בעלי חיים רבים חולקים ממזונם עם חברי קבוצתם. איך הם מחליטים למי לתת, האם הם מצפים לתמורה, ולמה הם בעצם עושים את זה?

במעבדה באוסטריה יושבת ליאה אורגנה ומתחבטת בשאלה מוסרית. בכלי שלפניה יש זחלים טעימים, בכמות שתספיק להשביע את רעבונה ואף מעבר לכך. מעבר לרשת שחוצה את הכלוב שבו היא נמצאת היא יכולה לראות, ולשמוע, את חבריה לקבוצה – האן סולו, אמידאלה נאברי וג'אבה דה האט. האם העקעקית ליאה תאכל את כל הזחלים לבדה, או שתחלוק אותם עם העקעקים האחרים?

עקעקים תכולים (Cyanopica cyanus) הם ציפורים ממשפחת העורביים, שחיות בטבע במזרח אסיה. כציפורים רבות ממשפחה זו, הן ידועות כנבונות, ומחקרים הראו שהן יודעות לפתור בעיות מסובכות. העקעקים חיים בקבוצות שכוללות כמה בוגרים, חלקם קרובי משפחה וחלקם לא, וכולם עוזרים לגדל את הצאצאים ואף חולקים מזון זה עם זה. לכן, החוקרים שהציבו את הדילמה בפני הגנרלית אורגנה והעקעקים האחרים לא ביקשו לבדוק אם הם מסוגלים לחלוק מזון – התשובה על כך כבר ידועה. הם בחנו במקום זאת מתי העקעקים יעבירו זחלים לחבריהם שמעבר לרשת: האם יעשו זאת רק כאשר לעקעקים האחרים אין מזון, או גם כשיש להם זחלים משלהם שהם יכולים לאכול בלי לבקש נדבות? האם הנדיבות שהם מראים קשורה לבקשות וקריאות רעב של חבריהם, או שהם מעניקים ממזונם גם למי שלא ביקש זאת?

בסופו של דבר, החוקרים ביקשו לבדוק את הכוונה מאחורי שיתוף המזון של העקעקים, ולראות אם הם מבינים את הצרכים של חבריהם, או פועלים על פי אינסטינקט שמכתיב חלוקת אוכל, לא משנה מה. כך הם יוכלו לעזור לענות על השאלה הגדולה עוד יותר: האם כאשר בעלי חיים משתפים מזון, או עוזרים זה לזה באופן כללי, הם מוּנעים מאותה מוטיבציה שמניעה אותנו לעזור לאנשים אחרים?

עקעק תכול אוכל זחלי חיפושית קמח טעימים | קרדיט: Utrecht University
נקבות עקעק תכול יתנו לחבריהן מזון, אם יש בו צורך. עקעק תכול אוכל זחלי חיפושית קמח טעימים | קרדיט: Utrecht University

תעלומה אבולוציונית

שיתוף מזון, מעבר להורה המאכיל את צאצאיו, נראה אצל בעלי חיים לא מעטים, ובכל זאת הוא סוג של תעלומה אבולוציונית. הברירה הטבעית היא תחרות: מי שמצליח להעמיד צאצאים רבים יותר, ולדאוג שכמה שיותר מהם יגיעו לבגרות ויעמידו צאצאים בעצמם, זוכה להעביר את הגנים שלו לדורות הבאים. גנים שיעזרו לבעלי החיים שנושאים אותם להצליח בתחרות זו – על ידי כך שיגרמו להם לשמוע טוב יותר, לעכל מזון ביעילות, למצוא חן בעיני המין השני או בכל צורה אחרת – יעברו בעצמם לצאצאים הרבים שבעלי חיים אלו ישאירו אחריהם, וכך ישגשגו באוכלוסייה בהמשך הדרך. לעומת זאת, גנים שיזיקו למטרה זו – יגרמו למחלה או לעקרות בבעל החיים, למשל – לא יזכו לעבור הלאה, או לכל הפחות יעברו למספר קטן יותר של צאצאים.

גן שגורם לבעל חיים לחלוק את מזונו עם בעל חיים אחר, שאיתו אין לו קרבת משפחה, ייחשב מבחינה אבולוציונית לגן מזיק. זאת משום שבעל החיים הנושא אותו ימצא את עצמו לעתים קרובות עם פחות מזון מכפי שהיה יכול להיות לו, לאחר שנתן חלק ממנו לאחרים. בטבע, היכן שרוב בעלי החיים לא יודעים איך ומתי ימצאו את הארוחה הבאה, ויתור על מזון מפחית את הסיכוי לשרוד ולהעמיד צאצאים. איך בכל זאת התפתחה באבולוציה התכונה הזו, אצל עקעקים וגם אצלנו?

אוכלי הדם החברותיים

זה אולי נשמע מפתיע, אבל הרבה מהמחקר על שיתוף מזון ועזרה הדדית בבעלי חיים מתרכז בעטלף ערפד. יש כמה מינים של עטלפים כאלו, וכולם חיים ביבשות אמריקה, מארגנטינה ואורוגואי בדרום ועד מקסיקו בצפון. כמשתמע משמם, הם ניזונים מדם, שיכול להיות של יונק או עוף גדול, תלוי במין הערפד. הם יוצאים בלילות לחפש אחרי "תורמי דם" מתאימים, וכשהם מוצאים אחד מהם, למשל פרה ישנה, הם מתקרבים, פוצעים את עורה ומלקקים את הדם. פעמים רבות הקורבן אפילו לא מתעורר.

עטלפי ערפד חולקים דם | צילום: Gerry Carter
ערפד שלא מצא מזון בלילה יקבל תרומה מחבריו, אם הם סומכים עליו. עטלפי ערפד חולקים דם | צילום: Gerry Carter

בניגוד לאוכלי בשר, שרבים מהם מסוגלים לאכול ארוחה דשנה ואז להסתדר ללא מזון במשך כמה ימים, הערפדים אוכלי הדם חייבים לאכול לעתים תכופות. אם ערפד לא יצליח למצוא קורבן ללקק את דמו במשך שני לילות רצופים, הוא עלול למות מרעב. כדי להתמודד עם המצב הזה פיתחו הערפדים מנגנון של עזרה הדדית: כשאחד מהם חוזר בתום הלילה בלי שמצא דם, חברו עוזר לו, ונותן לו מעט מהדם שהוא שתה קודם לכן. היות שהם לא נוהגים לשמור את הדם בבקבוקים, אין להם ברירה אלא להקיא את הדם ישר אל פיו של העטלף שהציד שלו לא עלה יפה. זה אולי נשמע מגעיל, אבל אין ספק שהכוונה מאחורי זה טובה.

מחקרים שנעשו על תרומות הדם הללו מראים שהן לא נעשות באקראי. בחלק מהמקרים, ערפדים מעניקים מהדם שאכלו לקרובי המשפחה שלהם, כפי שאפשר היה לצפות: נתינה בין בני משפחה נפוצה מאוד וגם הגיונית מבחינה אבולוציונית, כי בעל החיים עוזר בכך לחלק מהגנים שלו, שהוא חולק עם קרובי משפחתו, לשרוד ולעבור לדורות הבאים. אבל יש גם מקרים לא מעטים בהם ערפדים חולקים דם עם עטלף שאין להם כל קשר גנטי איתו. במקרים אלו, מצאו החוקרים, הערפדים זוכרים מי נתן להם דם בעבר, ומעדיפים לתת לו. ערפד שסירב לתת דם לחבריו, עלול למצוא את עצמו בצרה כשיזדקק לדם בעצמו – האחרים יזכרו לו את הלילות הקודמים, ויענו בסירוב משלהם.

"חלוקת מזון היא לא דבר חד פעמי", אמר ג'רלד ווילקונסון, אחד החוקרים, לנשיונל ג'יאוגרפיק. "[הערפדים] סוכמים את האינטראקציות החברתיות שלהם לאורך זמן". כך נוצר מה שהחוקרים מכנים "אלטרואיזם הדדי": עזור לי ואעזור לך. ערפדים שחולקים דם אמנם אוכלים פחות באותו לילה, אך הם יכולים לסמוך על כך שכשהם יהיו רעבים, יהיה מי שיחלץ לעזרתם. 

את ההתנהגות של העטלפים אפשר להסביר בעזרת תורת המשחקים: במקרים רבים, כאשר אותם פרטים מנהלים אינטראקציות חוזרות ונשנות לאורך זמן, האסטרטגיה היעילה ביותר היא לשתף פעולה, ולספוג הפסדים זמניים בידיעה שיוכלו להרוויח משיתוף הפעולה במועד מאוחר יותר. אבל איך נוכל להיות בטוחים שמי שאנחנו עוזרים לו עכשיו, יעזור לנו בעתיד? מחקרים מאוחרים יותר הראו שהערפדים מנהלים את החברויות שלהם ובונים אותן לאט ובזהירות. בהתחלה הם עושים גרומינג, כלומר מנקים זה את פרוותו של זה, ובהדרגה כל אחד מהצדדים מעלה את ההשקעה שהוא מוכן להשקיע בחברו. רק אחרי שכל אחד מהעטלפים השתכנע שהעטלף השני מחויב לחברות ביניהם, הם עוברים לשלב הבא, וחולקים דם זה עם זה. 

משפחה של בבוני זית | צילום: Elen Marlen, Shutterstock
הזכרים חולקים בשר עם נקבות, וכך מבטיחים שהן ייענו להם כשירצו להזדווג. משפחה של בבוני זית | צילום: Elen Marlen, Shutterstock

מזון כבסיס לקשרים חברתיים

חלוקת מזון, אם כן, יכולה להתפתח באבולוציה במינים בהם ישנם קשרים ארוכי טווח, והפרט שחולק מזון היום יקבל מזון בתמורה מחר, או בעוד חודש. זה המצב אצל עטלפי הערפד, אך בבעלי חיים אחרים התפתחה מערכת מורכבת עוד יותר, בה חלוקת מזון יכולה להיענות בתמורה מסוג אחר, או כדרך לשמור על קשרים חברתיים, והיתרונות המגיעים איתם. דוגמאות לכך אפשר למצוא אצל קרובינו, הקופים וקופי האדם.

אצל עטלפי הערפד, העטלף ה"תורם" מקיא את הדם לתוך פיו של חברו, וללא הפעולה הזו אין חלוקת מזון. קופים וקופי אדם נוהגים לחלוק את מזונם לפני שאכלו אותו, ולכן לא תמיד נדרשת פעולה אקטיבית מצד התורם: פעמים רבות, הקוף שהשיג את המזון הנחשק פשוט נותן לקוף אחר לקחת חלק ממנו, בלי להתנגד. במינים רבים, רוב שיתוף המזון בין שני בוגרים נעשה בצורה כזו, שמכונה "חלוקת מזון פסיבית".

כמובן, עדיין צריך להסביר מדוע הקוף שהמזון נמצא ברשותו מרשה למישהו אחר לקחת אותו ממנו, גם אם הוא לא נותן את האוכל באופן פעיל. אחד ההסברים לכך הוא שחברי הקבוצה האחרים פשוט מציקים לו, משמיעים קולות של תחינה ומנסים לקחת ממנו את האוכל שוב ושוב, עד שהוא "נשבר". בשלב מסוים, לאחר שאותו קוף אכל בעצמו ושבע, אין לו עוד מוטיבציה להגן על האוכל שלו מפני אחרים, ועדיף לו לתת להם את השאריות ולא לסבול את ההצקות שלהם.

אבל זה, כנראה, לא כל הסיפור. זכרים של קופי בבון זית (Papio anubis) נוהגים לעתים לצוד, ולרוב לא חולקים את הבשר עם חבריהם לקבוצה, אפילו שאלו מבקשים ומציקים להם: בשר הוא משאב מבוקש מאוד בקרב הקופים. מחקרים הראו שבמקרים המעטים בהם הזכרים כן חולקים בשר, הם נותנים ממנו לנקבות ולא לזכרים. לא סביר שהם עושים זאת משום שלא יכלו למנוע מאותן נקבות לקחת מהם מזון: הנקבות קטנות מהזכרים וחלשות מהם, כך שאם היה מדובר רק בכישלון של הקוף הצייד להגן על רכושו, היינו מצפים שדווקא הזכרים יהיו אלו שיצליחו לקחת ממנו יותר. במקרה זה נראה שהזכרים בוחרים באופן פעיל לתת בשר לנקבות ולא לזכרים, ובעיקר לנקבות שיש להן קשר הדוק איתם. נקבות אלו הן גם הנקבות שהזכר מזדווג איתן, והחוקרים סבורים שהוא נותן להן בשר כדי לחזק את הקשרים ביניהם, וכך להבטיח שהן ייענו לו כשירצה להזדווג.

שימפנזים אוכלים גזר | צילום: Nick Biemans, Shutterstock
חולקים את מזונם עם החברים הטובים. שימפנזים אוכלים גזר | צילום: Nick Biemans, Shutterstock

קופי אדם נדיבים

תופעה דומה נצפתה גם אצל אורנגאוטנים. לא מדובר בסחר חליפין ישיר, שבו הזכרים נותנים מזון ומקבלים הזדמנות להזדווג, אך כשזכרים סירבו לחלוק את מזונם עם נקבות, הן הגיבו בכעס ולאחר מכן העדיפו להתרועע עם זכרים אחרים. החוקרים שיערו שמעבר ליתרון הברור שבהשגת המזון, יש סיבה נוספת הדוחפת את הנקבות לקחת אוכל מהזכרים: כך הן יכולות לבחון את תגובתם ולראות כמה הם תוקפניים. זכר שנוהג בתוקפנות כלפי נקבה עלול לסכן גם את צאצאיה, והיא תעדיף ליצור קשר, ולהזדווג, עם זכרים רגועים ונדיבים יותר.

שימפנזים גם חולקים מזון מדי פעם, וכמו אצל הבבונים, האוכל המועדף לחלוקה הוא בשר, ולרוב העוסקים בציד הם הזכרים. בנוסף, הם לעתים חולקים זה עם זה פירות גדולים או דבש ששדדו מתוך כוורת. מחקר, שנעשה על שימפנזים החיים בטבע בחוף השנהב, הראה שהגורם הקובע למי הם יתנו מזון אינו עד כמה השימפנזה המקבל מטריד ומציק להם, וגם לא המעמד של המקבל ועד כמה הוא גבוה או נמוך מהמעמד של בעל המזון. במקום זאת, הם חלקו את מזונם עם חבריהם – השימפנזים שאיתם הם היו בקשרים טובים.

כשהזכרים חילקו ממזונם, הם העניקו אותו לנקבות שאיתן היו עשויים להזדווג לאחר מכן, או לזכרים שהיו בקשר קרוב איתם, ועזרו להם בפוליטיקה הפנימית של קבוצת השימפנזים. אצל בעלי חיים אלו, הזכרים יוצרים לעתים קרובות בריתות זה עם זה, ותומכים אחד בשני כשהם מנסים להשיג מעמד גבוה יותר בקבוצה. כשכמה זכרים יצאו ביחד לציד, הבשר חולק בין אלו שהשתתפו – גם אם הטרף נפל בסופו של דבר לידיו של זכר אחד. "המחקר שלנו מראה שהשימפנזים מחליטים לחלוק מזון בהתבסס על הסיכוי שהמקבל יחזיר להם טובה בעתיד", סיכמה לירן סמוני, שהובילה את המחקר.

חוקרים שסקרו מחקרים על חלוקת מזון בקופים וקופי אדם ממינים שונים הגיעו למסקנה דומה. הם  הראו שהנטייה לחלוק קשורה מאוד ליתרון שהיא עשויה להביא לבעל המזון: חלוקת המזון נפוצה יותר כאשר חברי הקבוצה שמקבלים אותו נמצאים במצב בו הם יכולים להחליט אם להעניק "פרסים" מסוגים שונים, כמו הזדווגות או בריתות, למי שהיה נדיב כלפיהם. כך, למשל, זכרים נותנים אוכל לנקבות בעיקר במינים החיים בקבוצות מעורבות של זכרים ונקבות, כאשר הנקבות מחליטות עם מי הן רוצות להזדווג, ופחות במינים בהם הקבוצות מורכבות מזכר אחד וכמה נקבות. כאשר לזכר האלפא יש הרמון של נקבות איתן הוא יכול להזדווג מתי שירצה, הזכר אינו ממהר לחלוק מזון: הוא אינו נמצא בתחרות עם זכרים אחרים, ולכן לא צריך להתחבב על הנקבות ולתת להן מתנות.

בצורה דומה, זכרים חולקים אוכל עם זכרים אחרים במינים בהם הזכרים יוצרים בריתות ותומכים זה בזה במאבקים על הבכורה, ונקבות חולקות מזון עם נקבות במינים בהם הנקבות הן אלו שיוצרות בריתות. בכל המקרים לא נראו החלפות של מזון ישירות תמורת "טובות הנאה", כמו מין או תמיכה בקרב, אלא בעלי החיים השתמשו במזון כדרך ליצור ולחזק קשרים חברתיים, בשילוב פעולות אחרות, כמו ניקוי הדדי של הפרווה (גרומינג).

שימפנזים מחוף השנהב חולקים מזון | צילום: © Liran Samuni, Taï Chimpanzee Project
יכולים לשים את עצמם במקומו של שימפנזה אחר. שימפנזים מחוף השנהב חולקים מזון | צילום: © Liran Samuni, Taï Chimpanzee Project

מה אתה צריך?

כאן אנחנו חוזרים אל ליאה ושאר עקעקי מלחמת הכוכבים, ולשאלות עליהן ניסו לענות החוקרים שהציבו את הדילמה בפניהם: האם הם חולקים מזון תמיד, או רק בתנאים מסוימים? והאם הם מבינים את הצורך של חבריהם?  ייתכן שאצל בעלי חיים מסוימים התפתחה, במהלך האבולוציה, התנהגות של חלוקת מזון שפועלת על פי כללי אצבע פשוטים, למשל: אם יש לך מספיק אוכל, וחברי קבוצתך נמצאים לידך, תן להם ממנו. אצל מינים מסוימים הכללים האלו עשויים להיות מורכבים יותר, לדוגמה, תן מהאוכל שלך רק כאשר מישהו מבקש ומציק לך, או רק אם זו נקבה שמבקשת, או רק אם יש ביניכם כבר קשר חברתי. 

כללים כאלו יכולים להוביל להתנהגות חברותית שמועילה לבעל החיים, שכן כך הוא ישמור על קשרים טובים עם חברי קבוצתו שיכולים לעזור לו במקרה אחר. זאת מבלי שבעל החיים יבין את הצורך של מי שעומד מולו, ומבלי שידע למה חברו מבקש את המזון וכיצד החלוקה עשויה לחזק את הקשרים ביניהם. כמובן, ייתכן גם שכמו אצל בני האדם, בעלי החיים האחרים מבינים מה רוצה חברם שמבקש חתיכה מהבשר, ושוקלים את הצורך שלו מול ההפסד להם עצמם. איך נוכל לדעת מה חושבים ומבינים חולקי המזון החייתיים?

השאלה נוגעת ליכולת של בעלי החיים לדעת מה מתרחש במוחו של יצור אחר. בני אדם מבינים שהאדם שעומד מולם הוא ישות נפרדת מהם, בעל דעות, ידיעות ורצונות שעשויים להיות שונים מאלו שלהם. ההבנה הזו נקראת תיאוריה של תודעה, והיא עוזרת לנו לשים את עצמנו בנעליו של אדם אחר, ולשער מה הוא חושב ויודע. בשנים האחרונות נעשו כמה מחקרים שביקשו לבדוק אם היכולת הזו קיימת גם אצל קופי האדם, ונראה שהתשובה לכך חיובית: גם לשימפנזים ולאורנגוטנים יש תיאוריה של התודעה, לפחות במידה מסוימת.

מחקרים אחרים בחנו את הכוונות של קופי האדם כאשר הם חולקים מזון, או חפצים אחרים, עם חבריהם לקבוצה. מחקר שנערך לפני כעשר שנים הראה ששימפנזים חולקים מזון עם חבריהם רק במקרה שאלו קוראים אליהם, רוקעים ברגליהם ובאופן כללי מושכים את תשומת ליבם לכך שהם רעבים ורוצים אוכל. עם זאת, מחקרים אחרים הראו שלא תמיד הבקשות נענות. שימפנזים גם העריכו נכונה אלו כלים וחפצים חבריהם היו צריכים, והגישו להם אותם – עדות לכך שהם מסוגלים לשים את עצמם במקומו של השימפנזה המקבל.

גורי נבחניות חולקים מזון | צילום: Henk Bentlage, Shutterstock
בעלי חיים רבים חולקים מזון, אך אולי לעולם לא נדע על מה הם חושבים כשהם עושים זאת. גורי נבחניות חולקים מזון | צילום: Henk Bentlage, Shutterstock

פעולות וכוונות

כדי לבדוק אם גם העקעקים מסוגלים לכך, החוקרים בדקו את נכונותם לתת לחבריהם מזון בתנאים שונים. לעקעק הנבחן תמיד הייתה בכלוב קערה מלאה זחלים שמנמנים וטעימים, יותר מאשר הוא היה מסוגל לאכול בעצמו. בחלק מהמקרים גם לשאר העקעקים, שנמצאו בכלוב לידו, הייתה גישה לזחלים, ובמקרים אחרים הם היו ללא אוכל.

החוקרים מצאו שהנקבות הבדילו בין התנאים השונים, ונתנו לחבריהן מזון בעיקר כאשר היה בו צורך, כלומר כאשר להם לא היה. הזכרים לעומתן נטו לחלוק מזון בכל הזדמנות. "אנחנו חושבים שאצל הזכרים, זה עניין של 'פרסומת': 'תראו אותי, כמה אני נדיב'", אמר יורג מאסן (Massen), שהוביל את המחקר. "הנקבות בעיקר רצו לעזור לאחרים אם לא היה להם כלום".

בעלי חיים שונים, אם כך, יודעים להבחין בין תנאים שונים ולתת מהמזון שלהם רק במקרים בהם המקבל אכן צריך אותו – גם כשמדובר בציפורים, שרחוקות מאיתנו מאוד מבחינה אבולוציונית. עם זאת, אנחנו עדיין לא יכולים לקבוע בוודאות אם הם מבינים את הצורך של חברי קבוצתם, או פשוט מגיבים לקריאות שלהם. קשה מאוד לחקור את הכוונות של בעלי חיים, את מידת ההבנה שלהם ואת מה שעובר במוחם כשהם מבצעים פעולות מסוימות – כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לבחון את הפעולות עצמן ולנסות להסיק מהן על המחשבה מאחוריהן.

אנחנו יודעים שבעלי חיים רבים חולקים מזון, ושהם מעדיפים לחלוק אותו עם חבריהם ועם בעלי חיים שנמצאים בעמדה בה יוכלו להחזיר להם טובה מאוחר יותר. אנחנו יודעים שהם לא עושים זאת באופן אוטומטי, ומשנים את התנהגותם כתלות בתנאים. על מה הם חושבים כשהם עושים זאת? עד כמה המוטיבציה שלהם דומה לזו שלנו? את זה אולי לעולם לא נדע.

 

תגובה אחת

  • לילך

    מוסריות ואלטרואיזם בטבע. האומנם?

    בני האדם, מאז ומתמיד, מנכסים לעצמם עקרונות של מוסר, צדק ונדמה לעיתים כי גם עולם המדע לא חף מחטא זה בניתוח פרשנותו תופעות שונות בטבע. ערכים של צדק, טוב, אלטרואיזם ומוסר בעולם החי מגוכחים שכן המניע (אגב לדעתי גם של בני האדם) מונעים אך ורק מצרכי הישרדות ותו לא. לעיתים הפעילות של החי (אפילו בעולם הצמחים זה כך) מונעת מביולוגיה אבולוציונית ומושתת בגנום של אותו היצור ולעיתים תובנה חברתית שנוצרה מלמידה של בעל החיים מהסובבים אותו, מידע העובר מדור לדור בדרך הוראה. כך או כך, בסופו של דבר המהות היא השרדות ותו לא בין אם זה "נעים" לנו או "לא נעים" לתפוש זאת. ככל שיצור חי נמצא גבוה יותר בשרשרת המזון, ככל שמוחו מפותח יותר ביחס ליצור אחר, נבחין במורכבויות חברתיות רבות יותר כי כך הוא לומד ומסוגל למקסם הטבות ויתרונות אפילו באמצעות נתינה חאחר...למה?! כי זה פשוט משתלם. בדיוק בנקודה זאת אפשר לדון גם ביתרונות הרבים בהפגנת אלטרואיזים, טוב ומוסר בחברה האנושית.... כל כך מורכב אך הכל הכל יתנקז בסופו של דבר בתובנה פשוטה המשותפת לכל יצור חי בכדור הארץ- אינטרס אישי (מודע ולא מודע;)