רבים חושבים כי הם היו יצורים פרימיטיביים וחסרי בינה, שעירים וכפופים, אבל מחקרים חדשים מעלים כי הניאנדרטלים היו דומים לנו מאוד במראה וכנראה גם ביכולת החשיבה. במובן מסוים, הם עדיין איתנו

לפני הרבה-הרבה שנים
חי לא רחוק מכאן האדם הקדמון.
הידיים שלו הגיעו כמעט עד הרצפה,
הוא היה שעיר כמו קוף,
היה לו מצח נמוך,
והוא לא ידע לקרוא ולכתוב.
בקיצור מיכאל,
האדם הקדמון היה נורא דומה לאח של סבתא,
הדוד יעקב.

מתוך "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני", מאיר שלו

 

כך מצטיירים בעינינו פעמים רבות בני דודינו הנכחדים, הניאנדרטלים: פרימיטיבים, משתרכים לאיטם בהליכה כפופה, נוהמים זה לזה כשהם גוררים אחריהם את הנבוט הנצחי. נמוכי מצח – מילולית ומטאפורית – ומסתמכים על כוח פיזי שכן הם אינם מסוגלים לחשיבה מקורית. קרובי משפחה אולי, אבל שונים מספיק בשביל שנוכל להסתכל עליהם מלמעלה בזלזול, ולהשתמש בשמם בשביל להשמיץ אנשים שאנחנו לא אוהבים, כמו דוד יעקב האומלל. הרי הם נכחדו ונעלמו מהעולם, בעוד שאנחנו עדיין כאן: האם זה לא מספיק בשביל להגיע למסקנה שהם היו חיות חסרות בינה, לפחות בהשוואה אלינו?

אולי לא. יותר ויותר מחקרים מראים שהניאנדרטלים היו בעצם ממש כמונו (כמעט), והם גם לא לגמרי נכחדו. התפיסה שלהם כטפשים ואלימים? היא נובעת בכלל מטעות, מתובלת בלא מעט דעה קדומה.

בני דודים רחוקים

אז מי הם היו בעצם? הניאנדרטלים קרויים על שם עמק ניאנדר בגרמניה, שם התגלו עצמותיהם בפעם הראשונה ב-1856. הם היו המין הראשון שהתגלה של אדם נכחד, שנתיים לפני שדרווין ועמיתו ואלאס פרסמו את התיאוריה שלהם על אבולוציה דרך ברירה טבעית.

הניאנדרטלים הופיעו לראשונה לפני כ-400 אלף שנה, ונעלמו לפני כ-40 אלף שנה. פירושו של דבר הוא שהייתה חפיפה לא קטנה ביניהם ובין המין שלנו, הומו ספיאנס, שהופיע לפני כ-200 או 300 אלף שנה. ואולם, במשך חלק ניכר מהתקופה הזאת הייתה ביניהם הפרדה גיאוגרפית: הומו ספיאנס התפתח באפריקה, והניאנדרטלים ככל הנראה מעולם לא הגיעו אליה. הם חיו בדרום אירופה ובמרכזה, במרכז אסיה ובמזרח התיכון. בני המין שלנו החלו לצאת מאפריקה ולהגיע אל האזור שלנו לפני כמאה אלף שנה לפחות, וכנראה עוד יותר מוקדם, ומצאו שם את הניאנדרטלים. עוד נרחיב על המפגש ביניהם בהמשך. מה שברור הוא, שבניגוד למה שהאמנו פעם הניאנדרטלים לא היו אבותינו, אלא בני דודינו: שנינו התפתחנו מאב קדמון משותף, שלפי חישובים המבוססים על מידע גנטי חי לפני כ-800 אלף שנה.

ההשערה המקובלת כיום היא שהניאנדרטלים התפתחו מאוכלוסייה של הומו ארקטוס, מין אדם שהתפתח באפריקה אך יצא ממנה, ושרידים שלו נמצאו גם ברחבי אסיה (כולל בישראל). מבחינת מראה, הניאנדרטלים לא היו שונים כל כך מאיתנו. הם היו, בממוצע, קצת יותר נמוכים, אבל בהחלט בתחום הנורמלי לבני המין שלנו. הגפיים שלהם היו קצרות למדי, היה להם סנטר קטן, מצח צר ומשופע, ואף גדול ופחוס. המוח שלהם לא היה קטן משלנו, וביחס לגוף הגוצי שלהם היה אפילו גדול במקצת. בסופו של דבר, אם היינו מלבישים אדם ניאנדרטלי בבגדים מודרניים ומוציאים אותו לרחוב הוא כנראה היה "עובר" כאדם רגיל, גם אם לא היה מקבל הצעות עבודה משום סוכנות דוגמנות.

אלא שהתמונה הזו של הניאנדרטלים היא חדשה למדי. עד לפני כמה עשורים, המדענים חשבו שאותם קרובים נכחדים שלנו נראו אחרת לגמרי, והרבה פחות אנושיים. זה מוביל אותנו לתפיסה המוטעית הראשונה, הנוגעת לאנטומיה של הניאנדרטלים.

"כפוף, גס ודוחה"

הראשון לתאר את גופם של הניאנדרטלים היה פייר מרסלין בול (Boule), חוקר מאובנים צרפתי. בשנת 1911 הוא בחן את המאובן השלם ביותר של ניאנדרטל שנמצא עד אז, המכונה "האיש הזקן" ממערת לה שאפל או סן (La Chapelle-aux-Saints, קפלת הקדושים) בצרפת. בחלקו של בול נפלה המטלה לחבר זו לזו את העצמות שנמצאו בנפרד,  כדי לשחזר את השלד כפי שהיה כאשר "האיש הזקן" היה בחיים, וכאשר סיים לעשות זאת נתגלתה בפניו תמונה כמעט מפלצתית.

בול תאר את הניאנדרטל עם עמוד שדרה כפוף וראש מוטה קדימה, עומד כאשר ברכיו מכופפות באופן תמידי. הוא אפילו טען שהבהונות של השלד היו נפרדות משאר אצבעות הרגליים, כמו אצל קופי האדם. בול לא נמנע משיפוט מוסרי של אותו אדם קדום על סמך האנטומיה שלו, וטען שהיציבה ה"בהמית והמגושמת" של הניאנדרטלים מעידה בברור על חוסר מוסר ועל אורח חיים המבוסס על פעולות חייתיות בלבד.

חוקרים אחרים בני התקופה מיהרו לאמץ את הגישה של בול. "גס ודוחה" כינה את הניאנדרטל החוקר אליוט סמית' (Smith), שכתב ספר על האבולוציה על האדם, ותיאר אותו רכון על רגליו הכפופות למחצה, שהיו "בעלות צורה מוזרה וחסרת חן". התפיסה של הניאנדרטל ההולך כפוף ורכון החזיקה מעמד עד שנות ה-50. ליתר דיוק, עד שנת 1957.

בשנה זו פרסמו שני מומחים לאנטומיה, וויליאם סטראוס (Straus) ואלכסנדר קייב (Cave), בחינה חוזרת של מאובן "האיש הזקן". מסקנתם הייתה שונה לחלוטין: "אין שום סיבה טובה לחשוב שהיציבה של הניאנדרטל הייתה שונה באופן משמעותי מזו של אדם בן-זמננו" כתבו. אמנם לאותה אוכלוסייה קדומה היו מאפיינים שסימנו אותה כנפרדת ושונה מהאדם המודרני, אך ההבדלים היו קטנים, והליכה כפופה לא הייתה אחד מהם.

ניאנדרטל ממערת לה שאפל או סן, כפי שחשבו החוקרים שהוא נראה ב-1909 ובימינו. S. Entressangle / e. Daynes/ Paul D Stewart, Science Photo Library
מדענים חשבו שהם נראו אחרת לגמרי. תיאור של ניאנדרטל מ-1909 (מימין) ובימינו. Entressangle/Daynes/Stewart, SPL 

גאווה ודעה קדומה

מדוע טעה בול כל כך בהערכתו? הסיבה הראשונה שהציעו סטראוס וקייב מצחיקה כמעט בפרוזאיות שלה. ייתכן, הם אמרו, שהמאובן היחיד שהיה בידי בול באמת השתרך כשהוא רכון וכפוף כשעוד היה בחיים, אבל לא משום שהיה ניאנדרטל – אלא משום שהיה חולה בדלקת מפרקים. "האיש הזקן" אכן היה זקן במותו, והגיל נתן בו את אותותיו. טעותו של בול הייתה להניח שהיציבה הפגומה של האיש החולה הייתה היציבה הטבעית של כל בני מינו.

הסיבה השנייה מורכבת (ומעניינת) יותר, ונוגעת לגאווה ולדעה קדומה. התפיסה המקובלת בזמנו של בול (שרבים מחזיקים בה עד היום) ראתה באבולוציה שרשרת או סולם, כאשר כל שלב מייצג התקדמות נוספת בדרך למטרה הסופית: היצור המושלם ביותר, הלא הוא האדם. לתפיסה הזו אין אחיזה במציאות: לאבולוציה אין מטרה, והברירה הטבעית מעצבת יצורים חיים המתאימים לסביבתם ומצטיינים בהעברת הגנים שלהם לדור הבא, לא מקדמת אותם אל עבר קו סיום כלשהו. אך כבני אדם התרגלנו במשך דורות לחשוב על עצמנו כנזר הבריאה, ונראה שקל לנו מאוד לאמץ את התפיסה הזו ולסדר את בעלי החיים האחרים במעין סולם דרגות, לפי קרבתם אלינו.

בול הכיר בכך שהניאנדרטלים אינם אבותינו אלא בניה של שושלת מקבילה, מעין בני דודים של המין שלנו. אך אין זה אומר שהוא לא חשב עליהם כחלק מאותה "שרשרת קיום" המקיפה את כל עולם החי. ובאופן טבעי, הוא שיכן את הניאנדרטלים על שלב נמוך יותר בסולם האבולוציוני: לא עלה בדעתו לחלוק את המקום המיוחד של בני האדם עם יצור נוסף. ומכיוון שניגש לעבודתו כשהוא מאמין שהיצור המאובן שלפניו היה בעל תכונות רבות של חיות ולא של בני אדם, זה אכן מה שמצא.

"הדרך היחידה לפרש את השורה הארוכה של התכונות הפרימיטיביות או הקופיות שמוטבעות בכל חלק של השלד היא כסימן של שלב אבולוציוני מוקדם ונחשל יותר מזה שאליו הגיע האדם המודרני" כתב בול. נראה שבמקרה שלו, כמו במקרים לא מעטים אחרים כשמדובר באבולוציה של האדם, המסקנה הקדימה את התצפיות: בול "ידע מראש" שהניאנדרטל מייצג "שלב אבולוציוני מוקדם ונחשל" יותר, ואז מצא אצלו שלל תכונות "פרימיטיביות וקופיות". לא הייתה למשל כל סיבה לשחזר את השלד עם בהונות גדולים המופרדים משאר האצבעות, מלבד הציפייה שכך ייראו כפות הרגליים של יצור הקרוב לקוף אדם יותר מאשר לאדם מודרני.

בשנת 1985 חזר חוקר נוסף, אריק טרינקאוס (Trinkaus), אל "האיש הזקן". מסקנותיו היו דומות לאלו של סטראוס וקייב, אך הוא טען שדלקת המפרקים לא גרמה לשינוי גדול מספיק בשלד בשביל להסביר את טעותו המקורית של בול. טרינקאוס הטיל את האשמה גם על העובדה שמדע האנטומיה היה עדיין בחיתוליו בתחילת המאה ה-20, אבל בעיקר על התפיסות השגויות של בול.

"בול, כמו רבים מבני זמנו (ורבים מחוקרי המאובנים של האדם שבאו אחריו), הניח לדעות הקדומות שלו בקשר לאבולוציה להשפיע על הדרך שהוא פירש את המורפולוגיה של המאובן" כתב טרינקאוס. "וכך הוא סיפק שחזור של שלד הניאנדרטל שהתאים להנחות שלו על הקשר האבולוציוני של אותם אנשים להומו ספיאנס המודרני".

ציור של ניאנדרטל מ-1916. Paul D Stewart / Science Photo Library
הניחו לדעות הקדומות שלהם להשפיע על השחזור. ציור של ניאנדרטלים מ-1916 | PD Stewart, SPL

טכנולוגיה, אומנות, רפואה

עם כל זאת שהניאנדרטלים לא היו שונים מאוד מאיתנו מבחינה חיצונית, הם בכל זאת נכחדו, בעוד אנחנו שגשגנו והגענו לכל מקום על פני כדור הארץ. למעשה, הניאנדרטלים נעלמו מהשטח זמן קצר יחסית (כמה אלפי שנים – הרף עין במונחים אבולוציוניים) לאחר שבני האדם המודרניים, בני המין הומו ספיאנס, הגיעו לאזורי המחיה של הניאנדרטלים באירופה ובאסיה. האם יכול להיות שאנחנו אחראים להכחדתם של בני דודינו?

אין כל עדויות לכך שאבותינו נלחמו בניאנדרטלים והרגו אותם, אך אולי פשוט היינו טובים וחכמים מהם, וניצחנו אותם בתחרות על משאבים? השערה זו מתאימה מאוד לתפיסה הרווחת, הלא מחמיאה במיוחד, בקשר ליכולות הקוגניטיביות של הניאנדרטלים. הם מצטיירים לרוב כמי שאינם מסוגלים לחשיבה מופשטת, לתכנון, למקוריות. אין פלא שהם לא יכלו להתחרות בנו.

אלא שמחקרים מהשנים האחרונות מראים שקרובינו הקדומים לא היו כה קהי-מחשבה. שלא כמו שטענו חוקרים מוקדמים יותר, הם לא היו אוכלי נבלות אלא ציידים מיומנים: מחקרים שבדקו את עצמות בעלי החיים אוכלי העשב שנמצאו  עם שרידי הניאנדרטלים לא מצאו סימני שיניים של טורפים על העצמות האלו, והגיעו למסקנה שהחיות נקטלו על ידי האנשים הקדומים עצמם. מחקר מלפני כמה חודשים אף ניסה לשחזר ציד של יחמור, לפי הסימנים שנותרו על עצמותיו.

הניאנדרטלים גם לא הגבילו את עצמם לתפריט אחיד, אלא התאימו את תזונתם לסביבה שבה חיו. במחקר שבו נבדק ה-DNA שנמצא בפלאק על שיניהם של ניאנדרטלים מבלגיה ומספרד מצאו החוקרים שבעוד הבלגים אכלו בשר של קרנפים וכבשי בר ותיבלו אותו בפטריות, קרוביהם הספרדים העדיפו, בין השאר, צנוברים וטחב, או לפחות נאלצו להסתפק בהם.

אותו מחקר העלה גם ממצאים שרומזים לכך שהניאנדרטלים ידעו כיצד לטפל במחלות. אחד מחברי הקבוצה הספרדית סבל מחור בשן, ובפיו נתגלו שרידי חיידקים הגורמים למחלת מעיים - על שיניו מצאו החוקרים DNA של עץ הצפצפה, שקליפתו מכילה את המרכיב הפעיל באספירין, וגם של עובש הידוע כקוטל חיידקים. הממצא הזה מצטרף למחקרים שהראו שהניאנדרטלים טיפלו בפצועים בהצלחה: בשלדים רבים נמצאו עדויות לפציעות חמורות שהחלימו.

לניאנדרטלים גם היו כלים מתוחכמים למדי. חפירות באתר בצרפת, למשל, חשפו כלים יפהפיים מעצם ששימשו ככל הנראה לעיבוד עורות. הכלים היו מתקדמים כל כך, שכאשר החוקרים הראו תמונות שלהם לעובדים של חברת הרמס, המייצרת תיקים ומוצרי עור נוספים, הם זיהו אותם מיד: הם עצמם,  אמרו העובדים, משתמשים בכלים כמעט זהים. הניאנדרטלים אמנם חיו במערות אבל גם בנו מבנים, ובמערה בדרום-מערב צרפת השאירו אחריהם חומות נמוכות ומעגלים עשויים מנטיפים וזקיפים שנחצבו במקום.   

שימוש באש החל עוד לפני ימיהם של הניאנדרטלים – אחת הראויות המוקדמות ביותר לכך, מלפני כמעט 800 אלף שנה, הגיעה מאתר גשר בנות יעקב כאן בארץ. האנשים הקדומים שחיו שם היו כנראה מבני המין הומו ארקטוס, אולי האב המשותף שלנו. הניאנדרטלים עם זאת השתמשו באש לא רק בשביל להתחמם או לבשל את ארוחת הצהריים – הם גם עיבדו את הכלים שלהם באש ואפילו ייצרו זפת. מחקר שיצא לאחרונה הביא ראיות המרמזות על כך שהם גם ידעו להצית אש, בעזרת אבן צור ואבן פיריט. אם זה נכון, יתכן שהניאנדרטלים היו הראשונים ששלטו באש באופן מלא ולא היו תלויים בשריפות טבעיות להשגתה.

בשנים האחרונות למדנו עוד גם על יכולותיהם האמנותיות של הניאנדרטלים. כאשר חוקרים מצאו תכשיטים קטנים ועדינים, עשויים צדפים, שנהב ועצמות בעלי חיים במערה בצרפת, רובם הניחו שהיוצרים שלהם השתייכו למין שלנו – אמנם תארוך הממצאים הצביע על התקופה שבה היו באזור גם ניאנדרטלים, אך רבים פקפקו באפשרות שאותם "אנשים פרימיטיביים" היו מסוגלים ליצירה כזו. רק ב-2016 הצליחו חוקרים לבדוק את החלבונים מתוך העצמות שנמצאו ליד התכשיטים, וגילו שהידיים העדינות והמוח האמנותי שהיו אחראים ליצירתם השתייכו לניאנדרטלים. ממחקרים אחרים אנחנו יודעים שהם גם השתמשו בצבעים ביצירותיהם, וציירו על קירות מערותיהם.

תכשיטים שיצרו ניאנדרטלים. צילום:  Marian Vanhaeren
הידיים העדינות והמוח האמנותי השתייכו לניאנדרטלים: כמה מהתכשיטים | צילום:  Marian Vanhaeren

בשנות התשעים בדקו מדענים פציעות של ניאנדרטלים, והשוו אותן לפציעות של הומו ספיאנס מאותה תקופה. הם מצאו שבני-דודינו ספגו יותר מכות רציניות בראשם – הקבוצה היחידה הנוספת במחקר שהיה לה אחוז כזה של פגיעות ראש היו רוכבי רודיאו - הספורט העממי האמריקאי של רכיבה על סוס פרוע או שור משתולל. זה לא אומר כמובן שהניאנדרטלים נהגו לרכב על שוורים לשם שעשוע: החוקרים העריכו כי הם נפצעו כשצדו חיות גדולות מטווח קרוב, אולי משום שלא היו להם כלי נשק שניתן ליידות מרחוק או שיטות ציד יעילות יותר ומסוכנות פחות. הממצאים האלה גם חיזקו את התפיסה המקובלת כי האנשים הקדומים היו אלימים, וכי חייהם (ושיטות הציד שלהם) התבססו על כוח.

במחקר חדש  שהתפרסם החודש בחנו החוקרים מאובנים רבים יותר, והגיעו למסקנה שאין הבדל של ממש בפציעות הראש בין הניאנדרטלים לאבותינו, בני המין הומו ספיאנס. המסקנות לגבי אורח חייהם של בני דודינו היו מבוססות על הנחה מוטעית.

ניאנדרטלים צדים קרנף צמרירי | איור:  Gleiver Prieto
הדיווחים על חייהם האלימים והמסוכנים היו מוגזמים. ניאנדרטלים צדים קרנף צמרירי | איור: Gleiver Prieto

מוכשרים, אבל לא מספיק?

למרות כל המחקרים האלו, היכולות הקוגניטיביות של הניאנדרטלים עדיין שנויות במחלוקת. ברור שהם היו חכמים יותר ממה שחשבו החוקרים לפני מאה שנה, אבל בדיוק כמה חכמים הם היו, וכמה התקרבו אלינו ביכולותיהם? על כך עדיין אין תשובה ברורה.

לפני שנתיים, למשל, התפרסם מחקר שבו בחנו החוקרים את העצמות שנמצאו באתרים של ניאנדרטלים ושל הומו ספיאנס. הם הראו ששרידי חיות בעלות פרווה, כמו גרגרן, סמור וכלב, נמצאו במקומות שבהם חיו אבותינו, אבל לא במגורי הניאנדרטלים. הדבר מצביע, לטענתם, על כך שבני המין שלנו לבשו בגדי פרווה שעזרו להם לשרוד באקלים המתקרר ששרר אז, בעוד הניאנדרטלים לא השכילו לעשות זאת.

כך, יש לא מעט חוקרים שתומכים בהשערה לפיה הניאנדרטלים נכחדו משום שהפסידו לקרוביהם המוכשרים יותר – אבותינו – במאבק על מזון ושטח. למרות כל היכולות הטכנולוגיות והקוגניטיביות שהפגינו, אומרים אותם חוקרים, הם עדיין לא הגיעו לרמה שלנו. אחרים טוענים שהיו אלו אסונות טבע שזירזו את הכחדתם. הוויכוח עדיין נמשך.

הניאנדרטלים שבתוכנו

נראה שעלינו לשנות את תמונת הניאנדרטל כפי שהצטיירה במשך עשרות שנות מחקר. במקום בריון שיודע רק להכות בנבוט ולנהום, כפוף, בעל סנטר קטן ומצח נמוך, עלינו להציב אדם בעל כושר המצאה, יכולת טכנולוגית ונטיות אמנותיות, אדם שדואג לחולים ולפצועים מבני קבוצתו ויודע כיצד לטפל בהם, שמתלבש ומתקשט בתכשיטים, בעל יציבה זקופה, סנטר קטן ומצח נמוך (יש גם דברים שלא השתנו).

ציורי קיר של ניאנדרטלים ממערה בספרד | צילום: P. Saura
בעל כושר המצאה ונטיות אמנותיות. ציורי קיר של ניאנדרטלים ממערה בספרד | צילום: P. Saura

אך יש נקודה אחת שאליה עוד לא התייחסנו. העובדה הברורה ביותר, שעליה מעולם לא היה שום ויכוח, היא שהניאנדרטלים נכחדו, חלפו מהעולם בלי להשאיר זכר. לא היה שום ויכוח - עד לאחרונה. כי בעשור האחרון החלו להישמע קולות המפקפקים אפילו בכך, וטוענים שבני דודינו בעצם לא נכחדו. כלומר, לא בדיוק. או לפחות לא לחלוטין.

כפי שהזכרנו, אבותינו פגשו את הניאנדרטלים כשיצאו מאפריקה למזרח התיכון, ואחר כך לאירופה ולאסיה. בני ההומו ספיאנס לא  רק נופפו לשלום לקרוביהם מרחוק: הפגישות ביניהם היו הרבה יותר אינטימיות, כאלה שמהן באים ילדים לעולם. אנחנו יודעים זאת הודות לחוקרים שקבעו את רצף את החומר הגנטי בשרידי הניאנדרטלים, והישוו אותו לזה של בני אדם החיים כיום. כך התברר שכמעט כל האנשים שאינם אפריקאים נושאים בגנום שלהם מעט DNA ניאנדרטלי, לרוב בין אחוז לחמישה אחוזים, שהגיע אליהם בעקבות אותן פגישות. מחקרים גנטיים הראו שזה קרה לפני כ-50-60 אלף שנה, ככל הנראה ממש באזור שלנו.

אנחנו יודעים גם שלא היה מדובר בלילה חד-פעמי. ברומניה נמצאה עצם לסת של אדם שהשתייך למין שלנו, אבל ה-DNA שלו הראה שאחד מאבותיו, רק כמה דורות לפני כן, היה ניאנדרטל: יתכן שהיה זה אבי-סבו. אותו אדם חי לפני 40 אלף שנה, אלפי שנים לאחר "העברת הגנים" שנעשתה במזרח התיכון. והיו מפגשים מוקדמים יותר: מחקר אחר מצא DNA של הומו ספיאנס אצל קבוצה מסוימת של ניאנדרטלים, ותיארך את המפגש ביניהם ללפני כמאה אלף שנים.

אם כך, החלו כמה חוקרים לתהות, האם ייתכן שבני המין שלנו לא התחרו בקרוביהם וגרמו למותם, אלא פשוט סיפחו אותם אליהם? "יכול להיות שניאנדרטלים ודניסובים, מין נוסף של אדם קדמון מאסיה, שעליו ידוע מעט מאוד, נטמעו לתוך אוכלוסיות האדם המודרני" אמר סוונטה פאבו (Paabo) ממכון מקס פלנק בגרמניה, החוקר המוביל בתחום חקר DNA עתיק. "זה עשוי להיות חלק גדול מהסיפור".

על פי השרידים והמאובנים אנחנו יודעים שהומו ספיאנס נעו בקבוצות גדולות יותר מהקבוצות של קרוביהם. כשהם פגשו בקבוצה קטנה של ניאנדרטלים, האם הם אמרו להם "זה שלנו עכשיו, לכו מפה" או אולי דווקא "בואו תצטרפו אלינו"? אם האפשרות השנייה היא הנכונה, כפי שנראה יותר ויותר סביר, הניאנדרטלים שקיבלו את ההזמנה מעולם לא נעלמו ממש – הם פשוט הפכו לחלק מאיתנו.

 

0 תגובות