DDT: מאוהב לאויב

אין הרבה כימיקלים שדי באזכור שמם כדי לעורר ברובנו אי-נוחות, ואחד הידועים לשמצה מביניהם הוא ה-DDT. החומר הזה, שבשעת גילויו נחשב לפלא חקלאי ורפואי, הוחרם ברוב חלקי העולם תוך עשורים בודדים מתחילת השימוש בו, עקב חששות מהשלכותיו המזיקות על הסביבה ועל בני אדם. גם כעת, מחקר חדש שנערך בפינלנד מתריע מפני סיכון מוגבר להתפתחות אוטיזם אצל ילדיהן של נשים שנחשפו ל-DDT במהלך ההיריון. מה כל כך מסוכן בחומר הזה? האם עלינו לחשוש מנזקים נוספים ממנו בעתיד?

ב-1939 גילה הכימאי השוויצרי פאול הרמן מילר מדביר חרקים חדש בשם DDT (ראשי תיבות של Dichloro Diphenyl Trichloroethane), ואף זכה על תגליתו בפרס נובל לרפואה. בעלות הברית מיהרו לגייס את החומר למאמציהן במלחמת העולם השנייה. מלריה, טיפוס ומחלות אחרות התפשטו בקרב חיילים ופליטים במהלך המלחמה וה-DDT אפשר לחסל את החרקים המפיצים אותן. ההצלחה הצבאית תדלקה מסע פרסום רחב היקף בארצות הברית, שהאדיר את סגולותיו של תכשיר הפלא והבטיח להילחם באמצעותו עד חורמה במלריה. ואכן, תוך שני עשורים בלבד מוגרה לחלוטין המלריה מאירופה, ארצות הברית ואף מחלקים נרחבים של אמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה. גם אצלנו ה-DDT עזר בהכחדת המחלה.

בנוסף ליעילותו, הסיבה העיקרית להרחבת השימוש ב-DDT הייתה שהוא נחשב כידידותי למשתמש, וכתכשיר שאינו גורם לשום תופעות לוואי. מגפת טיפוס הבהרות שהתפשטה בעיר נפולי באיטליה לאחר נסיגת הנאצים ממנה ב-1943 נבלמה לגמרי לאחר שכל תושביה רוססו ב-DDT ללא כל נזק נראה לעין. באותה צורה חיטאו מעפילים ועולים חדשים שהגיעו לארץ בסוף שנות ה-40, במטרה לפטור אותם מכינים ומטפילים מפיצי מחלות אחרים. הרווח לאנושות נראה גדול מכל סיכון אפשרי.

DDT נחשב לידידותי למשתמש, ללא תופעות לוואי. חיילים אמריקאים מדגימים שימוש בריסוס לגוף | Science Photo Library

חשדות ראשונים

ובכל זאת, עד מהרה החלו להישמע אזהרות לגבי השפעותיו המזיקות של ה-DDT, בעיקר בהקשרים סביבתיים. הרמז הראשון הגיע מיער אלונים בפנסילבניה, שרוסס ב-1945 בתמיסת DDT כדי לעצור את ההתפשטות של עש מזיק. כל העשים ביער אכן חוסלו תוך כמה שעות, אך איתם הושמדו גם חרקים אחרים כגון חיפושיות, ובהמשך גם ציפורים שאכלו את החרקים המתים ונפגעו מהרעל שהיה בגופם.

חיסול החרקים המתחרים בהן הביא להתפשטות של כנימות, שהיו חסינות ל-DDT, והן התחילו בעצמן לזרוע הרס ביער ונעצרו רק בזכות הגשמים שהחלו לרדת. הקטל לא נעצר בתום מבצע הריסוס אלא נמשך במשך שבועות ארוכים, שכן מדובר בחומר שאינו מסיס במים ונספג בקלות בצמחייה ובאדמה, שם הוא נותר יציב למשך שנים. באותה שנה פרסם שירות הדגה וחיות הבר, סוכנות השייכת למחלקת הפנים של ארצות הברית, דו"ח שבו כינה את ה-DDT "חרב פיפיות" והעלה ספקות לגבי הבטיחות בשימוש בו.

הראיות האלה החווירו לעומת ההישגים הניכרים של ה-DDT ולא יכלו למנוע את הפצתו. יצרנים החלו לשווק DDT לחקלאים לריסוס יבולים, וגם לשימוש עירוני ופרטי בבתים, רחובות, מקומות עבודה ופארקים ציבוריים. ההצלחה המסחררת הביאה לידי כך שעד שנות ה-60 נצרכו ברחבי העולם קרוב ל-400 אלף טונות של החומר. את הרווח העצום לאנושות קל היה לראות, עם אזורים שטוהרו לגמרי ממחלות ועלייה שמשמעותית בתוצרת החקלאית. הנזקים הפוטנציאליים היו נסתרים יותר.

משבר עולמי

אך בסופו של דבר הנזקים הצטברו, האזהרות חלחלו ודעת הקהל השתנתה. יריית הפתיחה במאבק נורתה בשנת 1962 עם צאתו לאור של הספר "האביב הדומם" מאת הביולוגית הימית רייצ'ל קרסון (Carson), שהציגה השלכות הרות גורל על הסביבה בעקבות השימוש בחומר. בתצפיותיה זיהתה קרסון קטל המוני שהתפשט דרך שרשרת המזון מהחרקים לדגים, סרטנים וציפורים, שמערכות העצבים שלהם נהרסו כליל עקב החשיפה ל-DDT.

קרסון הצביעה על כך שההשפעות המסוכנות ביותר של ה-DDT אינן הקטל המיידי, אלא ההשלכות ארוכות הטווח. ממצאים שנאספו באזורי ריסוס הראו כי עופות שנחשפו ל-DDT כשאכלו חרקים ודגים מזוהמים הטילו ביצים בעלות קליפה דקה מהרגיל שהותירה אותן שבירות מאוד והעמידה בסכנה את הישרדותן. מיני עופות רבים בארצות הברית, ביניהם העיטם לבן הראש שהוא סמלה של האומה, עמדו בפני סכנת הכחדה ממשית.

הספר חולל סערה בארצות הברית והצית ויכוח לגבי בטיחות השימוש ב-DDT, בין פעילים למען איכות הסביבה (תנועה שניצניה הראשונים הופיעו אז) לבין חברות כימיקלים וחקלאים שזכו להשפעה פוליטית רבה.

הדיון לא פסח גם על הקהילה המדעית, ומדענים התחלקו בין שני המחנות וניהלו ויכוחים מתוקשרים בעד ונגד. ב-1969 התגלו מצבורי DDT בקרחונים באנטרארקטיקה והחלה להתחזק ההבנה על התפוצה הגבוהה של החומר ברחבי העולם ויציבותו. בנוסף, הריסוס הבלתי מבוקר האיץ את האבולוציה של חרקים בעלי עמידות מוגברת ל-DDT, כך שהתכשיר כבר לא היה יעיל כמו בתחילה. מדענים החלו להתריע מפני "אסון ביולוגי" ובסופו של דבר המודעות הסביבתית ניצחה. ב-1972 אסרה ארצות הברית באופן מוחלט את השימוש ב-DDT ומוצריו, ובהמשך הלך רוב העולם בעקבותיה באופן מלא או חלקי.

הוויכוח נמשך

ההכרה בנזק האקולוגי הטמון ב-DDT העלתה למודעות גם את ההשפעה שלו על בריאות הציבור. מחקרים הראו שהחומר מסוגל להצטבר בכל רקמה חיה ובעיקר ברקמות שומן, שבהן מוצאים גם תוצרי ביניים של פירוקו המכונים DDE או DDMU. מאז שנות ה-70 נמצאו קשרים בין רמת החשיפה ל-DDT ולתוצריו לבין עלייה בסיכון לתופעות שונות כגון סוגים מסוימים של סרטן, לידה מוקדמת, הפלות והפרעות במחזור הנשי.

בנוסף נמצא כי ל-DDT יש השפעה על מערכות הורמונליות עקב קשירתו לקולטני הורמונים, וכך הוא עלול לפגוע באיכות הזרע של גברים ובפוריות של נשים. אחד הממצאים המדאיגים ביותר היה גילויו של DDT בכמות גבוהה בחלב אם של נשים מיניקות, שם הוא עלול להשפיע על התפתחות המוח של תינוקות.

תומכי ה-DDT לא עמדו באותה עת בשילוב ידיים, וטענו כי החרם על החומר הוביל לקטל המוני של בני אדם ממלריה. ואכן, הפסקת השימוש ב-DDT בדרום אפריקה הוביל לעלייה בתחלואה והמדינה דרשה להתיר מחדש את השימוש בו. מחאות דומות נשמעו במדינות נוספות בעולם השלישי.

במקביל, מחקרים אחרים שנעשו על חיות מעבדה הציגו ממצאים סותרים למחקרים קודמים ולא הראו אותן השפעות שיוחסו ל-DDT, אפילו בחשיפה לריכוזים גבוהים. גם מחקרים נוספים על בני אדם כשלו בהצגת ממצאים חותכים על אודות הנזק הפוטנציאלי מ-DDT. המחלוקת הובילה למלחמה אידיאולוגית בין אלו שקראו להגנה על הסביבה והאדם מהשלכות הרסניות של החומר לבין יריביהם שהדגישו את האפשרות להציל חיי אדם ממחלות קטלניות שה-DDT הצליח לרסן לראשונה בהיסטוריה.

שובו של ה-DDT?

המחסור בראיות חותכות לנזקים הבריאותיים של ה-DDT הותיר את הוויכוח ללא הכרעה עד היום. בשנת 2001 חתמו יותר מ-180 מדינות על אמנת שטוקהולם להגבלת השימוש במזהמים שעמידים בפני פירוק טבעי. האמנה נענתה ללחציהן של מדינות עולם שלישי שנפגעו במיוחד מנזקי החרם ולא קראה לאסור את השימוש ב-DDT לחלוטין, אלא להגביל אותו למניעת מחלות במקרים קיצוניים בלבד. ב-2006 הודיע גם ארגון הבריאות העולמי על תמיכתו בשימוש ב-DDT להדברה ביתית מוגבלת, כפי שנהוג כיום לעשות בדרום אפריקה, הודו וחלקים מדרום-מזרח אסיה וסין.

נדמה שה-DDT שם את האנושות בין הפטיש לסדן. חוסר ההסכמה לגבי המחיר של נזקיו הבריאותיים והסביבתיים לעומת תועלתו באותם תחומים בדיוק הותיר את האנושות ללא החלטה ברורה. בינתיים, הקשר בין חשיפה ל-DDT לבין הסיכון להתפתחות אוטיזם אצל ילודים, שנמצא לאחרונה במחקר מפינלנד, מחזק את הצד המזהיר מפני החומר. המחקר, שהתבסס על מאגרי דגימות דם וילודה מפינלנד שנאספו מאז 1983, מצא כי נשים עם ריכוז גבוה של DDT בדמן נטו ב-32 אחוז יותר ללדת ילדים אוטיסטים לעומת נשים עם ריכוז DDT נמוך בדמן. אף שהחוקרים סייגו את מסקנותיהם ואמרו שאין בכך הוכחה ש-DDT גורם ישירות לאוטיזם, מדובר במחקר ראשון שקשר בין התסמונת לנתונים ישירים של חשיפה לכימיקל אצל בני אדם.

השימוש בחומרי הדברה מעולם לא היה נושא פשוט, ו-DDT הוא דוגמה חדה לדרך שבה שימוש נרחב ופזיז בהם מביא את האדם למקום שבו הוא עלול להזיק לסביבה ולעצמו. הכמויות האדירות שרוססו לאורך השנים יצרו זיהום עולמי כה נרחב עד שחוקרים מאמינים שאין יצור חי יחיד בכדור הארץ שגופו אינו מכיל לפחות כמות מזערית של DDT.

בדומה לאנטיביוטיקה, שהתועלת העצומה שלה לאנושות הובילה לצריכה בלתי מבוקרת ולהתפתחותם של זני חיידקים עמידים, כבר נצפו בטבע חרקים עמידים ל-DDT. החיפוש אחרי חומרי הדברה חלופיים נמשך, בזמן שהעולם עוד לא הכריע את גורל החומר. סיפורו של ה-DDT צריך להיות קריאת השכמה למדענים, יצרני כימיקלים, ממשלות וסוכנויותיהן להשכיל לבחון את הפתרונות לבעיות האנושות באופן מדוקדק, לפני שאלו ייצרו בעיות חדשות ואף קשות יותר.