זה מתחיל בהפעלה של מסלול העונג במוח, אך מתפתח להתנהגות הרסנית ולצורך כפייתי בעוד ועוד גירויים. איך מתרחשת התמכרות ומי פגיעים אליה במיוחד?

התמכרות מוגדרת כמחלת מוח כרונית ומידרדרת שמאופיינת בחיפוש כפייתי אחר סם ושימוש כפייתי בו, למרות תוצאותיו המזיקות. הסמים משנים את מבנה המוח ואת אופן פעולתו. השינויים האלה יכולים להיות ארוכי טווח ולהוביל להתנהגויות מזיקות שלעתים קרובות נושאות אופי של הרס עצמי.

ההגדרה אמנם מתייחסת ספציפית להתמכרות לסמים, אולם אפשר להרחיבה גם לחומרים נוספים כמו שוקולד וסוכר, ואפילו לפעילויות מסוימות כמו משחקי מחשב, הימורים ואפילו שימוש בטלפונים חכמים. אף על פי שככל הידוע לנו הפעילויות הללו אינן משפיעות על מבנה המוח, חלקן יכולות להיות הרסניות – למשל התמכרות להימורים. עם זאת, התמכרויות שאינן לסמים אינן גורמות לתלות גופנית והטיפול בהן פחות מורכב.

מסלול העונג

סמים, שמכונים גם "חומרים פסיכואקטיביים" הם חומרים שמשנים תודעה ורגשות. יש הבדלים ניכרים בין סם לסם במבנה ובהרכב שלהם, ולכן גם בהשפעותיהם על הרגשות, התודעה וההתנהגות. למשל, אלכוהול הוא סם מדכא ואילו הקוקאין ממריץ. אך המשותף לכולם הוא שהם גורמים לעלייה משמעותית בכמות המוליך העצבי דופמין באזור במוח השייך למסלול הגמול וההנאה.

מנגנון הגמול וההנאה נועד לחזק התנהגויות שמועילות להישרדותו של הפרט. לדוגמה, מאכלים מתוקים מכילים סוכר שמספק לנו קלוריות ואנרגיה, ולכן כדאי למוחנו לשדר לנו הנאה כשאנחנו צורכים אותם. באופן דומה, יחסי מין מהנים מאפשרים רבייה, שהכרחית להישרדות המין. מכאן שמנגנון הגמול וההנאה העניק לאבות אבותינו יתרון אבולוציוני.

אבל יש חומרים שמנצלים את המנגנון הזה ומסבים לנו נזק רב. אנשים משתמשים בסמים כדי להפעיל את המנגנון בעוצמה, פשוט משום שההפעלה הזו מענגת אותם, אולם ההפעלה הזאת אינה משרתת שום מטרה הישרדותית. הסמים משטים למעשה במנגנון הגמול: הוא מאותת לנו שאנו חשים הנאה בעקבות השימוש בסם, ולכן אנו רוצים לחזור על הפעולה הזאת שוב ושוב. זו ההתמכרות.

נזקי הסמים אינם נגרמים ישירות מהפעלת אזור הגמול במוח, אולם היא זאת שמעוררת בנו את התשוקה העזה אליו. צריכת הסם כרוכה בנזקים בריאותיים חמורים – אלכוהול, למשל, פוגע בתפקוד הכבד, וסיגריות פוגעות בריאות ואף עלולות לגרום לסרטן. במקרה האחרון יש הוכחות ברורות לכך שיצרני הסיגריות מוסיפים להן חומרים שמחזקים את ההתמכרות.

דגם של מולקולת דופמין. הסמים גורמים לעלייה בכמות הדופמין במסלול הגמול וההנאה | מקור: Science Photo Library
דגם של מולקולת דופמין. הסמים גורמים לעלייה בכמות הדופמין במסלול הגמול וההנאה | מקור: Science Photo Library

ההתמכרות

אצל חיות מעבדה אפשר למדוד התמכרות על ידי כך שמאפשרים לחיה – בדרך כלל חולדה – לקבל מנת סם בלחיצה על דוושה שמזרימה את הסם ישירות למוחה או מספקת לה מים שהסם מהול בהם. כעבור זמן מה החולדה תצרוך באופן עקבי את הסם גם אם יאפשרו לה לשתות מים רגילים. גם כשמאפשרים לחולדות לגרות בעצמן את האזור במוח שמופעל בעת צריכת סם, בלי שיקבלו את הסם עצמו,הן בוחרות לעשות זאת. למעשה, החיה תפתח כעבור זמן מה צריכה כפייתית של הסם, על חשבון התנהגויות מועילות כמו ניקוי עצמי.

ההתנהגות הזאת מזכירה במידה רבה נרקומנים בני אנוש, שכל עולמם סובב סביב הסמים עד כדי כך שהם מזניחים דברים חשובים כמו עבודה וקשרים חברתיים ומשפחתיים. אצל בני אדם נוסף גם הצורך להשקיע כסף רב בהשגת הסם, מה שמרחיק אותם עוד יותר מעיסוקיהם השגרתיים ועלול להוביל אותם לבצע פשעים כדי לממן את הסמים. יתר על כן, גם אם בתחילה הרצון לצרוך את הסם שוב ושוב נובע מההנאה שהוא מעורר, עם הזמן המכור נאלץ לצרוך את הסם כדי להימנע מתחושה רעה שהוא חווה בהיעדר הגירוי המתמיד של מסלול העונג במוח.

מעבר להפעלת מסלול העונג, שמשותפת לכל הסמים, כל אחד מהם משפיע אחרת על הפעילות העצבית באופן אחר. ההפעלה הזאת משבשת את שיווי המשקל (הומאוסטזיס) במוח, וכדי להשיב אותו המוח מגיב בשינויים שמפצים על השפעות הסם. הרואין, לדוגמה, מפעיל קולטנים אופיאטיים, שמעורבים בשיכוך כאב, ובתגובה לכך חלים בהם שינויים שמפחיתים את רגישותם להרואין.

כך נוצרת סבילוּת (Tolerance): בפעם הבאה יידרש מינון גבוה יותר של הרואין כדי להשיג אותה השפעה. הסבילות אינה קשורה ישירות להתמכרות, אולם ככל שהסם ממכר יותר הרצון לצרוך אותו שוב יהיה חזק יותר והסכנה שהגוף יסתגל אליו תהיה גבוהה יותר מהסבילות שייצור סם פחות ממכר, שנצרך לעיתים רחוקות יותר.

תופעה אחרת שקשורה להתמכרות היא תסמיני נסיגה (Withdrawal symptoms), שמתרחשים כשצרכן הסם מפתח תלות בחומר. אחרי שימוש ממושך בסם, מנגנוני הפיצוי של הגוף להשפעות הסם – כמו הסבילות – עדיין פועלים גם כשהסם אינו נמצא במערכת. כתוצאה מכך מתפתחים תסמינים חדשים. גמילה מהרואין מלווה למשל בעוויתות ובהקאות קשות.

האזורים הצהובים מעידים על פעילות. סריקת מוח (PET) של נבדק בריא (למעלה) ושל מכור לקוקאין | מקור: Science Photo Library
האזורים הצהובים מעידים על פעילות. סריקת מוח (PET) של נבדק בריא (למעלה) ושל מכור לקוקאין | מקור: Science Photo Library

נטייה להתמכרות

יש אנשים שנוטים להתמכר לסמים יותר מאחרים. המכון הלאומי לשימוש בסמים (NIDA) בארצות הברית מונה רשימה של גורמים סביבתיים שמעלים את הסיכון להתמכרות של בני נוער: התנהגות תוקפנית בגיל צעיר, עוני, היעדר פיקוח הורי, לחץ חברתי לשימוש בסמים וזמינות גבוהה של הסם בבית הספר. לעומתם, פיקוח מצד ההורים, שאיפה להצלחה בלימודים, קשרים חברתיים חזקים ומדיניות של יד קשה נגד סמים בבית הספר יכולים להפחית את הסיכון להתמכרות.

הפסיכולוג הקנדי ברוס אלכסנדר (Alexander) טען בשנות ה-80 שהסיבה להתמכרות היא מצוקה חברתית, ולא רק החומרים הפעילים שנמצאים בסם. השערתו הייתה שכאשר מבודדים בני אדם ובעלי חיים מסביבתם הטבעית, הם מוצאים מפלט בסם.

כדי לבדוק את השערתו בנה אלכסנדר "פארק חולדות" – מעין מושבה שגדולה פי 200 משטחו של כלוב מעבדה רגיל. במושבה היו 20-16 חולדות, זכרים ונקבות, שפע מזון וצעצועים ומקום להזדווגות ולגידול הגורים – מצב ששקול לסביבה אנושית שמשלבת קשרים חברתיים ומשפחתיים וגירויים אינטלקטואליים.

החולדות בפארק, שיכלו לבחור בין מי ברז רגילים לבין מים שמכילים מורפיום בחרו על פי רוב במים רגילים, ואילו קבוצות ביקורת של חולדות שבודדו בכלובים קטנים צרכו הרבה יותר מורפיום. עם זאת, התוצאות לא שוחזרו כשהחליפו את המורפיום בקוקאין. הפעם, במקום לשתות מים החולדות לחצו על דוושה כדי לקבל את הסם. לכן נראה שטענתו של אלכסנדר כי המצוקה החברתית הכרחית להתמכרות לא נתמכה במחקרי המשך.

עם זאת, המחקר עורר מודעות לתנאי הגידול של חולדות מעבדה והשפעתם על תוצאות ניסויים, ועורר הרהורים מחודשים על הסיבות להתמכרות ועל הדרכים לטפל בה. הוא גם המחיש עד כמה ההתמכרות היא תופעה מורכבת, שתלויה בגורמים רבים.

הטענה כי המצוקה החברתית היא הגורם להתמכרות לא הוכחה. פארק החולדות של אלכסנדר | מקור: אתר brucekalexander.com
הטענה כי המצוקה החברתית היא הגורם להתמכרות לא הוכחה. פארק החולדות של אלכסנדר | מקור: אתר brucekalexander.com

התמכרות תורשתית

גורם חשוב נוסף הוא כמובן רקע גנטי. במחקרים תצפיתיים של קישור גנומי מחפשים גֵנים שיש להם קשר גבוה לתכונה או למחלה מסוימת. הרצפים הללו יכולים לשמש סמנים להתמכרות ואולי אף לנבא מי יהיו פגיעים יותר מאחרים.

ב-2013 פורסמה סקירה של שורה ארוכה של מחקרים כאלה. בין הגֵנים ששינויים בהם היו קשורים לפגיעוּת להתמכרות היו גֵן שאחראי על חלבון שמפנה דופמין מהחלל שבין תאי עצב (סינפסה) ועיכובו על ידי קוקאין גורם להשפעות הסם, קולטנים לדופמין שקשורים לתחושת העונג וקולטנים אופיאטיים שמגיבים לאופיום והרואין. מהמחקרים שנסקרו עולה שהפגיעוּת להתמכרות אינה תוצאה של שינוי בגן אחד, אלא כל שינוי גנטי תורם לה חלק קטן, וצירוף של כמה שינויים כאלה יעלה את הסכנה להתמכרות.

במחקר משנת 2006 שנסקר גם הוא במאמר, הועלתה הסברה ששינויים ברצף הגן גורמים לשינויים בכמות מולקולות ה-RNA שמשועתקות ממנו ומעבירות הוראות לייצור הקולטנים או החלבונים האחרים שהגן מקודד. כיוון שהחלבונים הללו מעורבים בתגובה לסמים, ייתכן כתוצאה מכך יש גם שינוי בנטייה להתמכרות.

התקווה היא שברגע שנבין את הגנטיקה של ההתמכרות לסמים נוכל לגלות חלבונים שישמשו יעד לטיפול תרופתי בהתמכרות. עד כה כבר נוסו כמה תרופות לטיפול בהתמכרות, ביניהן תוסף המזון DHEA, שידוע בתרומתו להפחתת לחץ נפשי והראה במחקר שבוצע באוניברסיטת בר אילן יעילות כטיפול נלווה לטיפול ההתנהגותי שעוברים מכורים במוסד גמילה.

במחקר אחר נמצא שפסילוציבין, שהוא החומר הפעיל בפטריות ההזיה, מסייע לגמילה מעישון. אמנם מנגנוני הפעולה של התרופות האלה בהקלה על הגמילה אינם ברורים לחלוטין, אבל התוצאות המוצלחות של השימוש בהן מעוררות תקווה שיימצאו תרופות נוספות שיקלו את תסמיני הגמילה הקשים שמלווים את הפסקת השימוש בסם ומקשים מאוד על תהליך הגמילה.

גם אם יימצאו תרופות כאלה, מוטב כמובן לא להתנסות מלכתחילה בשימוש בסמים, כי אין לדעת למה תוביל אפילו התנסות תמימה מתוך סקרנות. להידרדרות להתמכרות יש מחירים אישיים רבים – כלכליים, חברתיים, בריאותיים ועוד. גם אם אפשר להיגמל מהתמכרות, הגמילה קשה והדרך אליה מלאה סבל. מוטב שלא תנסו זאת בעצמכם!

 

 

0 תגובות