מה קורה לנו כשאנו מזילים דמעות? ואיך פועל המנגנון של הדמעות ושל הבכי? התפקיד של הבכי אינו ברור לחלוטין, אולם קיימות כמה השערות על מקורו ומטרותיו

הבכי מלווה אותנו מראשית חיינו ועד סופם. למעשה, זה הדבר הראשון שאנחנו  עושים ברגע שאנחנו יוצאים לאוויר העולם. בוכים, בדרך כלל עם הנשימה הראשונה או מיד אחריה. בהמשך חיינו אנחנו חוזרים על כך כמה פעמים בחודש – מחקרים מצאו שנשים בוכות 5.3 פעמים בחודש בממוצע לעומת 1.4 פעמים אצל גברים. ובכל זאת, נדמה שאיננו מבינים כלל את ההתנהגות הכל כך בסיסית הזאת.

אנחנו אמנם לא ממש חושבים על דמעות עד שהן שוטפות את עינינו, אולם הן נמצאות שם כל הזמן. יש שלושה סוגים של דמעות, ולכל אחד מהם תפקידים שונים ומרכיבים שונים מבחינה כימית. סוג אחד מופרש כל הזמן ועוזר בניקוי העין ובשמירה עליה. הדמעות האלה מכילות גם נוגדנים של מערכת החיסון, שעוזרים להגן על העיניים מחיידקים. סוג שני של דמעות נועדו לניקוי של העין מרעלנים ומלכלוכים. הדמעות האלה מופרשות למשל כשאנחנו חותכים בצל, בתגובה לרעלנים שבו, או כשנכנס לנו לכלוך לעין. הדמעות האלה מופרשות מהעין בכמויות גדולות יותר ומכילות יותר נוגדנים לחיידקים ולווירוסים שמנסים לחדור לגופנו.

הסוג השלישי, ואולי המעניין ביותר, הוא דמעות שקשורות להבעה של רגשות. הוא יכול לנבוע מסיבות רבות, כגון עצבות, שמחה או כעס. הדמעות האלה מכילות הורמונים וחומרים שנוצרים בתנאי לחץ ומצוקה. הבכי הזה מלווה אותנו מהינקות. כמות הזמן שבוכים משתנה עם הגיל. בתחילת החיים תינוקות בוכים בממוצע כשעתיים ביממה, והזמן זה מתארך בשבעות הראשונים לחיים, עד שבגיל שישה שבועות תינוקות בוכים בממוצע שלוש שעות ביממה.

תהליך הבכי
כשאנו בוכים מסיבה רגשית, נכנסת לפעולה מערכת העצבים האוטונומית. המערכת הזאת פועלת בצורה לא מודעת, ולכן איננו יכולים לשלוט בדרך כלל על הבכי שלנו. היא אחראית על פעולות רבות, כמו נשימה, שמירה על קצב לב ועוד, אבל לא רק עליהן – אותה מערכת שולטת גם בתגובות "הילחם או ברח" (fight or flight), שהן אוסף של תגובות שמאפשרות לנו להתמודד עם מצבי לחץ.

הפעולה הראשונה שעושה המערכת במצבים כאלה היא להזרים יותר דם וחמצן לגוף, כדי להתכונן לבאות. לצורך כך יש קצב הלב עולה ושרירי הפה וקנה הנשימה נפתחים. בדרך האוויר עובר בין השאר דרך מיתרי הקול ומרעיד אותם, ומכאן נוצרים הקולות האופייניים לבכי.

במצב רגיל, קנה הנשימה נפתח ונסגר לסירוגין ומעביר אוויר לריאות ובחזרה, דרך החיבור שלו לוושט, שהיא הפתח של מערכת העיכול. הפתיחה והסגירה מאפשרים לנו לבלוע רוק ומזון ובה בעת להמשיך לנשום בצורה סדירה, בלי שיהיה ערבוב מסוכן בין שתי המערכות.

כשאנחנו בוכים, לעומת זאת, מערכת העצבים האוטונומית מורה לקנה להישאר פתוח, אולם הקנה גם נסגר בכל זמן שאנו בולעים את הרוק – תהליך שמתרחש כל הזמן. האיתות הסותר לשרירים מפעיל ביחד את השרירים שפותחים את הקנה וגם את אלה שסוגרים אותו. כתוצאה מכך נוצרת תחושה של גודש בגרון. כשנרגעים, ההרגשה הזו נעלמת. בכי ממושך עלול גם לגרום לכאב ראש, בגלל החמצן שדרוש להפעלה האינטנסיבית של השרירים, אך לא יכול לזרום בכמות מספקת לצד בליעת הרוק המהירה.

בכי גורם גם לנזלת, בשל הקירבה הפיזית הרבה בין רירית האף, שאחראית על הפרשת הנזלת, לבין בלוטות הדמעות. בלוטות הדמעות נמצאות בצד ארובת העין, ואילו רירית האף ממוקמת בסינוסים שבחלק העליון של האף. הגרון מחובר גם לאף וגורם להיווצרות של יותר רוק – אותו רוק שגורם לאיתות ההפוך בקנה.

תפקיד הבכי
לא ברור לחלוטין איזה תפקיד ממלא הבכי מבחינה פיזיולוגית ואבולוציונית. עם זאת, קיימות כמה השערות שזוכות לתמיכה מסוימת. ראשית, הבכי מלווה אותנו מהינקות ויש לו תפקיד חשוב מבחינה אבולוציונית. תינוקות אנושיים נולדים חסרי אונים וזקוקים לטיפול ממבוגרים (לרוב הוריהם) על מנת לשרוד. תינוקות בוכים כשהם רעבים, כשכואב להם, כשהם עייפים, כשקשה להם או כשהם מוצפים ביותר מדי גירויים תחושתיים – כל דבר הוא סיבה לבכות. זהו אמצעי התקשורת שלהם, וככה הם  מקבלים את תשומת הלב שהם זקוקים לה ומזהירים את המבוגרים שיש להם בעיה.

האבולוציה העדיפה כנראה את התינוקות הבוכים על פני אלה שלא בכו, כי כך הסיכוי שלהם להישאר בסכנה היה קטן יותר. "אוצר המילים" הזה מתפתח עד סוף השנה הראשונה לחיים, ותינוקות לומדים לבכות בצורות שונות כדרך להזהיר את הוריהם על צרכיהם השונים. אחת ההשערות היא שהבכי, גם אצל מבוגרים, הוא שריד מהתקופה הזאת, בעקבות החיזוק החיובי שמקבלים כשהבכי עוזר לנו להשיג את מבוקשנו.

השערה נוספת היא הסיבה החברתית-פסיכולוגית. מבחינת פסיכולוגית, בכי הוא דרך להתחבר מבחינה רגשית לאנשים אחרים. המנגנון מבוסס על תקשורת לא מילולית שמצביע על מצוקה פנימית ועוזר לאנשים סביבנו להבין שאולי אנחנו צריכים עזרה. תמיכה שמושגת בצורה הזו גם מחזקת את הקשרים הבין-אישיים. מחקר מ-2013 שנעשה באוניברסיטת טילבורג אכן הראה שאנשים שרואים תמונות של פנים דומעות נכונים יותר לעזור, דבר שמחזק את ההשערה.

אחת התכונות שמאפיינות רגשות של בני אדם, כגון עצב, היא הנטייה שלהם להתפשט מאדם לאדם וכך ליצור אהדה (אמפתיה) בין אנשים. התכונה הזו מאפשרת לאנשים מסביב להרגיש באופן חלקי את הרגשות שהם רואים אצל אנשים שסביבם והיא מושגת באמצעות תאי עצב במוחנו שמכונים "נוירוני מראה". התאים האלה מפוזרים ברחבי המוח ומופעלים באותה צורה כשאנחנו עושים פעולה או כשאנחנו צופים בה אצל מישהו אחר. קיומם מאפשר לנו לחקות פעולות שאחרים עושים בזמן שהם מבצעים אותן, להבין איזה תחושות הן מעוררות ולכן לחוש אהדה כלפי אנשים אחרים.

לפי השערה אחרת, דמעות נועדו לאותת לאדם אחר שמעשיו גורמים לך מצוקה. במצב הזה התוקף עשוי לחוש רחמים ולעזוב את האדם הבוכה לנפשו. אולם איתות כזה יכול לשמש רק מול אנשים אחרים ולא כשהתוקף הוא בעל חיים אחר, שכן לאריות או לחיות טרף אחרות לא אכפת מהרגשות של קורבנותיהם האנושיים.

בדמעות מופרשים גם הורמונים, שרבים מהם קשורים למצבי לחץ ומצוקה. אחת ההשערות היא שהבכי עוזר לנקות את עודפי ההורמונים מהגוף, כמו גם רעלנים אחרים שמצטברים כשאדם נמצא במצוקה, כגון מתכות כמו מגנזיום שעלולות לפגוע במערכת העצבים. מחקרים שנעשו הראו שההרכב של דמעות שמקורן במצוקה שונה מדמעות שמקורן בחיתוך בצל, דבר שתומך באפשרות הזו.

כך או כך, לא פעם אנשים שבכו מרגישים לאחר מכן תחושה של פורקן והקלה, ומחקרים מראים שהבכי נחוץ מבחינה פסיכולוגית ומאפשר לאדם להתמודד טוב יותר עם מצוקות. ואם אנחנו אכן מרגישים טוב יותר אחרי הבכי, וכאמור יש מחקרים שמצביעים על הצורך הפיזיולוגי בכך, אז למה לא לתת לדמעות לזרום?

תגובה אחת

  • רן

    כתבה מעולה

    תודה רבה!