לא רק בני אדם לומדים זה מזה. אצל בעלי חיים רבים נצפו מנהגים ומסורות שמועברים מאחד לשני ומדור לדור, ויוצרים מערך התנהגות ייחודי– תרבות שעשויה להיות שונה מקבוצה לקבוצה

בסתיו של 1953 יצאה סאצו מיטו מביתה באי קיושו, אחד מהאיים הגדולים של יפן, ושטה לאי הזעיר קושימה, שם השתתפה בהאכלה של קופי מקוק יפני (Macaca fuscata). כמה עשרות קופים חיים באי הזה, ואביה של מיטו, בשיתוף עם חוקרים מאוניברסיטת קיוטו, עקבו אחריהם וגם סיפקו להם מזון. באותו יום סתיו גורלי הקופים קיבלו, כמו במקרים רבים, בטטות. מיטו ראתה שאחת הקופות הצעירות, בת שנה וחצי בלבד, לקחה את הבטטה שלה, שהייתה מכוסה בחול, ורחצה אותה במי הנחל הסמוך – התנהגות שלא נצפתה בקופים אלו, או אצל איזשהו קוף אחר, לפני כן. 

בשבועות ובחודשים שלאחר מכן, עוד ועוד קופים אימצו את ההתנהגות הזו. ולא היו אלו קופים אקראיים: הראשונים שצעדו בעקבותיה של אימו, כפי שהקופה הצעירה כונתה, היו אמא שלה ואחיה, ולאחר מכן הקופים הצעירים האחרים בני גילה בלהקה. צורת ההתפשטות הזו שכנעה את החוקרים שהקופים לא המציאו כל אחד את שטיפת הבטטות באופן בלתי תלוי, אלא למדו זאת מאימו. מנהג חדש נפוץ אצל קופי קושימה, והמשיך לעבור מדור לדור. במשך השנים הוא גם השתנה במקצת: בעוד שאימו רחצה את הבטטות שלה במים המתוקים של הנחל, קופים אחרים החלו לקחת אותם אל הים. ייתכן שהטעם המלוח ערב לחיכם. 

קוף מקוק יפני אוכל בטטה | Wikipedia, KKPCW
הקופים לא המציאו כל אחד את שטיפת הבטטות באופן בלתי תלוי, אלא למדו זאת מאימו, שהמציאה את המנהג. קוף מקוק יפני אוכל בטטה | Wikipedia, KKPCW

כשלושים שנה לפני שהחידוש של אימו התפשט בקרב הקופים היפנים, בשנות ה-20 של המאה ה-20, התעוררו תושבי סאות'המפטון באנגליה בוקר בהיר אחד וגילו שמישהו גנב להם חלב. החלבנים השאירו את בקבוקי החלב על יד הדלתות, כמו בכל יום, כשפיותיהם סגורים בנייר אלומיניום. אך לפני שבעליהם החוקיים של הבקבוקים אספו אותם, מישהו עשה חורים קטנים במכסה, ושתה קצת מהחלב.

הגנבים נמצאו במהרה: ציפורים ממשפחת הירגזים (Paridae), שלמדו לנקר את נייר האלומיניום כדי להגיע למשקה. בחודשים ובשנים שלאחר מכן, גניבת החלב הזו התפשטה ברחבי בריטניה והגיע גם למדינות אחרות באירופה. גם כאן, החוקרים הניחו שהמנהג התפשט בקרב הציפורים על ידי למידה חברתית – קשה להאמין שכל הירגזים, כמעט בו זמנית, הגיעו לפטנט הזה בעצמם. 

במקביל, התחילו חוקרים אחרים להסתכל בהתנהגות מוכרת הרבה יותר של ציפורים: שירה. התברר להם שגוזלים של ציפורי שיר לא בוקעים עם היכולת לשיר את השיר האופייני לבני מינם, אלא צריכים ללמוד אותו מהוריהם או ממבוגרים אחרים בקבוצה – ואם אין להם הזדמנות לעשות זאת הם שרים גרסה קצרה ומקוטעת של השיר.

ציפורים ממשפחת הירגזים למדו לנקר את נייר האלומיניום שסוגר את הבקבוק כדי להגיע לחלב | Nigel Cattlin, Science Photo Library
ציפורים ממשפחת הירגזים למדו לנקר את נייר האלומיניום שסוגר את הבקבוק כדי להגיע לחלב | Nigel Cattlin, Science Photo Library

לא רק לבני אדם

שלושת המחקרים האלו היו בין הדוגמאות הראשונות להתנהגות שמתפשטת בקבוצת בעלי חיים דרך למידה חברתית, כלומר למידה אחד מהשני. חוקרי התנהגות בעלי חיים מכנים התנהגות כזו "מסורת". מסורות עוברות מדור לדור, אבל כל דור צריך ללמוד אותן מקודמו – לא מדובר באינסטינקטים, שיתפתחו אצל בעל החיים בלי קשר לתנאים בהם הוא גדל. היות שכך, לרוב לקבוצות שונות של אותם בעלי חיים יהיו מסורות שונות. 

עד לאמצע המאה ה-20, למידה חברתית ומסורות נחשבו כשמורים בעיקר, אם לא אך ורק, לבני האדם. ואמנם, אנחנו מצטיינים במיוחד בהעברת מנהגים, מידע וצורות התנהגות מאחד לשני ומדור לדור – זה הבסיס של כל התרבויות האנושיות. השפה שלנו, הסיפורים, המוזיקה, הדרך שבה אנחנו מכינים אוכל, בונים בתים, מייצרים בגדים – הכל נשען על מסורות שעוברות מדור לדור, משתנות, פוגשות במסורות אחרות ומתערבבות בהן, תמיד נבנות מחדש, תמיד על הבסיס שהציבו הדורות הקודמים.

בעשרות השנים האחרונות, עוד ועוד מחקרים הובילו מדענים להבין שגם לבעלי חיים אחרים יש מסורות. המסורות החייתיות עשויות לכלול מידע חשוב שמועבר מדור לדור, למשל כיצד להשיג מזון ביעילות, אילו צמחים לאכול והיכן יש מים גם בשנות בצורת, וגם, לפעמים, התנהגויות שרירותיות לחלוטין – ממש כמו המסורות שלנו. ביחד, המסורות האלו יוצרות תרבויות, שעשויות להיות שונות מקבוצה לקבוצה גם בקרב אותו מין. 

"אם אנחנו מגדירים תרבות כמערך של התנהגויות שמשותפות לחברי קבוצה מסוימת ומועברות בתוך הקבוצה הזו על ידי למידה חברתית, נמצא שתרבות נפוצה מאוד בעולם החי", אמר אנדרו וויטן (Whiten), חוקר התנהגות מסקוטלנד, בראיון לניו-יורק טיימס. "אנחנו רואים את זה מפרימטים ולווייתנים ועד לציפורים ודגים, ולאחרונה אנחנו אפילו מוצאים תרבות אצל חרקים". 

השפה שלנו, הסיפורים, המוזיקה, הדרך שבה אנחנו מכינים אוכל, בונים בתים, מייצרים בגדים – הכל נשען על מסורות שעוברות מדור לדור. בניינים מפורסמים ברחבי העולם | Shutterstock,  AVA Bitter  איך מסורות מתפשטות
השפה שלנו, הסיפורים, המוזיקה, הדרך שבה אנחנו מכינים אוכל, בונים בתים, מייצרים בגדים – הכל נשען על מסורות שעוברות מדור לדור. בניינים מפורסמים ברחבי העולם | Shutterstock,  AVA Bitter

איך מסורות מתפשטות

אחד האתגרים בחקר תרבות בעלי חיים הוא להראות שהתנהגות מסוימת אכן מועברת מפרט אחד לשני, ואינה אינסטינקט שיופיע בכל מקרה, בלי קשר למה עושים בעלי החיים האחרים בסביבה. במקרה של הקופים מקושימה, היות שהבטטות ניתנו להם על ידי בני האדם, החוקרים יכלו לצפות ולתעד את כל המקרים בהם קופים שטפו את הבטטות, ולעקוב אחר התפשטות המנהג. מקרה דומה התרחש לפני כמה שנים אצל קבוצת שימפנזים באוגנדה. שימפנזים מקבוצות שונות נצפו בעבר כשהם תולשים עלים, מקפלים אותם ומשתמשים בהם כמעין ספוג: טובלים אותם בבורות מים או בחורים בעצים שבהם נאספו מים, ואז מכניסים לפה ושותים את המים שהעלים ספגו. באוגנדה, אחד הזכרים בקבוצה השתמש בטחב במקום בעלים, והחוקרים הצליחו לעקוב אחרי כל המקרים בהם שימפנזה מהקבוצה אימץ את הפעולה הזו. הם הראו שכל השימפנזים שעשו זאת ראו לפני כן שימפנזה אחר שותה מים מספוג עשוי טחב.

"בעיקרון, אם ראית מישהו עושה את זה, למדת לעשות את זה, ואם לא – לא", אמרה קתרין הובייטר (Hobaiter), שהובילה את המחקר, בראיון ל-BBC. זו ראיה חזקה מאוד לכך שהשימפנזים לומדים אחד מהשני, אך ראיות כאלו הן נדירות מאוד. כפי שהגדירה זאת הובייטר – "היה לנו מזל מטורף". 

שימפנזה צעיר שותה מטחב | Catherine Hobaiter
כל השימפנזים ששתו מים מספוג עשוי טחב ראו לפני כן שימפנזה אחר עושה זאת. שימפנזה צעיר שותה מטחב | Catherine Hobaiter

גם במקרה שהחוקרים לא ראו כיצד המנהג החדש התחיל, ניתן לעתים להתחקות אחר ההתפשטות שלו באוכלוסייה – בתנאי שמגלים אותו מוקדם מספיק. דוגמה לכך מספקים תוכי קקדו צהוב ציצית (Cacatua galerita) באוסטרליה, שלמדו לפתוח פחי אשפה. לוסי  אפלין (Aplin) וברברה קלאמפ (Klump), חוקרות התנהגות בעלי חיים, ראו את ההתנהגות הזאת בפעם הראשונה בסרטון יוטיוב שתושב סידני העלה ליוטיוב. הן פרסמו סקר אינטרנטי שפנה לתושבי העיר והפרברים שמסביבה, וביקשו מהם לדווח על כל מקרה שראו בו תוכי קקדו פותח מכסה של פח אשפה. ניתוח הנתונים העלה שפתיחת הפחים החלה במוקד אחד בדרום העיר ומשם התפשטה לפרברים הסמוכים. צורת ההתפשטות לא השאירה מקום לספק שהתוכים למדו זה מזה.

זמן לא רב לאחר מכן הגיעו דיווחים על תוכים שפותחים פחים גם בפרברים הצפוניים של סידני. החוקרים צילמו את התוכים בפעולה בשני המוקדים, ומצאו ששיטת הפתיחה של המכסים הייתה שונה במקצת בין הצפון לדרום, אך בתוך כל אזור התוכים השתמשו באותה שיטה. זה הוביל את החוקרים למסקנה שתוכי צפוני כלשהו, חכם במיוחד, עלה על רעיון פתיחת הפחים בעצמו, בלי שלמד מאחרים, ועשה זאת בדרך שלו.

התוכים האוסטרלים פותחים פחים: 

קבוצות שונות, מסורות שונות

שוני בהתנהגות בין קבוצה לקבוצה יכול לרמז על מסורות שנלמדות באופן חברתי, גם במקרים בהם לא התמזל מזלנו לראות את ההתנהגות מתחילה או מתפשטת. אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ה"דיאלקטים" של ציפורי שיר. היות שהשירים של הציפורים נלמדים ועוברים מאב לבן, עם הזמן נוצרים שינויים קטנים, שמועברים הלאה לדור הבא, שמוסיף שינוי קטן משלו, וכן הלאה. התוצאה הסופית היא שאוכלוסיות שונות של ציפורים מאותו מין שרות שירים שונים במקצת. שירים עשויים אפילו לעבור מקבוצה לקבוצה, בתוך אותו דור, כפי שקרה עם שיר ויראלי במיוחד של דרור לבן-צווארון בקנדה. 

תהליכים דומים מאוד נצפו, או יותר נכון נשמעו, אצל לווייתנים, שגם להם יש שירים שהם לומדים זה מזה. גם אצלם, לקבוצות שונות יש שירים שונים, ושיר קליט יכול להתפשט ולהחליף את השירים שקדמו לו. מעקב אחר השירים השונים וכיצד הם מתפשטים בקבוצה מספק ראיות חזקות לכך שגם אצל הלווייתנים, השירים האלו הם מסורת. אם כי, מסיבות ברורות, אף אחד לא גידל גור לווייתן בנפרד מהוריו כדי לבדוק איזה שיר הוא ישיר, כפי שנעשה בעבר עם גוזלים של ציפורי שיר. 

למה לווייתנים שרים?

שימפנזים אינם שרים, אבל יש להם התנהגויות מורכבות אחרות, שעשויות להיות שונות מקבוצה לקבוצה. במאמר שפורסם לפני כעשרים שנה, חוקרים תיעדו התנהגויות מגוונות שנצפו בשבע קבוצות של שימפנזים, שכולן נמצאות במעקב כבר שנים רבות. הם מצאו 39 התנהגויות שהיו שונות מקבוצה לקבוצה, או הופיעו רק בחלק מהקבוצות ולא בכולן. הרשימה כללה שימוש בכלים, כמו הכנסת מקל לקן טרמיטים כדי להוציא ולאכול אותם או פיצוח אגוזים בעזרת אבן, וגם התנהגויות חיזור, כמו נענוע ענפים שנועד ככל הנראה להרשים את הצופים והצופות. השוני בין הקבוצות מרמז על כך שמדובר במסורות, שמועברות מדור לדור בתוך קבוצה מסוימת, אך לא התפתחו, או התפתחו בצורה שונה, בקבוצות אחרות.

למרבה הצער, ציד וכריתת יערות הובילו לירידה חדה במספרם של השימפנזים, ולהיעלמות של קבוצות שלמות – על המסורות המיוחדות להן, שנכחדו וככל הנראה לא יחזרו עוד. לפי מחקר שהתפרסם ב-2019, אפילו בקבוצות שעדיין קיימות, ככל שנוכחות האדם השפיעה יותר על קבוצה מסוימת, כך היו בה פחות מסורות. עם המגוון הגנטי, כך נראה, בעלי החיים שנמצאים בסכנת הכחדה מאבדים גם מגוון תרבותי. 

שימפנזים משתמשים במקלות להשגת מזון, מסורת שקיימת בחלק מהקבוצות | Shutterstock, Alexwilko
החוקרים מצאו 39 התנהגויות שהיו שונות מקבוצה לקבוצה. שימפנזים משתמשים במקלות להשגת מזון, מסורת שקיימת בחלק מהקבוצות | Shutterstock, Alexwilko

עם קצת עזרה מחברים

במקרים אחרים ניתן להסיק על למידה חברתית דרך ניתוח מערכות היחסים של הפרטים שמבצעים פעולה מסוימת. כך היה במקרה של לווייתנים גדולי סנפיר (Megaptera novaeangliae) שחיים בחופים הצפון-מזרחיים של ארצות הברית. חוקרים צפו ותיעדו את האוכלוסייה הזו מאז שנות ה-80, במשך 27 שנים רצופות, כך שהם הכירו את העצים המשפחתיים של הלווייתנים וגם את מערכות היחסים החברתיות שלהם: ידעו מי קרוב משפחה של מי ועם מי כל לווייתן מעדיף להסתובב.

כבר בתחילת המחקר נצפתה באוכלוסייה זו שיטת ציד ייחודית: הלווייתנים מוציאים את זנבם מהמים ואז מורידים אותו במכה אל פני הים, וכך יוצרים בועות רבות. הם עושים זאת בקרבת להקות של דגים, שמנסים להימנע מהבועות ונצמדים זה לזה – וכך מהווים מטרה טובה במיוחד ללווייתנים הרעבים. 

לא כל הלווייתנים צדו בשיטה זו: מתוך קרוב ל-700 פרטים באוכלוסייה, קצת יותר משליש נצפו כשהם מייצרים בועות בעזרת הזנב. ניתוח סטטיסטי המבוסס על הנתונים החברתיים, הראה שהלווייתנים שבילו זמן רב עם לווייתנים שכבר ידעו איך לצוד בעזרת הזנב ושחו לצידם, היו בעלי הסיכוי הגדול ביותר ללמוד לעשות זאת בעצמם. "אנחנו יודעים שהשירים של לווייתנים גדולי סנפיר מועברים בלמידה חברתית גם הם", אמר לוק רנדל (Rendell), מהחוקרים החתומים על המאמר, לסיינטיפיק אמריקן. "אז באוכלוסייה הזו יש שתי מסורות שהתפתחו בנפרד – זו כבר תרבות".

לווייתן גדול סנפיר מכה בזנבו בפני המים | Christopher Swann, Science Photo Library
באוכלוסייה זו נצפתה שיטת ציד ייחודית: הלווייתנים מוציאים את זנבם מהמים ואז מורידים אותו במכה אל פני הים, וכך יוצרים בועות רבות. לווייתן גדול סנפיר מכה בזנבו בפני המים | Christopher Swann, Science Photo Library

שיטות דומות שימשו את החוקרים שעקבו אחר דולפינים מהמין דולפינן אנקולי (Tursiops aduncus) שחיים מול חופי מערב אוסטרליה. גם במקרה זה מדובר באוכלוסייה שנמצאת תחת מעקב כבר זמן רב, 11 שנים, וגם שם נצפתה שיטת ציד חדשה: הדולפינים רודפים אחר דגים ומכוונים אותם אל קונכיות גדולות וריקות. כשהדג שוחה אל תוך מה שנראה לו כמקום מבטחים, הדולפין מרים את הקונכייה בפיו, מעלה אותה אל פני המים, ושם מטה אותה בעזרת אפו ומפיל את הדג לפיו. 

כמו אצל הלווייתנים, החוקרים השתמשו בנתונים שנאספו במחקר כדי לבנות מודל של הרשת החברתית של הדולפינים, וכך גילו כי הדולפינים שעסקו בשיטת הציד החדשה הזו נטו להשתייך לאותם חוגים חברתיים. "ככל ששני פרטים בילו יותר זמן ביחד, כך היה סיכוי גבוה יותר שהם יחקו זה את התנהגותו של זה", אמרה אמרה סוניה ויילד (Wild), שהובילה את המחקר, בראיון לניו-יורק טיימס

סרטון קצרצר של דולפין צד דג בעזרת קונכייה (מקור: Dolphin Innovation Project):

הורשה מהירה

רבות מהמסורות שנמצאו אצל בעלי חיים עוזרות להם להתמודד עם הסביבה – להשיג מזון מתוך קני טרמיטים, בקבוקי חלב או פחי אשפה, לצוד ביעילות רבה יותר ועוד. קל לראות את היתרון שלמידה חברתית מעניקה לבעלי חיים: היא מאפשרת להם ליהנות מניסיון החיים של פרטים אחרים בקבוצתם. האל ווייטהד (Whitehead), שחוקר מסורות בלווייתנים, אמר לניו-יורק טיימס שתרבות היא "עוד מנגנון הורשה, כמו גֵנים. זו עוד דרך שבה ידע זורם דרך אוכלוסייה".

יש, כמובן, גם הבדלים בין למידה חברתית להורשת גנים: הלמידה נעשית מהר הרבה יותר, ובעל החיים יכול לקבל מידע לא רק מהוריו, אלא מכל מי שבסביבתו ויש לו ידע לחלוק. כך המסורות יכולות להתאים את עצמן לסביבה במהירות גבוהה הרבה יותר. 

אפשר למצוא דוגמה לכך במחקר שערכו וויטהד ועמיתיו על לוויתני ראשתן גדול ראש (Physeter macrocephalus). במחקר הזה החוקרים לא ביצעו תצפיות, אלא שאבו נתונים מיומני ציד שניהלו ציידי לווייתנים אמריקאים שפעלו בצפון האוקיינוס השקט במאה ה-19. הנתונים הראו שבמהלך חמש שנים בלבד חלה ירידה חדה, של 58 אחוז, במספר הלווייתנים שניצודו. הסיבה לכך היא שהלווייתנים למדו במהירות שיטות להתמודד עם הציידים – למשל לשחות נגד הרוח, כיוון שקשה לכוון אליו את הספינה, ואפילו לצלול למטה ואז לעלות מתחת לספינה ולשבור אותה. המהירות שבה הלווייתנים למדו לעשות זאת מעידה על כך שהם למדו זה מזה, וכך הצליחו להתאים את עצמם לאיום החדש. 

ציור מהמאה ה-19 של צייד לווייתנים ראשתן | Shutterstock, steve estvanik
במהלך חמש שנים בלבד חלה ירידה חדה, של 58 אחוז, במספר הלווייתנים שניצודו. ציור מהמאה ה-19 של צייד לווייתנים ראשתן | Shutterstock, steve estvanik

קופים קונפורמיסטים

לאור היתרונות הרבים שהלמידה החברתית והמסורות מקנות לבעלי חיים, אין זה מפתיע שהתפתחה אצל רבים מהם נטייה להיצמד למסורות ולמנהגים של הקבוצה. ברוב המקרים משתלם לשים לב להתנהגות של חברי הקבוצה ולחקות אותה, בעיקר אם מדובר בפרטים בעלי ניסיון רב, או כאלו שמכירים היטב את הסביבה. "ואם כולם יקפצו מהגג?" נהגו הורינו לשאול אותנו, כשרצו לומר שלא חייבים תמיד לעשות מה שכולם עושים. אך התשובה הכנה לשאלה הזו היא שאם כולם יקפצו מהגג, כנראה שתהיה להם סיבה טובה לעשות זאת – והצעד החכם מצדנו יהיה לקפוץ יחד איתם. 

הנטייה של בני האדם לקונפורמיות, והרצון להתאים את עצמם למנהגי החברה, ידועים היטב. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שהנטייה הזו קיימת גם בקרב בעלי חיים. אחד המחקרים המעניינים ביותר בנושא זה חשף את הקונפורמיות של קופי וורווט (Chlorocebus aethiops) שחיים בטבע בדרום אפריקה. 

החוקרים הניחו קופסאות מלאות בגרעיני תירס, מזון חביב על הקופים, בשטחי המחיה של ארבע קבוצות סמוכות, בהן חיו בסך הכל 109 קופי וורווט. כל קבוצה קיבלה קופסה של תירס צבוע בצבע מאכל ורוד, וקופסה שנייה עם תירס צבוע בכחול. בשתיים מהקבוצות, התירס הכחול עורבב עם תמצית של צמח האלוורה, שאינו רעיל לקופים אך טעמו מר מאוד. בקבוצות אלו, הקופים למדו עד מהרה לאכול את התירס הוורוד בלבד. בשתי הקבוצות האחרות, התירס הכחול היה אכיל לחלוטין, והוורוד עורבב עם התמצית המרה. הקופים האלו, כמובן, למדו לאכול תירס כחול.

תמונה מהמחקר של קופי וורווט אוכלים רק תירס ורוד, ומתעלמים מהכחול | Erica van de Waal/Science/Associated Press
הקופים למדו עד מהרה לאכול תירס מקופסה אחת, זו שבה לא עורבבה התמצית המרה. תמונה מהמחקר של קופי וורווט אוכלים רק תירס ורוד, ומתעלמים מהכחול | Erica van de Waal/Science/Associated Press

לאחר שכל הקופים למדו איזה תירס כדאי להם לאכול, החוקרים הפסיקו את אספקת התירס לכמה חודשים. כשהחזירו אותו, הם לא הוסיפו תמצית אלוורה לאף קופסה, וגרעיני התירס בשני הצבעים היו אכילים באותה מידה. אולם הקופים כבר התרגלו לאכול רק צבע אחד, ולא רצו להסתכן בצבע אותו קישרו עם הטעם המר. עד כאן, הקופים למדו מהניסיון שלהם עצמם: הם ניסו לאכול גרעינים משתי הקופסאות, ולמדו על בשרם, או יותר נכון על לשונם, איזה תירס טעים יותר. אך בחודשים שחלפו מאז נולדו בקבוצה תינוקות חדשים, שראו עכשיו בפעם הראשונה את גרעיני התירס הצבועים. האם להם תהיה העדפה לצבע מסוים? התשובה לכך התבררה כ"כן" מהדהד.

"התינוקות בחרו רק את מה שהאמהות שלהן אכלו, למרות שהייתה מולם קופסה עם תירס אכיל לחלוטין בצבע אחר", אמר אנדרו וויטן, שהשתתף במחקר, לנשיונל ג'יאוגרפיק. "לפעמים הם אפילו ישבו על הקופסה הזו, כדי לאכול את התירס מהצבע 'הנכון'!".

התינוקות, אם כך, התאימו את עצמם לקבוצה, ולמדו מהבוגרים בקבוצה מה לאכול. אך בכך לא הסתיים המחקר. כשקופי וורווט זכרים מגיעים לבגרות מינית, הם עוזבים את הקבוצה בה נולדו ועוברים לקבוצה סמוכה. עובדה זו אפשרה לחוקרים לחקור מה קורה כשקוף שכבר רכש העדפה לצבע כחול, למשל, עובר לקבוצה בה כולם אוכלים את התירס הוורוד דווקא.

במהלך המחקר, עשרה קופים צעירים עברו מקבוצה שאכלה תירס כחול לכזו שהעדיפה צבע ורוד, או להפך. מתוך העשרה, שבעה החלו מיד לאכול את הצבע המועדף על הקבוצה שאליה עברו – כלומר הם זנחו את השיעור שלמדו מניסיונם שלהם, ואימצו את המסורת של הקבוצה החדשה שלהם. שניים אחרים אכלו בתחילה את הצבע שאליו היו רגילים, אבל עברו מהר מאוד לאכול את הצבע שחבריהם החדשים אכלו. רק אחד נשאר עם הצבע של הקבוצה המקורית שלו, והמקרה שלו היה מיוחד: הוא השיג כמעט מיד מעמד של זכר אלפא בקבוצה החדשה, ואולי לכן לא הרגיש צורך להתאים את עצמו לאחרים. 

קופי וורווט במחקר, אוכלים תירס כחול בלבד

זבובות תחת השפעה

עד כה הזכרנו מסורות אצל יונקים וגם כמה אצל ציפורים, אך למידה חברתית, וגם קונפורמיות, נפוצות בכל עולם החי. מחקר שהתפרסם ב-2018 הראה שאפילו זבובים, שלרוב לא נתפסים כיצורים מתוחכמים יותר מדי, מושפעים מההעדפות של חבריהם.

במחקר, החוקרים צבעו זכרים של זבובי תסיסה מהמין תסיסנית המחקר (Drosophila melanogaster) בצבע ורוד או ירוק, ואז נתנו לנקבה מאותו מין לבחור בין שני זכרים, כל אחד בצבע אחר. בזמן שהנקבה ובחיר ליבה הזדווגו, צפתה בהם, מעבר למחיצה שקופה, נקבה אחרת. כשהגיעה תורה של הנקבה הצופה לבחור בין שני זכרים, היא בחרה, בכ-70 אחוז מהפעמים, בזכר שהיה באותה צבע שבו בחרה הנקבה הראשונה. קצת כמו עם גרעיני התירס של הקופים, נראה שנקבות הזבובים מעדיפות להיות כמו כולן, ולבחור במה שאחרות בוחרות.  

"הנקבות הבתולות לומדות, 'אם כל הבנות אוהבות את הסוג הזה של הבנים, הוא כנראה טוב בשבילי'", אמר וויטן בראיון לאתר New Scientist. "זו מעין התחלה של מסורת".

משמאל ולקדמת התמונה, זכר צבוע ורוד, שנדחה על ידי הנקבה | David Duneau/Science
אפילו זבובים, או לפחות זבובות, מושפעות מהעדפות של חברותיהן. זבוב צבוע ירוק מזדווג עם נקבה, במרכז, כשמשני צדדיו נקבות צופות. משמאל ולקדמת התמונה, זכר צבוע ורוד, שנדחה על ידי הנקבה | David Duneau/Science

מהורשה תרבותית לאבולוציה תרבותית

כל זה לא אומר, כמובן, שזבובים, או אפילו שימפנזים, יתחילו בקרוב לחבר סימפוניות או לכתוב את הרומן הגדול הבא. ההגדרה של תרבות שבה משתמשים חוקרי התנהגות בעלי חיים שונה מזו של אנתרופולוגים וסוציולוגים, ואין ספק שיש הבדל גדול מאוד בין המסורות השונות של חיות לביטויים של תרבות אנושית. אך המנגנונים העומדים בבסיס התרבות שלנו הם אותם מנגנונים שמאפשרים גם את התפשטות המנהגים של קופים, דולפינים או תוכים.

"מה שמשותף הוא הלמידה החברתית, והדרך שבה היא יכולה להוביל למסורות. ונראה שזה אכן נפוץ ברחבי עולם החי", אמר וויטן. "יש לכך השלכות עבור ביולוגיה אבולוציונית. אנחנו צריכים לראות איך במהלך האבולוציה התפתחה צורת ההורשה השנייה הזו, שיכולה בתורה להוביל לצורה שנייה של אבולוציה – אבולוציה תרבותית". 

 

תגובה אחת

  • ע

    מעניין ביותר. תודה.