השילוב של עוררות גופנית מוגברת ומסרים מרגיעים מהמוח יכול להצית בנו תחושת הנאה וריגוש – למשל מסרטי אימה וספורט אקסטרים

הגיבורה דוחפת אט-אט את הדלת החורקת של הבית הישן. היא נכנסת פנימה בחשש ובוחנת את סביבתה. קורי עכביש תלויים מהתקרה ואבק מצפה את הקירות, ומרחוק מושך את תשומת ליבה אור מרצד. צעד אחר צעד היא פוסעת לכיוון האור וקול צעדיה מהדהד בחלל הבית הנטוש. לפתע פתאום כף יד נוחתת על כתפה. ליבה מחסיר פעימה והיא מסתובבת לאחור במהירות. אנו מתכוננים לנורא מכול.

"הנה את! חיפשנו אותך בכל מקום", אומר לה בן זוגה. כשהיא נרגעת, אנו נרגעים ביחד איתה ואפילו מחייכים. זה היה מפחיד! ומהנה! אבל רגע, למה בעצם אנחנו נהנים?

זה מפחיד!

פחד הוא תגובה טבעית וחיונית ששירתה את אבות אבותינו כשהיו לשרוד בטבע, למשל במגע עם חיות טרף, וממשיכה לסייע לנו גם היום בעולם המודרני. בתגובה לגירוי שהמוח מזהה בו סכנה, מתרחשת סדרה של שינויים בתפקוד הגוף, שנועדה לשפר את סיכויינו לשרוד.

השינויים הללו מכניסים אותנו למצב שמכונה תגובת "הילחם או ברח" (Fight or Flight). במצב הזה מופעלת בגופנו המערכת הסימפתטית – קבוצה של פקודות הורמונליות ועצביות מהמוח לשאר אברי הגוף, שמגבירה את דריכותנו ומכינה אותנו להגיב במהירות לסכנה. המערכת הזאת מביאה בין השאר להאצת קצב הלב וקצב הנשימה ולאספקת אנרגיה לשרירים. התהליך מתחיל כשהמח מורה לבלוטות מסוימות בגוף להפריש למחזור הדם הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול. כשההורמונים מגיעים לאיברי המטרה, למשל ללב ולריאות, הם מביאים לשינוי הנחוץ באופי פעולתם.

על הקביעה אם מצב כלשהו אכן מסוכן מספיק כדי לעורר בנו פחד אחראי מבנה קטן דמוי שקד במוח שנקרא אמיגדלה. האמיגדלה מקבלת אותות מחושי הראייה והשמיעה ומנתחת על פיהם אם גירוי כלשהו מסוכן או לא. היא פועלת למשל כשאנו רואים פרצוף אנושי שמביע רגש, ואם מדובר ברגש שלילי כמו כעס או בהלה פעילותה גוברת.

האמיגדלה גם שותפה לתהליך קידוד הזיכרון של פחד, וניסויים על עכברים הראו שהיא חיונית לביסוס הזיכרון של גורם מפחיד, לפחות בתנאי מעבדה. למידת פחד מגורמים מזיקים היא יכולת חיונית להישרדות הפרט והיא מתרחשת לאורך כל חיינו. כך אנו מסוגלים ללמוד על בשרנו אילו גירויים מעידים על סכנה ואילו לא, ולהתאים לכך את תגובותינו ואת התנהגותנו אם ניחשף אליהם שוב בהמשך חיינו.

במצב "הילחם או ברח" מופעלת בגופנו קבוצה של פקודות הורמונליות ועצביות מהמוח לשאר אברי הגוף, שמגבירה את דריכותנו ומכינה אותנו להגיב במהירות לסכנה.
במצב "הילחם או ברח" מופעלת בגופנו קבוצה של פקודות הורמונליות ועצביות מהמוח לשאר איברי הגוף, שמגבירה את דריכותנו ומכינה אותנו להגיב במהירות לסכנה. | איור: VectorMine, שאטרסטוק

זה מסוכן?

מה קורה כשאיננו נמצאים בסכנה אמיתית? בעולם המודרני לא חסרות סכנות ממשיות, למשל מכוניות החולפות על פנינו במהירות בשעה שאנחנו חוצים את הכביש. אך בהיותנו מין שמעצב את הסביבה שלו בעצמו, אנו מחזיקים בזכות יתר ייחודית שמאפשרת לנו להימצא במצבים שנראים מסוכנים אך אינם כאלה באמת.

הדוגמאות לכך רבות. הן כוללות סרטי אימה, שבהם אנו נחשפים לגירויים מפחידים שמתווכים אלינו על גבי מסך; רכבות הרים, שמספקות לנו תחושה של נפילה מסוכנת ואובדן שליטה; קפיצות בנג'י שבה אנו נופלים באמת אך מוגנים באמצעות כבל גמיש ורתמה בטוחה; ועוד שלל סוגים של פעילויות. במצבים כאלה הגוף מרגיש בסכנה ונדרך כדי להתמודד איתה בעזרת המערכת הסימפתטית, אך באופן מודע אנו יודעים שאיננו באמת נאבקים על הישרדותנו ושלא איבדנו שליטה.

נוסף על ההורמונים שגופנו מפריש כדי להגיע למצב דרוך, בתום החוויה המסעירה מוחנו מפריש קבוצה אחרת של הורמונים, שנקראים אנדורפינים, שרמתם עולה גם בעקבות פעילות גופנית מאומצת. החומרים האלה יוצרים תחושת אופוריה, שנוגדת את הלחץ שחווינו.

במהלך יצירת הזיכרון של הפחד, משוחרר באמיגדלה גם המוליך העצבי דופמין, המקושר בין השאר להפעלת מערכת התגמול שמעניקה לנו תחושה חיובית בתגובה להישגים. השילוב הזה של עוררות גופנית מוגברת ושחרור אוטומטי של הורמונים למחזור הדם, לצד מסרים מרגיעים שמגיעים מהחלקים החושבים של המוח המודעים לכך שהסכנה אינה אמיתית, יכולים לעורר תחושה נעימה של הנאה וריגוש.

במצב "הילחם או ברח" מופעלת בגופנו קבוצה של פקודות הורמונליות ועצביות מהמוח לשאר אברי הגוף, שמגבירה את דריכותנו ומכינה אותנו להגיב במהירות לסכנה.
אנו מחזיקים בזכות יתר ייחודית שמאפשרת לנו להימצא במצבים שנראים מסוכנים אך אינם כאלה באמת. | איור: svtdesign, שאטרסטוק

זה מגבש

בני אדם אהבו להפחיד זה את זה כבר משחר ימי ההיסטוריה. ייתכן שבמקור היו אלה סיפורים מפחידים שנועדו להזהיר את הדור הצעיר מפני הסכנות האורבות לאדם מחוץ לחיקה המגונן של הקהילה השבטית, ומנטישת ערכי החיים הדתיים והמוסריים. אך כבר שנים רבות אנו מספרים סיפורים מפחידים ורואים סרטי אימה לשם הריגוש עצמו. קשה לקבוע איזו מידה של פחד תהיה מהנה לכל אדם. הנטייה למצבי ריגוש והעמידות לגירויים מפחידים משתנות מאדם לאדם, ולכל אחד יש נטייה אחרת לחוויות מפחידות.

כדי לבדוק את טיב הקשר שבין פחד להנאה עקבו חוקרים מאוניברסיטת ארהוס (Aarhus) בדנמרק אחרי משתתפים בחוויה של שהות בבית רדוף רוחות. החוקרים בדקו את קצב הלב של המשתתפים לאורך החוויה, תיעדו אותם ברגעי השיא המפחידים וביקשו שידרגו את הנאתם לאורך המסלול. כשניתחו את הקשר בין הפחד להנאה, התקבלה עקומה בצורת האות ח'. כלומר, הנאת המשתתפים הגיעה לשיאה כשפחדו, אבל לא יותר מדי. כדי ליהנות בהתאם למידת העמידות שלנו לגירויים מפחידים, עלינו למצוא בדיוק עד כמה נרצה להתרחק מאזור הנוחות שלנו מבלי לחרוג ממנו יותר מדי. עוד נמצא שנשים דיווחו על מידה רבה יותר של פחד מאשר גברים, ופחות הנאה.

צפייה בסרט אימה וחוויית השהות בבית רדוף רוחות הן פעולות שכיף לבצע עם חברים.
צפייה בסרט אימה וחוויית השהות בבית רדוף רוחות הן פעולות שכיף לבצע עם חברים. | איור: Drawlab19, שאטרסטוק

לפחד יש גם משמעות חברתית. כשאנשים חווים פחד בצוותא הפחד מחזק את המרכיב המגבש של החוויה, והקשרים שאנו יוצרים בעיתות של פחד וריגוש נוטים להיות חזקים ועמוקים. מחקר מצא שגברים שחוו במהלך ניסוי חוויה מפחידה נטו להימשך יותר לחוקרת שהנחתה את הניסוי לעומת אלה שחוו איתה חוויה ניטרלית.

צפייה בסרט אימה וחוויית השהות בבית רדוף רוחות הן פעולות שכיף לבצע עם חברים. הקירבה אל אנשים נוספים גם יכולה להפחית את אי-הנעימות שמלווה מצבי פחד ולחץ קיצוניים.

בעולם המודרני, פחד מבוקר במידה הנכונה יכול להיות גורם חיובי המוסיף לריגוש ולגיבוש החברתי. עם זאת, עלינו לזכור שהדרך שבה אנו חווים פחד משתנה מאדם לאדם, ושיותר מדי פחד ומתח עלולים עם הזמן להשפיע לרעה על תפקודנו. אך כל עוד אנחנו מודעים לגבולות שלנו, אין סיבה שלא נכין קערה של פופקורן ונשב עם החברים ולצפות בסרט האימה החדש, מתוך חיקה הנוח והבטוח של הספה.

3 תגובות

  • מישהו

    וואלה נכון

    אני מבין את זה כי אני בדיוק רואה סדרת אימה ומשום מה זה עושה לי הרבה יותר כיף מאשר כשהייתי קטן...

  • א

    "יותר מדי פחד ומתח עלולים להשפיע עלינו לרעה ועת תיפקודינו" ..

    הוכחה? לא סתם קביעות בעלמא.

  • וונסדיי

    יש קישור למאמר, למה להציק סתם

    יש קישור למאמר, למה להציק סתם?