הגברת הראשונה
של המדע הישראלי

 בגיל שבו רוב הפנסיונרים כבר לא זוכרים איך נראו החיים לפני הפרישה לגמלאות, רות ארנון החלה לחקור נושא חדש. אלצהיימר. "אני מגיעה כל יום למשרד במכון ויצמן, וזה אחד הדברים הכי כיפיים שיש. אני אומנם כבר לא מדריכה סטודנטים, אבל יש לי מעבדה פעילה עם שתי עמיתות מחקר. אני אשת חלבונים, והתשוקה שלי היא לגלות אזורים בחלבון שאחראים לפעילות האימונוגנית שלהם", היא מספרת בריאיון מיוחד לאתר מכון דוידסון לכבוד יום הולדתה ה-90. "בשנים האחרונות אנו עובדות על נושא חדש, שקשור לאלצהיימר. הסתכלנו על המבנה של שני חלבונים שקשורים כנראה בהתפתחות המחלה, חלבון Tau וחלבון APP, ואיתרנו שני פפטידים (מולקולות חלבון קצרות) שיכולים להיות בסיס לאינטראקציה ביניהם. בנוכחות הפפטידים שני החלבונים נקשרים זה לזה, מה שאולי מעכב את המחלה. הראינו על עכברים שהונדסו גנטית לשמש חיות מודל של אלצהיימר כי הטיפול בפפטידים האלה מונע את ההידרדרות הקוגניטיבית שלהם בגיל שלושה חודשים, ואפילו מחזיר חלק מהקוגניציה שאבדה כשהוא ניתן לעכברים כאלה בני חצי שנה", היא אומרת בהתלהבות. "כמובן שרשמנו פטנט על הגילוי, ואנו מנסים לראות אם זה רלוונטי גם לבני אדם. אני לא יודעת אם זה יביא ריפוי לאלצהיימר, אבל לי זה מביא הרבה נחת".

במקביל לעבודה עם ד"ר רות מרון על מחקר האלצהיימר, היא ממשיכה לעבוד עם עמיתת מחקר נוספת, ד"ר רינה אהרוני, על מחקר הקופקסון – התרופה לטרשת נפוצה - שארנון הובילה עם מיכאל סלע את גילויה ופיתוחה. אף על פי שעברו כבר יותר מ-50 שנה מאז הגילוי המקורי, "מגלים כל פעם עוד משהו שקשור במנגנון שלו, ואנו עדיין מפרסמים מאמרים על זה".

ממשיכה להגיע כל יום למשרד. ארנון במעבדה במכון ויצמן, 1960 | צילום: מכון ויצמן למדע 

הכבשה השחורה

רות רוזנברג נולדה בתל אביב ב-1 ביוני 1933. "נולדתי בדיוק בחג השבועות, לכן הוריי קראו לי רות", היא מחייכת. "אמא סיפרה לי שהספיקה להכין את עוגת הגבינה לפני שבאתי לעולם".

היא הייתה הצעירה משלושת הילדים בבית. אמה, שרה, הייתה מורה ואביה, אלכסנדר, מהנדס בחברת החשמל. שניהם היו חובבי מוזיקה, "אבל כשהם היו צעירים בשנות ה-20, לא היה להם בארץ לאן להתפתח בכיוון הזה. הם השקיעו רבות בחינוך המוזיקלי שלנו, הילדים שלהם. אחותי נחמה הייתה פסנתרנית ומורה למוזיקה, בוגרת בית הספר ג'וליארד בניו יורק. אחי אבנר היה כנר מוכשר, והציעו לו אפילו להצטרף לתזמורת הפילהרמונית, אך הוא סירב להתפרנס ממוזיקה, כדי לא לפגוע בהנאה ממנה, ועבד כל השנים כמהנדס אלקטרוניקה ברפאל. אני הייתי הכבשה השחורה של המשפחה. אומנם למדתי פסנתר, אבל לא היה לי הכישרון שלהם. מגיל צעיר התעניינתי במדע ובטבע. קראתי הרבה על מדענים וחוקרים, הערצתי את לואי פסטר, ואני זוכרת שכשהייתי בבית הספר היסודי אמרתי לאימי שאני רוצה להיות רופאה, אבל לא לטפל בחולים".

אחת מהאנשים שהשפיעו על משיכתה לעולם המדע הייתה, כפי שסיפרה בריאיון לפני שנתיים, דבורה אילון סרני, שלימדה אותה ביולוגיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. "היה טבעי ומובן מאליו שאלך למגמה ריאלית בתיכון, ואחר כך ללמוד מדעים באוניברסיטה". בדרך יישמה את עצתה של מדענית נוספת שגם הייתה ידידת המשפחה, הביוכימאית יהודית בירק. "היא עודדה אותי ללמוד כימיה ולא ביולוגיה, ואמרה שכימיה מספקת בסיס מדעי רחב יותר. זו גם העצה שאני נותנת עד היום למי ששואלים אותי: למי שיש רקע חזק בכימיה, הרבה יותר קל להבין אחר כך מנגנונים, גם ביולוגיים".

לאחר שאחיה ואחותה לימדו אותה לקרוא עוד כשהייתה בגן, היא הוקפצה כיתה, וסיימה את התיכון כבר בגיל 17. כשלא הצליחה להקדים את גיוסה לצה"ל, החלה ללמוד כימיה באוניברסיטה העברית. בהמשך הצטרפה לעתודה האקדמית, ובחופשות הקיץ עשתה טירונות, ואחר כך קורס קצינות. ב-1955 סיימה תואר שני בכימיה, והתגייסה כקצינה לחיל הים. "ביקשתי לשרת בחיפה, כי בן זוגי אוריאל ארנון למד אז בטכניון. הציבו אותי במעבדה הכימית של חיל הים, וזו הייתה עבודה די שגרתית ומשעממת. היינו צריכים לבדוק ולאשר חומרים שהחיל השתמש בהם – מצבעים ועד כימיקלים לניקוי דוודים של הספינות. אחרי כחצי שנה של שירות נישאנו, אבל מכיוון שהייתי בעתודה נישואים לא פטרו אותי מהשלמת השירות".

לא היה לי הכישרון שלהם. ארנון בגיל 13 עם הוריה, אחיה ואחותה | צילום רפרודוקציה באדיבות רות ארנון

הכימיה של מערכת החיסון

כשהייתה בחופשת השחרור מצה"ל פגשה מכר מהלימודים שסיפר לה שפרופ' אפרים קצ'לסקי, לימים קציר, קיבל מענק מחקר גדול עם חוקר צעיר, מיכאל סלע, ומחפש תלמיד לדוקטורט לפרויקט חדש. "נסעתי אליו למכון ויצמן, והוא אמר 'תבואי מחר'. כך התחלתי את הדוקטורט עוד לפני שהשתחררתי רשמית מהצבא".

נושא הדוקטורט היה הבסיס האימונולוגי של חלבונים. כלומר, לחקור מדוע חלבונים מסוימים גורמים לתגובה חיסונית ואחרים לא – ולנסות לאפיין את החלבונים המעוררים תגובה כזו. "זה היה תחום חדש לגמרי, לא רק בשבילי, אלא בעולם המדע בכלל. האימונולוגיה הייתה אז ממש בחיתוליה, והאימונוכימיה כמעט לא הייתה קיימת. התחלתי את העבודה אצל אפרים קציר, וכשמיכאל חזר מהפוסט-דוקטורט, כמה חודשים לאחר מכן, אני הייתי תלמידת הדוקטורט הראשונה שלו".

ארנון ניצלה בעבודה את הטכניקות החדשות שאפשרו לייצר במעבדה חלבונים קטנים ולתכנן מראש את רצף חומצות האמינו שמרכיבות אותם. את החלבונים האלה היא הזריקה לחיות מעבדה, וחקרה את התגובה החיסונית שלהן. "את העבודה המעשית עם החיות עשיתי באוניברסיטה העברית, כי במכון ויצמן עדיין לא היה בית חיות. גם הדוקטורט שלי הוא רשמית מהאוניברסיטה העברית, כי המכון עדיין לא הוסמך להעניק תארים. שיא הדוקטורט היה ייצור האנטיגן הסינתטי הראשון, כי עד אז האנטיגנים – חומרים שמעוררים תגובה חיסונית – היו רק חומרים טבעיים", היא מספרת. במהלך לימודי הדוקטורט נולדה בתה הבכורה, מיכל. המשפחה הצעירה נסעה להשתלמות פוסט-דוקטורט באוניברסיטת רוקפלר בניו יורק, שם נולד הבן, יורם. 

את העבודה המחקרית שם עשתה ארנון אצל גרטרוד פרלמן (Perlman), ביופיזיקאית שהתמחתה במבנה של חלבונים. במחקרה שם היא החלה לעסוק בתגובה החיסונית כלפי אנזימים, שהם חלבונים גדולים יחסית הממלאים תפקידים ביוכימיים חשובים בתאים ומחוץ להם. היא ייסדה למעשה את תחום האימונוכימיה של אנזימים, וחקרה כיצד אפשר לעורר באמצעותם תגובה חיסונית נגד מטרות מבוקשות, כמו נגיפים. תחום מחקר זה יעמוד במרכז עבודתה עוד שנים רבות. עוד לפני היציאה לארצות הברית הובטחה לה משרת מחקר במכון ויצמן, וכששבה ארצה ב-1963, הקימה את המעבדה במכון, ומאז היא שם, כבר 60 שנה.

הוא אמר לי 'תבואי מחר', וזו הייתה תחילתו של שיתוף פעולה רב שנים. ארנון עם אפרים קציר ב-2001 | צילום באדיבות האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

לעכב את המחלה

עבודתה המחקרית של ארנון, שהמשיכה לשתף פעולה עם סלע, עסקה בחלבונים המעוררים תגובה חיסונית, ובאפשרות לחקור את התגובה הזו עם חלבונים סינתטיים, המיוצרים לפי תכנון מראש. באותה תקופה פיתחו חוקרים אחרים מחלה דמוית טרשת נפוצה בחיות מעבדה, מה שאפשר להשתמש בהן לניסוי ראשוני של תרופות פוטנציאליות. גם במחלת המודל הזו, EAE (קיצור של Experimental Autoimmune Encephalomyelitis), מערכת החיסון תוקפת את שכבת המיאלין (Mielin), האחראית לבידוד החשמלי של תאי העצב. אחד החומרים שעורר את המחלה הזו הוא חלבון המרכיב את המיאלין. "זהו חלבון מאוד בסיסי, המורכב מחומצות אמינו בעלות מטענים חשמליים חיוביים. חשבנו שאם הבסיסיות של החלבון היא מה שמשפיע על התפתחות המחלה, אנו יכולים לייצר חלבון בסיסי מלאכותי שיעורר את המחלה ביעילות רבה יותר, וכך לחקור את המנגנון שלה", אומרת ארנון. "ייצרנו כמה חלבונים קצרים כאלה, שכל אחד מהם הוא פולימר קצר של כמה חומצות אמינו, לכן קראנו להם קו-פולימרים. בדקנו את כולם, זאת הייתה עבודת נמלים, ואז ראינו לאכזבתנו שאף אחד מהם לא מייצר מחלה. בעקבות זאת חשבנו שאם הקו-פולימרים לא מייצרים את המחלה, אולי הם יכולים למנוע אותה. זה היה מהלך טבעי של המחקר".

במחלת הטרשת הנפוצה, תאים של מערכת החיסון (כתום) תוקפים את מעטפת המיאלין של סיבי העצב, וגורמים להם נזק (אדום) | איור: JUAN GAERTNER / SCIENCE PHOTO LIBRARY

החוקרים הזריקו את הקו-פולימרים לארנבונים ולשרקנים חולי EAE. "גילינו שדווקא הקו-פולימר הכי פשוט מצליח לעכב את המחלה ולמנוע אותה. רשמנו על זה פטנט, ועשינו עוד ועוד מחקרים שהראו את הפעילות הרפואית של החומר הזה, קו-פולימר 1, או בקיצור COP-1, במחלת המודל", מספרת ארנון. רבים מהמחקרים האלה הובילה דבורה טייטלבוים, שהייתה תלמידת דוקטורט של ארנון והמשיכה לעבוד איתה. במקביל חיפשו החוקרים הזדמנות להתקדם מחיות מעבדה לבני אדם. "במשך שנים נדדתי בין כנסים של רופאים נוירולוגים שעוסקים בטרשת נפוצה, וחיפשתי רופאים שיעשו ניסוי קליני עם החומר שפיתחנו. בסופו של דבר הגענו למארי בורנסטיין (Bornstein) מבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בניו יורק. הוא עשה את הניסוי הקליני עם חולי טרשת נפוצה בצורה מושלמת, והתוצאות היו מובהקות. הניסוי היה קטן, בערך 50 חולים, אבל עד היום אני זוכרת את המספרים ההפוכים: 26 התקפים בקבוצה שקיבלה את הקו-פולימר שלנו, לעומת 62 התקפים בקבוצת הביקורת". תוצאות המחקר פורסמו ב-1987 בכתב העת הרפואי New England Journal of Medicine, עשרים שנה אחרי הגילוי המקורי של פעילות COP-1 בחיות מעבדה.

חשבנו שאם הקו-פולימרים לא מייצרים מחלה, אולי הם יכולים למנוע אותה. ארנון (משמאל) עם מיכאל סלע ודבורה טייטלבוים | צילום: מכון ויצמן למדע 

הודעות מאריכות חיים

בעקבות הניסוי הקליני המוצלח רתם מיכאל סלע את חברת התרופות "טבע" לפיתוח תרופה. ארנון וצוותה ליוו ניסויים קליניים רחבים יותר שהובילה החברה. "אני זוכרת את פתיחת התוצאות של הניסוי הקליני. הוזמנו לישיבה עם אנשי טבע, ואלי הורביץ, מנכ"ל החברה הכריז 'יש מוצר! ואנו נקרא לו קופקסון, על שם ה-COP-1'", מספרת ארנון. "לקח עוד כמה שנים עד שב-1996 אישר מינהל המזון והתרופות של ארצות הברית, FDA, את הקופקסון". התרופה הפכה לאחת מספינות הדגל של החברה, והכניסה מיליארדי דולרים. בעלי הפטנט, ארנון, סלע וטייטלבוים, היו למולטי-מיליונרים.

"בכלל לא חשבתי בכיוון הזה, של הכסף. כל מה שחשבתי זה על כמה זה יעזור לחולים", אומרת ארנון. "לא היה לי מושג בהיבטים הכלכליים. כשברור היה לי שהולכת להיות תרופה, דאגתי שתהליך הייצור הוא מאוד מסובך, כי צריך לייצר את חומצות האמינו של החלבון, ואז לעשות להן פולימריזציה, ואז לנקות את התרופה, וכל זה יוביל לכך שהתרופה תהיה מאוד יקרה. עשיתי תחשיב כמה צפוי לעלות גרם, וכמה הטיפול יעלה לחולה שצריך לקבל אותו באופן רציף. פגשתי את אלי הורביץ, ואמרתי לו שאני מאוד מודאגת מהמחיר היקר שיהיה לתרופה. פירטתי לו את התחשיב שעשיתי, והוא ישב והקשיב והקשיב והקשיב, ובסוף חייך חיוך גדול ואמר: 'יש לי עצה: את תמשיכי לעסוק במחקר, ותני לי לעשות את התחשיבים'. אז הבנתי שלא תמיד יש קשר בין עלות הייצור למחיר".

ארנון מסרבת לנקוב בסכום שההמצאה הניבה לה. "אני לא יודעת כמה כסף הרווחתי מהקופקסון. את אורח החיים שלי זה לא שינה, אבל אני לא צריכה לחשוב על הגְרוש. אני יודעת שיהיה לי מה להשאיר לילדים ולנכדים שלי, וזה נותן לי הרגשה טובה".

מבחינת ארנון, מה שיותר חשוב מהתגמול הכלכלי, הוא הידיעה שהתרופה אכן מועילה לחולים רבים. "כל פעם ניגשים אליי אנשים ומספרים לי על קרוב משפחה שמטופל בקופקסון. אתה אף פעם לא יודע איפה זה יקרה. ממש לאחרונה זה קרה לי באירוע מוזיקלי אצל שגרירת ספרד", אומרת ארנון. "לפני כמה שנים קיבלתי מייל מעורכת מדעית של עיתון באירלנד, שחלתה בטרשת נפוצה. היא סיפרה שטופלה בתרופות אחרות, מצבה הידרדר, והיא איבדה את הראייה ובעקבות זאת את עבודתה. הרופא העביר אותה לקופקסון, ואט אט הראייה חזרה, והיא קיבלה בחזרה את העבודה. כשהתחילה לחקור על התרופה, היא מצאה אותי וכתבה לי. המייל שלה הוסיף לי כמה שנות חיים".

כל מה שחשבתי זה על כמה זה יעזור לחולים. אריזה של קופקסון | צילום: testing, Shutterstock

תרומות ופרסים

חלק לא מבוטל מרווחי הקופקסון תרמה ארנון למטרות חשובות לה, בתחומי החינוך המדעי, הבריאות והתרבות. בין השאר תרומותיה סייעו להקמת מחלקה פנימית גריאטרית חדשה בבית החולים איכילוב, לרכישת ציוד חדיש למערך הקרדיולוגי בבית החולים, וכן לתזמורת הקאמרטה הישראלית, לאופרה הישראלית החדשה, ולעמותת ארתור רובינשטיין, המקיימת את תחרות הנגינה בפסנתר על שמו.

תרומה מרכזית הייתה מימונו של הקמת המשכן החדיש של מרכז שוורץ/רייסמן, מרכז עירוני ללימודי בגרות בפיזיקה ובכימיה, ובו לומדים כיום תלמידות ותלמידים מ-14 תיכונים ברחובות ובנס ציונה. "אורי ואני מאוד האמנו בחינוך למדע, כי אני חושבת שזה מה שפותח אופקים. חשוב לי שתלמידים לומדים שם ושהם נהנים מהלימוד. פגשתי ילדות שבזכות בית הספר הזה אוהבות פיזיקה, וזה מה שחשוב. כשלימוד הפיזיקה הוא לא עול שאתה חייב לעשות כדי לקבל תעודת בגרות, אלא משהו שאתה נהנה ממנו, זה משנה את הלימוד".

בכלל, עידוד וטיפוח של נערות ונשים במדע הוא אחד התחומים שארנון עוסקת בו רבות. "קידום נשים זה נושא שמאוד חשוב לי, אבל אסור לבקש הנחות. שוויון צריך להיות גם בזכויות וגם במחויבויות", היא מדגישה. "כל אותן נשים שמוכנות לשוויון מוחלט במחויבויות שלהן, מגיעות גם להישגים בולטים בשטח. אפשר לראות את זה גם פה במכון".

עבודתה המדעית של ארנון, ובעיקר הצלחת הקופקסון, העניקו לה מעמד בכיר בקהילה האקדמית בישראל ובעולם וזיכו אותה בפרסים רבים וחשובים. כבר ב-1979 הוענק לה בגרמניה הפרס על שם רוברט קוך, ב-1998 חלקה עם מיכאל סלע את פרס וולף ברפואה, וב-2001 הוענק להם יחד פרס ישראל ברפואה. כמו כן היא קיבלה את פרס רוטשילד (1998), אות לגיון הכבוד הצרפתי (1994), פרס חימנס דיאס בספרד (1986), ושורה של תארים ואותות כבוד נוספים.

ב-1990 נבחרה לחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, והייתה האישה השלישית שזוכה למעמד הזה, והראשונה בחטיבת מדעי הטבע. בהמשך עמדה בראש החטיבה, הייתה סגנית נשיא האקדמיה וב-2010 נבחרה לנשיאת האקדמיה הלאומית, שוב כאישה ראשונה, תפקיד שמילאה עד 2015. "במשך כ-15 שנה הייתי פעילה מאוד באקדמיה, בין השאר כנשיאה וסגנית הנשיא. כיום אני משתתפת בישיבות ובאירועים, נותנת כתף, אך הרבה פחות פעילה מבעבר".

פגשתי ילדות שבזכות בית הספר הזה אוהבות פיזיקה. מרכז שוורץ/רייסמן בקמפוס מכון ויצמן ברחובות | צילום: איתי נבו

החיסון שלא הצליח

המחקרים הקשורים בפיתוח הקופקסון היו גולת הכותרת בעבודתה המדעית של ארנון, אבל הצלחת התרופה קצת מאפילה על עבודות חשובות אחרות שלה. בין השאר היא חקרה את התגובה החיסונית המחוללת את מחלת הטרשת הנפוצה; פיתוח של חומרים סינתטיים המעוררים תגובות חיסוניות, בדגש על תרכיבי חיסון מלאכותיים; רתימה של מערכת החיסון לפעול נגד טפילים ומזהמים; והכוונת תרופות ליעדן, בעיקר אל גידולים סרטניים. היא פרסמה קרוב ל-400 מאמרים בכתבי עת מדעיים ופרקים בספרים.

אחד המיזמים שהעסיקו אותה מאוד במשך רוב העשור שעבר היה פיתוח חיסון אוניברסלי לשפעת. חיסון כזה אמור לספק הגנה מרבית מפני כל זני הנגיפים שגורמים למחלה, ולפטור אותנו מהצורך לקבל חיסון שפעת כל שנה, המיוצר נגד הזנים שצפויים להיות דומיננטיים, ומספק הגנה חלקית בלבד. על סמך מחקרים שהיא עושה משנות ה-70 בנושא של חיסונים המבוססים על חלבונים סינתטיים, הקימה ארנון את חברת ביונדווקס (BiondVax). החיסון שפיתחה החברה הגיע לניסוי קליני רחב במזרח אירופה, שלא ענה על הציפיות. "היו לנו תוצאות טובות, והניסוי לא הצליח בגלל כישלון בארגון שלו", מסבירה ארנון. "אבל הטכנולוגיה של חיסוני mRNA, ובעיקר הבשלתה בחיסוני הקורונה, למעשה מייתרת את הצורך בחיסון אוניברסלי, שפיתוחו יקר מאוד. ברגע שיש דרך יעילה לייצר במהירות חיסון נגד זן יחיד, כבר אין צורך בחיסון כזה".

לצד העבודה המחקרית מילאה ארנון שורה ארוכה של תפקידי ניהול, ובין השאר הייתה דיקנית הפקולטה לביולוגיה וסגנית נשיא מכון ויצמן, נשיאת הפדרציה האירופית של אגודות אימונולוגיות (EFIS) ומזכ"לית האיחוד העולמי של אגודות אימונולוגיות (IUIS).

פרסמה מאות מאמרים מדעיים. ארנון (מימין) עם סטודנטים מבית הספר הבינלאומי למדעים במעבדתה במכון ויצמן, 1974 | צילום: שלמה בן צבי, מכון ויצמן למדע

קל להרוס

היא הייתה נשואה במשך 66 שנים לד"ר אוריאל ארנון, כימאי ומהנדס חומרים שעבר בשורת תפקידים בגופים ממשלתיים ובתעשייה, ונפטר ביולי 2022. "עד שאורי הלך לעולמו היו לי חיים נהדרים. מאז אני לא מצליחה להתגבר על העצב". 

בתם מיכל עבדה בתחום השיווק ובנם, יורם, היה איש מחשבים שעבר בגוגל. "שני הילדים שלי כבר פרשו לגמלאות, אבל אני עוד ממשיכה לבוא לעבודה", היא צוחקת. ואם ילדיה לא פנו לקריירה מדעית, בדור שלאחר מכן יש למשפחה נציגות מדעית בולטת: שלושה מששת הנכדים שלה לומדים כיום לדוקטורט במדעים. אולי גם הנינה שלה, כיום בת ארבע, תלך בעקבותיהם.

כנערה בת 14 חגגה ארנון בתל אביב את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. "הייתי בתנועה המאוחדת, היינו קבוצה מאוד מלוכדת. הקשבנו להצבעה באו"ם, וכשהתוצאה הייתה חיובית כולם פרצו לרחובות והתחילו לרקוד בלילה. זו הייתה חוויה בלתי רגילה". כיום היא הרבה פחות אופטימית בנוגע לעתיד המדינה. "קשה לבנות וקל להרוס, ואני חושבת שמה שקורה עכשיו יכול להביא להרס, וזה שובר את ליבי", היא אומרת. "הולכת פה חקיקה שיכולה לשנות את פני המדינה, ואני לא יודעת איך אפשר לפעול נגד זה. עושים את המקסימום, ואני מקווה שזה יעזור. הילדים שלי משתתפים בהפגנות, אבל אני לא הולכת להפגנות. בגילי המופלג נתתי לעצמי פטור מזה. יש לי ייצוג".

בינתיים, למרות גילה המופלג, היא לא מוותרת על חיי תרבות עשירים. היא לא מחמיצה אף קונצרט של תזמורת הקאמרטה הישראלית, צופה באופרה ועוד. בכמה מגופי התרבות היא גם ממלאת תפקידים במועצות הציבוריות שלהם.

עשרות שנים ביחד. אוריאל (מימין) ורות ארנון בחנוכת מרכז שוורץ/רייסמן, 2016 | צילום: מכון ויצמן למדע

אני פה

אחרי יותר משבעה עשורים במסדרונות האקדמיה, קשה מאוד להשוות את המדע ואת הטכנולוגיות שבהן עושים שימוש לאלה שהיו בשנות השיא של פעילותה. "אני קוראת מאמרים, מנסה להיכנס לעובי הקורה, לעקוב אחר ההתפתחויות ולהבין את השיטות החדשות. להשתלט על טכנולוגיות חדשות במחשב יותר קשה לי", היא אומרת. "את הדברים שחייבים אני לומדת, ובדברים אחרים נעזרת באנשים שזה המקצוע שלהם. למשל, את זיהוי החלבונים אני לא צריכה לעשות בעצמי, יש שירותים במכון שאתה יכול להעביר להם את הנתונים, לקבל מהם את מבנה החלבון ולהמשיך לעבוד לפי זה. את החישוביות המולקולרית אני לא יכולה לעשות לבד. אפילו לא מנסה".

למרות האתגרים בהווה, גם ביום הולדתה ה-90, ארנון כל הזמן עם הפנים קדימה. "אני לא כל כך חושבת על העבר. אני חושבת על התוצאות שיש לנו בחקר אלצהיימר, ועד היום זה הדבר שגורם לי הכי הרבה נחת – ניסוי שנותן תוצאות טובות. אני יודעת שהעתיד כבר מאחוריי, אבל כל זמן שאני יכולה – אני פה, במחקר, ואני אוהבת את זה. אין שום דבר אחר שאני מעדיפה לעשות".