השורדים האחרונים באי

הסיפור מתחיל לפני 128 שנה, ואולי בעצם לפני קרוב לשני מיליון שנה. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 יצא החוקר ההולנדי יוג'ין דובואה (Dubois) לדרום-מזרח אסיה, בחיפוש אחר מאובנים של מיני אדם קדומים, שעשויים להיות אבותיהם של בני האדם המודרניים. הוא האמין שהאורנגאוטנים והגיבונים החיים באזור זה הם בעלי החיים הקרובים ביותר לאדם, ומכך הסיק שהאבולוציה של האדם התרחשה גם שם. המהלך המחשבתי של דובואה היה נכון, אך מסקנתו שגויה: המין האנושי אכן התפתח באותו אזור שבו נמצאים קופי האדם הקרובים אליו ביותר, אך קופי אדם אלו הם השימפנזים והבונובו, והאזור הוא אפריקה.

אף על פי כן, מסעו של דובואה לא היה לשווא. הוא אכן מצא מאובנים מהסוג שחיפש: באי ג'אווה שבאינדונזיה התגלו חלק מגולגולת ועצם ירך, שתוארכו לכ-700 אלף עד מיליון שנה לפני זמננו, והיו שייכים למין הומו ארקטוס (Homo erectus, האדם הזקוף). ממצאים מאוחרים יותר חשפו שכמו המין שלנו, הומו ארקטוס הופיע לראשונה באפריקה, לפני כ-1.9 מיליוני שנים, ובהמשך יצא ממנה והתפשט ברחבי אסיה, מגיאורגיה במערב ועד סין במזרח. כך הגיע גם לג'אווה, שבזמנים אלו, בשיא עידן הקרח, היה עדיין מחובר ליבשת.

כמשתמע משמו, הומו ארקטוס התהלך זקוף לחלוטין, והיה בעל פרופורציות גוף דומות לשלנו. הוא היה גדול יותר, ובעל מוח גדול משמעותית, מהומו הביליס שחי לפניו. יש ראיות לכך שהאדם הזקוף ידע לשלוט באש ובישל את מזונו – בין השאר מזרעים ושברי אבן שרופים שנמצאו באתר גשר בנות יעקב בעמק החולה.

מתי נעלמו הקבוצות האחרונות של הומו ארקטוס? התשובה לשאלה זו הייתה שנויה במחלוקת, בשל הקושי לתארך מאובנים של המין שנמצאו באינדונזיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. במחקר חדש, חוקרים מאינדונזיה, ארצות הברית ומדינות נוספות, השתמשו במגוון שיטות תיארוך הגיעו למסקנה שגילם של המאובנים הוא כ-108 עד 117 אלף שנה לפני זמננו – עשרות אלפי שנים מאוחר מהמאובנים הצעירים ביותר של הומו ארקטוס שהיו ידועים עד כה, ומאות אלפי שנים לאחר שהמין נכחד במקומות אחרים, כמו אפריקה וסין.

תארך כל מה ש(לא) זז

המאובנים במוקד המחקר הם 12 גולגולות ושתי עצמות שוקה, שמצאו חוקרים הולנדים ב-1931 וב-1933 באזור נגנדונג (Ngandong), על גדות הנהר סול במרכז אינדונזיה. תיארוך העצמות מחדש לא היה פשוט. אחד האתגרים שעמדו בפני החוקרים היה לקבוע איפה בדיוק נמצאה כל אחת – לא משימה קלה בהתחשב בכך שעברו מאז כמעט 90 שנה. למזלם הם הצליחו לאתר את הנכדים של כמה מחברי המשלחת המקורית, לקבל מהם מפות ויומנים מאותה משלחת, ולא פחות חשוב, גם תרגומים של החומר מהולנדית לאנגלית. בעזרתם מצאה המשלחת החדשה את מקום החפירה המקורי.

החוקרים חפרו באזורים של אותו אתר שלא נחפרו בשנות ה-30, ומצאו מאות עצמות של בעלי חיים, אך לא של הומו ארקטוס. הם קבעו את גילן של חלק מהעצמות האלו בשיטות של תיארוך רדיומטרי, ובמקביל גם החלו להרכיב מפה גיאולוגית של האזור, כדי להבין איך מסלול הנהר השתנה במשך השנים, ומתי נוצר אותו מישור סחף שבו נמצאו המאובנים. "תיארכנו כל מה שהיה שם, את הטרסות של הנהר, את המאובנים עצמם, את הקרקע שהם נמצאו בה, את הזקיפים שנוצרו במערות הסמוכות", אמר ראסל סיקון (Ciochon), החוקר הראשי, בראיון לאתר הסמית'וניאן. המחקר נמשך כ-16 שנה, ובסופו היו בידי החוקרים 52 תיארוכים, והבנה טובה למדי של האזור שבו חיו ומתו אותם אנשים קדומים.

לפי השיחזור של החוקרים, 12 האנשים מתו במקום הנמצא במעלה הנהר, ונסחפו במימיו. באותם ימים הנהר היה צר במיוחד באזור נגנדונג, והעצמות נתקעו שם, אולי בסבך של ענפים ואבנים שנסחפו גם בנהר, ולאחר מכן נקברו בבוץ. כל זה קרה, כאמור, רק לפני קצת יותר ממאה אלף שנה – לא הרבה זמן, במונחים אבולוציוניים, לפני שבני המין שלנו הגיעו לאינדונזיה, לפני כ-39 אלף שנה.

המשימה הראשונה הייתה להבין מאיפה בדיוק הם הגיעו. החוקר ראסל סיקון עם הגולגולות | צילום: Tim Schoon, University of Iowa

עץ משפחתי מסועף

האם זה אומר שהומו ארקטוס נכחד לפני כמאה אלף שנה? את זה אנחנו עדיין לא יודעים. "כמובן, זה יהיה יומרני מצדנו להגיד שתיארכנו את ההומו ארקטוס האחרון", אמר סיקון. "תיארכנו את הראייה האחרונה לקיומם שיש בידינו, הפעם האחרונה שבה הומו ארקטוס נראה. אנחנו לא יודעים אם על איים סמוכים לא היו הומו ארקטוס שהמשיכו להתקיים גם אחרי המועד הזה".

החוקרים סבורים ששינוי אקלימי הוא שהביא בסופו של דבר להכחדתו של הומו ארקטוס מג'אווה, ואולי בכלל. "אזור נגנדונג התאפיין בעבר בערבות פתוחות, עם מעט יערות, לא שונה מאוד מהסוואנות של מזרח אפריקה", אמר סיקון. "ואז, לפני כ-120 או 130 אלף שנה, אנחנו יודעים שהיה שינוי באקלים, ויערות גשם התפשטו ברחבי ג'אווה. הומו ארקטוס לא היה מסוגל להתאים את עצמו. חוץ מהומו ספיאנס, אף מין של אדם לא הצליח להתאים את עצמו לחיים ביער גשם".

המחקר מראה שוב שהאבולוציה שלנו, ושל כל יצור אחר, לא מתקדמת בקו ישר, כאשר מין אחד נכחד והאחר תופס את מקומו. למעשה, באותו זמן בו חי הומו ארקטוס בג'אווה חיו גם הומו פלורסיינסיס באי אחר באינדונזיה, הדניסובים במזרח אסיה, הניאנדרטלים באסיה ובאירופה, וכמובן הומו ספיאנס, המין שלנו, באפריקה ובמזרח התיכון – ובהחלט ייתכן שלכך יתווספו עוד מין או שניים שעדיין לא גילינו.

"הומו ארקטוס הוא אחד המינים האיקוניים ביותר בהיסטוריה האבולוציונית של האדם", אמר חוקר המאובנים ריק פוטס (Potts), שלא השתתף במחקר. "הוא אולי המין החשוב ביותר, שמראה לנו כמה מסועף הוא עץ המשפחה האנושי, כי הומו ארקטוס המשיך להתקיים בזמן שכל המינים האחרים האלו הופיעו סביבו, כולל לבסוף הומו ספיאנס, שהתפתח מתוך אוכלוסייה מוקדמת יותר של הומו ארקטוס".