב מינרלים לאמייל; ועם זאת, האמצעים הללו לא משנים דבר במה שנוגע לתנאים בפה שהובילו להידרדרות מלכתחילה. תמיסות לחיטוי הפה משמידות את החיידקים שגורמים לעששת, אך הורגות גם זנים מועילים שהתפתחו לווסת את רמות החיידקים המזיקים. חידושים בתחום טיפולי המיקרוביום מובילים חוקרים להתמקד בעיצוב מחדש של אוכלוסיית רובד חיידקי השן. באופק כבר רואים תוספים פרוביוטיים לפה, טיפולים אנטי-חיידקיים ממוקדים והשתלות מיקרוביוטה (אוכלוסיות חיידקים).

אפשר להתחשב בסביבת הפה גם במה שנוגע לטיפול בהפרעות אורתודנטיות. רופאי שיניים ואורתודנטים מבינים כיום שמזונות מעובדים ומרוככים עלולים לשנות את המאמצים המכניים המופעלים על הפנים והלסתות. לחצים בלעיסה מעודדים גדילה תקינה של הלסת ושל מרכז הפנים אצל ילדים. כשאנו ניזונים ממאכלים כאלה, חלקי הגוף הללו נשארים במצב כרוני של תת-התפתחות. ההשלכות של המצב הזה חורגות מתחום צפיפות השיניים בלבד: יש מומחים שמשערים שהצרת דרכי הנשימה שעלולה לנבוע מכך מובילה לתסמונת של דום נשימה בשינה, שהנשימה של הסובלים ממנה נעצרת ומתחדשת שוב ושוב בזמן התנומה.

איש לא מעוניין שפעוטות יחנקו כשהם אוכלים, אבל אולי יש דרכים טובות יותר לגמול תינוקות מחלב אם גם בלי להאכיל אותם מחית אפונה. בשנים האחרונות התפתחה תעשייה שלמה שמתמקדת בגדילת הלסתות לצורך פתיחת דרכי הנשימה ולהתאמת השיניים בהתאם לכוונה המקורית של הטבע. טיפולים יעילים מתפרסים בין מרחיבי חך נשלפים והתקנים אחרים להכוונת הגדילה לבין ניתוחים. אך אולי אם נאכיל את ילדינו במזונות הדורשים לעיסה מאומצת מגיל צעיר, כפי שעשו אבות-אבותינו, נוכל לחסוך מרבים מהם את הצורך בהליכים כאלה.

תרגם: גל מנלה

פורסם במקור בגיליון אפריל 2020 של כתב העת סיינטיפיק אמריקן

לקריאה נוספת

  • Evolution’s Bite: A Story of Teeth, Diet and Human Origins. Peter S. Ungar. Princeton University Press, 2017.

מארכיון סיינטיפיק אמריקן

 

4 תגובות

  • הרצל

    "תמיסות לחיטוי הפה משמידות את החיידקים שגורמים לעששת" - שקר

    התמיסות לחיטוי הפה משווקות כהורגות את חיידקי העששת. ממש לא. חיידקי העששת יוצרים רובדים על השן. כשאדם מכניס חומר שהורג חיידקים לפה, כל החיידקים מתים, חוץ מאלו שיודעים לבנות רובדים. ברובד, השכבות החיצוניות של החיידקים ברובד מתות, אבל הן מגינות בגופן על השכבות הפנימיות. החיידקים הפנימיים שורדים את התקפת מי הפה (כמו שחיידקים שיודעים לייצר רובדים שורדים אנטיביוטיקה), ולאחר מכן ממשיכים להתרבות. הם למעשה נעזרים בזה שמי הפה הרגו את כל מתחריהם החיידקים האחרים.
    מעניין לציין שהמותג הנמכר ביותר של מי פה שווק בעבר כ: חומר חיטוי לניתוחים, תרופה לקשקשים, חומר לניקוי רצפות, נוזל לשער, דאודורנט, ותרופה כללית למחלות מדיפטריה ועד אבעבועות שחורות. ראה: https://americanhistory.si.edu/collections/search/object/nmah_1170944.
    לצערנו, עדיין אין בשוק חומר שמפורר את הדבק בין חיידקים ברובד. חיידקים יוצרי רבדים הם בעייה קשה למערכת הרפואה וגורמים למוות של הרבה אנשים. בארה"ב, כל שנה חיידקים יוצרי רובדים גורמים לכ-17 מליון אנשים לחלות והורגים כחצי מליון מתוכם. מקור: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5407389/ [שני המקורות באנגלית].

  • ב.רם

    תודה, הרצל. מרתק. בתור אחד

    תודה, הרצל. מרתק. בתור אחד ששוטף בכל לילה את הפה עם "מי אש" (כך אני קורא לחומר החיטוי החריף, "חזק במיוחד", של מותג הסופרפארם).
    מהדברים שהבאת ניתן להבין שמוטב להפסיק ולשטוף את הפה ויש להסתפק בצחצוח שיניים.
    מקווה שהחוקרים עוסקים בפיצוח סוגיית רובד חיידקים ופירוקו. תודה!

  • הב

    מחלות שיניים - בעייה מודרנית?

    גם המומיה המוצגת במוזיאון ישראל סבלה, על פי החוקרים, מעששת ונסיגת חניכיים...

  • דרי

    מעניין

    נושא מרתק...
    אך מה לגבי העלייה בתוחלת החיים?
    סביר להניח שאדם לפני עשרת אלפים שנה לא היה מגיע לגבורות, ויש להניח שהשיניים שלנו היום עובדות יותר שנים