אוי, זה מגרד!

אזהרה: ייתכן שכתבה זו תעורר בכם צורך עז להתגרד... אם הכותרת לבדה לא עשתה כבר את העבודה. ואכן הגירוד איננו רק תחושה מציקה ומוכרת, אלא גם מידבקת. בין גירודים קלים לאורך היום לאלה שלא נותנים מנוח נשאלת השאלה: למה? מה הטעם בתחושת עקצוץ מטרידה שהדרך היחידה להיפטר ממנה היא להכאיב לעצמנו? ואיך זה שתופעה כזו שרדה במהלך האבולוציה?

לפני יותר מ-350 שנה הגדיר הרופא הגרמני סמואל האפנרפר (Hafenreffer) את תחושת הגירוד כ"אי נוחות שמעוררת רצון או רפלקס להתגרד". למרות פשטותה, ההגדרה תקפה גם כיום, מאחר שלא נמצאה טובה ממנה. שנים של מחקר מדעי לא הצליחו להסביר את הסיבה לגירוד. עם זאת, חלה התקדמות משמעותית בהבנת הבסיס הביולוגי של התופעה והצורך החיוני ברפלקס המשונה הזה.

לא רק היסטמין

לא כל הגירודים זהים. רוב אלו שאנו חווים בחיי היומיום הם גירודים חולפים שנגרמים מגירויים פיזיים על העור, כמו חרקים קטנים או לכלוך. עם זאת, יש גם מחלות שמלוות בגירוד כרוני, שהופך למטרד מתמשך ומסוכן. למרות ההבדלים במקורם ובעוצמתם, כל הגירודים נובעים מהפעלתם של תאי עצב עוריים על ידי חומרים המכונים פרוריטוגנים (pruritogens), או מעוררי גירוד. בתגובה לגירוי התאים האלו מעבירים אותות חשמליים לחוט השדרה ולמוח, שמעירים את הרפלקס לגרד את האזור המגורה.

עד לפני שנים לא רבות סברו מדענים כי האשם העיקרי בגירוד הוא ההיסטמין, תרכובת אורגנית שמוכרת בעיקר ממעורבותה בתגובות אלרגיות. עקיצות יתוש, למשל, מעוררות את התגובה החיסונית של הגוף, ששולחת תאי חיסון לאזור העקיצה. התאים האלה מפרישים כמות גדולה של היסטמין במטרה להרחיב את כלי הדם ולהעצים את התגובה החיסונית, אך ההיסטמין נקשר גם לקולטנים על תאי עצב עוריים שמעוררים תחושת עקצוץ. בהיעדר ידע על גורמים אחרים, נהגו לטפל בגירוד בעיקר באמצעות תרופות אנטי-היסטמיניות. אך מאחר שהן לא הועילו לרבים מהחולים המתגרדים התעורר החשד שיש חומרים נוספים שמעוררים תגובה דומה.

הרמז הראשון לחומר שכזה הגיע מהשעועית הקטיפתית – צמח שמעורר גירוד וצריבות חזקות. ב-2008 התגלה כי הגורם לגירוד במקרה הזה הוא חלבון בשם מוקונאין, שמסוגל לחתוך חלבונים אחרים. אחד מחלבונים אלו הוא הקולטן PAR2, שנמצא על תאי העצב העוריים. חיתוך הקולטן על ידי מוקונאין גורם להפעלתו בלי קשר להיסטמין ומעורר תחושת גירוד עזה. מאז התגלו עוד שלל חומרים מעוררי גירוד שאינם תלויי היסטמינים וחלקם אף לא תלויים במגע בעור. דוגמה לכך היא התרופה כלורוקווין נגד מלריה, המוליך העצבי סרוטונין, וחלבונים מסוימים. בעקבותיהם התגלו קולטנים נוספים שמעוררים את תחושת הגירוד, נוסף על קולטני ההיסטמין.

לא האשם היחיד בגירוד. היסטמין | איור: Zerbor, Shutterstock

הכאב הגואל

הפרדוקס המעניין לגבי גירוד הוא שהתרופה המיידית נגדו היא כאב, ומכאן מתעוררות תהיות בנוגע לקשר בין השניים. לפי "תיאוריית העוצמה", המוח מבדיל בין כאב לגירוד על סמך עוצמת הגירוי – עוצמה גבוהה פירושה כאב ועוצמה נמוכה פירושה גירוד.

עם זאת, תצפיות החלישו את התיאוריה הזו והביאו להחלפתה ב"תיאוריית הספציפיות" הגורסת שתאי עצב נפרדים מופעלים לחישת כאב וגירוד. בעוד כאב מביא לתגובת נסיגה ורתיעה מאזור הכאב (Withdrawal reflex), גירוד מסב את תשומת הלב אליו ומעורר רפלקס של מגע ישיר בו (Scratch reflex). ההבדל ברפלקס שמתעורר מכאב או מגירוד, מספק רמז עבה לכך שבכל תחושה מעורב מנגנון אחר. 

איך הכאב מקל על תחושת הגירוד? במחקר משנת 2009 בדקו את פעילות תאי העצב שמובילים אותות מפני העור אל המוח אצל קופי מקוק בתגובה להזרקת היסטמין. מיד לאחר ההזרקה הגיבו התאים בירי אותות חשמליים חזקים, שנחלשו לאחר גירוד האזור המגורה. לעומת זאת, גירוד האזור לפני הזרקת ההיסטמין לא הפחית את עוצמת פעילות תאי העצב. מכאן הסיקו שפעולת הגירוד והכאב שהיא מייצרת נחוצים לעיכוב הפעולה של תאי העצב שיוצרים את תחושת העקצוץ. הגירוד יעיל רק לאחר שתחושת העקצוץ החלה ואינו יכול למנוע אותה מראש. 

מחקרים נוספים הציגו קשר בין פעולת הגירוד לעלייה ברמת המוליך העצבי דופמין, שאחראי על יצירת משוב חיובי ושביעות רצון במוח. מכל המחקרים הללו נדמה שהמוח שלנו יודע להבדיל בין כאב שמקורו בגירוד לבין כאב רגיל, ואף מתגמל אותנו על המאמץ בתחושה משחררת של הקלה.

תגובת המוח שלנו לגירודים עלולה להיות בעלת השלכות שליליות. עיקר הסבל נופל בחלקם של הלוקים במחלות עור כמו פסוריאזיס ואקזמה, שמתאפיינות בפצעים מגרדים. גירוד כרוני נצפה גם אצל חולי איידס, לימפומה ומחלות כבד. במקרים נדירים במיוחד המוח עצמו אחראי לתחושת הגירוד שאינו מרפה. אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא הזואולוגית האמריקאית ג'יי-אר טרוור, שהחלה להתגרד בגיל 40 ולא הפסיקה במשך ארבעים השנים הבאות, עד למותה, שכן היא חשה כאילו עורה נגוע בטפילים. בדיעבד התברר שטרוור סבלה מהפרעה פסיכיאטרית נדירה בשם מחשבת שווא על טפילים, שגורמת ללוקים בה להתגרד ללא שליטה תוך הסבת נזק לעצמם.

כאב מקל על תחושת הגירוד. בחור מתגרד בחוזקה | צילום: OBprod, Shutterstock

אבולוציה טפילית או חיסונית?

מכיוון שתחושת הגירוד יכולה לנבוע מחומרים שונים, שמפעילים תאי עצב שונים, לא פשוט למצוא לה תרופה. בניסיון להבין טוב יותר את התופעה פונים מדענים לבעלי חיים שחולקים איתנו את התופעה, ובכלל זה יונקים, ציפורים ודגים.

הסברה הרווחת כיום היא שהגירוד הופיע במהלך האבולוציה כאמצעי לסילוק טפילים, חרקים קטנים וחומרים מצמחים רעילים שנגענו בהם. אף שההסבר נשמע משכנע, יש חוקרים שמשערים שמטרת הגירוד היא דווקא לעודד תגובה חיסונית במקומות של פציעה או חדירה לעור. לטענתם, פעולת הגירוד יוצרת פציעה שטחית של העור שמסייעת לגייס את תאי החיסון לאזור ומזרזת את ריפוי המקום.

הדיון האבולוציוני ממשיך ומתרחב כשבוחנים קהילות של אנשים ובעלי חיים שמפגינים גירוד מידבק. בדיוק כמו פיהוק, גירוד מתאפיין באפקט עדר, וכאשר פרט אחד מתגרד אחרים מחקים אותו. ייתכן שהתופעה התפתחה כדי לתת יתרון קבוצתי לסילוק טפילים או חרקים, כך שאם הקבוצה נכנסה לנחיל יתושים, הפרט הראשון שנעקץ יעורר את כל חבריו להתגרד ולהפחית את סיכוייהם להיעקץ. קשה לאמת את הסברה הזו כשמדובר בבני אדם, שכן גם אם היא נכונה היא כנראה שריד רחוק מההיסטוריה האבולוציונית שלנו.

נכון להיום איננו יודעים עדיין לשרטט תמונה מדויקת של מנגנון הגירוד, ודרושים מחקרים נוספים כדי להבין את ההתנהגות הזאת, כדי שבעתיד נוכל לפתח תרופות שיקלו את חייהם של הסובלים מגירודים. "האושר נמצא באפשרות למצוא גירוד לכל עקצוץ", אמר המשורר האמריקאי אוגדן נאש, אבל אולי הגיע הזמן למצוא את האושר בלי עקצוצים בכלל.