שובל שלום,

יש עדויות לכך שאנשים עם הפרעה דו-קוטבית (מניה-דיפרסיה) מתים יותר ממחלות לב. הסברה היא שהעלייה הזאת בתמותה קשורה לטיפולים התרופתיים ולאורח החיים של האנשים האלה (למשל מפני שהם מעשנים יותר ועוסקים פחות בפעילות גופנית), ולאו דווקא מ"רגשות שליליים". עם זאת, המצב הרגשי עצמו מעודד אורח חיים כזה, כך שסביר להניח שהוא משפיע על הבריאות לפחות באופן עקיף.

נמצא גם שרגשות שליליים כגון מצב רוח דיכאוני, כעס, אֵבֶל על מותו של אדם קרוב או חרדה מעלים את השכיחות לאוטם שריר הלב. רגשות כאלה גם מעלים פי 5-3 את השכיחות של פרפורי עליות, שהן סוג של הפרעת קצב בלב. אושר, לעומת זאת, מוריד את השכיחות שלהם בערך באותו שיעור. דיכאון מעלה גם את הסיכון ליתר לחץ דם.

אף על פי שהמנגנונים שמתווכים את ההשפעה של רגשות שליליים על תפקוד מערכת כלי הדם והלב אינם ברורים לנו, ידועים דרכים אחרות שבהן המצב הנפשי משפיע על מערכות בגוף, לרבות כלי הדם, והמנגנונים שלהם ברורים יותר. למשל ידוע איך משפיע דחק (לחץ נפשי) כרוני על הסיכון ללקות ביתר לחץ דם ובמחלות לב.

הקשר בין דחק ללב וכלי הדם
שני מנגנונים עיקריים מופעלים בגוף במצבים של דחק: המערכת ההורמונלית, ובמיוחד הציר שמקשר בין ההיפותלמוס לבלוטות יותרת המוח ויותרת הכליה, ומערכת העצבים הסימפתטית.

המערכת ההורמונלית
ההיפותלמוס הוא אזור במוח שאחראי על ביצוע פעולות בסיסיות שחיוניות להישרדות היצור החי – למשל, שליטה על מנגנוני הרעב והשובע ועל טמפרטורת הגוף. במצבי דחק ההיפותלמוס מפריש הורמון שמפעיל את בלוטת יותרת המוח, שמפעילה בתורה את בלוטות יותרת הכליה (נקראות גם "אדרנל" – מכאן השם אדרנלין להורמון שהיא מפרישה), שנמצאות על המשטח העליון של כל כליה.

בתגובה להפעלה, החלק החיצוני של בלוטות יותרת הכליה ("קליפה") מפריש הורמון בשם אלדוסטרון שמעלה לחץ דם, ואת ההורמון קורטיזול שמדכא את מערכת החיסון ומעודד ייצור גלוקוז על ידי פירוק מולקולות גליקוגן שנמצאות בכבד.

ציר היפותלמוס-יותרת המוח-יותרת הכליה | תרשים: Shutterstock (ההעתקה אסורה)

מערכת העצבים האוטונומית
מערכת העצבים האוטונומית מווסתת פעולות שהגוף עושה באופן לא רצוני ולא מודע, למשל פעימות לב ונשימה. היא מחולקת לשתי תת-מערכות: הסימפתטית והפרסימפתטית.

תפקידה של מערכת העצבים הסימפתטית הוא להכין את הגוף להתמודדות עם מצבי סכנה. היא כוללת סיבי עצב שיוצאים ממערכת העצבים המרכזית דרך שרשרת של צברי תאי עצב ליד חוט השדרה, באזורי החזה והמותניים. כשאנחנו חשים בסכנה, סיבי העצב של המערכת הזאת מאיצים את קצב הלב ומעלים את לחץ הדם, הן בהשפעה עצבית ישירה והן בעקיפין על ידי הפעלת בלוטות יותרת הכליה, שמפרישות הורמון בשם אדרנלין שגורם לעלייה בלחץ דם ולהאצה בקצב הלב. המערכת משפיעה בצורה דומה גם על איברים אחרים בגוף.

לאחר שמצב הסכנה חולף יש להחזיר את הגוף למצב רגיעה, כלומר להסדיר את קצב הלב והנשימה ולפנות משאבים לפעולות שיש להן חשיבות לטווח הארוך – למשל עיכול מזון ורבייה. את זה עושה המערכת הפרסימפתטית, שהשפעותיה מנוגדות לאלו של המערכת הסימפתטית.

המערכת הסימפתטית והפרסימפתטית | תרשימים: Shutterstock (ההעתקה אסורה)

השפעות של דחק כרוני
היות שבמצבי דחק הגוף מפריש הורמונים שמעלים את לחץ הדם ואת קצב לב, ברור שמצב דחק כרוני עלול לגרום ליתר לחץ דם. נמצא למשל שבני קבוצות מיעוט בארה"ב שחיים במצב דחק תמידי נמצאים בסיכון גבוה יותר ללקות ביתר לחץ דם. גם רגשות שליליים כמו שכול ודיכאון נחשבים לגורמי דחק, ואכן מחקר שנעשה בדנמרק מצא שהורים ששכלו את בנם או בתם נמצאו בסיכון גבוה יותר לסבול מאוטם שריר הלב.

גם לחץ בעבודה – בעיה נפוצה בעולם המודרני – נחשב גורם לדחק כרוני, ואכן נמצא שהוא מעלה ב-50 אחוז את הסיכון ללקות במחלת עורקים כליליים (העורקים שמספקים דם לשריר הלב). נסיבות חיים מלחיצות גורמות לגוף להגיב באותם שינויים פיזיולוגיים שמשמשים אותו ביחס למצבי סכנה רגעיים וחולפים, אבל עלייה קבועה של קצב הלב ולחץ הדם אינה משרתת כל מטרה והנזק שלה עולה על התועלת.

מחלות לב וכלי דם אחראיות ל-30 אחוז ממקרי התמותה בעולם, נכון לשנת 2008. למעלה מ-80 אחוז ממקרי המוות כתוצאה ממחלות לב וכלי דם מתרחשים בארצות שההכנסה לנפש בהן נמוכה או בינונית. עם זאת, גורמים מסוימים שאופייניים דווקא לעולם המערבי, כגון אורח חיים מלחיץ ואינטנסיבי, מעלים גם הם את הסיכון למחלות כאלו.

יתר לחץ דם מכונה גם "הרוצח השקט", כיוון שמי שסובל ממנו אינו מודע לכך בדרך כלל. אין ספק שמודעות גבוהה יותר לתופעה הזאת יכולה לסייע במניעתה או לכל הפחות לצמצם את השפעותיה –באמצעות טיפול תרופתי או טכניקות התנהגותיות שמשפיעות באופן חיובי על המדדים הפיזיולוגיים ("ביופידבק").

בומרנג – בחזרה אליך
אילו עוד השפעות פיזיולוגיות יכולות להיות לדחק, לפי דעתך?