100 שנה להולדתו של צ'רלס ברי, הרופא שליווה את תוכנית החלל האמריקאית מראשיתה

ימים אחדים לפני השיגור ההיסטורי של החללית אפולו 11, שנועדה להנחית את בני האדם הראשונים על הירח, ההכנות היו בעיצומן. שלושת אנשי הצוות, ניל ארמסטרונג (Armstrong), אדווין (באז) אולדרין (Aldrin) ומייקל קולינס (Collins), היו שקועים באימונים. שגרת ההכנות הייתה מאתגרת במיוחד בשבועיים האחרונים לפני השיגור, כי הצוות נדרש להיות בהסגר – מבודד ממגע ישיר עם אנשים אחרים – כדי למזער את הסיכון שהאסטרונאוטים יידבקו בחיידק או בנגיף, ובעודם בחלל יפתחו מחלה שעלולה לסכן את המשימה.

באותם ימים מטורפים של הכנות קיבל הרופא הראשי של נאס"א, צ'רלס ברי (Berry), שיחת טלפון מכתב של סוכנות ידיעות, ששאל אותו אם הוא יודע שבכוונתו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון לסעוד עם האסטרונאוטים ערב השיגור. ברי המופתע השיב שאיש לא פנה אליו ולא ידוע לו על כך דבר. כשהעיתונאי שאל אם יש אפשרות טכנית לארגן מפגש כזה, השיב ברי שלהלכה כן. אנשי הצוות השתתפו במסיבת עיתונאים, למשל, אבל הם עטו מסכות, ישבו רחוק מאנשי התקשורת, ובאולם הותקנה מערכת אוורור מיוחדת שמנעה זרימת אוויר מהקהל לעבר האסטרונאוטים.

"זה ידרוש הפקה מורכבת, אבל אפשר לעשות זאת אם זה חיוני", סיכם הרופא, "אבל אני לא יודע שום דבר על כוונה כזאת". למחרת היום הכריזו הכותרות בעיתונים שדוקטור ברי מונע מהנשיא לסעוד ארוחת ערב עם האסטרונאוטים. "זה היה גיהינום. מביך לנאס"א, מביך לנשיא, וזו כנראה ההזדמנות שבה הייתי הכי קרוב בחיי לפיטורים", סיפר ברי בריאיון למדור ההיסטוריה של נאס"א ב-1999.

בסופו של דבר ארוחת הערב לא התקיימה. הנשיא ניקסון קיבל את פרוסות התהילה שלו בעוגת התקשורת של המשימה ההיסטורית, כששוחח בטלפון מהבית הלבן עם האסטרונאוטים שנחתו על הירח, הצטלם איתם מיד אחרי הנחיתה כשהיו בתא הבידוד על סיפון נושאת המטוסים שאספה אותם, ואירח אותם בהמשך לסעודה נשיאותית רשמית.

מבחינת ברי, לא הייתה זו הפעם הראשונה שההחלטות הרפואיות שהוא נדרש לקבל הציבו אותו במוקד תשומת הלב הציבורית, מהעיתונות ועד הבית הלבן – וגם לא האחרונה. הרופא שליווה את תוכנית החלל האמריקאית ממש מראשיתה, לאורך רבים מרגעי השיא שלה, היה בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי לזכות במבט מקרוב על אירועים היסטוריים הרי חשיבות, ויתרה מזאת – הוא אף מילא בהם תפקיד משמעותי. ואת כל זה הוא השיג אף על פי שהוא הגיע לתחום החלל ממש במקרה.


החלטות רפואיות במוקד תשומת הלב. צ'רלס ברי בחדר הבקרה | צילום: NASA

טס גבוה

צ'רלס אלדן (צ'אק) ברי נולד בקליפורניה ב-17 בספטמבר 1923. אחרי התיכון פנה ללימודי רפואה באוניברסיטת ברקלי, אך חודשים אחדים לאחר מכן הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בעקבות המתקפה היפנית על פרל הרבור. ברי התגייס לצי האמריקאי, אך בפועל המשיך בלימודיו בלי לעשות שירות משמעותי. כשהמלחמה תמה הוא עדיין היה סטודנט, ושוחרר מהצי בלי הפרעה ללימודיו. ב-1947 קיבל תואר דוקטור לרפואה, והצטרף כשותף למרפאה משפחתית קטנה בעיירה אינדיו שבדרום קליפורניה.

שגרת העבודה השלווה בעיירה המדברית המנומנמת הופרעה שוב כשפרצה מלחמת קוריאה ב-1950. ברי חש כי הפעם עליו לתרום את חלקו, והתנדב לחיל האוויר. הוא הוצב ליד סן פרנציסקו וציפה להישלח לקוריאה, אך מפקדיו הציעו לו לצאת לקורס בתחום חדש יחסית, רפואה תעופתית. ברי נשלח לסן אנטוניו בטקסס, שם גילה להפתעתו שלא מדובר בקורס, אלא בהתמחות של שנתיים, שכללה גם קורס טיס.

עם תום השנה הראשונה שכנע ברי את מפקדי התוכנית שהוא זקוק לניסיון מעשי בשטח, וקיבל אישור לצאת לשירות מבצעי של שנה. שוב הוא ציפה להישלח לקוריאה, אך ברגע האחרון השתנו הפקודות והוא הועבר לטייסת חילוץ בפנמה. לצד משימות של חילוץ טייסים הוא עסק גם בחקר ההשפעות של טיסה בגובה רב על טייסים. כמו כן הוא סייע לחילות אוויר באמריקה הלטינית לפתח את תחום הרפואה ולהכשיר טייסים לטיסה בגבהים. ההצבה בפנמה הוארכה – לבקשתו – משנה לשלוש שנים. בסיומה הוא חזר לארצות הברית, השלים את ההתמחות עם תואר שני בבריאות הציבור, והכריע סופית הוא יישאר בחיל האוויר ולא ישוב למרפאה הפרטית.


סטודנט ומלח בצי, לפחות על הנייר. ברי במהלך לימודי הרפואה | צילומים: מהאלבום המשפחתי

מיון-על

בהמשך התמנה ברי למפקד מחלקת רפואת טיסה בבית הספר לרפואה תעסוקתית בטקסס, והמשיך לחקור את השפעת הטיסה בגובה רב על הפיזיולוגיה והתפקוד של הטייסים.

ב-1957 נקרא ברי לוושינגטון, לצוות משימה סודי שנועד לבחור טייסים שיטוסו בטילים צבאיים לחלל. מכיוון שאיש לא ידע אז איך תשפיע הטיסה בחלל על גוף האדם, לא היה ברור גם מהן הדרישות הרפואיות שהטייסים יצטרכו לעמוד בהן. לכן החליטו ברי וצוותו לבדוק כל מה שאפשר, ולבחור את הבריאים ביותר. הם תכננו סדרת מבדקים אינסופית, כולל שהייה ממושכת בחדר חשוך ואטום לקול, כדי לבדוק איך הטייס מתמודד עם בידוד, למקרה שמשימת חלל תשתבש.

מלאכת המיון הוטלה על כתפיו של הרופא התעופתי הוותיק רנדי לאבלייס, שניהל מרכז רפואי פרטי באלבקרקי ואליו נשלחו המועמדים – טייסי ניסוי שעברו סינון ראשוני. את מורכבות הבדיקות סיכם ג'ון גלן, שנבחר לאחד משבעת האסטרונאוטים הראשונים בתוכנית החלל האמריקאית, כשנשאל במסיבת עיתונאים איזו בדיקה הייתה הקשה ביותר עבורו: "אם אתה יודע כמה פתחים יש בגוף האדם, ולאיזה עומק אפשר לתחוב דברים בכל אחד מהם, אתה יכול להחליט לבד איזו בדיקה היא הקשה ביותר".

לימים סיפר ברי כי מבחינתו החלק החשוב במיון האסטרונאוטים לא היה הבדיקות הרפואיות, אלא דווקא הריאיון האישי של המועמדים. "אנחנו עשינו למעשה מיון-על, כי בחרנו מועמדים מתוך קבוצת אנשים שכבר נבחרו להיות טייסים, ואחר כך נבחרו להיות טייסי ניסוי. אנחנו בררנו מתוך קבוצת העילית הזו".

ב-1958 הקימה ארצות הברית את סוכנות החלל הלאומית נאס"א, והתוכנית של טיסות החלל המאוישות עברה מזרועות הצבא לסוכנות האזרחית. שבעת האסטרונאוטים שנבחרו כעבור שנה, כולם טייסים צבאיים שהושאלו לנאס"א, התמודדו על המקומות בטיסות הראשונות, ואילו ברי מונה לרופא הראשי של סוכנות החלל הצעירה, ופיקח על הצד הרפואי של ההכנות – לא רק בדיקות שוטפות של האסטרונאוטים, אלא גם פיתוח ציוד לניטור מצבם הרפואי במהלך טיסת חלל. כמו כן הוטל עליו להכשיר רופאים שיאיישו את תחנות הקרקע. בתקופה המוקדמת ההיא לא היה לחללית קשר רציף עם מרכז הבקרה, אלא רק עם תחנות קרקע שהיא עברה מעליהן. בצוות של כל תחנה היה צריך להיות גם רופא, שיוכל לקרוא בזמן אמת את הנתונים הרפואיים של האסטרונאוט, להתריע על בעיות ולהציע טיפול.


בוררים מתוך קבוצת עילית. ברי בבדיקה רפואית של האסטרונאוט ג'ים מקדיוויט, לקראת משימת ג'מיני 4 | צילום: NASA

פרפורי לב

עד מהרה התברר כי לתפקיד החשוב של שמירה על בריאות האסטרונאוטים יש גם צד פחות נעים, שכן הרופא הוא זה שצריך להחליט על קרקוע טייס מסיבות רפואיות. למרות המיונים הרפואיים הקפדניים, התברר כי אחד משבעת האסטרונאוטים הראשונים, דונלד (דיק) סלייטון (Slayton), סובל מהפרעה לא מוסברת בקצב הלב. ברי עשה כל מאמץ לברר את הסיבה להפרעה, והתרוצץ עם סלייטון בין קרדיולוגים מומחים. אך לבסוף, משלא נמצאו הסבר או טיפול להפרעות הקצב, והן אף החמירו עם הזמן, נאלץ הרופא לפסול אותו לטיסות חלל.

כמו שאר חבריו האסטרונאוטים, סלייטון היה דמות מוכרת מאוד בארצות הברית, בזכות סיקור עיתונאי בלתי פוסק שלהם עוד בטרם טסו לחלל. עד מהרה התפתח דיון ציבורי גם על מצבו הרפואי, ולחלק מהביקורים אצל רופאים מומחים נאלץ ברי להבריח אותו בחשאי. פעם אחת הם אפילו נכנסו למרפאה מבעד לחלון, כדי לחמוק מעיניהם הבולשות של עיתונאים תאבי סקופים

סלייטון נשאר בתוכנית החלל כראש לשכת האסטרונאוטים, ובין השאר היה אחראי על שיבוצם לטיסות, אך לא ויתר על החלום לטוס בעצמו לחלל. הרי, מצידו, לא חדל לחפש טיפולים שיאפשרו לו להגשים את חלומו. בסופו של דבר הוא מצא משטר תזונה המבוסס על נטילת ויטמינים, שהעלים את הבעיה כמעט לגמרי. אחרי מעקב ממושך הודיע ברי לנאס"א שמבחינתו סלייטון כשיר לטיסת חלל. מנהלי הסוכנות לא הסתפקו בכך, ודרשו מברי להביא אישורים מכל רופאי הלב שבדקו את סלייטון במשך השנים. ברי שכנע את עמיתיו בזה אחר זה, וב-1975 – 16 שנים אחרי שנבחר לאסטרונאוט – המריא סלייטון לחלל במשימת אפולו-סויוז – טיסת החלל הראשונה והאחרונה שלו.


היה צריך להיכנס למרפאה דרך החלון. סלייטון (משמאל) עם ברי | צילום: NASA

שיווי משקל

העניין הציבורי שעוררה פרשת הפסילה של סלייטון נראה זניח לעומת סיפור של אלן שפרד (Shepard), שהפך ב-1961 לאמריקאי הראשון בחלל. שפרד היה אמור לפקד גם על הטיסה הראשונה בתוכנית ג'מיני, החללית הראשונה שיועדה לשני אסטרונאוטים, אלא שאז התגלתה אצלו מחלת מנייר (Ménière's) – הצטברות נוזלים באוזן הגורמת לאיבוד שיווי משקל ואף להתעלפויות. ברי כמובן נאלץ לקרקע את שפרד, שנשאר גם הוא בתוכנית החלל, כעוזרו של סלייטון בלשכת האסטרונאוטים, וחיפש נואשות אף הוא טיפול שיאפשר לו לחזור לטוס. כעבור כמה שנים פיתח רופא מלוס אנג'לס ניתוח לניקוז הנוזלים באמצעות השתלת צינורית באוזן. שפרד עבר את הניתוח, ואחרי בדיקות מקיפות אישר לו ברי לשוב ולטוס לחלל. הדבר האחרון שעשה שפרד בטרם עזב את תפקידו בלשכת האסטרונאוטים, היה לשבץ את עצמו במשימת אפולו לירח.

סלייטון, כאמור, היה מוכר היטב לציבור בארצות הברית כשנאלץ להתמודד עם אי-כשירות לטיסה. אך הפרסום שלו היה כאין וכאפס לעומת שפרד המגה-סלב, שבהיותו האמריקאי הראשון בחלל נהנה ממעמד של גיבור לאומי, והיה אורח רצוי אפילו בבית הלבן. ההחלטה לאפשר לו לפקד על משימת ירח הדאיגה מאוד את ויליאם לייב (Loeb) מוציא לאור בעל שם, במיוחד אחרי שישב לארוחת ערב עם רופאי אף-אוזן-גרון ושמע את הסתייגויותיהם. מרוב חשש הוא העביר את השגותיו ישירות לסמכות העליונה – נשיא ארצות הברית. הבית הלבן העביר את המכתב לברי, שנאלץ לנמק את החלטתו. לייב לא השתכנע ושלח לנשיא עוד ועוד מכתבים, שברי נאלץ להתייחס לכולם.

לאחר ששפרד פיקד בהצלחה על משימת אפולו 14, ב-1971, ערך הנשיא ניקסון קבלת פנים לכבודו בבית הלבן. גם ברי השתתף באירוע, וכשנפגש עם ניקסון אמר לו הנשיא "אני בטוח שאתה שמח שאַל השלים בהצלחה את המשימה, אבל אני מוכן להתערב שאתה שמח עוד יותר שלא תצטרך לענות שוב על המכתבים הארורים האלה".


המצב הרפואי שלו הדאיג את האומה. אלן שפרד בבדיקות לפני הטיסה הראשונה של אמריקאי לחלל, מאי 1961 (עם הרופא ויליאם דגלס) | צילום: NASA

הדופק עולה

לצד ההתמודדות עם אסטרונאוטים מקורקעים ולחצים ציבוריים, משימתו העיקרית של ברי הייתה לבחון אם גוף האדם מסוגל לעמוד באתגרים של משימות חלל קשות וממושכות, לנטר את מצבם של האסטרונאוטים במהלך המשימה, ולוודא שהם כשירים, נוכח גורמים רבים שמסכנים את בריאותם בסביבה העוינת של החלל: מיקרו-כבידה, תאוצת השיגור, רעידות הטילים, הצטברות פחמן דו-חמצני בחללית, טמפרטורות קיצוניות, חשיפה לקרינה ועוד שורה ארוכה של דאגות. ברי היה אחראי לא רק לוודא שהאסטרונאוטים מתפקדים בתנאים האלה, אלא גם על איסוף נתונים בכל משימה, כדי להפיק עוד מידע על תפקוד האדם בטיסות חלל.

תוכנית ג'מיני, שנועדה לבחון כמה שלבים חיוניים בדרך לנחיתה על הירח במסגרת תוכנית אפולו, הציבה אתגרים רבים גם מן הצד הרפואי והאנושי של המשימות. בין השאר היא נועדה לבחון שהייה ממושכת בחלל ופעילות מחוץ לחללית, כשחליפת חלל בלבד מפרידה בין האסטרונאוט לחלל הריק. בהליכת החלל הראשונה של אסטרונאוט אמריקאי, במשימת ג'מיני 4 ב-1965, התברר שהאסטרונאוט אד וייט (White) מתאמץ במידה חריגה, והצוות של ברי הורה לו לקצר את השהות מחוץ לחללית כשהדופק שלו הגיע לרמה מסוכנת.

כמה חודשים לאחר מכן, במשימת ג'מיני 5, שברו האסטרונאוטים גורדון קופר (Cooper) ופיט קונרד (Conrad) את שיא השהייה בחלל, כשהקיפו את כדור הארץ במשך שמונה ימים רצופים. בעקבות המשימה הזו קיבל ברי את אות השירות המצטיין של נאס"א, עם שני האסטרונאוטים, ונשלח עמם למסע יחסי ציבור באירופה ובאפריקה.

במשימה הארוכה הבאה, ג'מיני 7, עמדו האסטרונאוטים פרנק בורמן (Borman) וג'ים לאוול (Lovell) באתגר של שהות רצופה של שבועיים צופים בחלל. במהלכה ניהל ברי קרב עיקש מול אנשי בקרת הטיסה, ודרש לאפשר לשניים לפשוט את חליפות החלל, כי החום בחללית היה בלתי נסבל. פקחי הטיסה התנגדו בתוקף, מחשש שיתרחש מקרה חירום והאסטרונאוטים לא יספיקו ללבוש בזמן את החליפות המסורבלות. בסופו של דבר הושגה פשרה: אחד האסטרונאוטים יפשוט את החליפה והשני יישאר בכוננות מלאה. כעבור זמן קצר הציג ברי את הירידה בדופק של האסטרונאוט נטול החליפה והשיפור במדדים רפואיים נוספים, ושכנע את מרכז הבקרה לאפשר לשניהם לעבור יחד ללבוש נוח ומאוורר.


שבועיים מאתגרים בחלל. ברי (משמאל) בוחן צילומי חזה של צוות ג'מיני 7, פרנק בורמן (מימין) וג'ים לאוול | צילום: NASA

זיהומים מהחלל

כשהתקרב מועד הנחיתה הראשונה של בני אדם על הירח, נאלץ ברי להתמודד לא רק עם הדאגה השוטפת לתפקוד האסטרונאוטים, אלא שוב עם לחצים מבחוץ – הפעם בדמות פוליטיקאים שהביעו חשש כי האסטרונאוטים שישובו מהירח יביאו עמם מחוללי מחלות לא מוכרים, ויפיצו אותם בכדור הארץ. "ניסינו לשכנע אותם ששום יצור לא יכול לשרוד בסביבת הירח, אבל באקדמיה למדעים אמרו שאין לנו דרך להוכיח את זה. ואכן לא הייתה אפשרות להוכיח כזה דבר", סיפר ברי.

בסופו של דבר הוא נאלץ להוביל את בנייתו של מתקן הסגר, והוחלט שהאסטרונאוטים ישהו לא פחות משלושה שבועות אחרי שובם מהירח. "היינו צריכים לפתח תוכנית הסגר להתגונן מפני אורגניזם שאיננו יודעים עליו דבר, וכמובן לא יודעים איך הוא יגיב לאנטיביוטיקה או לחומרי חיטוי. פיתחנו מודל דומה להסגר של מחלת הדבר, נטלנו כל הזמן דגימות מהאסטרונאוטים ומהצוות ששהה עימם בבידוד, ובכל פעם שמישהו השתעל או התעטש היה עלינו להראות שהגורם לא הגיע מהירח".

אחרי שלוש משימות ירח שוכנעו אפילו החשדנים הגדולים ביותר שאין חשש לזיהומים משם. האסטרונאוטים של שלוש המשימות האחרונות, אפולו 15, 16 ו-17, לא נדרשו עוד לשהות בבידוד עם שובם לכדור הארץ.

הסיכון הגדול ביותר לחיי אסטרונאוטים בתוכנית אפולו היה במשימת אפולו 13, שנועדה להיות הנחיתה השלישית של בני אדם על הירח. פיצוץ במכל חמצן של רכב הפיקוד והשירות השבית רבות ממערכות החללית, בהן אספקת החשמל והמים: ייצור החשמל בחלליות אפולו נעשה בתאי דלק שהוזנו בחמצן ומימן, והפיקו גם מים. כדי לשרוד נאלצו האסטרונאוטים לעבור כמה ימים קשים, של התמודדות עם טמפרטורות מקפיאות, צמא ורמות גבוהות של פחמן דו-חמצני באוויר. לאלה נלוו מתח נפשי של חוסר ודאות, החשש ממוות אלים בחלל, וההתמודדות עם האתגרים של הטסת חללית שנפגעה קשות בפיצוץ.

גם כאן הצוות הרפואי ניסה להשגיח ככל האפשר על בריאות האסטרונאוטים, אך לא היה להם הרבה מה לעשות. בסופו של דבר ניתק מפקד המשימה, ג'ים לאוול, את החיישנים הרפואיים שלו, לאחר שנמאס לו מנדנודי הצוות הרפואי. בסרט ההוליוודי "אפולו 13", גם שני אנשי הצוות האחרים מסירים את החיישנים במעין "מרד רפואי", ומבהילים מאוד את ברי, בגילומו של השחקן כריסטיאן קלמנזון. במציאות, ברי היה בין מקבלי אות הצטיינות מנאס"א על תרומתו להצלת חיי האסטרונאוטים.

"המרד הרפואי" בסרט "אפולו 13":

חוקר ודיפלומט

בתוקף תפקידו היה ברי איש סודם של אסטרונאוטים ובני משפחותיהם, שבאו להתייעץ עמו בנושאים רפואיים. במקביל הוא קנה גם את אמונם של הדרגים הבכירים ביותר. ב-1971 שלח אותו הנשיא ניקסון כראש קבוצת עבודה לשיחות עם נציגי ברית המועצות בנושאי רפואת חלל. הצעד מרחיק הלכת הזה נעשה בעיצומה של המלחמה הקרה, בתקווה שהשיחות יולידו שיתוף פעולה בין הצדדים בתחום החלל. התוכנית הצליחה, ושיתוף הפעולה שנולד במפגש הזה סלל את הדרך למפגשים נוספים, ואף למשימת חלל משותפת של ארצות הברית וברית המועצות ב-1975.

ב-1974 פרש ברי מנאס"א אחרי 16 שנות עבודה בסוכנות. במהלכן הוא ליווה שלושים משימות מאוישות לחלל, ובהן גם הטיסה הראשונה של אמריקאי לחלל והנחיתה הראשונה של אדם על הירח. הוא מונה לנשיא המרכז הרפואי של אוניברסיטת טקסס. לאחר שסיים את תפקידו שם, שימש יועץ רפואי לרשות התעופה האזרחית בארצות הברית (FAA) וייעץ לגופים רבים נוספים בתחומי הרפואה התעופתית, לצד עבודות ותפקידים נוספים, כגון פרשן רפואי של תחנת טלוויזיה.


מחקר מבוסס נתונים. נייר עמדה של ברי מ-1970 בנוגע לשהות ממושכת בחלל, לקראת תכנון המשימות לתחנת החלל האמריקאית סקיילאב | מקור: ארכיון צ'רלס ברי, אוניברסיטת טקסס

ברי הלך לעולמו ב-29 בפברואר 2020, בגיל 96. הוא היה נשוי במשך 62 שנה לרעייתו אדלה, שמתה לפניו. הם השאירו אחריהם שלושה ילדים – אחד מהם, מייקל, עסק בעקבות אביו ברפואה התעופתית – תשעה נכדים ו-15 נינים.

ברי לא היה רק הרופא שאחראי לבריאותם של האסטרונאוטים. בראש ובראשונה הוא ראה בעצמו חוקר. "אנשים רבים הביעו ספק אם האדם יוכל לשרוד ולתפקד בחלל. אני אישית האמנתי ביכולת של גוף האדם להתאים את עצמו, ולא חשבתי שטיסת חלל תגרום לשינויים פיזיולוגיים שיאלצו אותנו לוותר עליה. אבל זאת הייתה אמונה, וכדי לבחון אותה היינו זקוקים לנתונים", אמר.

את הנתונים האלה אסף ברי בקפדנות, ניתח אותם, ושיפר צעד אחרי צעד את הבטיחות והבריאות של האסטרונאוטים. את מחקריו הוא פרסם בכתבי עת מקצועיים, ולפי ההספד של נאס"א שמו הוגש פעמיים כמועמד לפרס נובל ברפואה, ב-1979 וב-1980, על "עבודתו החלוצית בתחום טיסות החלל המאוישות, מנהיגותו המדעית בקידום רפואת החלל בעשור הראשון של טיסות חלל ומחקריו שהוכיחו את אמונתו כי האדם יכול להסתגל לטיסת חלל ממושכת מאוד, לעשות עבודה משמעותית בחלל ולאפשר עוד מחקר".

משנת 2013 מעניקה האגודה הבינלאומית לרפואת תעופה וחלל את הפרס על שם צ'רלס ברי לאנשים שתרמו תרומה חשובה לקידום התחום. ברי עצמו היה הראשון שקיבל את הפרס.

2 תגובות

  • אנונימי

    אין יוצא ואין נכנס אי אפשר לעבור את חגורת ואן הלן. פשוט אי אפשר

    מה הוא ריפא ואת מי הכל cgi ערוך ברמה עולמית. מתקנים של הדדימת תחנת חלל בבריכות סגורות מתחת לאדמה עם מסך ירוק עריכה מקצועית ללא רבב. אבל עדין עובדים עליכם בעיניים.

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    עריכה מקצועית

    כמו שאתה ודאי יודע, תחנת החלל נמצאת בתוך חגורות ון אלן, ולא צריך לעבור דרכן כדי להגיע אליה. אם ראית את אולפני הצילום והעריכה שבהם מזייפים את משימות החלל - אשמח לשמוע על כך. זה יהיה סקופ עולמי, במיוחד אם יש לך תיעוד מצולם.