הזדמנות אחרונה
להציל את החינוך המדעי

לקראת הבחירות, מכון דוידסון לחינוך מדעי בוחן את האתגרים המדעיים הניצבים כעת בפני מדינת ישראל. אנו מאמינים שהתייחסות אליהם מצד מקבלי ההחלטות תסייע להוביל את החברה הישראלית למקום טוב יותר. זוהי הכתבה הראשונה בסדרת כתבות שאנו מפרסמים לקראת יום הבוחר.

למה בכלל צריך ללמד מדעים במערכת החינוך הממלכתית? זו לא שאלה קנטרנית, אלא אמיתית. גם בלי חישוב מדויק ברור שעלות לימודי המדעים היא גבוהה לעומת שאר מקצועות הלימוד, בוודאי במערכת חינוך המיועדת לכולם. כדי ללמד מדע ראוי לשמו, כל בית ספר צריך מעבדות, ציוד וחומרים לניסויים, מורים מקצועיים ולבורנטים. ממילא המקצועות המדעיים מגיעים עם תווית של לימודים קשים מהמקובל, שנועדו בעיקר לחנונים שבאמת מתעניינים בהם ויש סיכוי גבוה שיהיו מדענים בעתיד.

אז למה להשקיע בחינוך מדעי להמונים? ביולוגיה, גיאולוגיה, מדעי כדור הארץ והסביבה, כימיה ופיזיקה הם תחומים יקרים, מכבידים, מנותקים מהיומיום ולא מבטיחים מיליונים בבנק. ובכלל, אחרי כל כך הרבה שנים של הזנחה, גם מורים מקצועיים קשה מאוד למצוא למקצועות האלה. מי רוצה היום ללמד מדעים כשבהייטק או בתעשייה אפשר להרוויח כפליים ויותר, בלי כאב הראש של להחזיק כיתה עם שלושים ומשהו ילדים. הרי מדעים הם לא מה שיכניס אתכם ל-8200, יעשה מכם סטרטאפיסטים מגניבים ויביא אתכם אל האקזיט הנכסף, או לפחות למשכורת שמנה עם הרבה פינוקים. אז שילמדו רק מתמטיקה ותכנות; סליחה, סייבר. מי שבאמת מתאימים למדעים, שיחכו בסבלנות לאוניברסיטה. או לפחות למסלולי הבגרות הייעודיים בתיכון.

אם כך, אני חוזרת על השאלה: לשם מה צריכה חברה להשקיע את תשומת הלב שלה ואת משאביה האנושיים והכספיים, בחינוך מדעי לכל הילדים, כאשר רק בודדים מתוכם יגדלו בסופו של דבר להיות מדענים או מהנדסים?

למה להשקיע משאבים בחינוך מדעי לכולם, אם רק בודדים יגדלו להיות מדענים או מהנדסים? | צילום: Sensay, Shutterstock

לשם מה, באמת?

שאלה רצינית דורשת תשובה רצינית. היא כוללת ארבע סיבות מרכזיות שבגללן לא די שהחינוך המדעי יונגש לכל אדם, אלא ראוי שהוא יהיה הלב הפועם של מערכת החינוך כולה.

נתחיל מהכיס. הסיבה הברורה והפופולרית מכולן היא הסיבה הכלכלית. המדעים הם מנועי הצמיחה המרכזיים של כל חברה מודרנית. הם הבסיס לפיתוחן של תעשיות ענפות בכל התחומים, ובכלל זה מגוון מוצרי צריכה, רפואה, חקלאות, מזון, תחבורה, מוזיקה, קולנוע ואמנות. המדעים הם הכוח המניע ליכולתה של חברה ליצור תוצרים לשימושה ולמסחר עם חברות אחרות תמורת מצרכים וידע הנחוצים לה.

חברה שמוותרת על פיתוח מתמיד של המדעים פוגעת אנושות ביכולתה לפתח שירותי בריאות, תעסוקה, חינוך, מסחר וביטחון מתקדמים לאזרחיה. כל עוד פוליטיקאים, מקבלי החלטות וקובעי מדיניות – שרובם אינם מדענים, אלא התמחו בתחומים אחרים – לא יהיו ערים לקשר בין המדע לחוסנה הכלכלי של החברה, הם לא יבינו מדוע הם צריכים להמשיך להשקיע בו.

הסיבה השנייה היא מוסרית. מטרת החינוך המדעי היא לתת לאזרחים את היכולת ליישם ידע, מיומנויות וחשיבה לוגית-ביקורתית באופן מותאם וחיובי מול שלל המצבים החדשים והמפתיעים שמזמנת לנו המציאות. סוגיות כמו תרומת איברים, אבחון גנטי, טביעת רגל פחמנית, פיתוח מקורות מזון, רובוטיזציה, מאגרים ביומטריים, שימוש נבון במשאבים ומקורות אנרגיה, וכמובן גם ההתמודדות עם מגפת הקורונה – אלה רק דוגמאות ספורות מתוך אינספור החלטות שמשפיעות בצורה עמוקה על חיינו.

כולן גם יחד נשענות בראש ובראשונה על דיון מוסרי-תרבותי, הנוגע להשלכות שלהן על ההתנהלות היומיומית של כל אחד ואחת מאיתנו וליכולת שלנו כחברה להכיל את תוצאותיו של הדיון הזה. בלי הבנה בסיסית במדעים, היכולת לדון במוסר ובערכים הנדרשים לקידומה של חברה צודקת, פלורליסטית ודמוקרטית, עלולה להישאר בידיהם של שרלטנים ובעלי אינטרסים. וכן, גם את זה הקורונה הדגימה היטב, לצערנו.

הסיבה השלישית, אולי הפחות מדוברת מכולן, היא סיבה אנושית. איך שלא תסובבו את זה, המדעים הם בראש ובראשונה תוצר של האדם – פרי חשיבתו, עשייתו, טעויותיו, כישלונותיו והצלחותיו. הם מתפתחים מתוך התנסות מגוונת, פעילה ומתמשכת. כך גם אנחנו: כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים בתהליך מתמיד שבו אנו בונים את עצמנו, מעצבים את משמעות חיינו ומממשים את הייחוד שלנו בתוך תרבות דינמית.

המדעים צומחים מהצורך של כל פעוט ופעוטה לשאול "למה?". ילדים חוקרים ביער | צילום: Jacob Lund, Shutterstock

המדעים הם בין ההישגים הכבירים של האנושות. הם צומחים מתוך הצורך של כל פעוט לבחון שוב ושוב את צליל הנפילה של חפץ, ומהשאלה ששואלים כל פעוט ופעוטה בשעה שהם נושאים את עיניהם אל הנמלה שבחצר, אל עלי העצים הנעים ברוח ואל העננים השטים בשמיים: למה? הסקרנות האישית, הצורך לחקור ולגלות, הרצון לספר סיפור והשאיפה ליצור משהו חדש, מלהיב ושונה, שוב ושוב – הם מהתכונות היפות והמרגשות יותר שאנו נולדים איתן ושמייחדות אותנו כבני אדם. הן התכונות שמאפשרות לנו לצלול למעמקי שוניות, לרחף מעל יערות ולהגיע לירח, באופן מעשי ומטפורי כאחד. את התכונות הללו עלינו לפתח וללטש מגיל צעיר, ולהתמיד בכך. הן אלה שהופכות כל תחום דעת, ובכלל זה המדעים, למחוז של הרפתקה ויצירה.

הסיבה הרביעית היא סיבה פוליטית. הכחשת מדע אינה תופעה חדשה. לאורך ההיסטוריה תרבויות רבות יצאו נגד פורצי הדרך שצמחו בהן. ראינו את זה ביחס שבו נתקל ניקולאוס קופרניקוס כששינה את תמונת היקום, ובתגובות הקיצוניות נגד גלילאו גליליי, צ'רלס דרווין ואפילו בימינו בהתרסות כלפי נאס"א או כלפי הלוחמת השבדית נגד שינוי האקלים גרטה תונברי (Thunberg). מאבקים כאלה נולדים כשתגליות מדעיות מערערות מסורות, אמונות, עמדות ותפיסות קיימות. הערעור הזה אינו קשור לתגליות המדעיות עצמן, אלא להשפעתן על יחסי כוח, הון ושלטון.

בעשורים האחרונים, ובתקופת מגפת הקורונה במיוחד, אנו עדים לצורה חדשה, מתוחכמת יותר, של הכחשת המדע: במקום להכחיש את העובדות עצמן, יש מי שמתיימרים להשתמש בגישה מדעית כביכול כמשענת לטיעוניהם, בבחינת "המדע שלכם מוכיח את האמונה שלי". למשל, נוצרים אוונגליסטים בארצות הברית דרשו שתוכניות טלוויזיה העוסקות במדע יציגו גם תפיסות דתיות כ"טיעונים מדעיים", או ישלבו "נס" כהסבר מדעי אפשרי לתופעות אלה ואחרות; מתנגדי חיסונים מתכסים באצטלה של מדע כשהם מנסים להציג "ממצאים והוכחות" לטיעוניהם; "שטוחיסטים" – אנשים שבטוחים כי כדור הארץ שטוח – מציגים "הוכחות וחישובים מתמטיים" להוכחת טענותיהם חסרות היסוד, וכן הלאה.

כל אלה יוצאים נגד המדע על יסוד שימוש שגוי בשיטה המדעית ובמאפייניה כדי לשכנע בצדקתם. הם מקווים שנתעלם מכך שהם אינם עומדים בקריטריונים הבסיסיים של אותה שיטה עצמה, כגון התייחסות לנתונים סותרים, בקרה, חזרה ועוד. והם בעיקר בונים על זה שנהיה בורים מספיק כדי להשתכנע. בלי חינוך מדעי לכול, הם עלולים להצליח.

כדי לנוע בתוך מרחב הסיבות האלה באופן מושכל עלינו להבין את יחסי הגומלין הבלתי ניתנים לניתוק שבין המדע לבין היכולות המגוונות של כלל מרכיבי החברה. מכיוון שאף אחד מאיתנו לא רוצה שישראל תהיה מדינה נחשלת, אנו חייבים בסיס של הבנה מדעית לכולם.

במילים קצרות: בלי חינוך מדעי, החברה הישראלית לא "תחזיק מים" לאורך ימים.

מכחישי מדע מתיימרים להשתמש בשיטה המדעית להוכחת טענותיהם חסרות היסוד. עולם דמיוני ושטוח | איור: Amanda Carden, Shutterstock

אז מה הבעיה?

צריך להיות חירשים, עיוורים ומנותקים מהמציאות כדי לא להבין שמערכת החינוך בישראל נמצאת בתקופה הקשה בתולדותיה. בין הבעיות המרכזיות שלה ניצבים מחסור חריף במורים, מחסור במשאבים פיזיים, תנאי עבודה מחפירים והיעדר תמיכה ציבורית, שילוב שמוביל לשחיקה, אי-אמון ונטישה. אלה ניכרים גם במוסדות להכשרת עובדי הוראה וגם אצל עובדי ההוראה עצמם. משרד החינוך מחזיק בתקציב הגבוה ביותר בין משרדי הממשלה, עם רמת ביצועים נמוכה להחריד. מפעל כה כושל היה נסגר מזמן.

שנות ה-80 וה-90 היו תור זהב בחינוך המדעי בישראל, שנהנה מהשקעה בפיתוח, הכשרה, הצטיידות, הקמת מרכזים למורים וכמובן תקציבים, והשגשוג היה מערכתי. הילדים שגדלו אז הם כיום המבוגרים המניעים את המשק. מתחילת המילניום הנוכחי הברז צומצם ונסגר, בלי אסטרטגיה חלופית שתשמור על ההישגים. כתוצאה מכך איכות לימודי המדעים צנחה בזריזות מבהילה.

כפי שהשגשוג היה מערכתי, גם ההרס הוא מערכתי. יותר מעשרים שנה אחרי, חלק הארי של המורים מהתקופה ההיא פרשו, בלי שנבנתה חלופה ראויה ומקצועית. את התוצאות אנחנו מתחילים לראות כבר עכשיו. המצב הוא כזה שכשמשרד החינוך מכריז על הכנסת נושא חדש לתוכנית הלימודים, למשל לימודי אקלים, זה אפילו לא לעג לרש. מי המורים שילמדו אותו? מה ההכשרה שלהם, אילו מעבדות, כיתות וסביבות עבודה יעמדו לרשותם?

בבתי הספר היסודיים אין בכלל מורים למדעים, אין ציוד ואין מעבדות. בחטיבות הביניים ובתיכונים המצב לא הרבה יותר טוב. מסקרים שנעשו בקרב עובדי מערכת החינוך, ומשיחות עימם, מתברר כי רבים מהמורים שמלמדים היום מדעים לא הוכשרו לכך מעולם. היעדר מורים במקצועות האחרים מביא לידי כך שגם אלה שכבר הוכשרו ללמד מדעים, מלמדים לעיתים קרובות מקצועות אחרים.

צעדי ה"ייעול" וההפרטה של מערכת החינוך רק מחריפים את הבעיה. דוגמה בולטת לכך היא הכנסת לימודי המדעים לתוכנית גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית), שמאפשרת למנהלי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים לבחור מקצועות שבהם יעדיפו להתמקד. "אין אצלי לימודי מדעים בכלל, אין מספיק ביקוש וגם אין לי מורים", הסביר לי מנהל בית ספר. "למה לי להשתמש בתקציב שיש לי מגפ"ן כדי לשלוח את קמצוץ התלמידים שמעוניינים בכך ללמוד מקצוע מדעי כלשהו? חשוב לי יותר להביא בכסף הזה פעילות חברתית לכל בית הספר." יש צדק בדבריו. מדעים צריכים להיות "מוצר חינוכי בסיסי", שווה וזמין לכולם. זה לא המצב כעת.

התוצאה היא לא פחות מקטסטרופה. אנחנו חיים במדינה ששואפת להיות מובילה בעולם הדוהר קדימה ביכולותיו ובדרישותיו, בשעה שמערכת החינוך שלה מדשדשת הרחק מאחור. במהלך העשור הקרוב, ילדי תחילת המאה ייטלו את מושכות ההובלה של המשק. ספק אם הילדים האלה, שגדלו על רקע חסר גדל והולך של חינוך מדעי ראוי לשמו, יצליחו להדביק את פערי המיומנויות והידע הנדרשים כדי להמשיך את הצמיחה שכולנו זקוקים לה נואשות.

בתי הספר היסודיים אין בכלל מורים למדעים, אין ציוד ואין מעבדות. מורה צעירה מלמדת כימיה בכיתה | צילום: Twinsterphoto, Shutterstock

אז מה עושים?

נכון לעכשיו, כל העשייה לתיקון המצב מסתכמת בצעקות, איומי שביתה ודיונים אינסופיים ועקרים, ובמילים אחרות: הרבה שום דבר. עברנו כבר מזמן את המצב שבו עוד היה אפשר לתקן את הבעיות בעזרת פלסטר. התשובה אינה טמונה בכלים טכנולוגיים אלה ואחרים, מתנדבים דורשי-טוב, שילוב של מדריכים מצה"ל בכיתות ואפילו לא בהעלאת שכר משמעותית. דרושים פתרונות מקיפים, ארוכי טווח, נשימה עמוקה והרבה מאוד אומץ ונחישות.

כדי לשנות את מצב החינוך נצטרך להזיע ולהכיל הרבה כאב. מי שבאמת מבקשים להתמודד עם חוליי המערכת יודעים שאין פתרון קסם אחד. זה לא רק השכר, גם אם ישלשו אותו. זאת לא רק סביבת העבודה, גם אם כל בתי הספר ייראו כמו בנייני פארק המדע ברחובות, כולל מעבדות חדישות וציוד עדכני. זה לא רק עניין של שעות עבודה וחופשות, גם אם כל המורים יעבדו בדיוק בימים ובשעות בהם כל שאר המשק עובד. זאת אפילו לא רק העלאת הרמה המקצועית של המורים, גם אם נדרוש מכול המורים תואר שלישי בחינוך ובמקצוע שהם מלמדים.

זה הכול יחד, ועוד. שינוי משמעותי של מצב החינוך דורש חזון עדכני, משאבים וזמן. צריך להגדיר היטב מה רוצים שהמערכת תשיג, מה חייבים לעשות כדי שזה יקרה ומהן מסגרות המשאבים והזמן הנחוצות לשם כך. יידרשו נחישות והרבה מאוד אומץ להתמודד עם המלחמות שיהיו לאורך הדרך. ויהיו מלחמות. ועוד איך יהיו.

שלושה מרכיבים

הדבר הראשון הנחוץ לנו הוא חזון. חינוך מדעי לכול מבטא את השאיפה שהתפיסה המדעית, ובכלל זה הידע ובעיקר המיומנויות העומדות בבסיסה, תהיה נכס תרבותי מרכזי של כל אזרח ואזרחית בישראל. כמעט טריוויאלי לומר שזה מה שהמדינה חייבת לאפשר לכל ילדיה, ללא הבדלי מגזר, דת, מגדר או מעמד כלכלי-חברתי, וזה כמובן לא יכול לבוא במנותק מהגדרת בסיס ההשכלה הכללית שלהם.

הרכיב השני הוא המשאבים, ובראש וראשונה כוח אדם. חינוך מיטבי מחייב שכל אנשי החינוך של ילדינו, מגן הילדים והלאה, יהיו בעלי מקצוע מעולים בתחומם, העומדים בדרישות הידע והמיומנויות העדכניים ביותר, הן בפדגוגיה והן בתחום הדעת שהם מלמדים, ושיהיו אנשי חינוך מיומנים וערכיים. זה נכון לכל המקצועות. מורה שהוכשרה ללמד ערבית לא צריכה ללמד כימיה ומורה לביולוגיה לא צריכה ללמד תנ"ך.

במורים כאלה, נוכל – ונצטרך – לתת אמון. הרי זה מה שאנחנו עושים בכל תחום אחר. בכל פעם שאנחנו עולים על מטוס אנחנו בוטחים בכך שהטייס הוא איש מקצוע מעולה וכך גם הטכנאים שמתחזקים את המטוס; בכל פעם שילדינו עולים על נדנדה בפארק ובכל עלייה או ירידה במעלית, אנחנו בוטחים במהנדסים שתכננו אותם ובקבלנים שבנו אותם; אנחנו נותנים אמון במקצוענות של הרופאים שאנו מניחים להם להרדים ולנתח אותנו; ברוקחים שאנו בולעים תרופות שהם שמו בידינו; בטבחים שאנו אוכלים את תבשיליהם – בכל בעל מקצוע שאנו סומכים על הכשרתו ומקצוענותו. במערכת שבה אנחנו מאפשרים כמעט לכל אחד להיכנס לכיתה כמורה, כמה מאיתנו באמת סומכים על המקצוענות של אנשי החינוך?

המורות והמורים צריכים להיות אנשי מקצוע מעולים שיכולים לפעול בסביבות עבודה מתקדמות. טכנולוגיה מתקדמת | מקור: Gorodenkoff, Shutterstock

אי אפשר להמשיך להתעלם מהצורך לטפח אנשי מקצוע שהטכנו-פדגוגיה היא אחד המשאבים המרכזיים שלהם. אנחנו בעיצומה של המאה ה-21, והסביבה הדיגיטלית היא חלק מחיי היומיום של כולנו. למרות צקצוקי הלשון הרווחים, הסביבה הדיגיטלית אינה הגורם לפערים חברתיים. את הפערים האלה אנחנו יצרנו ואנחנו אלה שאחראים לפתרונם.

הסביבה הדיגיטלית מצויה כיום בכף ידם של כמעט כל ילדה וילד.אפשר וצריך לנצל את ההזדמנויות שהיא פותחת לפנינו לצמצם את הפערים החברתיים. זהו אחד הכלים המרכזיים המאפשרים להנגיש לכולם את מכלול העושר המדעי, ההתנסותי והתרבותי שיש לאנושות להציע. העושר הזה יכול וצריך להיות הבסיס לשינויים כלכליים ומעמדיים, אבל כדי שזה יקרה מערכת החינוך שלנו חייבת להשתמש בה כמשאב זמין ומשמעותי, לתלמידים ולמורים כאחד, ברמה המקצועית ביותר. מורים מעולים בטכנו-פדגוגיה ינצלו את זה כדי לצמצם פערים ולהוביל למידה עדכנית ורלוונטית למציאות.

זה נכון גם בהקשר הרחב יותר. כדי שנוכל לגייס, להכשיר ולטפח בעלי מקצוע מעולים שגם יישארו וישגשגו בעבודתם, נצטרך להתחייב לתת להם סביבות עבודה מתקדמות וראויות שבהן הם יוכלו לפעול. נחוץ לכל מורה מרחב עבודה שבו יוכל לפגוש תלמידים ביחידוּת או בקבוצות קטנות, להתכונן כראוי לשיעור, לעבוד עם עמיתים וכן הלאה. וכמובן מגיע למורים שכר הולם. הם לא עושים לנו טובה, הם עובדים. על עבודה מעולה צריך לשלם. מי שחושבים שחינוך מצוין הוא דבר יקר, מוטב שיבינו שחינוך גרוע עולה הרבה יותר.

כאמור, משרד החינוך הוא המשרד הממשלתי העשיר ביותר. חייבים לבדוק על מה הולך כל הכסף הזה, לזהות את התשתיות הקיימות שאפשר להתבסס עליהן בהתאמות קלות, את אלה שצריך לבנות מחדש, ובעיקר – להבין ממה צריך להיפרד. סיבות היסטוריות של "כך עשינו תמיד", לא מוכיחות את עצמן. להיפך. יידרש אומץ, כי הפרידות יהיו קשות.

ולבסוף, חייבים להחליט על מסגרת הזמן הנדרשת. למשל, חמש שנים יידרשו כדי לעשות כמה תהליכים במקביל. עלינו לאפשר לכל אותם אנשי חינוך שניחנו בכישורים הדרושים להשלים את הידע וההכשרה שחסרים להם כדי לעמוד בקריטריונים המקצועיים שייקבעו. עבור מי שלא יתאימו לדרישות, ננצל את השנים האלה כדי להיפרד מהם באופן מכובד והוגן, להעניק להם פיצויים ולסייע להם למצוא פרנסה חלופית. מורים חדשים כבר יידעו בדיוק מה נדרש מהם ומה התמורה שיקבלו. לשם כך יהיה צריך לבנות תשתיות ראויות, לפתח תהליכי הכשרה הולמים ולדאוג גם למדרגות השכר ולתהליכי הקידום וההתפתחות המקצועית.

מדעים הם מנועי הצמיחה המרכזיים של כל חברה מודרנית, כדי שישראל תמשיך לצמוח צריך לקום ולהציל את החינוך המדעי. צמיחה מתוך הטכנולוגיה | איור: Kirill Savenko, Shutterstock

דרוש: שינוי אמיתי

כן, יש עוד מרכיבים, אבל אלו הם המוקדים שחייבים להתחיל מהם. את הובלת התהליך נמסור לידיהם של אנשי מקצוע מיומנים בחינוך מדעי, בעלי ניסיון של לפחות שלוש שנות הוראה בכיתה, יצירתיים ופורצי דרך, בעלי הצלחה מוכחת במודלים חדשניים ועדכניים בתחומים בהם הם עוסקים ונטולי אג'נדה פוליטית או עסקית. יש לא מעט כאלה, גם במערכת עצמה וגם בעמותות ובארגונים הרבים שנותנים מענה מצוין במקומות שבהם המערכת נכשלה.

האם הם יטעו בחלק מהמלצותיהם? אין ספק.

האם אנחנו מסוגלים להמשיך להתקיים עם הטעויות שנעשו במצב הקיים? אין ספק שלא.

האם הילדים שכבר נמצאים בתוך המערכת ייהנו מהתהליך הנדרש? רובם כנראה לא. אבל אם לא נתחיל, גם הילדים שיבואו אחריהם יאבדו לנו.

האם כל המורים שעדיין שורדים במערכת יוכלו להמשיך בה? האם כל פקידי החינוך, המפקחים, המבקרים ומקבלי ההחלטות ימשיכו בתפקידיהם? אין ספק שלא. הם יקבלו את הזמן, אורך הנשימה והתמיכה הנדרשים כדי להיפרד מהמערכת ולמצוא מקצוע מתאים יותר לכישוריהם.

האם זה יעורר מלחמות, שביתות, התנגדויות, איומים, טעויות וקשיים? בוודאי. זה יהיה תהליך כואב וקשה מאוד, אך גם מקור של תקווה להתחדשות ולשינוי משמעותי שכבר איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליהם.

כל עוד מערכת החינוך שבויה בציפורניהם של פוליטיקאים מתחלפים, במוסרות של פקידות בירוקרטית ובאג'נדות זרות של ארגונים ולוביסטים, אין שום סיכוי לשינוי אמיתי. גם אם רן ארז, יפה בן דוד ופקידי משרדי האוצר והחינוך יסכימו על הוספת עוד כמה גרושים לשכר המורים, על שינוי זה או אחר במבחני הבגרות, על "למידה דיגיטלית", הוספת "מקצועות ומיומנויות המאה ה-21" ואפילו יצעדו שלובי ידיים אל הזריחה וישירו שהגיע שחר של יום חדש, אין להם שום פתרון אמיתי שיהפוך את מערכת החינוך הנתונה בידיהם למה שהיא אמורה להיות. הם נאחזים בעקשנות בשימור מבנה מיושן, לא רלוונטי, שכבר לא עובד. הם לא הפתרון. הם הבעיה.

נכון לעכשיו, אנחנו בצלילה מטורפת כלפי מטה. עלינו לשבור חזק את ההגה ולחזור למגמת עלייה. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה יותר להמשיך כתמול שלשום, בידיעה מה המחיר שיהיה עליה לשלם. כולם יודעים מה צריך לעשות. הגיע הזמן לדרוש מעצמנו את האומץ לקום ולעשות את זה.