דפוס:
המצאה ששינתה את העולם

עבור רבים מאיתנו מדובר בטקס קבוע. כל שנה בחודש יוני רגלינו מוליכות אותנו אל הכיכר, להלך בין דוכנים עמוסי ספרים, להתרשם מהכריכות, מריח הדפוס הטרי, לעלעל בדפים. אנחנו באים לשם לא רק כצרכנים, אלא מחפשים את החוויה, את תחושת החג, מקווים לקבל חתימה מסופרת אהובה, לשמוע המלצות, למצוא ספרים שלא הכרנו. שבוע הספר העברי הוא הקרנבל של אוהבי הספר בישראל.

וזה כל כך לא מובן מאליו. עד אמצע המאה ה-15 כלל לא היו בעולם ספרים במובן המודרני של המושג – כלומר אוסף דפים כתובים וכרוכים בייצור סדרתי, שכל עותק בו זהה לאחרים. כל ספר היה יצירה עצמאית שנעשתה בעבודת יד, בידי מומחים שהשקיעו חודשים ארוכים ואף למעלה מזה בכל עותק. גם מספרם של יודעי קרוא וכתוב ברוב החברות, ובוודאי בתרבות האירופית הנוצרית, היה נמוך מאוד. אנאלפביתיות הייתה הנורמה.

במציאות הזאת, איש לא היה מעלה בדעתו לפתוח יריד למכירה המונית של מוצר יקר ונדיר כמו ספר, שפונה בלאו הכי רק לשכבה דקה מאוד של משכילים אמידים יודעי לטינית, יוונית או עברית. ההמצאה שאפשרה את השינוי הדרמטי הזה – ועוד רבים אחרים – נולדה בסדנתו של ממציא גרמני מיומן אך כושל בעסקיו, שלא נהנה מפירות המצאתו והלך לעולמו כמעט אלמוני. היה זה כמובן מכבש הדפוס.

במשך אלפי שנים, מאז המצאת כתב היתדות בשומר העתיקה לפני יותר מחמשת אלפים שנה, בני האדם חיפשו דרכים לשכפל טקסטים כתובים, אך ללא הועיל – המכשולים הטכנולוגיים היו גדולים מדי. בימי הביניים, נזירים קתולים העבירו את ימיהם בהעתקת כתבים עתיקים לצורך שימורם – מלאכה קשה וסיזיפית של העתקה ידנית של מגילות וספרים. ההעתקה דרשה זמן רב, וכל עותק היה שונה מקודמו עקב חדירת שגיאות, פרשנות אישית וצנזורה דתית.

המכשול הראשון שהיה צריך להיפתר הוא חומר הגלם הבסיסי – המדיום שעליו כותבים. בעת העתיקה השתמשו לכתיבה ולקריאה בעיקר בפפירוסים – גיליונות שטוחים שעובדו מצמחי גומא. הפפירוס הומצא במצרים והופץ ממנה לכל רחבי המזרח התיכון ולאירופה, שם השתמשו בו להכנת מגילות וקודקסים – גליונות כרוכים יחד שהיו הצורה המוקדמת של הספר.

הפפירוס היה חומר זול למדי ונוח לשימוש, אבל היו לו שתי מגרעות: הוא היה רגיש ללחות ולכן לא השתמר טוב באקלים האירופי הממוזג, והיו חייבים לייבא אותו ממצרים, שכן גומא הפפירוס (Cyperus papyrus) נפוץ בעיקר בצפון אפריקה ובישראל. כשהקיסרות הרומית המערבית קרסה במאה החמישית לספירה, אספקת הפפירוס לאירופה נעצרה כמעט לחלוטין. בלית ברירה אירופה עברה בהדרגה לחומר גלם הרבה יותר יקר – הקלף, העשוי מעור מעובד של בהמה כגון כבש, עז או עגל. הקלף אומנם היה עמיד מאוד וניתן לשימוש חוזר, אך עורות של בהמות הם חומר גלם הרבה יותר קשה להשגה מצמחים, ועיבודם לקלף אינו תהליך פשוט.

כדי לאפשר ייצור המוני של ספרים היה צורך בחומר זול יותר וקל יותר לייצור – הנייר. מקובל לייחס את המצאת הנייר ללבלר הסיני צָאי לוּן בסביבות שנת 105 לספירה, אך רק במהלך המאה ה-13 הגיע הנייר לאירופה דרך העולם המוסלמי. להכנת נייר השתמשו בעיסה של סיבי תאית מקרעי בד ומפסולת צמחים, מעורבים במים או בממיס אחר ובחומר מדביק כמו שרף. במקור נהגו לטבול בעיסה מסגרות עץ שעליהן מתחו רשת סינון צפופה ולהניח למשקע להתייבש בצורת גיליון דק. כך יכלו להפיק דפים רבים בעלות שלא עלתה על שישית ממחירו של גיליון קלף בודד. כיום התהליך מתוחכם ומהיר יותר, אך דומה בבסיסו.

קושי נוסף היה הדיו, שבבדרך כלל היה דליל ומימי ולכן היה נמרח אם היו מנסים להעביר אותו לנייר בדרכים מתוחכמות יותר מכתיבה ביד. ולבסוף היה צורך למצוא טכניקה יעילה לשכפול הטקסט עצמו. בסין פיתחו כבר במאה החמישית לספירה שיטה להעתקת ציורים שנחרתו על גלופות עץ, כוסו בדיו, וכך העבירו את תמונת הראי של התחריט לדף נייר שהוצמד להם מלמעלה. היה זה רעיון מבריק, שהיה הבסיס לדפוס המודרני, אבל נראה אתכם מדפיסים ככה עיתון יומי.

מי שפיצח את כל המכשולים האלה היה ממציא גרמני בשם יוהנס (יוהן) גנספלייש צור לאדן צום גוטנברג (Gutenberg), שבאמצע המאה ה-15 פיתח את מכבש הדפוס הראשון. גוטנברג, ששם משפחתו נגזר ממקום המוצא של משפחת אימו – "גבעת היהודים" (יודן ברג) בעיר הולדתו מיינץ – למד כנראה צורפות וחריתת ברזל בצעירותו. הניסיון שרכש בעבודה עם סגסוגות מתכת התגלה כמפתח לבעיה הבלתי פתורה: איך אפשר ליצור מכונה שתיצור העתקים של כל טקסט אפשרי?

הרעיון המרכזי של גוטנברג היה לחלק את המילים לאותיות וליצור תבניות זהות רבות לכל אות – מספיק כדי למלא מלבן בגודל של גיליון נייר. תחילה הוא יצר תבניות עץ, אך הן נשחקו במהירות והוא החליף אותן בסגסוגת של עופרת, אנטימון ובדיל, שאותה פיתח בעצמו. האותיות האלה היו הגופנים (פונטים) הראשונים בהיסטוריה, והם עוצבו כחיקוי של אותיות כתובות. כששמים אותן בסדר הנכון על הנייר ומהדקים היטב כדי שלא יזוזו וימרחו את הדיו, נוצרת תבנית שהיא תמונת ראי של הדף שרוצים להדפיס.

הבעיה הבאה שהיה עליו לפתור היא איך להעביר את התוכן לדף נייר. לשם כך הוא אימץ המצאה מתחום הייננות – מכבש ענבים ששימש למחיצת הפירות ולהפקת התירוש מהם. למכבש הייתה ידית מחוברת לבורג שבאמצעותה הידק מפעיל המכונה את המשטח העליון לתחתון בצורה שהפעילה לחץ אחיד על כל נקודה. גוטנברג הבין שאם יניח למטה את גלופת האותיות, ימרח עליה שכבה דקה של דיו ויניח למכבש להפעיל לחץ על דף נייר שיונח על גבי הגלופה, הטקסט יועבר בצורה מושלמת לדף. כך, בתהליך מהיר למדי, אפשר להדפיס עוד ועוד עותקים זהים של העמוד.

כאן התגלתה בעיה חדשה: הדיו שהיה בשימוש לכתיבה על נייר היה דיו דליל על בסיס מים. גוטנברג בדק סוגים רבים של דיו בחיפוש אחרי חומר יציב, סמיך ומאריך ימים, שייצמד בקלות לנייר ולא ידהה לאחר מכן. הפתרון נמצא בדמות דיו על בסיס שמן המורכב מתערובת של עופרת, טיטניום, גופרית, פיח ושמן פשתן. אחרי שברר גם את סוג הנייר המתאים ביותר, המלאכה הושלמה.

הניסיונות הראשונים כללו כמה יצירות קצרות, וכן כתבי מחילה כנסייתיים. במקביל להם לקח גוטנברג על עצמו משימה שאפתנית שתמחיש את יעילותה של ההמצאה החדשה: בשנת 1455 הוא סיים להדפיס כ-180 עותקים של התנ"ך – הברית החדשה והישנה – בלטינית, שקרויים כיום "תנ"ך גוטנברג". היה זה הישג מדהים, שכן כתיבת עותק בודד של התנ"ך דרשה עד אז יותר משנת עבודה של לבלר מיומן במנזר.

הטכנולוגיה החדשה התפשטה במהירות באירופה, אבל גוטנברג עצמו לא נהנה מפירות ההצלחה. יוהן פוסט, המשקיע העיקרי בפרויקט הדפוס, תבע את כספו בחזרה, ניצח והביא את גוטנברג לפשיטת רגל. את שנותיו האחרונות הוא חי בצניעות כבן חסותו של הארכיבישוף אדולף פון נסאו (Nassau), עד למותו ב-1468.

המצאת הדפוס נחשבת לנקודת מפנה מרכזית בהתפתחות התרבות האנושית, עד כדי כך שרבים מתייחסים אליה כנקודת המעבר מימי הביניים לעת החדשה. בשנת 1997 כתב העת Time Life אף בחר בדפוס להמצאה החשובה ביותר של האלף השני לספירה. אכן, ייתכן שאין כמעט מבנה חברתי שהמצאת הדפוס לא השאירה את חותמה עליו. כי ספרים אינם סתם אוסף של דפים ומילים – ספרים הם כלי קיבול לרעיונות, ורעיונות הם הכוח המניע של שינויים.

מפתה לייחס לדפוס את כל השינויים הפוליטיים, הדתיים, החברתיים, הכלכליים, המדעיים והתרבותיים שבאו בעקבותיו. המציאות, כדרכה, מורכבת הרבה יותר. הדפוס אכן מילא תפקיד חשוב בתהליכים רבים שהתרחשו באירופה ובעולם כולו מאמצע המאה ה-15 ואילך, אך כשדנים בתהליכים היסטוריים אי אפשר לבודד גורם אחד ולהתעלם ממגמות אחרות שמתרחשות במקביל. אין, לפיכך, אפילו תהליך אחד של שינוי שאפשר לייחס באופן בלעדי לדפוס, אך אפשר לראות את עקבותיו ברבים מהם.

בימי הביניים באירופה היה לכנסייה הקתולית כוח פוליטי, כלכלי וכמובן דתי שאין שני לו באירופה, אך באמצע האלף השני הוא החל להתערער. צמיחתו של המעמד הבינוני והבורגנות, בין השאר בהשפעת המגפה השחורה במאה ה-14, הובילה לשינויים רבים במבנים החברתיים והכלכליים ולמגמות של עיוּר, צמיחת השכבה המשכילה והתחזקות השלטון המרכזי של מלכים שביקשו להחליש מוקדי כוח מתחרים. במקביל התפתח בכנסייה עצמה זרם שקרא לרפורמות מבניות ולביעור השחיתות שפשתה בכנסייה.

הרקע הזה היה קרקע פורייה לשינוי משמעותי, אך עדיין היה נחוץ טריגר שיניע אותו. הטריגר הזה לא היה מתקיים אלמלא הדפוס, והשימוש שעשה בו הכומר הגרמני מרטין לותר (Luther).

ב-31 באוקטובר 1517 תלה לותר על דלתות הכנסייה שלו בוויטנברג דף ובו 95 טענות נגד מדיניות הכנסייה הקתולית, ובמיוחד נגד השימוש הציני שעשו ראשיה במכירת כתבי מחילה (אינדוליגנציות) תמורת בצע כסף. בנוסף הוא הטיף לאמונה פשוטה ובלתי אמצעית, בדומה לרפורמטורים רבים לפניו. אך בשונה מקודמיו, לותר השכיל להפיץ את המסמך המכונן בעותקים מודפסים שהגיעו לכל רחבי גרמניה.

מסמך "95 התזות" המקורי נועד לעורר דיון פנימי בתוך הכנסייה הקתולית, ולכן נכתב בלטינית, השפה שבה קראו וכתבו אנשי הכנסייה ובה גם נכתב חלק ניכר מכתבי הקודש. את שלוש המסות הבאות שלו, שפרסם בשנת 1520, לותר כבר כתב בגרמנית, שפת העם, מתוך מטרה להפיץ ברבים את רעיונותיו. האפיפיור הגיב בגינוי פומבי, לותר שרף את כתב הגינוי והפופולריות שלו גאתה והלכה, כשכתביו המודפסים מופצים באלפי עותקים.

כחלק מרצונו לחבר מחדש את האמונה לפרט ולבטל את התיווך המושחת של הממסד הכנסייתי, עשה לותר עוד צעד מהפכני – הוא תרגם את התנ"ך מיוונית לגרמנית, והנגיש לראשונה את כתבי הקודש לציבור הרחב. גם זה לא היה מתאפשר אלמלא היכולת להדפיס את הספר ולהפיץ אותו להמונים.

לותר הלך לעולמו ב-1546, אך מכבשי הדפוס כבר הפיצו ברבים את רעיונותיו התיאולוגיים ברחבי גרמניה והתפשטו ממנה למדינות אירופיות אחרות, כמו צרפת וארצות סקנדינביה. כשהכנסייה הקתולית התעשתה לבסוף והנהיגה רפורמה משמעותית, הסוסים כבר ברחו מהאורווה. הפיצול בנצרות האירופית היה לעובדה מוגמרת.

לאורך ההיסטוריה היו הבדלים ניכרים ברמת האוריינות – ידיעת קרוא וכתוב – בתרבויות שונות ואפילו באותה תרבות בתקופות שונות. לעומת חברות רבות שרק יחידי סגולה ידעו בהן לקרוא טקסטים כתובים, באחרות הייתה אליטה אוריינית גדולה, ולפעמים הידע התפשט גם לבעלי מקצועות מסוימים ולמעמדות נוספים.

נראה למשל שבסוף ימי הרפובליקה הרומית ובראשית ימי הקיסרות שיעור יודעי קרוא וכתוב ברומא היה גבוה למדי, אם כי יש מחלוקת לגבי היקף האוריינות. האומדנים נעים בין עשרה אחוזים בתרבות היוונית-רומית כולה להערכה של אוריינות כמעט מלאה ברומא עצמה לפי מחקר משנת 2000. ההערכה האחרונה כנראה מופרזת, אך ברור שנעשה ברומא שימוש רב בכתב לצרכים מנהלתיים, למסחר, לתיעוד משפטי ועוד, ושהייתה קיימת מערכת חינוך ענפה במימון המדינה שלימדה בין השאר קרוא וכתוב.

בימי הביניים, אחרי קריסת האימפריה הרומית, דעכה מאוד גם האוריינות באירופה והוגבלה לשכבה צרה של בני המעמד הגבוה, ובעיקר לכמרים ולנזירים שתיווכו את כתבי הדת הנוצריים לציבור הרחב. במקרים רבים הכנסייה סיפקה גם את הלבלרים שניהלו בפועל את הבירוקרטיה הממשלתית בממלכות ובנסיכויות של התקופה – מלאכה שלא דרשה כוח אדם רב במצב מדיני שבו אין ממשל מרכזי עם מערכות רחבות היקף של חוק ומסחר. מחסום משמעותי מאוד ללמידת קרוא וכתוב היה טמון גם בהסתמכות הכמעט מלאה על לטינית ברוב הטקסטים הכתובים.

עלייה באוריינות החלה להירשם באירופה עם התפשטות טכנולוגיית ייצור הנייר, שסיפקה חומר גלם לכתוב עליו. אולם הקפיצה המשמעותית באמת באה בעקבות הדפוס, ובמיוחד עקב תנועת הרפורמציה שהוא אִפשר. אחד העקרונות המעשיים הבסיסיים של הנצרות הפרוטסטנטית במאה ה-16 היה שכל נוצרי צריך לקרוא את התנ"ך בעצמו, כיוון שמשם נגזרת הדוקטרינה הנוצרית כולה. בעקבות זאת מנהיגים פרוטסטנטים דחפו לפתיחת בתי ספר ולתרגום כתבי הקודש מלטינית לשפות המקומיות. ואכן ידיעת קרוא וכתוב התפשטה במהירות רבה במיוחד במדינות הפרוטסטנטיות, ולאט יותר במדינות הקתוליות. בארצות סקנדינביה הפרוטסטנטיות בצפון אירופה, למשל, הגיעו לאוריינות כמעט מלאה כבר במאה ה-17.

הדפוס לבדו לא היה תנאי הכרחי להתפתחות חברה אוריינית, שכן היו כאלה כבר בעת העתיקה. הוא גם לא היה תנאי בלעדי – נדרשו עוד שינויים כלכליים וחברתיים מרחיקי לכת כדי לאפשר לידיעת הקריאה והכתיבה להתפשט, ובכלל זה צמיחת מערכות חינוך במימון המדינה, המהפכה התעשייתית שדרשה יותר ויותר עובדים מקצועיים מומחים, צמיחת העיתונות ועוד. בשנת 1820 רק 12 אחוז מאוכלוסיית העולם ידעו קרוא וכתוב, ואפילו בשנת 2016 קרוב לאחד מכל שבעה אנשים בעולם היה אנאלפבית. עם זאת, יש הסכמה רחבה כי לדפוס הייתה תרומה מכרעת לתהליך הזה.

התוצאה המיידית ביותר של צמיחת הדפוס הייתה כמותית – היו יותר ספרים. אם במאה ה-15 מעריכים שהיו באירופה כולה כ-12 מיליון ספרים, כעבור מאה שנה מספרם קפץ ל-200 מיליון, במאה ה-17 כבר היו שם חצי מיליארד ספרים, ובמאה ה-18 אירופה חצתה את רף המיליארד ספרים. גם מחיריהם ירדו בהתאם. בשלהי ימי הביניים, עותק כתוב בכתב יד של התנ"ך עלה סכום השווה לשש שנות עבודה של פועל. ב-1687, מחירו של "פרינקיפיה מתמטיקה", ספרו פורץ הדרך של אייזק ניוטון, עמד על שישה שילינגים בלבד, עדיין סכום נכבד, אך בהישג ידו של כל אדם מהמעמד הבינוני הגבוה ומעלה.

כשאתה סטודנט שמבקש לרכוש השכלה, אתה מוכרח גישה לספרים – אם לא באופן פרטי אז דרך ספריית האוניברסיטה. ההיצע הגובר של ספרים היה אחד הגורמים שאפשרו את פתיחתן של אוניברסיטאות חדשות בכל רחבי אירופה ואת הנגשת הידע לאוכלוסייה גדלה והולכת.

הדפוס הניע גם שינוי ביחס לספרים. כל עוד כל ספר הוא יצירה נדירה ויקרת ערך, יש חשיבות רבה להעתקת קלאסיקות נדירות כדי לשמר את הידע הטמון בהן. מכאן נובע דגש רב על שימור העבר, שהתחבר היטב עם ההערצה ששררה בימי הביניים כלפי פילוסופים קלאסיים כמו אריסטו ואפלטון בימי הביניים. הדפוס פתר את הקושי הזה ופתח דלת לנטייה חדשה שהתפתחה באותה עת באיטליה: רוח החדשנות שהביא עימו הרנסנס.

הפתיחות לחידושים מחד גיסא והטכנולוגיה שמאפשרת להפיץ אותם מאידך גיסא הובילו תוך כמה עשורים לשבירת דוגמות מדעיות ופילוסופיות שלא השתנו כמעט מאז ימי אריסטו. ב-1543 יצא לאור ספרו של ניקולאוס קופרניקוס "על התנועה הסיבובית של גרמי השמיים", שנחשב למבשר השיטה המדעית. היה זה הספר הראשון שסתר את "המודל הגיאוצנטרי" של מערכת השמש, שגרס כי כל כוכבי הלכת חגים סביב הארץ. כמה עשרות שנים אחריו נעץ גלילאו גליליי את המסמרים האחרונים בארונה של התפיסה המדעית הארכאית. קשה להאמין שרעיונותיו המהפכניים של קופרניקוס היו מתפשטים באותה הצלחה אילו היו נכתבים בכתב יד ונמקים בספרייה אפלולית של מנזר בודד.

גם רעיונות אחרים החלו לצמוח במציאות החדשה הזאת של מידע זמין. הקשר של רובם לדפוס הוא עקיף בלבד, אבל בין הדפוס ללאומיות קיים קשר מעניין.

הספרים שקדמו לעידן הדפוס באירופה היו כתובים בדרך כלל בשפות הקלאסיות – בעיקר לטינית ויוונית. הספרות המודפסת הייתה שונה, ונתנה לראשונה ביטוי ולגיטימציה לשפות מקומיות. אחת התוצאות הייתה תרומה להתעוררות הזהויות האתניות והלאומיות באירופה. קיומן של יותר ויותר יצירות בשפת המקום חיזק את הגאווה הלאומית והוביל בסופו של דבר, לצד גורמים נוספים, לצמיחת מדינות הלאום במאה ה-19.

באופן עקיף יותר אפשר לזהות קשרים בין הדפוס לבין רבות מהתנועות הפוליטיות של המאות האחרונות: הדמוקרטיה, הנשענת בין השאר על קיומה של עיתונות חופשית; הקומוניזם, שצמח בעיקר מתוך ספר – המניפסט הקומוניסטי של קרל מרקס; המשטר האבסולוטי בצרפת של המאות ה-17 וה-18, שנזקק ליכולת יעילה להפיץ את צווי המלך; ועוד.

הדפוס אִפשר לרעיונות פוליטיים להתפשט, הניח למדענים לשתף את עמיתיהם בתגליותיהם ובתיאוריות שלהם, הוליד בעקיפין תחומי דעת חדשים וטביעת רגלו מורגשת כמעט בכל תחום בחיינו. נכון, קשה לשים את האצבע על הנקודות המדויקות שהובילו לכל שינוי, אך נוכחותו כה חיה וכה בסיסית עד כי אי אפשר לתאר את עולמנו כיום בלעדי הספר המודפס.