מחקר חדש: דיונונים מסוגלים לדחות סיפוקים כמו שימפנזים ועורבים. הגילוי הראשון של יכולות כאלה אצל חסרי חוליות עשוי לשפוך אור על האבולוציה של האינטליגנציה

פרנקלין ניצבת בפני החלטה קשה. לפניה שני מגשים עם אוכל, כשאל אחד מהם היא יכולה לגשת מיד, אך השני נמצא מאחורי דלת סגורה ושקופה, שתיפתח עוד מעט. המגש הזמין, מאחורי הדלת הפתוחה, מכיל מזון שפרנקלין תאכל בשמחה, אבל הוא לא האהוב עליה ביותר. המגש השני, שכרגע היא אינה יכול להגיע אליו, מכיל "ממתק" נחשק הרבה יותר. פרנקלין יודעת שברגע שתחליט לאכול את המזון הפחות טעים, המגש עם ה"ממתק" יעלם. אם תחכה עוד קצת, היא תקבל גישה למזון הטעים יותר – אבל האם היא מסוגלת לעשות זאת, בהתחשב בכך שפרנקלין היא דיונונה?

זו השאלה שבה עוסק מחקר שהתפרסם לאחרונה: האם דיונונים מסוגלים לדחות סיפוקים, להתעלם מפרס צנוע שמחכה להם כאן ועכשיו להתאפק כדי לקבל פרס טוב יותר? החוקרים מראים שהתשובה לכך היא חיובית. זו הפעם הראשונה שיכולת כזו מתגלה אצל בעל חיים חסר חוליות, רחוק מאוד אבולוציונית מבני האדם ומשאר היונקים.

דיונון הרוקחים | צילום: Roger Hanlon
יכולת מרשימה לדחות סיפוקים, ממש כמו עורבים, תוכים או שימפנזים. דיונון הרוקחים | צילום: Roger Hanlon

מרשמלו חייתי

אם הניסוי הזה מזכיר לכם משהו, אולי זה מפני ששמעתם על מבחן המרשמלו, שבוחן את יכולת דחיית הסיפוקים של ילדים. את המבחן פיתח ולטר מישל (Mischel) בשנות ה-60. במהלכו הילד נכנס לחדר ופוגש נסיין, שנותן לו מרשמלו אחד ומסביר לילד שהוא, הנסיין, יעזוב את החדר ויחזור עוד כמה דקות. אם הילד יתאפק ולא יאכל את המרשמלו עד שהנסיין יחזור, הוא יקבל עוד מרשמלו. אם יתפתה ויאכל אותו מהר, לא יקבל עוד אחד. מחקרי המשך הראו כי הילדים שהצליחו לדחות סיפוקים ולא לאכול את המרשמלו הראשון הצליחו יותר בבית הספר, הראו יכולות קוגניטיביות גבוהות יותר ועוד.

גרסאות מותאמות של מבחן המרשמלו נוסו מאז על בעלי חיים שונים, בעיקר פרימטים וציפורים. קופי אדם, כמו גם עורבים ותוכים, הראו יכולת יפה למדי לדחות סיפוקים, ולהתאפק במשך כמה דקות עבור פרס טוב יותר. אצל שימפנזים נמצא גם קשר בין הצלחתם במבחן המרשמלו ליכולות שכליות, ממש כמו אצל בני האדם. לעומתם, תרנגולות וחולדות מתקשות יותר לדחות סיפוקים, ונוטות לאכול את מה שהן יכולות להשיג באותו רגע.

 מדוע יכולת השליטה ודחיית הסיפוקים התפתחה אצל מינים מסוימים, אבל לא אצל אחרים? יש כמה השערות. ייתכן שבעלי חיים גדולים יותר, שחיים זמן רב יותר, יכולים לסבול דחייה טוב יותר מחבריהם הקטנים יותר. ייתכן גם שהגורם החשוב הוא סוג המזון שבעל החיים אוכל, ועד כמה הוא צריך להשקיע מחשבה ומאמץ כדי להשיג אותו. שימפנזים, לדוגמה, צריכים לזכור איפה נמצאים עצי פרי ומתי הם מבשילים, ומשתמשים בכלים כדי לפצח אגוזים או כדי להוציא טרמיטים מהקן. לפי ההשערה הזו, הם יציגו שליטה עצמית טובה יותר מבעל חיים שאוכל, למשל, עשב, ולא צריך להתאמץ כדי להשביע את תאבונו. השערה שלישית נוגעת לסביבה החברתית של בעל החיים: מינים שחיים בקבוצות, יוצרים קשרים ארוכי טווח ומשתפים פעולה זה עם זה, עשויים להרוויח מיכולת שליטה, ולכן אולי נצפה לראות אותה אצלם ולא אצל בעלי חיים המבלים את רוב ימיהם ביחידות.

עד לאחרונה, בעלי החיים שהצליחו במבחן המרשמלו היו אלו שהציגו את שלושת התכונות האלו: הם חיים שנים רבות יחסית, ניזונים ממזון מגוון שדורש מאמץ כדי להשיגו ויוצרים קשרים ארוכי טווח עם פרטים אחרים מבני מינם. היות שכך, אי אפשר לדעת אילו מהגורמים, אם בכלל, משפיע על התפתחות היכולת לדחות סיפוקים.

המחקר על הדיונונים משנה את התמונה: הם חיים כשנתיים בלבד, ואינם יוצרים קשרים חברתיים משמעותיים. לעומת זאת, הם כן צריכים להתאמץ כדי לצוד את מזונם.

דוחים סיפוקים, לומדים מהר

החוקרים בחנו את השליטה העצמית של שישה דיונונים, מהמין דיונון הרוקחים (Sepia officinalis): בתא סגור הם הניחו מגש עם חסילון שבעלי החיים אוהבים במיוחד, ובתא הסמוך, שהיה פתוח, מגש עם סוג אחר של חסילון, שאותו הם אוהבים פחות. הדיונונים למדו שהתא הסגור ייפתח בהמשך, אך לא ידעו מתי. "הם יכלו לראות את המזון המועדף עליהם בתא הסגור, אבל לא יכלו להגיע אליו – הם היו צריכים להחליט אם לחכות, או פשוט לבחור באפשרות שזמינה עכשיו", אמרה אלכסנדרה שנל (Schnell), שהובילה את המחקר, בריאיון לגרדיאן.

הדיונונים, לרוב, בחרו לחכות. לעתים הם סובבו את גבם לדלתות הפתוחות, אולי כדי לא לראות את הפרס הצנוע יותר ולא להתפתות – כפי שעושים גם שימפנזים, וגם ילדים במבחן המרשמלו. "בחנו טווח של זמני המתנה שבהם הם נאלצו לחכות, התחלנו בעשר שניות והוספנו כל פעם עשר שניות נוספות", כתבה שנל באתר The Conversation. "כל ששת הדיונונים חיכו לחסילון הטעים יותר והצליחו לסבול דחייה של עד 130 שניות, זמן דומה לזה שנמצא במחקרים על שימפנזים, עורבים ותוכים".

בשלב השני של המחקר בדקו החוקרים אם גם אצל הדיונונים יש קשר בין יכולת דחיית סיפוקים ליכולות קוגניטיביות אחרות, כמו אצל השימפנזים ובני האדם. הם לימדו את הדיונונים שלהם לקשר בין סימן בצבע מסוים לפרס של אוכל טעים, ואחרי שבחרו באופן קבוע את הסימן ה"טוב" ונמנעו מלבחור בסימן בצבע אחר, בדקו החוקרים כמה מהר הם יוכלו ללמוד להפוך את בחירתם, כאשר הפרס ניתן דווקא בעקבות בחירה בסימן השני. כמו במחקרים על בני אדם, גם כאן הדיונונים שהפגינו את השליטה העצמית הגבוהה ביותר במבחן המרשמלו (או מבחן החסילון) היו גם אלו שהצטיינו בלמידה מהירה. 

איך אפשר להסביר את יכולת דחיית הסיפוקים אצל הדיונון, בעל חיים שחי זמן קצר ואינו חברותי? החוקרים משערים שהיא נותנת לבעלי חיים אלו יתרון בשעת ציד, במיוחד בהתחשב בכך שבאותה עת הם צריכים להיזהר מטורפים גדולים יותר, שרואים בהם טרף. "דיונונים נשארים ללא תנועה, כשהם מוסווים, לפרקי זמן ארוכים, כדי להימנע מטורפים. אותה התנהגות של 'שב וחכה' מופרעת מדי פעם בפרצים קצרים של ציד", כתבה שנל. "ייתכן שהצורך לתכנן את פרצי הציד האלו באופן אופטימלי השפיע על האבולוציה של שליטה עצמית אצל דיונונים, כי פרטים שיחכו לטרף טוב יותר יוכלו לצוד ביעילות רבה יותר, ולהפחית את החשיפה שלהם לטורפים".

אלכסנדרה שנל בחדר גידול הדיונונים במעבדות ווּדְס הוֹל |צילום: Grass Foundation
ייתכן שהלחץ האבולוציוני הביא לפיתוח יכולות קוגניטיביות. אלכסנדרה שנל בחדר גידול הדיונונים במעבדות ווּדְס הוֹל |צילום: Grass Foundation

חלק חשוב בפאזל האבולוציוני

מחקרים על יכולות קוגניטיביות של דיונונים מעניינים במיוחד, משום שהם רחוקים מאיתנו כל כך מבחינה אבולוציונית, בניגוד למינים שאותם חקרו עד כה. האב המשותף לנו ולשימפנזים, למשל, חי לפני כמה מיליוני שנה בלבד, אפילו העורבים אינם כה רחוקים מאיתנו בהשוואה לדיונונים, שהם רכיכות – קרובים יותר לחלזונות ולצדפות מאשר אלינו.

השושלת שהובילה להתפתחות הסִילוֹנִיוֹת או הרֹאשְרַגְלָאִים (Cephalopoda), המחלקה שאליה שייכים הדיונונים, עם התמנונים והנאוטילוס, התפצלה מהשושלת שהובילה אל היונקים, הציפורים וכל בעלי החוליות כבר לפני יותר מ-550 מיליון שנה. "האב הקדמון המשותף של בעלי החוליות והסילוניות כנראה היה דומה לתולעת, עם מערכת עצבים פשוטה מאוד", אמרה שנל בריאיון לפודקאסט Many Minds. "זה אומר שאם לדיונון או לתמנון יש תכונות קוגניטיביות דומות למה שאנחנו רואים אצל, נגיד, שימפנזה או עורב, סביר להניח שהתכונות האלו התפתחו באבולוציה מתכנסת". כלומר, בכל אחת מהשושלות האלו התכונות הדומות התפתחו בנפרד, בתגובה ללחצים אבולוציוניים, שעשויים להיות שונים במקצת ממקרה אחד לשני. אצל הדיונונים, ייתכן שלחץ הטריפה היה חזק במיוחד, הוסיפה שנל. "לדיונונים ולתמנונים אין קונכייה, וכל אחד באוקיינוס שיש לו שיניים צד אותם. אנחנו חושבים שהיה עליהם לחץ אבולוציוני חזק בשל כך, וייתכן שזה הוביל לפיתוח יכולות קוגניטיביות".

הממצאים של המחקר, שמצביעים על דמיון ביכולות הקוגניטיביות בין בעלי חיים שונים כל כך, חושפים חלק חשוב בפאזל האבולוציוני, סיכמה שנל במאמרה באתר The Conversation. "זה יכול להביא אותנו צעד אחד קרוב יותר למציאת המקור האבולוציוני של האינטליגנציה".

 

0 תגובות