עקבות עופרת
בשערו של בטהובן

בשנת 2010 החוקר אנדרו טוד (Todd) קיבל לידיו נכס יקר ערך – מה שהייתה אמורה להיות פיסת גולגולת של המלחין והפסנתרן הידוע, לודוויג ואן בטהובן (Beethoven). אחת מהבדיקות שערך צוות המחקר של טוד הייתה בדיקה של ריכוזי העופרת בעצם. זאת בעקבות מחקר קודם, שבו נמצא שדגימת שיער המיוחסת לבטהובן הכילה ריכוזים חריגים של עופרת – ממצא שיכול להסביר את שפע התחלואים שמהם סבל. 

אלא שטוד וצוותו לא מצאו זכר לעודפי עופרת בגולגולת. הריכוזים שנמצאו היו תקינים, וקבוצת המחקר שללה את האפשרות שבטהובן סבל מהרעלת עופרת. אך לא עברו שנים רבות עד שהתברר לטוד כי לדעת חוקרי עצמות, פיסת הגולגולת שאותה חקר כלל לא הייתה שייכת לבטהובן, והיא אינה תואמת את מקטע הגולגולת שהוסר מראשו של המלחין בנתיחה שלאחר המוות. סיפורו של טוד הוא עוד פרק בפרשה מורכבת ומפתיעה שהתפתחה סביב העופרת שהייתה – או לא הייתה – בשערו של בטהובן. אז מה הסיפור עם העופרת, והאם ממצאים חדשים מציעים פתרון לתעלומה בת מאות שנים?

שמיעתו החלה להידרדר כשהיה בן 28. לודוויג ואן בטהובן בדיוקן מאת פרדיננד שימון מ-1819 | מקור: ספריית הקונגרס

חירש, חולני וכישרוני להחריד

בטהובן נולד בעיר בון שבגרמניה בשנת 1770, והיה אחד משלושה ילדים שהגיעו לבגרות מבין שבעת הילדים שנולדו להוריו. כבר בגיל צעיר שמו הלך לפניו כפסנתרן וכמלחין שהפגין כישורים יוצאי דופן, והוא לא הפסיק להלחין ולנגן גם לאחר ששמיעתו החלה להידרדר בגיל 28. ככל הנראה שמיעתו אבדה כליל בשלהי חייו. לצד החירשות המפורסמת, הוא נודע גם כמי שסובל משלל מחלות קשות; ואכן, בנתיחת גופתו לאחר המוות נמצאו פגיעות בכליות, בלבלב, בכבד ועוד.

הרופאים שטיפלו בבטהובן לא מצאו מענה לסבלו. בעשור השישי לחייו הוא כבר היה על ערש דווי, ולבסוף הלך לעולמו בגיל 56. בנתיחה שלאחר המוות הסירו הרופאים את מעטפת הגולגלת שלו ובחנו את עצמות האוזן, בניסיון להסביר את חירשותו. בנתיחה זיהו החוקרים ניוון של עצבי האוזן, אך בדיקות שנערכו לאורך השנים לא הובילו להסכמה, עד כה, לגבי הנסיבות שגרמו להתנוונות. הגורמים למצבו הבריאותי הירוד המשיכו לסקרן חוקרים ורופאים גם שנים רבות לאחר מותו.

לפני שהלך לעולמו, מקורבים ומעריצים של בטהובן ביקשו להנציח אותו ולגזור מעט מקצוות שערותיו, למזכרת, או לשמור מקבץ משערותיו לאחר מותו. נשמע מוזר? גם לי, אבל זו לא הייתה בקשה חריגה לזמנו של בטהובן; שימור שערו של אדם נערץ או אהוב היה אז מעשה שבשגרה.

במשך כמעט שתי מאות מקבצים משערותיו של בטהובן הועברו מדור לדור ובין סוחרים, עד שבשנת 1994 הוצעה קווצת שיער כזו למכירה פומבית. למכירה הגיעו נציגים של אגודת בטהובן האמריקאית, קבוצה שפעלה באופן פרטי לאיסוף פריטים שקשורים למלחין הנודע. חברי האגודה רכשו את השיער תמורת 7300 דולרים אמריקאיים. הרכש הוצג במרכז ללימודי בטהובן על שם איירה בריליאנט (Brilliant) בקליפורניה שבארצות הברית, ואף העניק השראה לספר ולסרט תיעודי  על חייו של בטהובן. כך גם הובא הסיפור על השערות הנודדות לידיעת הקהל הרחב.

התברר שדגימת השיער הראשונה שבה נמצאו ריכוזי עופרת גבוהים הייתה שייכת לאישה יהודייה, ולא לבטהובן. קווצת שיער שיוחסה בשוגג למלחין | מקור: Ira F. Brilliant Center for Beethoven Studies

של מי השיער הזה, לעזאזל?

בשנת 2007, עוד לפני המחקר על פיסת הגולגולת, חוקרים שבחנו את דגימת השיער שנרכשה דיווחו על ריכוזים גבוהים במיוחד של עופרת שנמצאו בשערו של בטהובן. כך החלה פרשה מחקרית ארוכת שנים שכללה ממצאים מבלבלים וסותרים, ביניהם גם המחקר של טוד. הלה למעשה קיבל לידיו, בשוגג, פיסת גולגולת שככל הנראה לא הייתה שייכת לבטהובן.

חלפו שנים ספורות, והתפתחות טכנולוגיות הריצוף הגנטי עודדה חוקרים לשוב ולאמת את מקור קווצות השיער שיוחסו לבטהובן. חוקרים ואספנים פעלו יחד עד שהצליחו לרכוש במכירות פומביות שמונה קווצות שיער, שהיו במספר מקומות ובבעלות גורמים שונים. בשנה שעברה דיווחו החוקרים שבחנו אותן כי לחמש מתוך שמונה דגימות השיער יש מטען גנטי זהה ובכולן הופיעו סימנים אופייניים לשיער מהמאה ה-19, והסיקו שהן שייכות לבטהובן. אבל דווקא הדגימה שבה נמצאו קודם לכן ריכוזים גבוהים של עופרת שייכת כנראה לאישה יהודייה ממוצא אשכנזי – תכונות שבהחלט לא מיוחסות למלחין. 

בדגימת השיער נמצאו ריכוזים גבוהים של המתכת. עופרת מותכת | Peyker, Shutterstock

שערות והשערות

בסקירה גנטית של השערות המיוחסות לבטהובן נמצאו מספר מוטציות, שהפכו את בעליהן פגיע יותר למחלות כליות ולמחלות כבד - ומהן בטהובן אכן סבל, וייתכן שגם תרמו למותו. עם זאת, הממצאים לא הציעו הסבר מספק לאובדן השמיעה של בטהובן. 

אם הממצאים הללו התפרסמו רק לפני שנה, איך העופרת חזרה לכותרות? בזמן שצוות המחקר פיענח את הגנטיקה של בטהובן, צוות נוסף בדק שנית את האפשרות שהשיער הכיל עופרת או מתכות אחרות. כתב העת Clinical Chemistry דיווח לאחרונה שגם דגימות השיער המיוחסות לבטהובן מכילות ריכוזים גבוהים ביותר של עופרת – גבוהים משנמצאו בשערותיה של אותה גברת יהודייה עלומה.

למעשה, ריכוז העופרת היה גבוה מבכל דגימה שראו החוקרים אי פעם בשער אדם. הדגימות הכילו בין 254 ל-380 מיקרוגרם עופרת לכל גרם של שיער, כמות גבוהה פי 64 עד 95 מהריכוז התקין. החוקרים ציינו שזיהומי עופרת חיצוניים יכולים להשפיע על הבדיקה, אך הם נקטו אמצעים כדי למנוע זאת. הם מצאו גם ריכוזים חריגים של המתכות ארסן וכספית. ריכוזי עופרת גבוהים כל כך בהחלט מזוהים עם פגיעה בשמיעה, ועם מחלות כליות ומעיים, אך לטענת החוקרים הרעלת העופרת כשלעצמה לא הייתה, ככל הנראה, הגורם למותו של המלחין. שילוב גורמי הסיכון – ההרעלה, נטייתו הגנטית למחלות כבד, זיהום בנגיף הפטיטיס B, צריכת אלכוהול גבוהה, תזונה בעייתית והתרופות הרבות שנטל – הביסו, כמשוער, את מערכות גופו. 

איך הגיעה כל העופרת הזו לשערותיו של בטהובן, ומדוע היא מסוכנת כל כך?

השימוש בעופרת היה נרחב בהרבה בעבר, לפני – ואפילו אחרי – שגילו עד כמה היא מסוכנת לגוף. צינור שמתקלף ממנו צבע המכיל עופרת | James Ebanks, Shutterstock

אנזימים בסכנה

עופרת היא מתכת רכה בצבע אפרפר, שמותכת בטמפרטורה נמוכה יחסית של 327 מעלות צלזיוס – אפילו להבה של נר מתיכה אותה. התכונה הזו הופכת אותה לנוחה במיוחד לעיבוד, כך שהיא משמשת לייצור מגוון מוצרים, כמו צינורות, משקולות, צבעים, מצברים, טכנולוגיות דפוס ועוד. היא גם מתכת צפופה מאוד יחסית לחומרים אחרים בטבע, ועל כן משמשת להגנה מפני קרינה מייננת, שמתקשה לחדור דרכה. השימוש בעופרת היה נרחב בהרבה בעבר, לפני – ואפילו אחרי – שגילו עד כמה היא מסוכנת לגוף. למעשה, הרופא היווני המפורסם היפוקרטס, תיאר כבר לפני כ-2,500 שנה תסמינים של הרעלת עופרת, אך המודעות הרחבה להשפעת העופרת על הבריאות התפתחה רק במאות האחרונות.

ריכוזים גבוהים של עופרת מסוכנים בעיקר בגלל השפעת המתכת על תפקודם של חלבונים חיוניים לכל הפעולות של הגוף – האנזימים. אנזימים מזרזים תהליכים ביולוגיים וכימיים שנחוצים כמעט לכל התהליכים בגוף האדם. כמויות מזעריות של יוני מתכת, כמו ברזל או נחושת, הן חלק מאנזימים רבים בגופנו באופן טבעי, אך כשעופרת חודרת לגוף היא עלולה להחליף את יוני המתכת הטבעיים של האנזימים, וכך להשבית אותם מפעילותם.

הפגיעה באנזימים עלולה להשפיע על מרבית המערכות של הגוף, ובמצב של הרעלת עופרת, כלומר, חשיפה לריכוזים גבוהים במיוחד שלה, צפויים להיפגע מערכת העצבים, מערכת החיסון, הלב וגם השמיעה. חלק מהתופעות הללו יחלפו אם ריכוזי העופרת ישובו לרמה תקינה, אך חלקן בלתי הפיכות.

ריכוזים גבוהים של עופרת מסוכנים בעיקר בגלל השפעת המתכת על תפקודם של האנזימים בגוף. שלט אזהרה מפני עופרת | Kim Britten, Shutterstock

הטיפה המרה-מתוקה

בטהובן ידוע כמי שגדל והתחנך בבית לא קל וללא יציבות כלכלית. אביו היה מורהו הראשון למוזיקה, וכשגילה את כישרונו של בנו, הכתיב לו שגרה נוקשה של תרגול ונגינה. מאוחר יותר מתואר האב כמכור לאלכוהול. האם מתוארת כאישה רצינית וקודרת. שני ההורים, כאמור, נאלצו לקבור ארבעה מילדיהם שלא האריכו ימים ומתו בינקותם.

בדומה לאביו, גם בטהובן לא קימץ בצריכת הטיפה המרה. משערים שבעשור האחרון לחייו נהג בטהובן לשתות לפחות בקבוק יין אחד מדי יום, ולפעמים יותר. בזמנו של בטהובן, ולמעשה במשך מאות שנים קודם לכן, יצרני יינות ומשקאות אלכוהוליים נוספים נהגו להוסיף עופרת למשקאות.

כבר במצרים העתיקה גילו את העופרת, למדו להתיך אותה והשתמשו בה לייצור צבענים (פיגמנטים), תכשירי קוסמטיקה ותכשיטים. השימוש בעופרת במשקאות כנראה התחיל, או לפחות הפך פופולרי יותר, בתקופת הקיסרות הרומית, אז גילו יצרני משקאות שאם מרתיחים מיץ ענבים עם עופרת נוצר סירופ מתוק וטעים, וכינו אותו סאפא. את הסאפא נהגו להוסיף ליין כדי להמתיק אותו. העופרת הפכה נפוצה עוד יותר כשהתברר שהיא עוזרת לשמר את היין.

הוספת העופרת ליין ולמוצרים נוספים, כמו מוצרי קוסמטיקה, צעצועים וכלי אחסון הייתה כה נרחבת, שהשימוש בה המשיך לשגשג עד שנות התשעים של המאה הקודמת – על אף שרופאים דיווחו על הסכנות בחשיפת הגוף לעופרת כבר בשלהי המאה ה-17. בימיו של בטהובן המודעות לסכנותיה רק החלה להתעורר. נראה שהצריכה המוגברת של משקאות אלכוהוליים חשפה את בטהובן לכמויות עופרת חריגות. ייתכן שנפתרה התעלומה שתעתעה בחוקרים רבים כל כך לאורך ההיסטוריה. או שמא...?